פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

מה מבין הגישות האלה מדעיות ומה לא? הקוגניטיבית, ההתנהגותית, הביולוגית, האבולוציונית והחברתית תרבותית.
אני עושה מחקר לאוניברסיטה ונתקעתי בגישות האלה, אשמח אם תוכלו לענות ולהסביר בקצרה.

שלום,
אני בת 31, וכבר מזה חמישה חודשים הולכת לפסיכולוג.
לאחרונה אני מרגישה שהתאהבתי במטפל שלי ואני כל הזמן חושבת עליו
ורוצה לקיים איתו יחסים מחוץ לקליניקה. האם עליי לשתף אותו בתחושותיי
ורגשותיי? הוא לא יודע כלום. כמו כן, האם זו עילה להפסקת הטיפול?
תודה,
שרון

קצת על מה שעברתי (טעימה קטנטונת בלבד, אחרת תשבו כאן שעות וזה לא יגמר...).
בילדותי עברתי התעללות מינית 7 שנים ע"י אבא 'שלי'. לא התלוננתי כי היו עוד אחיות שביקשו לשמור בסוד. אני עדיין חיה איתו כי חרדה שקיימת אצלי מונעת ממני לעזוב את הבית, וטמטום שקיים אצל אמא שלי מונע ממנה להוציא אותו מהבית (ילדים קטנים שאינה רוצה שיגדלו ללא אבא).
החרדה שאני סובלת ממנה היא בגדול חרדה חברתית, אבל היא מאוד חזקה וקשה אצלי. מתבטאת בהסמקות בצורה יותר מידי קיצונית (מסמיקה לעצמי בחדר כשאני לבד, מבטים נצלבים עם אדם זר ברחוב אפילו לשבריר שניה - ואני בוערת). בחודשים האחרונים זה קצת פחות גרוע, אבל עדיין משתלט לי על החיים.
אני מנותקת מהעולם, ללא חברות - תרתי משמע - היו לי תקופות שלא הייתי יוצאת מהבית כמובן, ואפילו לא מהחדר אלא רק לאוכל ושירותים (זה עדיין קיים, רק שאני כן יוצאת מהבית - עבודה ולימודים).
טיפלתי שנה+ אבל היעילות לא מירבית, רק קצת יותר קל אבל אם אדרג את מצבי מבחינת חברתית וחרדתית מ 1 עד 10 כאשר 10 הוא הגרוע, אני עומדת על 9 וזה ברחוב לב.
קשה לי בחיים האלו, הכל כבר מאוס ולשום דבר אין תקווה.
אני לא מוצאת טעם להמשיך לחיות.
עכשיו גילו אצלי בעיה רפואית, מה שגורם לי לחשוב שאולי אלוהים הבין שרע לי והוא מתחיל לקרב אותי אליו וחוסך לי לעשות את זה בעצמי.
אין לי כסף לטיפולים, רוקנתי את כל החשבון בנק ועוד הכנסתי את עצמי למינוסים ואין לי שום אפשרות להוציא כסף. ואני יודעת שזו התקווה האחרונה.
יש לי אולי עוד 4% במצבר לפני שהכוחות שלי כבר אוזלים לגמרי ואני לא יודעת עוד מה כבר נותר לעשות.
מבחינתי אני את שלי כאן מיציתי ומזמןןן. כל יום נוסף זה עוד סבל ועוד סבל. ימים יפים? לא זכור לי דבר כזה. ימים גרועים? החבר הכי טוב שלי.

שלום.. אני בן 17 וחצי. מיזה כמה חודשים שהתחלתי לחוש בחנק ובקושי לאכול ממש ממש קשה לבלוע את הרוק..

הלכתי לקופת חולים עשיתי בדיקות צילומים והמון דברים.. היתי בלחץ מתח וחרדה ממש גדולה חשבתי שזה סרטן חס וחלילה או מחלה או משהו גרוע שיסכן את החיים.

בסדר עבר זמן עבר חודשיים בערך.. הרופא הביאה את כול התשובות אמרה שאולי עדיף להתעייץ עם פסיכולוג כי אין לי כלום לא בגרון
לא בוושט ובכול המקומות שעשינו צילומים
אמרתי לה ולעצמי ולאמא שלי מה פיסיכולוג מה אני איזה משוגע ודברים כאלה כאילו לא האמנתי שזה זה האמנתי שזה עוד בעיה
המשכנו לבדוק שוב אין כלום

בקיצור

עבר חודש מאז שהיא אמרה שאין לי כלום וצריך ללכת לפיסיכלוג

לפני שבוע התחיל לי משהו מוזר מאוד מוזר.. שלפניו חייתי חיים נורמליים ורגילים עם אותה הרגשה רק בלי קול התחיל להיות לי עוד קול בגוף שהוא גם עכשיו..
נגיד אני עושה משהו, הקול הזה אומר לי לא לעשות אותו ולעשות ההפך.. ולפעמים כואב לי הראש שהוא מדבר והעיינים
נגיד אני אוהב משהו חושב על המשפחה הקול הזה בא נגד המשפחה שלי .. דברים כאלה מוזרים..
ומשהו שיש לי אותו כבר כמה שנים שלפעמים אני בא לחברים ומנסה להיות כמו איזה חבר שמצליח לו שהוא מקובל וכול פעם אני מנסה להיות חבר אחר בבתנהגות זה כבר הרבה זמן
לא מלפני שבוע, רק הקול הזה זה מלפני שבוע

ועוד משהו שיש לי כבר הרבה זמן נגיד אני חושב על איזה משהו על כאב נגיד רגליים ישר פתאום כואב לי הרגליים
הבנתי שלדעתי יש לי פיצול אישיות.. הקטע פה שכול הזמן היתי מודע ליזה !!
תמיד תמיד התבלטתי על כול דבר ודבר אבל לא היה לי את הקול הזה... מאז שהוא הגיע זה כבר הפך את ההרגל שאני מתלבט ללא נורמלי
כי התחלתי להבין שיש בעיה
תאמת גם לפני הקול הזה..
תמיד היה לי דברים מוזרים של נגיד חודש אני אוהב כדורגל ואז אחרי שבוע אני לא אוהב..
תמיד התלבטתי על כול דבר קטן, נסטי קולה מה לאכול בבוקר תמיד תמיד.. התלבטיות כאלו חשבתי שזה נורמלי עד לפני שבוע
גם יש לי חשק לישון הרבה.. מהלפני שבוע הזה.. ואני מרגיש משועמם

אז ככה..מה שאני בטוח.. שזה נובע מלחץ חרדה מתח ופחד ..
כי תמיד תמיד.. שאני יושב נגיד עם חברים שלי.. ואז באים איזה 2 שתמיד לא עושים לי טוב ויורדים עליי אני בלחץ ואומר אמן אמן הם לא יבואו וכולי מתח וחרדות
עם הם יבואו או לא
ומלא דברים כאלו כול הגיל התבגרות שלי זה מתח לחץ ופחד
השאלה ממה זה נובע אני בטוח שיש לי איזה בעיה. מחלת נפש או משהו בסגנון שקשורה ללחץ פחד ומתח כי זה נובע בכול דבר..
אבל השאלה מה זה הקול הזה, אני כבר מכניס לעצמי סרטים רואה כתבות.. אומר לעצמי שאין לי עתיד.. שאאני יהיה במוסד..
כי זה באמת הגיוני, יום אחד בא לי ללכת לבצפר יום אחד אני אומר אני יפרוש וילך לעבוד.. אין לי מחויביות לדברים שאני עושה
וזה מאוד מפריע לי

בבקשה תעזרו לי ותיקראו הכול ! אני באמת מקווה שזה לא מחלת נפש ויעבור אחרי גיל ההתבגרות..

אני לדעתי סובל מחרדה חברתית, אפתיה, דיכאון מג'ורי, והפרעה טורדנית-כפייתית, הלכתי לפסיכולוגים ולפסיכיאטר שנתן לי כדורים.. כלום לא עזר מה אפשר לעשות?

שלום,

אני בת 21.5, סטודנטית. יש לי קושי רב בקבלת החלטות, בעיקר בהחלטות בעלות השפעה רבה אך גם בהחלטות קטנות יותר. למשל: לגביי לימודיי אני כל הזמן חושבת אולי זה לא מתאים לי וחבל שאני מבזבזת את זמני. כרגע ההחלטה שהכי מטרידה אותי היא בנוגע לבן זוגי. אני במערכת יחסים כבר מספר שנים, זוהי מערכת היחסים הראשונה שלי. כעת יש מחשבה להעביר את הזוגיות שלב ולעבור בקרוב לגור ביחד, דבר שהוא יותר רציני. במהלך הזמן שאנו ביחד תמיד מתעוררת בי שוב ושוב המחשבה וכעת יותר מבעבר אם זה באמת הבחור איתו אני רוצה לחיות את חיי. מצד אחד מבחינה חיצונית הוא לא בדיוק מה שרציתי ומבחינת האופי, יש לו אופי טוב. איך מקבלים החלטה כזו?


תודה רבה.

שלום רב.
מעניין לי עד כמה זה חובה לפסיכולוגית לקבל הסכמה לבדיקת קטין דווקא משני הורים בסיטואציה שההורים גרושים.
ככלל, לפי איזו חוק או חוזר משרד הבריאות קיימת דרישה לקבלת הסכמה זאת?
האם יש צורך בהסכמה גם לבדיקה או רק לטיפול?
תודה מראש על תשובתכם.

שלום,
אני בת 27, נשואה, אמא לילדה בת שנתיים ועוד אחת בדרך.
יש לי קושי רב לחבק את בעלי.
פשוט מבחינה טכנית אני לא מצליחה להתקרב אליו.
זו בעיה שהייתה לי מאז ומעולם, עם בני זוג אחרים שלי. עם האקס שלי למשל כן הצלחתי לחבק ולהתקרב כי זה מה שהוא עשה כל הזמן (חיבק כל הזמן, אני רק החזרתי).
בעלי הוא בנאדם די סגור, לא כמהה למגע (לטענתו זה לא חסר לו ולא מפריע לו). הוא מחבק מדי פעם אבל זה תמיד מרגיש לי טכני ולא רגשי.
אנחנו הולכים לטיפול זוגי והמטפלת לא מצליחה לעזור לי לעלות על מקור הבעיה.
אני חוויתי חוסר יחס וסוג של דחיה כמה פעמים כאשר ניסיתי להתקרב לבעלי.
קורה לי שלפעמים אני מאד רוצה לחבק אותו אבל אז מתחילה לחשוב על איך ומה תהיה התגובה ופשוט מוותרת (אולי מהפחד שלא תהיה שום תגובה).
רוב הזמן כשאני רוצה להתקרב אליו הוא פשוט נראה לי כמו שער גדול ונעול שאין לי גישה אליו. זה מאד מאד קשה לי, חסר לי חום, מגע ואהבה.
אני יודעת שאם אני אצליח להתגבר על הקושי הזה שלי, אולי זה יגרום גם לו להתקרב אליי.
קצת רקע: בבית הוריי לא ראיתי יותר מדי גילויי אהבה (חיבוקים, נשיקות וכד'), כל החיים הייתי רגילה שמחזרים אחריי ולא עמדתי במקום של ליזום חיבוק או מגע כלשהו עם גבר, לפני כן הייתי נשואה לאדם אלים ועברתי סוג של טראומה ממנו.
אני לא יודעת לשים אצבע בדיוק על מה כל כך קשה לי אבל את הבת שלי למשל אני מחבקת כל הזמן, היא מחבקת אותי גם כל הזמן.
אני מאד אשמח לשמוע את דעתכן, אם אתן יכולות לשאר מה מקור הבעיה ואיך ניתן לטפל בה. האם יש סדנאות לטיפול בבעיות מסוג זה?

תודה רבה מראש

מדובר בצעיר בן 28 בחור משכמו ומעלה, בחור טוב ונאהב על ידי רוב האנשים שמכירים אותו. מזה שנה הוא לא עובד ולא לומד. הוא נמצא בבית הוריו ואת השעון הבילוגי הוא הפך בלילה הוא ער וביום הוא ישן. הוא מכיר בבעיתו ומבטיח ש"יהיה בסדר". את הלימודים הוא הפסיק. והוא ער לציפיות שלו לגבי העתיד. כל הנסיונות לדבר על ליבו שיקום בבוקר , יחפש עבודה וינסה להתקבל ללימודים עלו בתוהו. פשוט, עד השעה 16.00 אין למי לדבר. מה עושים? האם הוא צריך להתייעץ עם פסיכולוג. או לחכות כמו שהוא אומר "שיהיה בסדר".

אני מתבגרת שאחת הבעיות שלי היא חוסר ביטחון . כשאני נמצאת עם ילדים שאני מכירה ופתוחה איתם אני הכי מצחיקה והכי חברותית שיש, אבל כשאני נמצאת בחברה שכוללת המון ילדים שאני לא הכי מכירה אותם טוב אני לא נפתחת . בתור ילדה המעמד שאני נמצאת בו היום זה לא המעמד שרציתי תמיד להיות .. המצב החברתי גרם לי להפרעות אכילה , אף אחד לא מודע לזה , חושבים שרזיתי יפה וכן זה בסהכ מה שאני רוצה אבל זאת כבר בעיה אחרת.. יש לי חברה שלפני כמה שנים לא היה לה כלום , לא הכירו אותה בכלל וזאת הייתה תקופה שלא היינו כלכך חברות וממש התרחקנו , וכששמתי לב שיש ביני לבינה פאר חברתי דיי גדול צרפתי אותה לחברה שלי וחזרנו להיות חברות הכי טובות מאז, אפשר לומר שבאיזה שהו שלב היא כבר תפסה לי את המקום בחברה, חברות הכי טובות שלי הפכו להיות החברות הכי טובות שלה .. אבל את הבעיה הזאת כבר עברנו ופטרנו והתחילה תקופה חדשה שבה הבנתי שמה שאני באמת רוצה זה להיות חלק משמעותי בשכבה שלי , ששם יש המון ילדים שאין לי דיבור איתם בכלל . ופתאום ברגע אחד אותה חברה שלי התחברה אליהם ונהייתה חלק מהם , הבטחון שלה מאז אותם ימים שאף אחד לא הכיר אותה ועד היום עלה ברמות מטורפות .. הבעיה שהיא פשוט לא עושה כלום בשביל לעזור לי כמו שאני עזרתי לה היא לא שמה לב שזה מפריע לי ושזה אוכל אותי שפשוט לא איכפת לה ולפעמיים זה גם נראה לי דיי נוח לה .. ואני לא מרגישה בנוח לבוא ולהגיד לה על זה ולהודות שפשוט לא טוב לי עם המקום שאני נמצאת בו כרגע ...יש רגעים שפשוט באלי לעבור בית ספר אבל זה מאוחר מידי עכשיו.. מה אני אמורה לעשות?...

בן 15 מהמרכז עליתי השנה לכיתה י' ובקרוב תחל עונת הבגרויות אני תלמיד טוב ומאמין בעצמי אבל עדיין אני חש בלחץ בלתי מוסבר כשאני שומע את המילה בגרויות אני מרגיש שזה גדול עליי ובלתי אפשרי ושהכל הולך להכשל לי ובגדול . הלחץ מתבטא בכך שלקראת מבחנים רגילים שהחומר בהם כמובן יופיע בבגרות אני חוטף כאב ראש חזק או הרגשות בטן מוזרות וכו' מה מומלץ לעשות?

שלום ,
האמת שקשה לי לבטא את זה בכתב אז אני מקווה שתהיה הבנה.

אני בת 19 ועוד לא היה לי קשר עם בנים מעבר לידידות.
אני רוצה בקשר כבר המון זמן ואני לא מצליחה. כל אפשרות מסויימת אני קוטעת באיזה שהוא שלב מפחד שקשה לי להגדיר. חשבתי על פחד ממחויבות\ פחד מאינטימיות אך עדיין בשיתוף עבודה עצמית אני לא מרגישה שיפור.
אני מרגישה בושה כזאת בפנים,פחד,כשאני חושבת על מישהו שיצאתי איתו והפסקתי את הקשר. משהו שקשה לי להגדיר כי ישר הראש שלי לא רוצה לחשוב על זה...
זה עיניין שמעיק עליי מאז שהתבגרתי וקיוותי לקשר מסויים עם מישהו , וכל עצה או הפניה מסויימת תעזור.
בתודה!

היי,
אני נמצאת כרגע בטיפול שהתחלתי לפני שלושה שבועות(כלומר עד כה היו לנו שלושה מפגשים)..
ומלבד העובדה שקשה לי להפתח ולשתף את הפסיכולוג בדברים אישיים ואינטימיים מאד מהחיים שלי,אני מרגישה שגם קשה לי לשתף אותו בדברים יותר פשוטים.

למשל אני מרגישה שקשה לי לשתף אותו בקשיים החברתיים שלי...

אני יודעת בוודאות שהבעיה היא אצלי ולא אצל הפסיכולוג,כי כבר הייתי בטיפולים בעבר והבעיה חוזרת על עצמה כל הזמן...

כיצד אוכל לשבור את מעגל הקסמים הזה?
אני באמת רוצה להיות מסוגלת לדבר אך לא יודעת כיצד...


אני בת 19 אגב

שלום רב
ברצוני לברר האם ישנו איזה שהוא קשר בין אלצהיימר ופסיכולוגיה? האם קיימות שיטות טיפול פסיכולגיות למחלת האלצהיימר? והאם קיים בית אבות יוקרתי בית אבות יוקרתי המתמחה בתחום?
תודה מראש,
מיטל

שלום..שמי לירון והתחלתי טיפול פסיכאטרי בשל חרדה אבל הבעיה היא לא מוסברת אצלי,הגעתי למסקנה שיש קול טורדני אצלי שברגע שהוא לא קיים אני מרגיש נחת רוח.מהרגע שהגעתי למסקנה הזאת והצלחתי ליצור תחושת ביטחון שמבטלת את הקול הטורדני נהנתי מהרגעים האלה,אבל הבעיה שאני פשוט מתנהל לפי זה,ז"א זה מה שיושב לי בראש ואז כל דבר קטן מערער את זה,והשאלה היא עם המצב הרגיל צריך להיות שאני יגיע למסקנה כזאת ופשוט יתנהל רגיל ולא יחיה לפי זה..כי זה בעיה אצלי.
אני פונה לטיפול פסיכולוגי ואני בהמתנה,אבל עד אז מה אפשר לעשות עם תופעה כזאת?כי אני מגיע למצב שאני באמת מרגיש תחושת ביטחון בפני הקול הטורדני שבי שאני נותן לו לעשות לי בדיקות טורדניות כל הזמן,ושכל דבר קטן מעורר אצלי חרדה בפני זה שיש לי בעיה,אבל זה מעין אובססיה כזאת שברגע שאני מגיע למסקנה אני מתנהל לפיה ולדעתי המצב הרגיל הוא להגיע למסקנה אבל שהיא לא תיתקע בראש.
אני בן אדם שעד לפני שלושה חודשים היה רגיל לגמרי,נושאי חשיבה רגילים,יציאות עם חברים,התנהלות חיים רגילה בבית,ונרקם אצלי איזה צורך לעשות תהליך שינוי עם עצמי לטפל בחרדה חברתית שחששתי אליה,הירשמות לפורום חרדה חברתית,להתחיל להשים את זה במקום הראשון ופעם אחת ממש לצאת ליציאה עם חברים ולהתייחס לזה כאל משימה וככל שפיתחתי את ההרגל הזה אז שמתי לב ליותר ויותר דברים וכל דבר הפריע לי,שבתאכלס כנראה שעד לפני השלושה חודשים האלה לא הייתי מתעצבן עם הייתי מתנהג כדימוי עצמי נמוך,
דימוי עצמי - כשהייתי שם בעבודה כבר בימים הראושנים הציק לי שכשאני מדבר עם לקוח,והוא מסתכל עליי במבט לא שמח ומאושר.
ותמיד אמרתי לעצמי שזה לא קשור אליי ולעשות עבודה עצמית על זה שאני לא צריך להיעלב או לשנות את הרגש שלי מכזה דבר ולא ליצור דימוי עצמי נמוך ולהתנהג לפי ההבעת פנים.
ופשוט במקום בן אדם רגיל שנתקל בכזאת סיטאוציה,אני הפכתי את זה לעוד דבר מהעבודה עצמית וככה זה היה,ואפילו הדברים האלה היו קורים פעם אחת עם אחים שלי והאנשים כי קרובים אליי,ופעם אחת הייתי יכול להתנהג בטבעיות ואפילו לא רק עם הקרובים אליי אלה גם עם לקוחות.
ואני תמיד שאפתי למצב הזה ,אבל משהו לא ברור היה קורה שפתאום הייתי שם לב לדברים כמו דימוי עצמי נמוך..
בעבר הייתה לי בעיה רגשית שהתחושה שלי הייתה משתנה עם חברים שלי באיזה נקודה,ואז זה היה יוצר אצלי כמו חרדה חברתית קטנה כזאת,תחושה שיותר מסתכלים אליי ושאני יותר חסר ביטחון,אבל זה לא הפריע לי והייתי פשוט מטפל בזה בדרך שלי ומדבר עד שחוזר אליי הביטחון.והכל התחרבש לי בשלושה חודשים האלה.
רציתי לדעת מה אתן אומרות על התופעה הראשונה שציינתי עם ההגעת מסקנה אבל לא לשחרר אותה ולהגיד-אוקיי הגעתי למסקנה ,אני עכשיו ממשיך להתנהג כרגיל..כי זה חסר אצלי.