פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

הי,אני בת 28 בגיל 11 עברתי התעללות מינית משהו מהמשפחה, ולפני שנתיים סיימתי קשר של 3 שנים בהם שנתיים וחצי הייתי שם יקב איומים וכפייה,זה היה נורא פשוט חייתי ע"י שלט מרחוק,למזלי לא הסכמתי לגור עימו יחד...כיום יש לי סיוטים ופחדים בכי בלילות,ושוהה המון בים לבדי בוכה וכותבת אשא עברתי בחיי,קורעת את הדפים ומשליכה אותם לים,אולי כך הזכרונות ימחקו, אך לצערי ממש לא...... כיום אני מטופלת ע"י פסיכולוגית מדהימה,ליאת פרי לרר וג"כ ע"י פסיכיאטרית אשר המליצה חי על הכדור TOPAMAX איני יודעת אם כדאי להתחיל בטיפול...*האם יש תופעות לוואי*האם אפשר להפסיק מהן בקלות*מה ההשלכות*האם הסביבה שמים לב על הפנים או ההתנהגות על לקיחת כדור פסיכיאטרי... תודה מראש על התשובות!!!

קראתי את המאמר שכתבת עינבל, על הבדידות ,
ואני יכולה לומר בלב שלם כמה אני מזדהה עם מה שכתבת.
שהאדם יכול להיוןת בין אנשים אבל בודד, והסיבות לבדידות , הכול נכון לןגביי.
איני סומכת על אף אחד ץ
הייתי רוצה ללכת לטיפול , כי איני נמצאת בשום מסגרת .
אבל איני יודעת כיצד לפנות , וממי לבקש.

שלום,

אני חייל בן 22, ג'ובניק במרכז. למדתי במכללה לפני הצבא ועכשיו אני לקראת סיום החובה.

שנה אחרי הגיוס, עקב תלונות חוזרות לרופא היחידה, הוא הפנה אותי לקב"נית (נחמדה מאוד יש לציין) והיא איבחנה אצלי חרדה כללית ברמה גבוהה.
בעיות שאני מרגיש: גוש בגרון, גרון יבש, בליעת רוק לא נוחה, קושי בנשימה (גם בלי מאמץ), כאבי ראש, רגישות בחניכיים, לעיתים קרובות גרד בגוף (במקומות רנדומליים), עייפות תמידית אפילו אחרי הרבה שינה, חוסר אנרגיה (אפילו לקום מהכיסא\ספה).

אין לי מוטיבציה לעשות כלום, חוץ מלפעמים כשאני רוצה לשפר משהו במדור או ביחידה (שלא תחשבו שאני מההזויים - זה דברים טובים, אני מקבל משוב חיובי מהמפקדים). עשיתי עבודה רבה בתנאי לחץ ובאינטיסיביות שנמשכה חודשים, למרות הקושי שזה גורר.
יש לי מחשבות אובדניות כל יום, כמה פעמים ביום, גם אחרי שהקב"נית הביאה לי פטור תורנויות ושמירות.

אין לי חברים, אני לא מעוניין בקשר כזה. כשאני יוצא למקומות עם אנשים אני מרגיש שבא לי להיות בבית. אבל אני בנאדם נחמד ומסתדר עם כולם (עד שהם מנצלים אותי ומנתק איתם את הקשר...).
הקשר היחידי עם בחורה נמשך שנה, וזה היה חצי קשר של ידידה\חברה. המקסימום שעשינו זה להתנשק ואחר כך נפרדנו כי היא העדיפה להישאר ידידים.
אני יכול להראות טוב ("חתיך"), למרות שבדרך כלל אני לא במצב הכי טוב שלי. מבנה גוף רזה ומעט שרירי.
אין לי בעיה מיוחדת במשפחה. יש לי אח אחד, הורים קרציות.

מסורתי - שומר שבת. בעבר הלכתי לבית כנסת בשישי בערב, וגם הנחתי תפילין, אבל הפסקתי עקב הגיוס.

אני מחפש את דעתכם על מצבי. כמה זה בעייתי?
לא טוב לי בבסיס, המוטיבציה ירדה באופן חד. בזמן האחרון מרגיש שאני פשוט שונא את כולם, חוץ מכמה בודדים במדור שנחמדים אליי. אבל אני יכול להבין את שאר האנשים - כי אני לא מראה עניין כלפיהם ולא מחייך הרבה, לכן הם כנראה מרגישים לא הכי בנוח ולא בכיף בקירבתי. גם אין לי מה להגיד לאנשים כל כך.

הקב"נית חושבת שאני נורמאלי, למרות בעיית החרדה שאי אפשר להקל בה.
היא נחמדה מאוד ומנסה לעזור אבל אני לא מרגיש שזה מצליח, אני בטיפול אצלה בערך שנה, פעם בשבוע.

תודה רבה.

שלום רב,

אני בת לאב בן 66 ויש לי עוד אחות. שתינו עם ילדים.

בשנה האחרונה הוא מנתב לפי רצונו את דרכינו, ומספר רעות לכל אחת מאיתנו שהשנייה כביכול אמרה. לאחר ברוגז של חצי שנה בינינו האחיות נפל האסימון, והבנו מה שעשה לנו. מלבדנו זה קרה גם עם אימנו בחודשים האחרונים, ואף גם עם אחיו ואחיותיו.
לדוגמה:
לי אומר שאחותי לא רוצה בקשר עימי, שאמרה עליי דברים רעים, גם לאימנו סיפר דברים אחרים שאחת מנצלת אותה בשביל בייביסיטר ושהשנייה באה רק כדי להעביר זמנה לאכול וללכת. שום דבר לא נכון. אנחנו האחיות מרגישות שמשהו קורה כאן ונוהג לסלף את דברינו על מנת לזכות באחד הצדדים ולהראות את טוב ליבו, חמלתו, ורחמנותו עליו בזמן שמקריב את השני לצורך כך. ישנה הרגשה שרוצה לזכות בתשומי כל פעם מצד אחר עד שנגמרים לו הקלפים ובוחר לעצמו שעיר לעזעזל אחר. זה גם משהו שמוכר לי מילדות, פעם נהג לאהוב אותי יותר מאחותי וממש להשתגע עליי ופעם לזרוק אותי ולקחת אותה גם נגדי.
עד היום אני מרגישה אף נוהגת כך במערכות יחסים של לקחת ולזרוק. האם אי אפשר לאהוב שתי בנות אותו דבר?
כמו כן, בשבועות האחרונים שמנו לב שכל פעם שקורה משהו עם אחותי , כמו בדיקות רעות שיצאו לה הוא אומר לה מסכנה שלי, ומראה רחמים, ואחר כך כאילו שמח לאידה, שזה קורה לה, כמו מין סוג של תשלום על חוסר כבוד שלה לאביה.
אני מבולבלת וכבר לא יודעת איך לנהוג עימו. אני רואה סגנון התחלתי דומה עם ילדיי שהם נכדיו, פעם בוחר לאהוב אותם ופעם לשנוא שנאה קשה ונוראית.

האם יש פה פיצול אישיות? בעיה נפשית מסויימת? תקדים שלא קיים ......?
אשמח להכוונתכם, סך הכל גם הוא מבוגר עם מחלות ברקע, סרטן וכו.

תודה מראש.

אני וחבר שלי שלוש שנים יחד גרים כבר שנתיים יחד, אנחנו מאורסים ואוהבים מאוד. לפני שנתיים חבר שלי סיים את לימודיו ומאז לא מוצא עבודה, הוא התחיל משהו ועזב וחזר לעבודות סטודנט של הברמן והמלצר, זה מאוד השפיע על היחסים בינינו כיוון וזה גרם להרבה אי נעימויות וויכוחים, במקור הוא מהמרכז ואני מהדרום, הסכמתי בשבילו לעבור למרכז שכן יש כאן יותר אפשרויות תעסוקה. כרגע הוא נמצא בהכשרה שמספקת חברת השמה, ההכשרה ניתנת לו בחינם (הוא לא משלם והם לא משלמים) בתמורה לעזרה במציאת עבודה,הוא כבר כשלושה חודשים ללא משכורת וזה לא נראה כי מצליחים למצוא לו עבודה, הוא מצוברח מאוד ועצבני, מאוד מודאג וזה נורא משפיע עלינו, אני כבר שנתיים עובדת במשרה מכובדת במקום טוב, אני מתפתחת וגדלה והוא נשאר מאחור, הוא מרגיש מבוכה ליד אחרים ומתבייש בעצמו, זה משפיע על יחסי המין בינינו כמובן ובכלל על התקשורת, אני לא יודעת איך לעזור לו ואיך לשפר את המצב, הוא לא מוצא את עצמו ואני מפחדת שזה גורם לקרע בינינו. לא ציינתי אך הוא נוטל כדורים נוגדי חרדה מגיל 16, אף פעם לא ראיתי שום תופעות של זה ואני חוששת שאולי המצב הזה גורם לו לנזק נפשי יותר גדול. אני מאוד מודאגת...אשמח לכל הצעה

יש לי בת בת 24 שיוצאת עם בחורים פעם או פעמיים ואין המשך
בגלל חרדות ממגע, נשיקה שהבחור יוזם, היא מודעת לזה (לציין שהיא לא לסבית).
שאלתי איך אפשר לעזור לה .

יש לי בעיה שאני לא יכולה לראות דלת פתוחה. זה מוציא אותי לגמרי מריכוז, ותמיד יתן לי תחושה לא נינוחה.
נניח אני בחדר במיטה, אחותי פותחת את הארון, לוקחת סוודר, לא סוגרת ויוצאת. אין שום סיכוי שאני ארדם בחזרה עד שאני לא אקום לסגור את הארון.
דוגמא נוספת, ראיתי סרט שבאחת הסיצנות מישהי נכנסה לבית, ולא סגרה את הדלת. בהתחלה לא קישרתי, ופתאום הייתה לי תחושה של חסר. הרגשתי כאילו משהו לא מושלם, כאילו הייתי צריכה לעשות משהו ואני לא זוכרת מה. פתאום הבנתי שזה בגל אותה אחת בסרט שלא סגרה את הדלת...

בעצם כשאני חושבת על זה, זה לגבי כל דבר שלא סגור. בקבוק, חטיף, תיק וכדו', אבל מתמקד בעיקר בדלתות...
זה קורה גם במכללה, כשפותחים דלת ולא סוגרים אני מאבדת ריכוז עד שהיא נסגרת.
זו הפרעה כלשהיא? איך היא מכונה?
אני די מאמינה שזה לא נורמלי ולא טבעי.
מה אפשר לעשות עם זה בבקשה?
אני בת 20.
תודה רבה!

מחפשת פסיכולוגית טובה שעובדת עם מכבי באיזור המרכז. צירפתי מייל.

תודה רבה,
ליאת

אני בת 25, בחורה נחמדה וטובת לב כלפי החוץ אבל מבפנים יש בי המון שנאה כלפי העולם ואנשים ואפילו כלפי עצמי.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני נורא אוהבת לקרוא ספרים/לראות סרטים על הסבל האנושי - אם זה מלחמות, עינויים, רעב וכדומה. סבל אנושי בצורה הכי קשה שאפשר.
זה לא מסב לי עונג, פשוט מרתק.
על מה זה יכול להצביע מבחינה פסיכולוגית?

שלום
התקופה הזו בחיי כולם היא של התפתחות הן ברמה של לימודים לתואר או לשם קבלה לתואר והתחלה כזו או אחרת של מערכת יחסים יותר בוגרת ואמיתית
אני גם בשלב כזה העניין הוא שאני חושבת שבגלל שזהו המצב בו חבריי נמצאים
אני "מפחדת" לחשוב על להפרד מהחבר שלי למרות שהקשר טוב ואנחנו גם מדברים בפתיחות על דברים, אבל עולות בי תהיות לא מעטות, ואני חוששת שאם אעזוב אותו ארגיש במחסור נורא גדול כי כרגע אומנם יש לי מה לעשות בזמן הפנוי שלרשותי אך הרבה מהזמן שהייתי רוצה להיות בחברת מישהו או לבלות עם מישהו החברים עסוקים בעבודתם/לימודיהם ונדמה כי את יתרת הזמן מקדישים לבן/בת הזוג
כך שנוצרת לי הרגשה שיהיה לי מאוד חסר הביחד שיש בזוגיות

אציין כי חבריי רואים את בני זוגם סביבות 3 פעמים בשבוע או יותר
ואני אומנם מבלה משישי בערב עד שבת בערב עם חברי אך לא במהלך השבוע
סוג של הרגשה בעיקר בימי שישי שאם לא אהיה עם בן זוג ברור לי שאהיה לבד
לא שיש לי בעיה להיות לבד אבל גם ככה יש לי מספיק זמן וזמנים עם חברים על פי רוב לא אפשריים בערבי שישי כך שאולי חבר זה "פתרון" נעים וטוב... \

אציין שהייתי הרבה זמן לבדי וכן הייתי הרבה לבד בערבי שישי מדי פעם זה לא נורא בעיקר כשיש עומס בלימודים וכו' אז זמן לבד קצת , אבל כן יותר נעים שיש את הביחד
אבל חוששת שאולי אני שם בגלל "הגל" של הזוגיות...

אני בת שלושים וארבע, במשך כל החיים שלי חוויתי את ההורים שלי כגוף מאיים מאוד. עדיין עכשיו, כשיש לי ילדה (אמנם אני חד-הורית) אני מרגישה כמו "ילדה" שלהם, ופוחדת מאוד מכל תגובה שלהם על כל דבר שאני עושה. לכן אני מסתירה מהם הרבה דברים, וחיי את חיי בפרטיות כמ השאני יכולה, וזה גורם לי להתרחק מהם מאוד מבחינה נפשית. ואם הם כבר יודעים משהו ומראים לי את ה"הסכמה" שלהם - אני מרגישה שמחה ובטוחה, ואם אפילו רק במבט קטן מראים ל י ביקורת, אני מרגישה חרדה, ואם הם גם אומרים לי, זה נחווה אצלי כסוף העולם. אני חייבת להיות "מותאמת" להם בדיוק במעשים ובמחשבות, למרות שאני עצמאית ושונה מאוד.
אני מעדיפה לטעות, ולקבל תמיכה מאשר לחיות את החיים שלי כמו שהם רוצים.
ואיך זה יכול להיות בכזה גיל שאני מרגישה ממש חרדה מהם?
כן, חרדה! אם אני צריכה לדבר איתם אפילו על דה והא, זה מפחיד אותי שמא אומר משהו לא בסדר וכו'... ואני מרגישה חרדה בכל הגוף. זיעה. כאב בטן. קושי לנשום וכל זה. עם אנשים אחרים אין לי את זה, ואם כן ברמה הרבה יותר פחותה. למשל הבוס בעבודה.... קשה לי לעמוד בציפיות של אנשים אחרים, למרות שאני מנסה מאוד. אבל הכימפחיד אותי בעולם זה ההורים שלי. איך מתגברים על זה? וממה זה נובע? האם זה נורמלי בגיל כזה להרגיש ככה? מה אתם מציעים לעשות? אני כבר לא מסוגלת יותר, מרגישה מחנק !!!!! וגם עמוק בתוכי פיתחתי אליהם שנאה! מה יש לכם להגיד על התופעה הזו? יש עוד כמוני?

שלום,
בחודשיים האחרונים אני שותה הרבה אלכוהול,כל ערב. קשה לי לצאת מהבית והרגשה כללית ולא מוכרת לי ,שאני לא שייכת לשום מקום. אני בת 23 ועזבתי את הבית בגיל 16. בגיל 18 התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי דרך הקופה וזה בהחלט נתן איזו יציבות מונוטונית ונוחה. מצאתי עבודה חדשה שבה אני עובדת עד היום ומממנת את עצמי במאת האחוזים.
אני כבר לא בטיפול,עזבתי אותו כשהרגשתי שאני בסדר ושאין סיבה להמשיך כל עוד אני מצליחה לתפקד ויכולה לעזור לעצמי ולדחוף את עצמי קדימה. בתקופה אחרונה אני לא מצליחה לקום כל בוקר ולא מצליחה לישון ומרגישה שאני כמו ב"שום מקום" יכולה לשכב שמונה שעות במיטה בלי לשים לב. אני לא מפגרת ולא מנותקת מהמציאות ומבינה שאולי זה סוג של דיכאון. אבל קשה לי לצאת מהבית ולפגוש אנשים. עברתי תאונת דרכים לפני חצי שנה (פגע בי אופנוע כשהלכתי ברגל) מאז קשה לי מאוד לפגוש רופאים. אין לי בעיה לדבר על התאונה או להיכנס עם עצמי למה שאני זוכרת,אבל אני מפחדת מרופאים ולא מרגישה (כרגע) שאני מסוגלת ללכת לבדוק אם "המצב" ה"דכאוני" אליו נכנסתי,הוא רפואי או נפשי או מה בכלל קורה. וללכת שוב לטיפול פסיכולוגי זה לא בא בחשבון-גם כי זה יקר לי וגם כי אני לא מצליחה לדבר כל כך,במיוחד מאז שהתחלתי לשתות אני מרגישה שהדיבור שלי השתנה ואני לא מצליחה לבטא את עצמי כשאני מדברת. המילים מתבלבלות לי. וגם כי אני מפחדת. לא בטוחה ממה..
אני יודעת ולוקחת בחשבון כמובן שהפורום הזה לא תחליף בשום אופן לטיפול פסיכולוגי ובכל זאת,זאת האופצייה היחידה שאני מצליחה להעלות על הדעת שהכי קרובה להתייעצות או התייחסות למצב שלי ולא להישאר בו לגמרי לבדי. השתייה מעיקה עלי,אבל אני מרגישה שאני לא יכולה להפסיק-לא מכורה אבל לא יכולה ולא רוצה להפסיק,אבל במן מודעות כאת,אני מצליחה להדאיג את עצמי ומפחדת שזה יגיע למצב של התמכרות למרות שאיני מבינה בזה כלום ושום דבר ומכיוון שאין לי הורים
ועם החברים ניתקתי כל קשר,אני לבד בזה ובהתלבטויות הבאות יחד עם המצב.
לא בטוחה ל-מה אני מצפה מהפנייה שלי,אבל אני במן הרגשה שבגלל שזה הדבר היחידי (שהוא אנונימי ולא דורש הוצאה כספית או יציאה מהבית לפגוש אנשים),בזה,אני "עשיתי את שלי". ובכל זאת-אשמח לאיזו תגובה מעודדת,או "טיפים" להתמודד עם זה בעצמי... וגם אם לא... תודה בכל מקרה על הפורום..

שלום רב למומחים\יות הנכבדים\ות

אני משוחח פעמים רבות- שיחות נעימות ורגילות- עם שכן בבנין המגורים שלנו,,ושמתי לב שממש לאחר מילים ספורות, הוא מסיט את מבטו ממני ,מדבר לצדדים ,או מתרכז בנקודה אחרת-ולא כלפי-
ואני מאד רוצה להבין מה פשר ההתנהגות הזאת?
אשמח לקבל תשובה
בתודה ובברכה
גרגורי

קרו מקרים שנערות בנות 16 הן אמיתיות כשאחרות הן שקריות. זה קרה בכל אותן מקרים מרובים שבהם ילדה בת 13 וחצי הצהירה בפרופיל שהיא בת 16 והיא מפותחת כמו בת 19. מדובר רק אותן מפותחת בגוף שמגדילות את הגיל שלהן ומטעות את הגברים בהגדרת גילן בפרופיל כאילו הן בנות 16 ומעלה.
נחלק את כל הנערות בגילאי 16 לשניים:
1. בנות 16 אמיתיות
2. בנות 16 שמתחזות לבנות 16, אבל הן בנות 12 ונראות בנות 20 בגופן.

כשנבדוק מה קורה אם שתי הקבוצות פונות לגברים מכל אוכלוסיות הגיל, נגלה שיש משהו מוזר עם הגברים. הן נמשכים כמו מגנט לקבוצת המתחזות ובאמת ובתמים מאמינים שמדובר בבת 16. ואז הן נופלים לתקשורת.

איזה הסבר אפשר להביא למשיכה של הגברים? הרי פדופיליה מוגדרת לפי הספק כמשיכה למראה לא מפותח של טרום גיל התבגרות. וכאן מדובר במראה של אישה גדולה בת 20, עם שדיים גדולות ופנים מבוגרות והיא מצליחה לגרום לגברים לסכנה שהם לא מודעים אליה כי הם לא יודעים את גילה האמיתי. אז איך זה ?
נותרה מסקנה אחת והיא השכל. כנראה שגברים נמשכים למפגרות ולא כל כך ליופי ? האם יש הסבר מדוע גברים נמשכים לבעלות פיגור שכלי ?
ולמה לנשים אין משיכה לגברים עם פיגור שיכלי ? למה רק לגברים יש משיכה כזאת לנשים עם פיגור שיכלי?