פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום,
אני חושבת שכדאי להימנע מהניסיון לתת כל מיני שמות ואבחנות למה שאת מתארת. נראה לי שזה רק עשוי להלחיץ, ולא לתרום במיוחד.
במקום זה, הייתי מנסה לברר מדוע אלו הקשרים המיניים שאת יוצרת. זה באמת לא דבר שגרתי שנערה- בחורה בת גילך בוחרת לנהל כך את חיי המין שלה. מעבר לכך, נשמע לי שהדבר מטריד ומבלבל אותך, אולי אפילו מלחיץ, ולכן באה השאלה שלך לגבי אבחנה וטיפול.
לפעמים הרצון באהבה ובקרבה עובר כל מיני גלגולים והופך לדבר קשה, טעון והרסני. עושה רושם שכך אצלך בכל מה שקשור לקשרים שתיארת. המחיר שאת משלמת הוא בכך שהקשר לא מצליח בסופו של דבר לספק אותך באמת, לפחות לא באופן מיטיב, ואת לא מתקדמת בחייך, גם אם אולי נדמה לך שכן.
מציעה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי שיסייע לך למצוא דרך טובה ומגדלת לספק את צרכייך בחום ובאהבה. אם את בצבא, נסי דרך קב״ן. אם לא, נסי אולי לדבר עם הורייך שיסייעו לך בהפניה לטיפול. אם אין לך הורים שתומכים, פני לאחת ממרפאות המתבגרים באיזור מגורייך. את גבולית במבחינת הגיל, אבל אם תהיה בעיה הם יפנו אותך למקום הנכון.

בהצלחה

שלום לך,
לפי הנתונים שכתבת, את באמת סובלת מעודף משקל קל. אני מבינה מדוע את מוטרדת.
לרדת במשקל זו לא משימה פשוטה. הצורך בפחממות, ואכילה מתוך שעמום, כפי שכתבת, אכן עשויים ללמד על מה שלעיתים מכונה ״ אכילה רגשית״ לצד, או אולי אפילו ללא בעיה גנטית או פיזיולוגית אחרת.
לפעמים האכילה היא סוג פיצוי או נחמה, ואז קיימת נטייה לצרוך אוכל, במיוחד פחממות (סוכרים) כדי למלא תחושות של ריק, או תחושות שליליות אחרות. התחושה החיובית שנוצרת אחרי אכילת מתוק או בצקים אומנם מקלה, אבל היא לא מחזיקה מעמד לאורך זמן, לפעמים מעוררת תחושות אשם, ואז מתעורר הצורך מחדש. במקרים חמורים, זהו הבסיס להפרעות אכילה מסוימות.
כדאי לטפל בבעית עודף משקל שזהו הבסיס שלה, לדאוג שתהיה מסגרת שתסייע לך בירידה מאוזנת ומודרכת במשקל. למשל קבוצה של הרזיה. לצד זה, ממליצה לך לשקול טיפול רגשי שיחתור להעמיק את ההבנה של הסיבה לאכילה כזו וילווה את תהליך הירידה במשקל. עדיף לפנות למטפל או מטפלת שיש להם ניסיון בתחום הפרעות האכילה.
לא אוכל לתת לך פרטים הקשורים לעלויות. ברגע שתפני למטפלת ספציפית, תבררי מולה.
בהצלחה!

שלום לך,
במעט שכתבת אתה מיטיב לנסח ברגישות ובאמפתיה את הכאב של החבר שלך על רקע מה שקרה לו. זה כבר מבטיח שאתה בדרך הנכונה.
באמת מה שאתה מתאר עשוי להחוות כשמשבר גדול. אדם שבונה עסק, שם בתוכו את עצמו, את הונו, את תקוותיו וחלומותיו, בוודאי חווה כאב גדול ואובדן כשזה לא מתרומם ולבסוף נכשל. אני לא יודעת מה הסיפור האישי של החבר של סביב הקמת העסק, ואיזה משמעות אישית הוא נתן לכל הפרוייקט הזה, אבל אני מניחה שזה אכן אובדן ומשבר גדול עבורו, כי כתבת דברים המעידים על כך.
ויחד עם זאת, אם אתה האיש המעודד, שהוא חלק ממעגל תמיכה רחב יותר, חשוב שתנסה לזכור שממשבר אפשר לקום, יש אפילו מי שמחשיב משבר כהזדמנות, וזאת מבלי לצמצם בכאב ובנזק כמובן. אם אתה רוצה לתמוך בו נסה לראות אתה את דרך היציאה מהמשבר, וכך אולי גם הוא יוכל להשתכנע.
לפעמים, למרות הרצון הטוב של הסביבה, קשה מאוד לאדם להתרומם ולהשתקם. אם עבר זמן, יותר מכמה חודשים, ואתה לא רואה שחבר שלך מתחיל לעמוד על רגליו, יתכן שהוא זקוק לעזרה מקצועית.
יש טיפול שהוא ללא עלות, בקהילה דרך משרד הבריאות. לחילופין, אפשר לפנות לטיפול בעלות נמוכה דרך קופות החולים. נסה לכוון אותו, או להפעיל את משפחתו שיסייעו לך בכך.

כל טוב, ענבל

שלום מירית...
מעניין לקרוא כי הדבר הראשון שאמרת על בנך הינו שהוא אח תאום. מתוקף כך, חשבתי באופן מיידי על אחיו (או אחותו) והסקתי שבנך הינו הצלע ה"בעייתית" עבורך, לעומת אחיו. שאלתי את עצמי, האם כך תמיד היו פני הדברים? ואיך עובדה זו משפיעה על בנך, כאשר הוא נמצא כל הזמן מול מישהו אחר. מושווה בהשיגיו, בדרכו ובהצלחותיו.
לעניין עצמו. נראה שבנך מצוי בשלב הפוקד רבים לאחר השחרור מהצבא. שלב בו פעמים רבות נדרש הילד? הנער? הבחור? לעשות בחירה אמיתית לגבי עצמו לראשונה בחייו. עד אז, בית הספר, הצבא , ההורים, היו אלה שנתנו את המסגרת הכללית בתוכה אמור היה להתנהל בצורה עצמאית יותר או פחות.
אנשים פחות מגובשים עם עצמם, שהמבנה הנפשי שלהם אינו מעוצב עדיין, או שאישיותם יותר הססנית ופחות בעלי בטחון, מוצאים עצמם פעמים רבות, לא מסוגלים להחליט על דרכם. כמו עומדים מול צומת מסועפת ואינם יודעים לאן לפנות. ויותר מכך, לאיזה מסלול להתחייב.
עצתי לך הינה לעזור לבנך לפנות לאיש מקצוע שייכוון אותו בדרכו ויעזור לו להבין את מקומו כעת ולאן הוא רוצה ללכת. את מספרת שאת נותנת לו דמי כיס, ואני מציעה שלפחות חלק מהכסף הזה ייהיה מכוון לשיחות שיעזרו לבנך להתפקס, ולבחור את דרכו. ייתכן וסיבות פנימיות יותר, כפי שציינתי בהתחלה, כגון התאומות שלו, ותחושותיו כלפי האח שאינו מוזכר כ"בעייתי", עוצרים את יכולתו להתקדם ולבחור עבור עצמו באופן לא מודע, ייתכן ויש נושאים אחרים, אך אם בכל מיקרה את מגישה לו עזרה, זוהי עזרה שבעייני היא אפקטיבית ובונה ואינה מכלה את כספך לשווא.

בהצלחה

תודה רבה על תגובתך , ניתחת את המצב באופן מאוד ברור וענייני וידעת אכן לציין את התאום הלא בעייתי והמצליח יותר... הייתי רוצה לתת עזרה כפי שציינת - איזו בדיוק ? לאיזה איש מקצוע מתאים לפנות ? הוא צריך מכלול של "עזרה" - מי יכול לתת מענה הולם ? תודה

אני חושבת שמיכוון שמדובר כנראה במעצורים רגשיים שניבנו עם השנים, אל מול האח ה"מוצלח" ונוגעים בדימויו העצמי ברמה העמוקה ביותר, מענה הולם הינו טיפול פסיכולוגי רציני. כמובן שבנך צריך לחוש שהוא מעוניין לצאת מהמקום ה"תקוע" בו הוא נמצא. ישנם כנראה עוד אפשרויות , אך לעניות דעתי, "מכלול" העזרה עליו את מדברת הינו קודם כל נגיעה במהות הבעייה ומשם לחפש מענה, כפי שנעשה בטיפול, משום שנגיעה בסימפטום בלבד (כגון, עזרה מקצועית בחיפוש עבודה) עלול להשאיר את הבעייה או שהקושי "ירים את ראשו" במקומות אחרים.
בהצלחה

פסיכו דיאגנוסטי ולאיבחון תעסוקתי.
צריך לדעת בוודאות מה מצבו הנפשי ולמה הוא מוכשר יותר מכל דבר אחר.
סיפוק והנאה מעבודה הם מקור להעצמה,לצמיחה אישית וליכולת להתמודד ולהתגבר על קשיים וכישלונות.
בהצלחה.

שלום רונית...
את שואלת מה זה אומר....
מה זה אומר לי? דאגה, רצון להגן, שאלה לגבי גבולות, וכהנה.
מה זה אומר לך? מה את הרגשת שסיפרה? האם התרגשת? האם היית נבוכה? האם נבהלת? האם חשת אי הבנה?
אייני מכירה את הקשר בינכן, את שיקוליה של המטפלת, או מדוע בחרה לשתף אותך בחלום שלה, אך העובדה שפנית לכאן עם השאלות, מה זה אומר עלייך? עליה? ומדוע היא סיפרה לך? גורמת לי לחשוב שנותרת עם תחושות מבולבלות,ואינך מבינה את משמעות הצעד שבחרה לנקוט. בכל מיקרה, גם אם המטפלת שלך החליטה לעשות בחירה שאינה שגרתית בטיפול, כמו לשתף אותך בחלומה, אני מניחה כי הדבר נעשה מתוך רצון לתת לך משהו שיועיל לך ולא שיערער אותך.
נראה לי שנכון להיום, זה לא הועיל לך אלה הותיר אותך בתחושת בלבול ואולי אפילו בסערה.
אני מציעה לך לחזור אליה עם התחושות הללו, עם השאלות הללו, ויתכן ומתוך השיח הזה בדיוק, תצליח להבין משהו חשוב לגבי עצמך.

בהצלחה

תודה רבה, אפרת!
המילים שלך היו ממש במקום, התשובה המפורטת מרגיעה.
לא רציתי לכתוב זאת קודם, אבל אכתוב זאת עכשיו. הייתי ממש בהלם!!! כשהיא סיפרה לי, כי כבר כמה שבועות אני חולמת על זה (בשינה ובהקיץ) שאני נשארת לישון אצלה בלילה, ושהיא מכסה אותי, כי אני מרגישה כל כך חסרת הגנה, וכל כך כמהה לדאגה אמיתי ש ל מישהו גדול, ולהרפיה מעודף-אחריות על עצמי....
ולא האמנתי ממש שאותו החלום גם היא חלמה... היא סיפרה לי אותו בסוף הפגישה, והייתי כל כך בהלם, בהלם שחלמה, ובהלם שהיא משתפת אותי.... כך שלא יכולתי להוציא כמעט מילה בקשר לזה. האמת, שזה חימם לי את הלב. כי אני מבינה שאם במציאות זה לא יכול לקרות, לפחות בחלום. וזה בא גם מהכיוון שלה.... הקשר שלנו הוא קשר מיוחד יותר מ'סתם' קשר טיפולי, ואנחנו מנסות דרכו להבין בו דברים עליי.... אני בטוחה שבאיזשהו מקום אני 'נוגעת' לה במקומות עמוקים שלה, שהיא מנסה להבין אותם בדרכה... שמחתי שהיא סיפרה לי, והתרגשתי מזה, אבל עצם זה ששאלתי כאן - מעיד כי רציתי לשמוע חוות דעת אובייקטיבית (ונקייה) על ה'אקט' הזה, כדי להבין אותו יותר...
חשבתי על עוד משהו, ואשמח אפשרת אם תגידי לי מה דעתך, כבר שבועות ארוכים אני מסתובבת 'סחור סחור' בטיפול, כי הגעתי למקום עמוק שקשה לי לדבר עליו, ומשם קשה לי לחזור גם אחורנית.... יכול להיות אולי שהיא החליטה לספר לי על החלום שלה, כדי שזה יעורר - או יית ן לי ביטחון גם לספר על דברים אישיים? מאוד קשה לי ה'חוסר ההדדיות' בטיפול, אולי היא נתנה לי פה משהו משלה, כדי לתת לי פתח - להיפתח עוד יותר? ברור שמה שחושבים עליו הרבה ביום - חולמים עליו בלילה. ואני - עליה ולמת הרבה, ובחיים לא חשבתי לשתף אותה. אחרי שהיא סיפרה לי - זה הרגיש לי כבר לא כל כך נורא לספר גם לה דברים על עצמי, ודברים שבינינו.... יכול להיות שאולי זאת היתה המטרה? מה דעתך?
אני מבינה שזה חריג לספר כזה דבר למטופלת... אבל האם זה חריג -לחלום- על מטופלת???

היי רונית.
מה שסיפרת נוגע במקומות מאוד עמוקים של הקשר הטיפולי, או ביכלל במקומות של קשר אנושי אמיתי. היא חלמה את חלומך, היא חלמה את כמיהתך, היא חשה גם ללא מילים את הצורך שלך בהגנה ובהרפייה. העובדה שחלמתן את אותו החלום מדהימה ומרגשת כאחד. אני לא הייתי רוצה לשאול כיצד או לנתח זאת, פשוט לקבל את הדברים כנקודה של נגיעה עמוקה ביותר בין שתיכן, והעובדה שחשת התרגשות, זו העובדה החשובה בעייני.
אני חושבת שבכל נגיעה טיפולית אמיתית, יש משהו שננגע גם אצל המטפל. לא תמיד זה קורה, אבל שזה קורה, זה מהדהד מתוכו ואז זה מרגיש אמיתי.
נראה לי שבסיפור החלום, המטפלת שלך פרמה אצלך באופן לא מודע מעצור שהיה קשור להדדיות בינכן. לא בטוח שהמטרה שלה הייתה מוגדרת ככזאת, אבל ברמה הלא מודעת, זה קרה. נגיעה עדינה שאיפשרה לך לחוש שזה לא נורא לספר לה. שבסופו של דבר, את לא תישארי לבד עם המקומות העמוקים שהגעת אליהם. אני חושבת שאת כבר שם. מוכנה ללכת עוד צעד לעומקך, בתוך הטיפול שלך, בתוך נפשך. לפרום עוד קשר שנתקע בגרון ומקשה על הנשימה.
והאם זה חריג לחלום על מטופלת? כפי שזה לא חריג לחלום על כל דבר שהוא בעל משמעות עבור האדם, כך לא חריג לחלום על מטופלת משמעותית, או על דבר משמעותי שמתרחש בטיפול. ההחלטה לספר לך את החלום הינה החלטה של המטפלת שלך שאינה טריוויאלית, אך נראה לי שבמיקרה הזה, אפשרה לך צעד נוסף כלפי עצמך.
אשרייך.
אפרת.

אחרי שהבנתי שאין לי ממה להיבהל... אני ממש ממש מאושרת. שמחה על המתנה הזו של חיבור נפשי חזק, שייאפשר לי לבנות את ה"עצמי" שלי לאמיתי יותר, ובאמת זכיתי... הנגיעה הנפשית העמוקה הזו עם המטפלת - היא חוויה חיובית עצומה, שקשה לי עדיין להכיל....

תודה רבה, עזרת לי מאוד מאוד!

רונית

שלום רב,

לבעלי יש נטיה מאוד מוזרה לכסות כל דבר שנראה לעין בלילה על ידי מגבת או שמיכה אפילו באם מדובר בצלחת פירות או סתם קלמר של הבנות או פלאפון...
דבר שנראה לי על פניו כמוזר לחלוטין כאשר שאלתי אותו עניין הוא לא מבין למה הוא עושה את זה אך זה ממשיך כל ערב.
העניין המוזר יותר הוא שאתמול הוא הוציא דברים מהבית לחצר דבר הזוי לחלוטין.

ממה זה נובע ואיך אפשר להתגבר על תופעה מוזרה זו

תודה

שלום לך,
אני לא בטוחה לחלוטין למה התכוונת כשאמרת ״ לעשות בשבילי דברים״, אבל אניח שכיוונת לדברים שאינם בתוך הגבולות המילוליים של טיפול. אולי רצית שתעשה עבורך איזו מחווה מעשית, משהו שחורג מהסגנון הרגיל שלה.
אני מאוד מבינה את הציפיה הזו. כדי שתוכלי לחוש בטוחה ומוגנת עם המטפלת שלך את צריכה להרגיש שהיא איכפתית כלפייך. ולפעמים, כן, נראה שאם לא מוכנים לעשות מעבר, או נצמדים לגבולות הרגילים, זו הוכחה לכך שלא מספיק אכפת. במקום הזה בדיוק, של הספק ושל הפחד להיות לא מיוחדת, לא אהובה מספיק, את זקוקה לכל ההוכחות המעשיות האלו, שיראו לך שאת לא ״ עוד מטופלת״, שיש נכונות להתאמץ בשבילך ולא לאכזב אותך בתשובה שלילית.
ויחד עם ההבנה הזו, של המקום ממנו מגיע התסכול והספק שלך, אני צריכה גם לומר לך שאהבה ואכפתיות באה בהרבה צורות. הצורה הטיפולית- מילולית היא אחת מהן, ויש לה כללים משלה. הגבול הטיפול לא רק בא בגלל שזו המציאות וצריך ללמוד אותה, אלא גם מכיוון שיש תפקיד לגבול, ושיש בו משהו שומר. שומר עלייך, וכן, גם על המטפלת. וזה בסדר.
הייתי מציעה לך להקשיב ביחד עם המטפלת שלך לקול הזה שמספר לך שוב ושוב על האכזבה, הכעס, והתסכול, כאשר אנשים שאת אוהבת ומצפה מהם לא מוכנים ללכת איתך עוד צעד אחד, מעבר לגבולות שלהם, ולהפר אותם, גם במחיר, כדי לספק אותך.
מדוע הגבול הזה נתפס אצלך כעדות צורבת לחוסר אהבה ואכפתיות.
אם את מצליחה לדבר עם המטפלת שלך כשהדברים עולים בך, מבלי לצנזר, את בדרך הנכונה!

היי בטוב,

היי, תודה על המענה המהיר.
התכוונתי, למשל, אם אני צריכה להתמודד עם משהו, אז שהיא תזכור זאת ותגיד איזו מילה, אפילו בהודעה, שהיא זוכרת, לא בזמן מפגש כמובן..
זה מעבר לגבולות של טיפול? אני יודעת שיש מטפלים שכן עושים זאת...
אפילו בזמן הטיפול, בתוך הגבולות המילוליים של הטיפול, אני מצפה שתגיד דברים שיגרמו לי לדעת שכן אכפת לה, שהיא זוכרת.. שהיא יודעת.
רק כשזה נוגע אליי, הכל הופך להיות גבול קדוש שאין להפר.
אם מתנהגים באדישות אליי אז זה נתפס אצלי כחוסר אהבה ואכפתיות - כי מדובר בדיוק בזה!
לא רוצה להקשיב ביחד איתה לכלום.. במילא היא בקושי זוכרת אותי.
בזבוז זמן מוחלט.
אולי הגבולות האלה מעצבנים אותי כל כך כי הם מוכיחים לי שעבורי יש רק קשר גבולי, לא מעבר - שזה בעצם קשר לא אמיתי. סתם קשר בגבולות הגבול.
היא שם, כן שם - אבל רק בתחומי הגבול שלה, לא מעבר בכלל אפילו לא מילימטר. אז מה זה אומר?! זה אומר בדיוק שאני סתם מטופלת, לא אחת שהיא זוכרת מעבר לגבול, לא אחת שאכפת לה ממנה מעבר לגבול ואפילו בתחומי הגבול בקושי אכפת.
אולי אני מצפה ממנה למה שמצפים בדר"כ בקשר שהוא לא כל כך מוגבל.
אולי בגלל זה ה"קשר" איתה כל כך מתסכל אותי... כי הוא לא אמיתי, הוא לא קיים בעולם... רק בחדר הטיפשי הזה, שתחום עם 4 קירות.
בקיצור, מסקנה: אני אכן לא קיימת עבורה.

שלום שוב,
אני מבינה עכשיו קצת יותר טוב למה את מצפה ומה המשמעות של הגבולות והכללים בטיפול עבורך.
אני חושבת שהתשובה לשאלה עד כמה המטפל גמיש בנושא הגבולות שלו בטיפול תלוי בו עצמו, בסגנון ובאישיות שלו, במטופל שלו- עד כמה הוא מגרה את המקום הזה של שמירה או פריצה של הגבול, ובדינמיקה ביניהם.
אני מבינה שהנושא הזה מקבל משמעות מאוד טעונה ומיוחדת במפגש בינך לבין המטפלת שלך. אני גם שומעת את הפגיעה שלך ואת הכאב על המחשבה שאולי לא אכפת לה ממך. ויחד עם זאת, גם קול קטן שאולי מקווה שבכל זאת, יכול להיות אחרת. אני לא מאמינה שהמטפלת שלך הייתה הופכת לכל כך משמעותית עבורך אם לא היית מרגישה שהיא גם רואה אותך ונענית לך, מידי פעם.
המשיכי להעלות את כל מה שאת מרגישה מולה, בלי להסס. זו הדרך. אם זה יעשה לאורך מספיק זמן, אני מאמינה שמשהו בכאב הזה יהיה יותר נסבל עבורך. אולי יהיה שם גם תיקון כלשהו לפצע הזה, גם בהקשרים ההיסטוריים שלו.

בהצלחה,

שלום לוגי..
קשה מאוד לקרוא את מה שכתבת ונראה כי אתם מתמודדים עם תופעה של עדריות חברתית מהסוג הגרוע ביותר. פעמים רבות בקהילות קטנות שאמורות להיות תומכות ואינטימיות, קשה לקבל את הזר והלא מוכר, וייתכן ומה שאת מתארת הינו סוג כזה של חוויה. מזעזעת...אם יורשה לי. מרגיש יותר כמו שנקלעתם בטעות לתכנית השרדות... מאשר לשכונה קהילתית ומשפחתית.
את מציינת את נושא המשקל שלך כמושא לדחייה. יש לי תחושה שאת יודעת על מה את מדברת וכי נתקלת בעבר בדחייה מהכיוון הזה, על אף התחושה הנוראית שזה מעורר, כנראה שזהו טבע אנושי לשפוט על פי הקנקן ולא עפ מה שייש בו. אני רוצה לסייג ולומר כי העובדה שאת גדולה, אינה אמורה לשנות מאום ובמצבים רבים בחייך אני מבטוחה שחווית כפי שאמרת יחס אחר. האמת, לוגי, מכתיבך עולה כי את אישה נעימה, וחיובית המטפחת ורואה את ילדיה, בנית משפחה יפה ואת כל מרצך את צריכה להשקיע בעזרה לילדייך בהתאקלמותם.
הפתרון מול רוע, בעייני הינו התעלמות והתמקדות במה שחשוב באמת. השכנים הלא מלבבים, כל שייש לי להגיד לך עליהם הינו שצר לי עליהם שהם נאלצים לחיות עם עצמם ומפסידים אתכם. הם כנראה אנשים קטנים שאולי עדיף לך לא להיות בקרבתם. אני מציעה לך לתת זמן להתאקלמות. לא להתייסר ככ או לחפש סיבות לדחייתכם. רוב הסיכויים שאין כאלו. לראות האם יש משפחות שכן תוכלו להתקרב אליהם. להתחיל לפעול בבתי הספר מול המורות והיועצות ולעזור לילדים למצוא את מקומם. לומר גם להם שהתאקלמות לוקחת זמן ותמיד ייהיה להם את הבית שלהם כעוגן מחזק.
נחמה קטנה לי אלייך.... לעולם לא נזמן לילדנו או לנו קשיים וכאבי לב, אך אני מבטיחה לך שהתמודדות נכונה ומתוקשרת עם הקשיים מזמנת גדילה והתחזקות. גם לך וגם להם.
המשיכי להעצים את עצמך ואת ילדייך, ואל תתני לאנשים קטנים ונמוכי קומה... לקטוע את מה שבנית בעמל.
מחזקת את ידייך.

ועוד דבר אחד... שאני קוראת את הכותרת.
את? חסרת אונים? אישה שכמוך שגידלה שלושה ילדים לתפארת ובנתה בית, ומתמודדת כך בחייה.
את לא חסרת אונים. ידייך מלאות בעבודה, לחזק את עצמך ובני בייתך ולהוציא מחייך כל רוע שמכשיל התמודדות זו.
בהצלחה.

כפי שכבר כתבו לך, זו תופעה שקורית לפעמים ביישובים קטנים. חוויתי אותה על בשרי כשגרתי במושב קטן. וזה ממש, ממש ממש לא היה קשור לאיך שנראיתי. רק לעצם קיומי. הם פשוט לא אהבו זרים. לא היתה פעם שיצאתי לרחוב ולא נתקלתי בשאלות כמו "מי את? איפה את גרה?" וכו. זה היה יישוב כל כך קטן (וגועלי) שאם מישהו מבחוץ היה עובר שם, מיד הם רצו לקרוא לאבטחה.

שלום לך קוראת ,
איך התמודדת מול הרוע האם הפיתרון הוא ללכת? איך עזרת לילדייך?
תודה על השיתוף
לוגי

אני בנאדם די עדין מנומס וביישן. זה פשוט עזר לי לפתח עור של פיל. למדתי להעמיד אנשים במקומם. פשוט להגיד זה לא עניינכם. ועד עם חיוך רחב ומנומס. זה לא קל, בהתחלה זה גרם לי להסתגר, אבל באיזשהו מקום הבנתי שאם אני משלמת שכר דירה, זכותי לגור שם. פשוט כך. במיוחד אם אני עושה הכל באופן חוקי, ומי שצריך לפחד זה הם, בעלי הבתים, שלחלק די גדול מהם היתה איזו הרחבה לא חוקית בחצר...

בסופו של יום כן התיידדתי עם אנשים במושב הזה. היתה שם עוד קבוצה של שוכרים, בערך בגילי ונוצרו ביננו קשרים חמים. כך שלא הכל אבוד, ובסוף תמיד מוצאים אנשים טובים.

שלום לך אורי...
מנסה להבין את שאלתך. האם מדובר על אהבה? משיכה? האם מדובר על פער גילאיים? אשמח אם תחדד את שאלתך..
אפרת

מסכנה

לקחת את זה כפרוייקט, להצליח להיות רגילה?

התגובה שלי הייתה קצת מוזרה.
אני מתכוונת- אם את לאו עובדת-אז זו עובדה,זו מי שאת ואין "איך לספר" את זה, פשוט מספרים. קחי אחריות על דרך החיים שלך, תעמדי מאחוריה.

ואם כבר מדברים- מה דעתך לנטוש את הדרך הזו ולנסות כן לעבוד? זה קשה אבל חשוב
יש המון דרכים להתחיל להתחזק בכיוון. אני מוכנה לייעץ

שלום לך..
אכן יש חלקים שגם לי אינם ברורים בפנייתך. מאיך שתארת את עצמך, בחורה שיוצאת, מבלה, יכולה לבעוט בגבר שאינו מבין אותך ולעבור לגבר הבא.. לא ככ מבינה איך הדברים מסתדרים עם חרדה חברתית. בד"כ לאנשים הסובלים מחרדה חברתית יש קושי אמיתי בסיטואציות חברתיות מכיוון שעולה חרדה שאינה מאפשרת להם להתמודד.
לגבי הדיכאון והדיסטימיה. לא ציינת אם את מטופלת ואני מקווה בשבילך שאת כן מטופלת ואם כן, האם קשיים אלו מונעים תפקוד באופן תמידי?
אני גם אינני מבינה האם חוסר התפקוד שלך הינו עובדה עליה אינך יכולה להתגבר. מהם רצונותייך? שאיפותייך? כשרונותייך?
את כל אלו אני מציעה לך לברר בתוך טיפול, להבין מה כן תוכלי לעושות בחייך וכיצד תוכלי בראש ובראשונה לקבל את עצמך, להעריך את עצמך ולאהוב את מי שאת. לאחר מכן... הדרך לתקשר זאת עם העולם תהייה לך ברורה הרבה יותר.

שלום לך מור,
אני שומעת את הפחד שלך לאבד דבר טוב, את הרצון לעשות את מה שנכון, מבלי להפסיד או לשגות. עוד אני שומעת דברים הקשורים לאיך שאת תופסת את עצמך. מצד אחד, רואה את עצמך כבחורה חזקה, מתפקדת, אטרקטיבית, ומצד שני, קשה לך. את רואה שיש בך שוני ופגיעות, ושדברים לא באים לך בקלות.
אני לא יודעת עד כמה את נותנת מקום לשני החלקים האלו בך להתקיים יחד, במקביל. כשאת מסתירה ומתביישת את אולי לא נותנת מקום לחלק החלש, כי את מפחדת שהוא ימחק את כל מה שטוב בך. ואולי גם להיפך, לפעמים שוכחת לראות את מה שחזק בך, כי את רק מרגישה חלשה ופגיעה. אם תצליחי לקבל את עצמך באופן שלם יותר, יתכן שיהיה קל יותר לדבר על מי שאת.
אני מניחה שבכל מקרה זה לא פשוט. את מפחדת שהוא יבהל, שיהיה ביקורתי, שיאבד בך עניין. אפשר להבין זאת. זה סיכון שאת לוקחת, כשאת מחליטה להיות כנה עם עצמך ועם העולם בקשר למי שאת. אבל זה סיכון שתצטרכי לקחת כדי לחיות באור ולא בהסתר.
עוד אני חושבת שאולי תשקלי איך את מציגה את עצמך. ככל שתצליחי להציג את עצמך באופן שתואם תפיסה של עצמך כאדם שלם, עם סיפור ייחודי, ולא רק דרך אבחנות כאלו ואחרות שניתנו לך אצל הפסיכיאטר או בביטוח לאומי, כך ייטב לך.
אני מקווה שאת נמצאת בטיפול פסיכולוגי מלווה ותומך, שם יהיה המקום המתאים לנסח לעצמך את הסיפור שלך על מי שאת, על כל העושר שיש בך, עם ובלי קשר לקשר החדש שמתהווה.

בהצלחה בקשר החדש, ובכלל.

שלום אוקסנה...
קשה לי לומר לך שניתן להסיק משהו משמעותי מתשובותיו של הילד. ייתכן ובשל התחושות שלך לצבע השחור, את משליכה על הילד את המשמעות שהוא כביכול נותן לגננת?
ילד המאובחן כpdd , חשיבתו הרבה פעמים קונקרטית והמשמעות הסימבולית של הדברים פחות ברורה לו. אי לכך, אני מציעה לך להתבונן עליו. לראות איך נפרד ממך בגן, איך חוזר מהגן, האם מרוצה? לשאול אותו איך מרגיש כלפי הגננת, שאלות ברורות וחד משמעיות ולא להסיק הסקות שכאלו שייתכן שאינן קשורות אליו, אלה לחוויה האישית שלך.
ואותו דבר לגבייך. התשובה לשאלה האם את סובלת מחרדות, אינה צריכה להיות קשורה לצבע השחור. ייתכן והצבע השחור קשור אצלך לחוויה המעוררת חרדה, וגורמת לך תגובות פיזיולוגיות של צמרמורות. אך האם את סובלת מחרדות, זו שאלה שאני מציעה לך לשאול את עצמך לגבי חייך ולאו דווקא לצמצמה בנגע לצבע השחור.
בהצלחה

שלום ותודה על תגובתך,
הפרידה בגן לא ממש קלה. יש לא ולא. הגננת מחבקת אותו ואני יוצאת. הביתה הוא חוזר עצבני, לא יודעה מה כן רוצה ומה לא רוצה. את העצבים מוציא ביקר עלי במשפט "לא רוצה אימא". הוא הילד בתפקוד נמוך. ובגן עכשיו מבקשים ממנו לעשות הרבה דברים לבד, כמו לקחת כיסא ו...! כשהוא מבקש עזרה הוא לא מקבל, כי הם אומרים שזה התנגותי אצלו והוא יכול לעשות.

ועוד דבר, הגננת לא רוצה שאני הכנס בבוקר לגן. היא אמרה שזה עושה בעיות במפגש. מה זה? איזה בעיות זה יכול כבר לעשות? ואם זה בכלל בסדר?
תודה

שלום אוקסנה.
ראשית אני רוצה לחזק את ידייך, מכיוון שלגדל ילד עם צרכים מיוחדים מזמן התמודודויות לא פשוטות ולעיתים זה קשה מאוד. ילדך הינו בעל קשיי תקשורת בתפקוד נמוך, ואת מתארת את הקושי שלך להבין מה הוא רוצה ומה עובר עליו וזוהי חלק מהבעייה הקשורה לקושי התקשורתי שלו.
השנה הנוכחית התחילה כעת, ובנך נמצא במסגרת של חינוך מיוחד שברוב המקרים לנסיוני הינה מסגרת קטנה, עם צוות רב מקצועי , רגיש ומכיל. הצוות בגן סבור כי יש דברים שבנך יכול לעשות כעת, שלא נדרש בעבר, כגון לקחת כיסא, והדבר גורם תסכול לבנך. זה רק הגיוני, אך אין זה אומר שזה לא נכון לדרוש ממנו, כי הרי גם המטרה של צוות הגן, בשיתוף עם המטרה שלך הינו לדאוג להתקדמותו במסגרת יכולותיו. התסכול הנובע מכך שנדרשה דרישה המצריכה אתגור, גיוס כוחות או לימוד משימה שלא עשה בעבר, יכול להיות תסכול בונה, אם הוא במסגרת יכולותיו ואם יש הכלה מתאימה לתסכולו. ייתכן ואת בתגובותייך האמפתיות לבנך, החרדה מסבלו ומכך שלא טוב לו, מתקשה להכיל את התסכול שלו. בוודאי הדבר קשה יותר אם אינו מדבר ואת אינך יודעת ממה מתוסכל, וחוששת שאולי משהו לו טוב קורה בגן.
עצתי לך הינה לקבוע שיחה עם צוות הגן. הגננת, הפסיכולוגית או כל מטפל שנמצא עימך בקשר ולהביע חששותייך ושאלותייך. העבודה המשותפת עם ההורים הינה חלק משמעותי ובלתי נפרד בעבודה עם ילדים עם צרכים מיוחדים בתוך המערכת.

תוכלי אז גם לשאול ממדוע הגננת מעדיפה שלא תכנסי בבוקר לגן. ייתכן וכניסתך מקשה על בנך את הפרידה מכיוון שהוא קולט את חששותייך? ייתכן והעובדה שאת נשארת מערערת ילדים אחרים שהוריהם עזבו? בכל מיקרה, התקשורת עם צוות הגן הינה קריטית להבנתך את המצב וגם לקידומו של בנך.

בהצלחה.

שלום לך ישראל.
אני מבינה שאתה מאד מוטרד לגבי מצבו של אביך, נראה שאתה חווה אותו כאדם שכוחותי מוגבלים וכך גם שיקול דעתו. אתה אומר שהוא חלש אופי ואינו יודע איך להיפטר ממנה ואני שואלת את עצמי, האם יש בו גם חלק שאינו רוצה להיפטר ממנה? האם למרות הקושי שלטענתך היא מכניסה לחייו, יש גם משהו שאביך מקבל מנוכחותה? כמו אולי הפגת בדידותו? הרגעת החרדה על היותו מזדקן לבדו? וכהנה וכהנה.
למרות שלטענתך אופיו חלש, מדובר באדם בוגר ולפי מייטב הבנתי צלול בנפשו שאחראי על חייו, וגם על שגיאותיו. ממש כמו כולנו. ועל כן, אם הרצון הוא בעיקר שלך, מתוך דאגתך לו, ואילו הוא אינו מחובר לרצון הזה במלואו, איינני חושבת שייהיה איש מקצוע שיוכל לסייע לו "לחזק את אופיו" מכיוון שייש משמעות קריטית לרצון של האדם לעשות שינוי כתנאי להצלחה הטיפולית. במילים אחרות, על אביך לרצות להשתחרר ממנה, לרצות לנהל חיים אחרים, לרצות לא להיות נתון במערכת יחסים של כעס ורודנות, ואז יש סיכוי לאפקטיביות טיפולית.
במקרה כזה, הוא יכול לפנות לאיש מקצוע דרך המרפאה הציבורית באזור מגוריו או דרך קופת החולים אליה הוא שייך.
אך אם לא כך הם פני הדברים, ואתה חווה את אביך פאסיבי ומנוצל אך לא מעוניין בעזרה, מלבד לשוחח עימו, מה שבוודאי עשית, לא נראה לי שייש לך הרבה מה לעשות. מלבד כמובן לתמוך בו לכשיזדקק ולהתרכז בחייך, לחיות אותם בצורה מלאה וטובה.
כמו עם ילדים, כך בשלב מסויים גם עם הורים. לכל אחד יש את הדרך שלו, הטעויות שלו והלמידות שלו במהלך הדרך, גם אם זה קשה ליקיריו לראותו נופל לתהומות לעיתים אין מה לעשות באמת מלבד לסייע לו לקום כשייבקש את עזרתך.

לא כל כך מבינה למה אתה מתכוון, ואיך יסייע לך למצוא שם לתופעה שתיארת.
אני אפילו לא יודעת אם יש שם. נסה להיות ברור יותר או לתאר דוגמא הקרובה אליך יותר.

מה אתן מציעות לי(בקשר לבעיה עצמה,ולדרך שאני מסתכל על הבעיה ועל הדרך שאני משייך אותה אליי.)
?ובבקשה תעזרו לי להבין שאין לי בעיה כזאת רצינית כמו שאני חושב.

שלום לך.
אתה עושה הפרדה בין מצב בו אתה רואה את החיים שלך דרך המחשבות שלך, ואז אתה חווה את האחרים כמבקרים או כמסתכלים עלייך בצורה שלילית, לבין המצב בו אתה פשוט חי את חייך, חווה אותם דרך הרגש, ואז אתה חש אהוב ושאתה אוהב את מי שסובב אותך. כאילו קיימים שני מצבי חיים מפוצלים עבורך, האחד כמו מתבונן על חיייך מבחוץ ואז אתה מפרש ארועים כשליליים עבורך, מה שייתכן ומעצים את תחושתך הרעה ואת החרדה, והשני, כאשר אתה מצוי בתוך הסרט ומשחק בו בלי לפרש אותו, ואז רואה אותו מנקודת מבט אחרת, זורמת יותר, חיובית יותר, מקבלת יותר.
אני חושבת שהמעברים הללו שאתה מתאר שכמו מבטלים האחד את השני הינם בלתי נסבלים עבורך וגורמים לך מצוקה גדולה. גורמים לתנודות בחייך כאילו מדובר בשני בני אדם שונים ולא אדם אחד החווה את חייו בהרמוניה.
מעניין שציינת שהיית בטיפול פסיכולוגי, כך שאתה מודע להשפעה של טיפול עבורך. אולי בהיותך בטיפול, כאשר עוד נקודת מבט התאפשרה, של המטפל, יכולת להניח למבקר החיצוני ולחיות את חייך בצורה יותר נוכחת ופחות מנוהלת ע"י המחשבות. אולי עבורך הטיפול הינו דרך לאיחוי של הפיצול שאתה חווה ולהרגעת התחושות הקשות הנובעות מהתנודות הבלתי פוסקות, ובהתאמה גם להרגעת התחושה שהבעייה שלך היא רצינית. אם כך הם פני הדברים, אולי כדאי שתשקול לשוב לטיפול, גם הארה"ב, מכיוון שייש מטפלים וגם כאלה ישראליים. אז תעשה את בחירותך ואת שיקולך אם לשוב לארץ בצורה עניינית, , מתוך מחשבה האם זה נכון לך, האם זה ייעשה לך טוב ולא מתוך הרצון להשקיט את המחשבות, אותן אתה כמובן יכול לקחת איתך לכל מקום שבו תהייה בעולם.
בהצלחה.

תודה רבה על התגובה,הטיפול שעשיתי עם הפסיכולוג-הוא מבחינתו הייתה לי רק הערכה עצמית נמוכה והייתי מרגיש פחות את הקטע הזה של -להסתכל על המציאות דרך המחשבות.הייתי הרבה פחות מתעסק בזה גם.
אני רוצה שתתייחסי לעוד משהו אצלי.
תראי,אני מפחד להסתכל כבר על עוד פרסומים של אנשים פה בפורום הזה,כי אחרי זה בסיטאוציה כל שהיא יקרה לי משהו שמישהו רשם פה,ואז אני יזכר בזה..ואז אני יתחיל לחשוב שיש לי מה שיש לו.
לפני כמה זמן ראיתי סרטון של מישהו עם חרדה חברתית,שהוא מספר על החיים שלו שהוא לא יכול לצאת מהבית,ושהוא מנגן כל היום בגיטרות.
והקטע הוא..שאני גם מנגן בגיטרה,ופעם אחת שישבתי בבית וניגנתי,ועברה לי איזה מחשבה שקשורה לראיית המציאות דרך המחשבות ,ישר נזכרתי באותו בןאדם,וברגע שנזכרתי באדם הזה גרמתי לי הרבה סבל,כי זה מחשבה שלא היה לי מושג איך לצאת ממנה,עובדה,הימים שהרגשתי חרד לצאת מהבית,אני יכול למנות אותם על שתי הידיים שלי,לא יותר מיזה..כל השאר הייתי תמיד יוצא ומבלה ואפילו הייתה לי חברה,הייתי פשוט מרגיש דברים חיוביים אל האנשים שסביבי תמיד,שזה איך שבן אדם צריך להיות..גם מה לעשות,פעם גם היה לי בקטנה קצת פחדים וקצת חרדות,אבל לרגע אחד לא הייתי חושב על זה !! אפילו לא הייתי שם לב לזה בתור בעיה שתפגע לי בחיים.ועכשיו זה המצב ההפוך.
מה שאני בא להגיד כאן,זה שאיך זה הגיוני,שאני בכלל יכול להקדיש כל כך הרבה מחשבה לדוגמה הזאת עם הגיטרה?לפעמים אני מרגיש במצבים כאלה,שעם מישהו יבוא ויגיד לי - אחי יש לך סכיזופרניה-אני יסתכל על הבן אדם וירוצו לי מיליון מחשבות,ואני אשכרה יתן לזה להשפיע עליי.ז"א אין לי חסינות בפני הדברים האלה,איך הגיוני שאותה דוגמה עם הבןאדם שמנגן בגיטרה שיש לו ח"ח,איך הגיוני שזה משפיע עליי?מה עם העבר שלי?אני כאילו זוכר ויודע את העבר שלי במצבים כאלה אבל אולי אני לא מרגיש שזה באמת באמת באמת אני כרגע,בעבר הזה?ומה עם זה שחשבתי פעם אחת שמישהו חשב שאני הומו.כל פעם שיש את המילה הומו אני נרתע,במצב קיצוני אצלי ,הכנסתי לעצמי לראש את המחשבה הזאת,ואז כשעבר לידי גבר בכוח בגלל שהכנסתי לעצמי את זה לראש ,התחלתי כבר לחשוב מחשבות מוזרות על אותו גבר...למה גם מיזה אני לא חסין?אני בן 18 שנה ,בחיים לא עברה לי המחשבה לשניה שאני הומו בחיים האלה,הייתי במערכת יחסים,הרגשתי דברים,איך זה משפיע עליי?למה אני לא חסין??וואלה..כשאני לא רואה את המציאות דרך המחשבות,מישהו יבוא ויגיד לי אתה לוזר,אני לא ירתע,אני ישאל למה הוא חושב ככה,או שאני לא כזה יתייחס אל זה,אולי אני יזכור את הבןאדם הזה ביום שלמחרת וזהו.אבל כשאני רואה את המציאות דרך המחשבות,אין חסינות מכלום.ניסיתי לחשוב על זה אפילו בצורה של-עם יבוא בןאדם ויגיד לי אני בן 120,גם אז אני יחשוב על זה?
אפרת וענבל,אתן מדהימות.תודה רבה על התגובות שלכן(זה לא פעם ראשונה שאני רושם בפורום) ,מחכה בקוצר רוח לתגובה .

היי לירון.
אם תחשוב על זה תראה שמה שאתה מתאר זה הפרוש שלך לחוסר בטחון עצמי.
הרי הבטחון ב"עצמי" הינו הבטחון בכך שהעצמי שלך לא ייפגע גם אם יאמרו לך שאתה בן 120 (תשאר בן 18) או שיאמרו לך שאתה סובל מחרדה חברתית (תדע שייש לך חברים וזה לא קשור אלייך) או שיאמרו לך שאתה סכיזופרן (תדע שזה לא נכון) או שיאמרו לך שאתה איש מפורסם ועשיר (עדיין לא .. לפחות (-:) העצמי שלך יישאר יציב, כי תדע מי אתה. אתה לירון, בן 18, יש לך חברים, אתה עושה כך וכך, אתה מנגן להנאתך בגיטרה, וכו וכו...
כאשר הבטחון העצמי שלך מעורער, אתה חווה את זה כחוסר חסינות. העצמי שלך חדיר ל"התקפות" מבחוץ, וכל התקפה שכזאת,צובעת אותו, משנה אותו ומערערת אותו.
על כן, אני חושבת שהפסיכולוג שלך נגע בנקודה חשובה מאוד במהותך, שהיום אתה מבין אותה יותר, יודע יותר כייצד חוסר הבטחון של לירון בא ליידי ביטוי בחייו. למדת להמשיג את חוסר הבטחון הזה כשייך לך ולא כתכונה כללית ובלתי אישית לך.
על אחת כמה וכמה נראה לי שחשוב היום לטיפול, כדי להבין טוב יותר כייצד ליצור "חסינות" בחווית העצמי שלך, ולא לחוש כה פגיע וחשוף להתקפות בלתי צפויות מבחוץ.
תדע לירון, העולם אכן לא בטוח, והשאלה אם החוויה האישית מעורערת עקב התקפות לא צפויות מהמציאות, אכן קשורה לחוסן העצמי ולמידת הבטחון העצמי שלך.
מקווה שתמשיך את הדרך בה כבר התחלת ולא תשקע יותר ויותר במחשבות שמערערות לך את חווית העצמי.
ותודה על הכרת התודה שלך. זה מחמם את הלב.

כל מה שאת אומרת נכון,אבל אני לא באופי שלי חסר ביטחון כזה..ועכשיו על אחת כמה וכמה אני שם לב להערכה עצמית שלי,ולגבולות שלי,ולזה שאני לא צריך להתבייש להגיד לבןאדם שאני לא מקבל את ההתהגות שלו,אבל יש לי קצת קונפליקט עם הקבלה העצמית שלי.
עקרונית ,יש מעגל כזה גם שכשאני לא מקבל את עצמי,אז אני לא נוח עצמי,ואז בגלל שאני לא נהנה מעצמי,ואני ליד אנשים אני מרגיש ממש ממש ממש לא נוח לידם,ואני כביכול רוצה לשאול שאלות שלא באמת מעניינות אותי ,ואני מדבר מאוד מונוטני כזה ובכבדות,ומתנהג בחוסר ביטחון.
יודעת מה?אני לא בטוח שזה קורה בגלל שאני לא מקבל את עצמי תמיד,אבל זה קורה לעיטים ואז כאילו אני לא אמיתי עם אנשים ולא אמיתי עם עצמי.
עכשיו מה הקטע?אני מקבל את עצמי בזה שאני בן אדם לא גבוהה,כל פעם שעוברת לי מחשבה על זה שבגלל משהו שקשור ליופי שלי אנשים לא ירצו לדברו איתי,או ההפך ,אני מנסה לקטול את המחשבות האלה בכל הכוח,ולהגיד-מה שחשוב זה להיות אמיתי ולהסתמך על האופי שלי ולא על שום דבר אחר.
ז"א אני עובד מאוד קשה על לקבל את עצמי ויותר מיזה,כל פעם שאני חושב על אנשים אחרים-איזה מכוער,איזה נמוך וכו'..אני נוזף על עצמי!ואומר לעצמי שזה ממש לא דרך להסתכל אל אנשים.ואני עושה את זה אך ורק כדי להיות בן אדם טוב יותר ואמיתי יותר שיכול להעריך אנשים שמצטיירים כחלשים וכמובן להעריך את עצמי כמה שיותר.
אז מהבחינה הזאת אני עובר שינוי אדיר.אבל יש דברים שאני לא מקבל את עצמי...יכול להיות מאוד שבאותם רגעים שאין אצלי קבלה אני מתחיל עם המחשבות..כאילו עם ישבתי בשולחן למשל ,והרגשתי שלא באלי שיבקשו ממני שום דבר להעביר וכו'..אז וואלה-אני יכול להסתכל על זה כ-לא בא לך עכשיו,וזהו .
אבל זה מרגיש כל כך לא נכוןןןןןןןןן!גם כי אכפת לי מיזה שיסתכלו עליי לא יפה,אבל גם כי אני יודע שזה לא דרך לחיות.בייחוד שמדובר אצלי במניעים לא נכונים שגורמים לי להיות ככה.בגלל שכביכול אני רואה את המציאות שלי דרך המחשבות באותם רגעים,אז לא בא לי.כאילו אני מרגיש לא טוב להעביר מלח וכו' לאנשים,כאילו זה מאולץ לי.
אז מה שאני עושה ,זה שאני לא מאלץ את עצמי להתנהג בחייוכים,כי מותר לי גם להיות קצת גס .אבל אז אני מתחיל לחשוב על איך אני משנה את המצב הזה..בעזרת עבודה קוגנטיבית שזה ממש קשה,אבל כאילו שאני אומר לעצמי-אתה סביב האנשים שאתה אוהב,הם ביקשו ממך מלח,הם ביקשו יפה,אז מה הבעיה?
אבל פה כאילו -בגלל שאני רואה את המציאות כשכולם בכלל ממש חרא ואני אפילו לא יודע איך להגדיר את זה או להתייחס אל זה.ואז-איך אני בדיוק משנה את זה?
עם אני מצליח להתמודד עם הIssue הזה,אז זהו השגתי את שלי.
אני ממש לא רוצה לחרוג מנהלי הפורום,וטיפול פסיכולוגי זה רק עם אני יחזור לארץ,ולא נראה לי שכדאי לחזור לארץ בגלל זה,כי אני עדיין מוצא את המקומות שאני מתרכז בלחיות פה-בלהנות ובחווית העצמי(שזה קורה כששום דבר לא מפריע לי,שאין דברים חיצוניים[מחשבות]..)אבל מה שתייעצי לי זה יהיה טוב.

שלום,
לטיפול הולכים מהרבה סיבות. אצל אנשים בוגרים ( ולא ילדים) לרוב האדם בעצמו מרגיש שחשוב לו לעשות שינוי, או כשהוא במצוקה כלשהי וזקוקו לעזרה. ולפעמים, הסביבה היא זו שמפעילה את הלחץ, כי ההתנהגות של האדם מפריעה למי שקשור אליו ומושפע ממנו. אולי זה המקרה שלך. אתה לא רוצה ילדים ואשתך כן. היא רוצה שתטפל בעצמך כדי שאולי תבשיל לקראת הרעיון של ילד. זה אולי נכון, אבל אני חושבת שגם אתה צריך להתחבר לרעיון הזה ולמטרה הזו כדי שתהיה תועלת מהטיפול.
יתכן גם שיש עניינים נוספים שאשתך רואה ולא רק העניין הנקודתי של ילדים.
כך או כך, נסה לבדוק איתה מה היא חושבת שאתה צריך לשנות כעת בחיים שלך. אם תתחבר לדברים שהיא תעלה, יכול להיות שזו אכן אפשרות בשבילך.

בהצלחה,

שלום לך רותי...
ראשית אני מאחלת לך בריאות שלמה והצלחה בצינתור. מדברייך עולה כי את סובלת מבעיות רפואיות אמיתיות ולא פשוטות והעובדה כי את עומדת בפני צינתור הינה מלחיצה בפני עצמה. ייתכן ובשנים הקודמות הזנחת את בריאותך וכעת גופך מבשר לך שמשהו בו לא תקין. זוהי חויה קשה של אובדן שליטה כי מלבד לקיים את דברי הרופאים, את אינך שולטת על המתרחש בתוך גופך. פעמים רבות כאשר החוויה הינה של חוסר וודאות, ושל אובדן שליטה, עולה חרדה, כי הרי כאשר התחושה הינה שאת לא יודעת מהיכן תבוא הצרה, זוהי תחושה מטלטלת השומטת את הקרקע הבטוחה מתחתייך. את מציינת כאבים פיזיים בכף רגלך השמאלית וחוששת שהכאבים יעברו גם לרגל ימין. אני מפרידה בין הבדיקה הרפואית שעליהן צריך להיות אחראי הרופא המטפל בך, לבין תחושתך שהכאבים קשורים לחרדה שאת חשה. אכן את צודקת בתחושותייך מכייון שפעמים רבות כאשר אדם חווה חרדה, הוא חווה גם כאבים אמיתיים בגוף, אך אין להם הסבר רפואי. בנוסף, פנית לפורום עם דגש על הנפש, ומכאן אני מתייחסת לתחושותייך כי את מצוייה בחרדה ואולי אף בדיכאון. שאלת לאיזה רופא עלייך לגשת , ותשובתי הינה כי אם את חשה כי החרדה מציפה אותך ואת זקוקה לעזרה לפני הניתוח ובהרגעת החרדה אולי גם אחריו, תוכלי להתייעץ עם פסיכאטר לגבי טיפול הרגעתי.
חשוב לי לציין כי החרדה והלחץ שאת חווה מאוד מציאותיים ומובנים, בהתאם למצבך, וייתכן ואחרי שתעברי את הפרוצדורה הרפואית בשלום, תרגישי רגועה יותר.

רפואה שלמה... ובהצלחה

תופעות ניקוי של הגוף שקשורות לעיכול או לדברים אחרים.

לי היו כאבים ותופעות ברגליים והסתבר לי אחרי שהלכתי למומחית בתזונה טבעית (חיה פיק) שזה קשור בעיכול לקוי.

ברפלקסולוגיה הרבה חלקים ברגליים מקבילים לחלקי העיכול, לפעמים זה קשור. כדי להבין קצת יותר כדאי לך לקרוא על קינגסטון קליניק או לדבר עם רפלקסולוג/ית או לדבר עם חיה פיק שהיא גם רפלקסולוגית וגם מבינה בקינגסטון קליניק.


בהצלחה בהתמודדויות.