פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

ההורים שלי כל הזמן יוצאים בערבים להצגות ודברים כאלה ומשאירים אותי לבד בבית. מחר יש לי מבחן במתמטיקה הכי חשוב שהיה לי בחיים והם לא הסכימו להשאר בבית. אני מפחדת שאני לא אצליח להרדם ואכשל במבחן.

קורה שאני מרגישה צורך לבכות. אם אני בחברה, אפילו של אדם אחד, עלי להסתיר זאת, בכדי לא להפריע. אני מבקשת הבעת דעה. איך זה יראה בעיני חבר (לא בן זוג) או איך הוא עשוי להרגיש , כאשר הוא הנוכח היחיד? אם התשובה היא תלוי מה מידת הקשר בינכם, היא מיותרת. כי את זה אני משיבה לעצמי.

אני יודע שזה פשוט הרגל רע לשים לב למתי אני מרגיש טוב ולהבין את זה,אבל מה שקרה עכשיו,זה שהרגשתי חרדה,וברגע שהגעתי לידיעה שמה שעושה לי בעיות
זה המחסור בביטחון עצמי שמתבטא במחשבות כמו הדוגמה שלא הייתי בטוח בזה שאני סטרייט כי חשבתי שאחי חושב עליי שאני הומו ואז התחלתי לנסות לחשוב ככה(כלומר להעלות סיטאוציות מיניות עם גברים).
זה בדיוק הבעיה שמבטאת את כל החוסר ביטחון במה שקורה לי .החוסר ביטחון לא מתבטא בזהות מינית בלבד,אלה בכל תחומי החיים בחשיבה.
וברגע שידעתי את זה אז הבנתי מה עושה לי חרדה מפני כל כך הרבה דברים,ונרגעתי,ואז קיבלתי חשק לצצחוק ולספר ולדבר ולחיות.
וחשק להפסיק להתעסק בבעיות !!
אז ברגע שהגעתי לידיעה אצלי לתחושה שאני יודע מה קורה,פתאום חוויתי את השינוי ונרגעתי.
ואחרי שזה קרה שגם קיבלתי את התחושה של הידיעה,וכמובן המסקנה שאני יודע מה עושה לי בעיות ושאין לי כלום,
אז פתאום אני יכול לעשות דברים כמו לנגן בגיטרה ולא לחשוב מחשבות אלה להתעסק בגיטרה !!
וזה הפסיק לי את הבעיה המחשבתית .
הכוונה היא הצורך לחשוב על כל דבר ודבר .
ואז אני לא צריך להגיד לעצמי "על מה אני חושב"
ולפעמים אני באופן הכי טבעי שיש מפסיק להתעסק בבעיה וזהו נכנס ליופי שיש בחיים ורק רוצה לדבר עם חברים וכיף לי.אני מפסיק להתעסק בכל השטויות של המחשבות.
ולפעמים יש חוסר שקט וקצת פחד סמוי
רק שזה מפסיק אני יכול להיות רגוע אבל עדיין אני מלווה באיזה חוסר שקט שעלול להחזיר אותי לזה,אולי פחד סמוי,אבל אני משתדל לא להתעסק בזה
שהחוסר שקט הזה נובע מהמצב הכללי ומהפחד המוכחש שהמצב ישתנה..ואז אני עושה עוד מחשבה של חוסר בטחון ואז שוב נכנס לזה לאט לאט.
הייתי רוצה לדעת איך לטפל בפחד הסמוי הזה ובחוסר שקט הזה שהמשעמות שלו כנראה היא החוסר וודאות והפחד מהלא נודע .
בתודה רבה מראש,לירון,אגב אני מודע לכן מושג כמה ,כי את זאת שרשמת לי לפני חודשיים שזאת הבעיה שלי ואני כל כך מודה לך.אני כבר התחלתי להיות פסיכוטי בתקופה האחרונה מאותו חוסר ביטחון,חוסר ביטחון במה אני מרגיש,ואז להגיד לעצמי שאני סובל מדה פרסונזלציה ולהיכנס לחרדה מיזה ,בגלל אותו חוסר ביטחון !! למרות שהדבר המצחיק הוא שההפרעה נעלמת אז מן הסתם שיש לי ביטחון עצמי מצויין . והיו לי פה מכתבים כל כך קשים שכתבתי פה בפורום וגם עם עצמי מחשבות ויצר רע לא נשלט ולתפוס את הזיכרון בצורה כל כך שלילית שהאמת הופכת לתת מודע(במקרה שלי האמת היא-שעד לפני שלושה חודשים שהתחילה הבעיה היו לי חיים יפים מאוד ושהיא לא הייתה קיימת.)
אז זהו,רציתי להגיד תודה תודה תודה,ולקבל את חוות הדעת שלכם.

הנני חד הורית, ושמתי לב שבני קנאי לי, לדוגמא: ראיתי טלביזיה ואמרתי על אדם מסויים שם שהוא חמוד, ובני החל לבכות ולומר לי שאני לא אוהבת אותו ולמה האיש יותר חמוד ממנו.

מה עליי לעשות בנדון, אינני רוצה שזה יגבור עליו וילווה אותו לגיל בוגר יותר כשיש חברה.

ממתינה לתשובה בהקדם אודה...

שלום, אני בת 18 והסיפור שלי דיי ארוך, הייתה לי תקופה של שנה פחות או יותר שהייתי מאוד מפחדת מכל מה שקשור לרפואה, והיו לי התקפי חרדה. תמיד הייתי נכנסת לסרטים וכל פעם כשלא הייתי מרגישה טוב הייתי מתארת את התמונה הגרועה ביותר . זה עבר! ברוך ה' , היה לי התקף חרדה באמצע הרצאה בבית הספר (כי דיברו על תאונות ואלכוהול ומוות וישר נלחצתי) זה היה סיוט, קשה לנשום, חם, תחושה שחייב לברוח משם לבית (זה גם מה שעשיתי) באותה נקודה אחרי שההתקף עבר והתחלתי לחשוב בהגיון אמרתי לעצמי שאני חייבת לעבוד על עצמי, וקראתי מלא מאמרים בנושא פחדים וחרדות , ובמקום להעדיף לא לדעת על המחלות והסיבות חקרתי ושאלתי ולבסוף דיי הצלחתי לצאת מזה, הרפואה והפחד זה כבר לא משהו שאני חושבת עליו כל היום (אם בכלל), ואם לא מרגישים טוב אז רואים רופא ורק אז אם זה משהו רציני מותר להלחץ . גם פחדתי לקחת תרופות (בגלל כל התופעות לוואי ובגלל שקרה שהיו לי תופעות לוואי בעקבות תרופה שלקחתי,שמאז גם התחלתי לפחד יותר) וגם זה עבר, בהתחלה הייתי זורקת את העלון לוקחת את הכדור, נכנסת לסרטים, רואה ששום דבר לא קורה ונרגעת . היום אני כבר לא מפחדת .

לאחרונה, כבר כחודש שאני סובלת מנזלת בגרון, וליחה, ולפעמים קושי נשימה שנובע מהנזלת כנראה .. הייתי אצל הרופא משפחה כמה פעמים והוא לא מצליח להבין מה יש לי אז הוא שלח אותי לרופא מומחה (אף אוזן גרון) ואני קצת מתחילה לדאוג שוב.. שאוליי זה משהו רציני .. בנוסף אני קוראת הרבה לאחרונה על מקרים של סרטן שהופיע בפתאומיות, או מוות פתאומי אצל נער, אני לא אומרת שאני מפחדת פשוט יש מחשבות שכאילו - למה אני חושבת על מוות פתאומי וסרטן כשאנשים בני גילי ואנשים מבוגרים נהנים מהחיים ולא חושבים על זה יותר מדי ..

מה עושים כדי להפסיק את המחשבות הקטנות האלה, הפחד שאוליי אני לא בריאה, והרצון להבדק כדי לודא שאני אכן בריאה .

(פסיכולוג לא בא בחשבון, הייתי במצב הרבה יותר גרוע והצלחתי לעבור את זה בכוחות עצמי)

שלום,
אני בת 14 וההורים שלי גרושים. כבר הרבה מאוד זמן שאני עצבנית וכועסת על כולם, אנשים מעירים לי שאני נראית עצובה ועייפה. אבחנתי את עצמי באינטרנט כמה באתרים, קראתי על סממנים ומצאתי שאני בדיכאון. אני מרגישה עצובה בלי סיבה ואין לי כח לחשוב על הזמן שעוד נותר לי לחיות. לפני כמה ימים ידיד שלי שאל אותי אם יש לי טעם לחיים כי דיברנו על הנושא הזה באופן לכללי לכמה זמן ואמרתי לו שאני לא יודעת מה לענות לו. הוא סיפר לי שכשהוא היה קטן הוא לא הבין למה צריך לחיות בכלל אבל הוא שמע שיר של להקה אחת שגם אני אוהבת ומאז הוא פשוט הפסיק לחשוב על זה. מאז שהוא שאל אותי את השאלה הזאת אני הופכת בה הרבה, אבל אם להיות כנה עם עצמי, אני באמת לא מוצאת סיבה לחיות. רק כשאני עם חברים טוב לי - אבל לא כל הזמן, טוב לי רק כשאני עם שני חברים ספציפיים. אני שומעת המון מוזיקה, רק להקות רוק ומטאל - גם בבית אני שומעת מוזיקה באוזניות כי אין לי כח לתקשר בכלל. מאז שההורים שלי התגרשו אני עצבנית ולא תמיד אנשים רוצים להיות בחברתי, אבל זה לא כי יש לי בעיה איתם. כנראה שאני פשוט יוצרת רושם של אנוכית. קראתי גם על סממנים של הפרעה דו קוטבית ואני חוששת שאני לוקה בה, משום שלפעמים אני מדברת מהר מאוד ומשנה נושאים במהירות - אני יכולה להיות מלאת מרץ (לעיתים קצת יותר רחוקות) ואז להיות עצובה כל היום. הייתי אצל פסיכולוג והוא לא עזר, כי - טוב - זה היה מזמן ולא סיפרתי לו על זה בכלל.

מקווה שתענו לי בהקדם (אבל בבקשה, התייחסו קודם לשלוש ההודעות שמתחתיי).
תודה רבה.

שלום רב, אני בת 29, יש לי הפרעה בי פולארית ואני מטופלת בתרופות. כבר למעלה מחצי שנה שלא היתה לי אפיזודה שקשורה להפרעה. יש לי חבר, אנחנו יוצאים ביחד 5 חודשים ומאוד טוב לנו ביחד. השאלה שלי היא איך כדאי לספר לו על ההפרעה שלי ועל עצם העובדה שאני לוקחת תרופות פסיכיאטריות? אני חושדת שכל העניין התגלה לו בגלל שהיה לי ניתוח אפנדציט לפני יומיים והוא היה איתי ואולי שמע כשעניתי לרופא ששאל אותי איזה תרופות אני לוקחת. ככה שיש שני דברים שמטרידים אותי: 1. האם הוא כבר יודע ואם כן, מה הוא חושב על זה? 2. איך לספר לו את זה מבלי שזה יישמע כאילו אני פגומה.. אציין שאין לי ניסיון רב במערכות יחסית ושזה החבר הראשון הרציני שלי. אני בד"כ לא מדברת עם הקרובים שלי על ההפרעה שלי. מתוך כל החברים שלי, רק שתי חברות באמת יודעות את כל הסיפור. היה לי קל יחסית לספר להן כי הן מכירות אותי מגיל חטיבת הביניים וידעו שעברתי תקופות לא קלות. רק אוסיף שמעולם לא אושפזתי על רקע נפשי

אני לא יודעת מה לעשות. אני קמה בבוקר ואין לי חשק לחיות. כמו שאבא שלי אומר, אני "עושה פרצופים מסכנים", אני עצובה כל הזמן. אין לי טעם לחיים. אני לא מבינה למה צריך לעבור יום ועוד יום, להשקיע וללמוד אם בסוף מתים בכל מקרה. מה זה תורם? מה זה עוזר? אומרים שחיים רק פעם אחת ואני מקווה שכך יהיה. פעם הייתי ילדה שמחה אבל מאז שההורים שלי התגרשו אני עצובה וכעוסה כל הזמן, אני מוציאה את העצבים שלי על אחותי הקטנה וההורים שלי כועסים עליי תמיד. הם אומרים לי שאיתי יש "אווירת מתח כל הזמן" ושאם אני אמשיך בצורה הזו אני אעבור לגור עם ההורה השני. אבא שלי חושב שאני צריכה להיפגש יותר עם אנשים, אבל הוא טועה - אני מדברת המון עם חברים שלי בסקייפ, בחופש הגדול הייתי איתם המון. אני נעה בין עצב סתמי לדיכאון עמוק, הלוך ושוב. אלו חיים נוראים. הייתה תקופה שבה באמת חשבתי על הדרכים הכי פחות כואבות להתאבד. אני כבר שנים ככה, עם אופי מופנם וכעוס, אני שונאת את כל העולם. כן, אני נהנית לפעמים, אבל אנשים חושבים שאני תמיד עצובה. וזה לא לגמרי נכון. ז"א, זה נכון ברובו, אבל כשאני עם חברים שלי אני שמחה. הבעיה היא שרק הם רואים את זה, אבל גם לא תמיד. עד לפני כמה זמן התרחקתי מכולם וכולם התרחקו ממני. כשניסיתי להשתלב זה לא עבד, עכשיו סוף סוף נהייתי יותר מקובלת. אבל בכל זאת, נמאס לי שכולם שואלים אותי אם הכל בסדר בכל דקה. הם רק מחמירים את המצב. אני לא רוצה לחיות, היום אבא שלי דיבר איתי ואמר לי שהוא יכריח אותי לחזור לשחות (אני אוהבת לשחות אבל אין לי זמן לזה) - ושהאפשרות השנייה היא להשתנות, אין לי עוד ברירה. הוא אמר שהוא ישנה אותי בכח. אני לא רוצה להיות שמחה כי אני לא חושבת שיש לי שום סיבה לשמוח בה. הוא אומר שיש לי כל מה שאני צריכה ושהחיים יפים, אבל אני לא מבינה את הבזבוז הזה. אם אנשים היו מתחשבים הם היו חושבים פעמיים לפני שהם היו מביאים ילדים. לדעתי זה רק גורם לס ב ל , נמאס לי כבר לחיות. מגיל חמש אני עצובה. הייתי כבר אצל פסיכולוגית והיא לא עזרה, רק שאלה שאלות מטופשות. אני מצטערת שאני אומרת את זה כאן, לפניכם, אבל אין לי למי לפנות. אם אני אספר להורים שלי מה דעתי על הקיום בכלל הם ממש יילחצו. הם אומרים שהעצב שלי פוגע בכל המשפחה ואני הבעיה היחידה. טוב, הם לא עוזרים. נמאס לי לחיות, בכלל. מדי פעם אני מוצאת את עצמי מהרהרת בכמה שניות לוקח לאדם למות אחרי התרסקות מבניין או כדור בראש. אני יודעת שאני לא אתאבד כי אני פוחדת למות, אבל נמאס לי מהחיים, אני נהיית עצובה ועייפה רק מהמחשבה על כל השנים שעוד נותרו לי.

למה אני כל הזמן נע סביב תחושת ערך עצמי קיימת או לא?
למה אני חייב להרגיש את החיבור כדי להתקיים?למה כשאני מרגיש משהו קטן וטוב שעוזר כמו לעשות נשימות עם אמא ואז יש בי קול אימפולסיבי שמנסה להרוס אותי?כבר אמרתי שיש הבדל בין הקול שאני מדבר לעצמי לבין המחשבות שלי כבן אדם מחובר לעצמי,שזה כאילו שתי דברים שונים?למה אין לי מסגרת משלי שתשמור עליי?למה שהגעתי לתחושת הערך עצמי נהנתי הכי בעולם,
אבל אך פעם לא שמרתי עליה בגלל מחשבות או דיבורים אימפולסיביים לעצמי?למה עכשיו שאני כותב את המכתב שכתבתי אני כבר בעצם מרגיש שהוא לא נכון וחסר ערך וזה לא אמין?אני מפחד שיאבחנו אותי במשהו לא נכון אבל הקטע שאני מגיע למסקנות אבל אחרי כמה זמן לא דבק בהם ,ואני בכל זאת ממשיך עם המכתב,למה אפילו שאני מרגיש לא בסדר עם עצמי אני מנסה לשנות ההרגשה על ידי חשיבה שאני בסדר וזה עובד,
ואז אני מקבל את עצמי ונהנה מעצמי ומרגיש צורך להקרין את עצמי אבל למה זה לא נשמר?
אני מפחד לקרוא דברים באינטרנט ולתת להם להשפיע עליי בגלל החוסר ביטחון שלי בעצמי,
כשאני כותב מכתב אני צריך לעבוד עם הזיכרון וכרגע שאני כותב מכתב שכתבתי ,אני לא יכול לעבוד עם הזיכרון אז בגלל זה זה נראה לי מוזר.
אבל למה כל זה קורה?אני בן אדם שלוקח רעיון והולך איתו עד הסוף וממש אותו ומצליח בעזרת הכישורים שלי אבל זה עובדה שמשהו לא עובד,הצלחתי לשמור על מסגרת החיבור העצמי שלי לכמה ימים אבל זה נעלם כי יש את השלב של בין החיבור לבין הניתוק שזה מעין חוסר שקט וחוסר רוגע אצלי,שבסופו של דבר בגלל המחשבות האימפולסיביות אני נכנס לנתק..
זה קשה לי להגיע להבנה עם עצמי ולשמר אותה,לכתוב מה מפריע לי ולעזוב את זה בצד וללכת עם זה לרופא אחרי כמה ימים,אני כביכול דואג שאני לא יבין את עצמי או שלא יבינו אותי או שמשהו יהיה חסר,אבל מצד שני אני מאבד את החיבור למה שכתבתי מלפני כן,
אני פשוט חושב שבאופן כללי יש חוסר חיבור כללי לעצמי וזה אולי הבעיה,כי זה לא יכול להיות שבגלל חוסר ביוטחוון אני מושפע מדבר אחר כל פעם בנוגע למצב הנפשי שלי,אבל כשאני מצליח למצוא את עצמי ולהתחבר לעצמי אז הבעיות היחידות שיש לי זה מה אני ילבש,מתי אני יגיע,אני רוצה לדבר עם הילדה הזאת ..
דברים הכי נורמטיביים שיש ואני רוצה שהמצב ישאר ככה. ואני זוכר שטענתי כשזה קרה שזה מרגיש מחובר משהו עם חוויה עצמית ומשהו שמנוגד לקולות האמיפולסיבים ולקול שאני מדבר לעצמי ומתוסכל,משהו שונה ובריא יותר,אני נוטה גם לחשוב על עצמי דברים שהם בפער גדול על מה שאני באמת

יש לי חבר בשנות השלושים הוא חולה לב הוא מושתל דפיברילטור יש לא אי ספיקת לב ומועמד להשתלה שבוע האחרון חל אצלו שינו מקצה לקצה אין לו חשק לכלום כל הזמן מדבר על שהוא רוצה כבר להתאבד כי נמאס לו עם המצב הזה זה בן אדם שעובד כל יום וקשה לא מעט שעות אפילו ראיתי שהוא מחזיק כדורי שינה והרבה שאלתי אותו מה זה שיגיע הרגע שיהיה אומץ הוא אמר לי מה עושים אני לא יודע איך לעזור לו בלי שהוא יחשוב שבגדתי בו בבקשה דחוף

שמי צבי ואני בן 24. מאיזור המרכז.
זה שנים שאני סובל מדיכאון וחוסר חשק לעשות כלום ושום דבר.
בתקופה האחורנה עברתי אבחון הפרעות קשב ונמצא שיש לי הפרעת קשב מעורבת.
הומלץ לי להשתמש בכדור שיתן לי מצב רוח וירכז אותי.
מה גם שהתחלתי טיפול cbt אך איני רואה שוני ואני מרגיש רעע. מידיי פעם אני נתקף תחושות רעות כגון: אני לא שווה, אני נראה רע,וגם מחשבות אובדניות. אין לי מושג מה לעשות דיי אני גמור.

שלום, רציתי עיצה בבקשה איך אני יכולה למצוא מטפל / פסיכולוג / פסיכאטר לטיפול לאחר פגיעה בסמים?

אני בת 30, לפני 12 שנה לאחר שימוש חד פעמי בסמים חיי השתנו.. זה התחיל מתחושת ניתוק מהמציאות, לפאניקה כללית חזקה, והתפתח גם להתקפי חרדה. אני התגברתי בעצמי במשך השנים וחייה ומתפקדת ולרוב בסדר וללא חרדות אבל לעיתים חוזרות התחושות, וגם בכללית אני לא מרגישה אותו בנאדם שהייתי לפני כן. חוסר ריכוז, כל הזמן צריכה להתגבר ו "להלחם" כדי לא להכנס לחרדות, פאניקה כללית לפעמים שבה חוזרים לי התחושות שהיו בזמן לקיחת הסמים.

אני לא רוצה ללכת לייעוץ או פסיכיאטר שפשוט ירשום לי תרופות נגד חרדה. אני רוצה ללכת לייעוץ אצל מישהו/מישהי שמתמחים בעניין של פגיעה מסמים, האם יש דבר כזה? איך אני יכולה למצא מטפל מתאים? זה מאוד חשוב לי שזה יהייה מטפל שמתמחה בזה ולא יודעת איך למצוא. מקווה לקבל את עזרתכם.

תודה

אני נמצאת בקשר מזה 3 וחצי חודשים. אני בת 23 וחבר שלי בן 25.
הקשר בינינו טוב ואוהב, למרות שיש גם בעיות כמו שלפעמים הוא חסר סבלנות או מתעצבן, סביב מצבי לחץ או חוסרבטחון. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי אחרי שלושה שבועות, ורב הזמן הוא מגלה הרבה חיבה ואהבה.. הוא לא חוסך ממני או משחק איתי. אני אוהבת אותו והוא חשוב לי, וטוב לי איתו. ביחד עם זה יש קשיים כי הוא לא בנאדם קל ויש לו עניינים (כמו אובססיה לניקיון, עצבנות, רעשים מפריעים לו בצורה קיצונית, וחוסר סבלנות כללי לפעמים) כילד הוא גדל במשפחה קשה עם הורים לא כ"כ מתפקדים, אבא שלו היה מכה אותו. אני לא לגמרי שלמה עם הקשר שלנו כי יש דברים שמכבידים עלי אבל אני אוהבת אותו ואני מרגישה שאנחנו מתקרבים ושאני לומדת להכיר אותו ואיך להיות איתו.
לפני יומיים דיברנו ואמרתי לו שטוב לי מאוד שהוא קרוב אלי ושאני רוצה שהוא יהיה קרוב אלי, והוא הגיב במשהו כמו "גם אני, אבל אני לא יודע אם 24/7" וכששאלתי אותו על מה הוא מדבר, הוא אמר לי "את מתכוונת שאת רוצה שנגור ביחד לא?" ואמרתי לו שלא אמרתי את זה, ושאני לא חושבת שזה מתאים ושאלתי אותו למה שהוא יחשוב שאמרתי את זה, והוא סתם נראה נבוך והעביר נושא.
יום אחר כך דיברנו והוא אמר שהוא חושב שזוגות לא צריכים לחיות ביחד, שהוא חושב שהמצב האידיאלי הוא שזוג, גם זוג שנמצא הרבה שנים ביחד, יגור נגיד באותו בניין אבל לא ביחד, ש"בטבע חיות לא חיות ביחד" (מטומטם, אני יודעת) ועוד כלמיני. הרגשתי שהוא כאילו אומר משהו כללי אבל בעצם לי. כשניסיתי לדובב אותו הוא לא אמר משהו עם משמעות. אני לא הייתי רוצה לגור איתו כרגע, אבל כן הייתי רוצה לחשוב שזה הכיוון ושזה משהו אפשרי שיקרה אם נראה שהדברים טובים לנו. זה לא משהו שרמזתי או דיברתי עליו חשוב לציין.
אני נשארתי מבולבלת ודחויה ומאוכזבת ופגועה. אני לא יודעת אם אני מגיבה חזק מדי?
אני לא מבינה למה שהוא יגיד דבר כזה בשלב כזה של הקשר? מה הוא מנסה להגיד?
משהו על הקשר שלנו – שהוא לא בטוח כמה הוא רוצה את זה? "תנמיכי ציפיות"? "אני אף פעם לא ארצה יותר ממה שיש לנו עכשיו"?
או שהוא אומר משהו על עצמו – שהוא צריך ורוצה להשאר לבד תמיד?
ושאלה חשובה מאוד – האם לדבר על זה? האם להודות שהיה לי קשה לשמוע את זה? ושזה השאיר אותי מבולבלת? או שפשוט לעשות כאילו זה לא קרה ולראות מה יקרה בהמשך. אני מפחדת שלדבר על זה ירחיק אותנו.
אחרי שהוא אמר את זה היה לי מין רגע מוזר שהרגשתי שזה איזה חוסר בטחון שלו ואיזו פגיעה שלו ואז הסתובבתי אליו ואמרתי לו שיחבק אותי, ואמרתי לו שאני מחבקת אותו. והוא אמר לי, "איך ידעת, אני לא מאמין שידעת, זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו, חיבוק." ואחר כך הרגשתי בלי להבין למה מאוד קרובה אליו.
אבל עכשיו הרגשות האלו דעכו ונשארתי מרגישה פגועה ובעיקר מבולבלת. לא מבינה מה הוא אמר לי, לאן זה הולך. למה שבחור יגיד דבר כזה לבחורה שהוא נמצא איתה ואוהב אותה.

בעבר כילדה הלכתי לטיפול פסיכולוגי קליני במשך כ -5 שנים
ועזבתי , לאחר 5 שנים אמא שלי הלכה לטיפול אצל אותה מטפלת
שאני הייתי מטופלת אצלה , אני לא ידעתי והם לא ספרו לי על זה .
אני ואותה מטפלת עברו לא מעט .. אני עזבתי וזה באמת לא חשוב
כרגע (המטפלת הייתה הגורם לעזבתי והתנצלה ,כן משהו אתי)
לא משנה . אבל היה לנו לא מעט ובטח שלא כשאתה נער מתבגר
במשך 5 שנים בחדר טיפולי שכלל לא רצית להיות .
כשהבנתי שהן ניפגשות זה היה בום נוראי עבורי , אני ביקשתי משתהן ואמרתי
שזה לא במקום והרבה בגלל התא המשםחתי המורכז שלנו .
לאחר שהעלתי ואמרתי לכל אחת מהן זה לא באמת היה משנה להם .
אחרי תקופה הבנתי שהן עדיין ניפגשות וזה היה יותר נורא עבורי.
אני יודעת שעבר זמן מהיום שהפסקתי ללכת לטיפול אבל למה המטפלת
מצאה לנכון לקבל את אמא ולהמשיך לטפל באמא גם לאחר הדברים שאמרתי והסברתי ועד כמה זה לא בסדר ונכון . יש בדבר הזה כאב
עצום שאף אחת מהם לא באמת "רואות" , ואת כמטפלת הייתי רוצה לשמוע את דעתך לגבי הדברים ורציתי לשאול מה חוק האתיקה אומרת.
למשל כמה שנים אמור לעבור כדי שמטפל יוכל לטפל בעוד בן משפחה ..
למה זה כלל אתי ? מאיפה אתה חושב שזה היה "נכון" לאותה מטפלת
לקבל / להמשיך גם אחרי הדברים .. זה לא עניין
הכספי זה בטוח שלא , מה כן .. מה יש שם אצלה אם זה במודע או לא
זה משהו שאני לא יודעת לומר לך בכתיבה , יש פה משהו מעבר .
את נסי לשחזר את הדברים להבין את הצדדים שהם בעיקר אני ואותה
מטפלת , אודה לך על התשובות .. :)
תודה :)

אני מרגישה שאין לי מספיק ביטחון עצמי כאשר אני במערכת זוגית
אולי סוג של "הופכת להיות תלותית קצת"
אין לי הרבה חברים וגם אלה שיש מאכזבים אותי לא מעט בהרגשה ששאר החיים שלהם בעדיפות הרבה יותר גבוהה ממני , לא מרגישה שיש לי עם מי להיות
מה שגורם לי להיות מאוד עצמאית וכשאני לא בקשר זה אחלה
אני עושה סםורט לסוגייו מנסה לפתח תחביבים וחושבת ומיישמת דברים נוספים תלוי תקופה

אולי זה קשור לכך שבחודשים האחרונים הייתי בחופש ורק חודש מתוכו היה באמת פעיל ושאר הזמן הרבה זמן לבד לתחביבים ובקרוב אחזור ללימודים והתחלה חדשה

אבל ההרגשה שלא מספיק טוב לי בחיים ואז ההרגשה שעם החבר הוא איתי אנחנו עושים הרבה דברים ביחד למרות שלא תמיד בטוחה אם יש מספיק עניין ומגיע גם השלב שבו אני מתחילה לחשוב על מעבר וקצת על העתיד האם התפיסות של הבחור מתאימות לי , וכמו שכתבתי למרות שאני במחשבה שוזוגיות זה דבר שתמיד יגמר
אני קצת מפתחת תלות פיזית בבחור גם אם אני לא בטוחה לגביו כי אני מאוכזבת מחברים ובגלל שטוב לי וכיף לי שהבחור מעוניין בחברתי אז אני קצת או לפעמים קצת הרבה מוותרת על התחביבים שלי במחשבה שאם הייתי לבד היה לי את כ-ל הזמן להכל אבל כן הייתי בהרגשה שמשהו חסר אולי...
אינ רק הבהיר אני כן מנסה לשלב תחביבים גם עם החבר וגם עם חברים
וכן יש לי זמן כולשהו לעצמי , אבל אם יש את "הבחירה" אני אבחר אנשים בד"כ ממקום של חוסר ביטחון