פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

תודה רבה לך מיתר יקרה.
לא היינו כאן לאחרונה וככ נעים לקבל את ברכתך. לקבל הד לתשובות ולהשקעה.
מאפרת ומענבל

מציעה לבדוק דרך עמותת אפ"י- עמודה לתמונת אספרגר בישראל.
ואבחון פרטי, בוודאי שאין שום סיבה שפרטייך לא יישארו חסויים.

שלום שיר...
אינני יודעת מספיק על טיפול עצמי כפי שפוריד ביצע בעצמו.
כיום, הדבר אינו מקובל ואינו מוכר, אולי משום שהמציאות מראה שהמקום של המטפל כדמות חיצונית הינה משמעותית להצלחת הטיפול בככ הרבה אופנים. הן ביצירת הקשר, בתחושת הביטחון ביכולת להאיר נקודות שאינן ברורות או נראות למטופל עצמו, וכן הלאה...
בכל מיקרה. מאחלת לך בהצלחה בדרכך ומקווה שתמצאי דרך שתהייה לך נכונה לעזור לעצמך.

שלום נועם...
אני חושבת שאת צודקת בחששותייך מכיוון שנראה כי המצב הולך ומחמיר והקולות הופכים מאיימים ומלחיצים יותר ויותר.
עלייך לפנות בדחיפות לפסיכיאטר לקבלת אבחנה וטיפול מתאים.
בהצלחה

שלום לך הילה....
בהחלט דילמה קשה, מורכבת עדינה וקשורה בנימים הדקים של כל אחד מהמשתתפים בה. ראשית.. את, שלא מכבר התגרשת מאב ילדייך ומצאת אהבה חדשה אותה את רוצה לממש, לבנות, ולהעמיק להמשך חייך.שנית, ילדייך, שגם הם בוודאי נפרדים ובעלי צרכים שונים, אישיות שונה, והזדקקות שונה לך. ושלישית, בן זוגך החדש שרוצה אותך איתו בדרכו.
את מציבה את התוצאה כדיכוטומית ואיומה, את מי לאבד? אותו? הווה אומר את סיכוייך לממש יחסים, אהבה, קשר, או את ילדייך, הווה אומר את אמהותך. אני חוששת שבמצב הזה, הבחירה הינה בחירה של חרדה ותוצאותיה הינן כעס, תסכול, אשמה, וכאב.
אינני מצוייה בפרטים אך אני מאמינה כי כמעט לכל סיטואציה קיים פתרון הדורש חשיבה יצירתית ואמיצה.
אני חשה שאולי בנקודה בה את נמצאת, אינך יכולה לתת מרחב למצוא פתרון שכזה, ועל כן התוצאות המצופות הינן קטסטרופליות לכל כיוון..
אינני חושבת שאלו הן האופציות היחידות, והתשובה תלוייה בכל מרכיבי הדילמה. אני מציעה לך בנקודה קריטית זו, לפנות לאיש מקצוע להתייעצות. אולי גורם שלישי, מקצועי, יוכל להאיר נקודות מבט נוספות ולאפשר לך מרחב חשיבה גמיש יותר. ייתכן וייהיה גם נכון בשלב מסויים לשתף את הנוגעים בעניין, ולחשוב על פתרון שייהיה נכון לכולם בלי לאבד אף אחד וגם לא את עצמך, או חלקים ממך שהם כה משמעותיים.
אני מקווה שמתוך התהליך הזה תוכלי לגדול ולהתחזק ואולי אף לחזק את הקשר וההבנה עם כל אחד מאהובייך שבוודאי רוצים כולם את טובתך ואת אושרך.
בהצלחה.

שלום לך,
המצוקה שלך נשמעת היטב. החרדות משבשות את חייך ופוגעות מאוש באיכות החיים שלך. זה כאילו את כל הזמן עומדת על המשמר, וכל דבר נחווה ונתפס דרך סכמה אחת מרכזית- מחלות בכלל וסרטן, בפרט. אני חושבת שהחרדה הזו קשורה בקשר חזק לעובדה שאיבדת את אביך לפני 10 שנים באופן כל כך פתאומי, ללא שום הכנה. כאילו הבנת משהו פתאום על השבריריות של החיים, על הפגיעות הגדולה שבאדם ומאז, חייך מתנהלים דרך חרדה לבריאותך ובריאות יקירייך עם המון מאמצים להכניס שליטה ולמנוע מקטסטרופות להתרחש.
אני חושבת שאת זקוקה לעזרה מעבר לטיפול התרופתי. טוב שהטיפול התרופתי עוזר לך, אבל נראה לי שמעבר לכך, את זקוקה גם לסוג של פסיכותרפיה. נסי לפנות לפסיכולוג קליני שיעזור לך לעשות עיבוד של כל מה שחווית סביב האובדן של אביך.
לחילופין, קיים גם טיפול ממוקד בחרדה שנקרא טיפול קוגניטיבי התנהגותי. הוא קצר יותר וממוקד בחרדה עצמה, ולא במקורות שלה. בדקי עם עצמך איזה תהליך מתאים לך יותר לעבור וגבשי החלטה. החשוב ביותר הוא שתהיי בטיפול.

בהצלחה,

פסיכולוג הינו אדם שלמד פסיכולוגיה לתואר ראשון, לאחר מכן תואר שני באחד מתחומי ההתמחות של הפסיכולוגיה (קליני, התפתחותי, חינוכי קוגנטיבי) ולאחר מכן עשה התמחות של 4 שנים וכל הזמן טיפל במקומות ציבוריים, למד וקיבל הדרכה על עבודתו. לאחר מכן נבחן במבחן הסמכה ורק לאחר מכן קיבל את מומחיותו.
פסיכוטרפיסט, כדאי שתבדקי מה למד? היכן? כמה שנות ניסיון יש באמתחתו? וכד. אני מציעה להשקיע את כספך אצל אדם שהשקיע שנים ארוכות מחייו ללמוד ולהתמחות בתחום הנפש. הנפש היא דבר רציני ומורכב, וכך צריך בעייני להתייחס למקצוע, גם מבחינת לימוד והכשרה, וגם מבחינת טיפול. במיוחד שאת הולכת ללמוד תחום טיפולי.
בהצלחה.

אני גם לא מסוגל להחליט החלטות בעצמי כי אני פוחד מהתגובה של אנשים להחלטות שלי. אפילו אם יבקשו ממני לבצע החלטה פשוטה כמו לבחור פתק מבין כמה פתקים בצבעים שונים, אני לא אעשה את זה כי אני פוחד שיסיקו משהו עלי לפי הצבע שבחרתי. אני לא בוחר בעצמי. אני תמיד מבקש ממישהו לבחור בשבילי, או בוחר את האפשרות הראשונה כשאני דואג לציין שבחרתי באפשרות כי היא הראשונה שהוצגה.

אני לא מסוגל לדבר נורמלי עם אנשים כי כמעט כל תשובה שלי לשאלה היא "לא יודע". זה מפחיד אותי יותר מדי לחשוב על תשובה ואני מרגיש כאילו מישהו שם לי חומה במוח ואני לא יכול לחשוב על תשובה.

תעזרו לי, אני מרגיש כאילו אין לי אישיות ואני בכלל לא בן אדם...

שלום לך יגאל...
חוויות לא פשוטות עוברות עלייך בתוך נפשך. אני מבינה כי אתה תלמיד תיכון, בשיא של גיל שהזהות העצמית נבנית. גיל מבלבל ומתעתע שלעיתים מתוך הבלבול באמת אין כבר מושג מי זה אני? אתה אומר שייש לך חיי חברה נהדרים, אבל מתאר חרדה עצומה לכל אשר תלך, פחד לצאת מהבית ללא החברים התומכים שלך, וחרדה להביע את דעתך את העדפותייך ואת טעמך שלא תחשף כטיפש.
נראה כי הבטחון העצמי שלך מעורער ביותר ואולי לא קיבלת מספיק חיזוקים לעצמך, להיותך מוצלח באופן כזה שייבנה אצלך ביטחון עצמי יציב ובטוח.
פעמים רבות כאשר החרדה מציפה מתחיל מעגל קסמים שלילי אשר במטרה להמנע מהתוצאה הקטסטרופלית, האדם נמנע מהתמודדות עם הסיטואציה שעלולה לעורר את החרדה ומתכנס עוד ועוד בעצמו. אז הפחד גדל כמו כדור שלג ואין גם הזדמנויות שיכולות להרגיע את החרדה כמו למשל, שאמרת משהו ולא זכית לביטול אלה להתפעלות. לעיתים, ההמנעות קורית כבר ממה שנקרא "הפחד מהפחד" הפחד לחוות את החרדה גורם בעצמו לחרדה ולנסיונות ההמנעות ממנה.
אני מציעה לך לפנות להורייך ולבקש שייקחו אותך לטיפול. החרדה אותה אתה מתאר הינה מסוג של חרדה חברתית, מכיוון שהיא מול אנשים ומעוררת קושי להיות איתם באנטראקציה, ועולות תגובות חרדתיות פיזיות ולא נעימות מהן אתה מנסה להמנע.
אם אינך מצוי בתקשורת עם הורייך אתה יכול לפנות ליועצת בית ספר או למורה שאתה חש קירבה אליה ולבקש עזרה.
בכל מיקרה, ייתכן וייהיה נכון לשלב, טיפול קוגנטיבי התנהגותי, המטפל באופן החשיבה השלילית שלך כלפי עצמך ובהתנהגויותך הנמנעות.
אל תשאר לבדך עם החרדות...תבקש עזרה. אתה בתחילת דרכך ויכול להשתחרר מהכלא הו אתה מצוי לחיים משוחררים ומלאים הרבה יותר.

שלום מילי. מתאורך, אין ספק כי אחיך סובל מבעייה נפשית ארוכת שנים ומה שעצוב הינו שהורייך מסרבים להכיר בכך, ועקב זה, אחיך אינו מטופל בהתאם לצרכיו.
התוצאה הינה כי מצבו אינו משתפר ובוודאי גם מידרדר עם השנים והוא גורם לסבל לסביבתו ובעיקר לעצמו. אחיך אינו יכול לדאוג לעצמו וזקוק נואשות לדמויות תומכות מסביבו שלא שיכחישו את מצבו אלה שיעזרו לו לקבל טיפול ותמיכה בהתאם למצבו.
נראה כי הורייך מחוסרי כוחות לעשות את הצעדים הדרושים לכך ואתם, האחים מודאגים בצדק מהמצב.
כדאי שתאמרו להוריכם שאחיכם אינו נתרם מכך שהם אינם מכירים בקשייו אלה הם מוסיפים לו סבל. מה גם שהסבל שלו הינו גם הסבל של כולכם, מכיוון שהתנהגותו הופכת יותר ויותר בלתי נסבלת. אם ההורים אינם מסוגלים לפעול, אולי כדאי שתציעו להם את עזרתכם. נראה כי אתם מודעים למצבו, נחושים לסייע, ובתור קבוצת אחים ייתכן ותוכלו לתמוך אחד בשני ולחלק בינכם את האחריות הרבה לטיפול בו.
חשוב בדחיפות שתפנו את האח לפסיכאטר, ומכיוון שהוא בגיר, אין צורך בהסכמת ההורים לכך. ייתכן ואחיך זקוק לטיפול תרופתי עמ לייצב את מצבו וזאת רק פסיכאטר יוכל לקבוע. ניתן לקבל טיפול שכזה בכל מרכז לבריאות נפש או בכל בית חולים במרפאה לבריאות הנפש בסמוך לאזור מגוריכם. בארץ, קיימים הוסטלים שהם בתים בהם מתגוררים אנשים נפגעי נפש, המלווים בצוות טיפולי הדואג להם ולשילובם בקהילה. לצורך כך על האח להיות מוכר כפגוע נפש ולקבל סל שיקום. וועדות סל השיקום וקביעת אחוזי הנכות המזקים את ההטבות מתבצעות דרך הרווחה באזור מגוריכם.
אני מציעה שתפנו אליו, תביעו אמפתיה למצבו, כלומר, תאמרו לו שאתם רואים כמה קשה לו ושאתם רוצים לעזור לו. תבטיחו לו שתלוו אותו ושהוא לא ייהיה לבד, עד שתמצאו יחד פתרון הולם יותר לחייו.
הדרך אינה פשוטה, אך נראה לי שהחיים בתוך מערכת של הכחשות גובים מחיר כבד יותר. אני בטוחה שברגע שתגיעו לידיים המתאימות, תחושו הקלה וגם הוא ואולי אף הוריכם יןכלו להתחיל תהליך בו יעבדו ויכירו במחלת בנם וייקבלו אותו כפי שהוא. בכך יוכלו לסייע לו להפיק את המקסימום מחייו.

בהצלחה לכם.

שלום לך,
הסיפור שלך באמת נוגע ללב, ומעביר בבהירות את המצוקה שלך, בצורך הדחוף בהצלה של עצמך ושל אמך, בתוך מצב בלתי אפשרי שמרגיש כמו מבוי סתום. בכל פיתרון שאת מעלה יש מחירים כבדים לשלם וסיכונים גדולים לקחת.
אני מבינה שאמך, ובמידה מסוימת גם את, התרגלתן לחיות תחת צלו המאיים של גבר כוחני וקפריזי, שלא ניתן לצפות את צעדיו, המייצר טרור ותחושת איום ופחד תמידיים בתוך המשפחה. לצד זה, הוא מתעתע בכל האחרים, מנהל פער אדיר בין איך שהוא בתוך הבית לאיך הוא מחוצה לו. חוויה של בדידות גדולה עבורכן, לעיתים אולי של שיגעון. זה ברור שאת מזדהה מאוד עם אמך, חיה אותה קצת בתוכך, למרות שבנית לעצמך משפחה משלך.
אני מאוד מבינה את ההתגייסות שלך מול אמך, את התקווה הזו שסוף סוף היא תצליח לסלק אותו מחייה, ותייצר שקט וביטחון עבור עצמך ועבורה ( פנטזיה שוודאי מוכרת לך גם מתקופות אחרות בחייך). ויחד עם זאת, זו שאלה גדולה האם באמת הדבר יהיה אפשרי. אני חושבת שאולי אמך הגיע לשלב כזה בחייה שהיא יכולה להכיל את האפשרות שתיפרד מאביך, זה טוב, אבל מכאן ועד שיקרו הדברים, אם בכלל, הדרך ארוכה.
הטוב ביותר שתוכלי לעשות לכעת זה לשלוח את אמך לתחנה למניעת אלימות במשפחה ברווחה, ושם אולי היא תקבל כלים להתחיל לכונן איזשהו שינוי בחייה.
אבל מעבר לכך, יתכן שיהיה עלייך להכיר שלא תוכלי לעשות. אלו החיים שלה. קשה לעמוד מהצד ולראות אותה כך, אני מבינה, אבל לפעמים צריך לקבל שאי אפשר להציל את מי שלא יכול או מוכן להינצל.
נשמע לי שלמרות הרקע הקשה של חייך הצלחת להקים משפחה, ואני מקווה שבחרת בחירה טובה בזוגיות שלך, כזו שמאפשרת לך יצירת שינוי גדול מאיך שחיית כבת לאיש כה אלים.

היי בטוב ובהצלחה,

מילות תנחומים ככוסות רוח למת??!! איך יתכן שאין פתרון לזעקה קורעת לב?!
מדובר באנשים מבוגרים וחסרי אונים שאין גוף או גורם אחד שיכול לתת עזרה...
אני רוצה לדעת (וסליחה שאני נסערת...) איך עובד אשפוז בכפייה? והאם זה יועיל אם נשתול מצלמה נסתרת שתתעד את המתרחש בבית?
אלוהים שיעזור!!!!!!!!!! עולמנו חרב!!!!!! מה עושים???!!!!

שלום לך שוב
אני באמת מבינה את הסערה שאת נמצאת בה, את הזעקה, התסכול הגדול ואת האכזבה מהממסד וגם מהתשובה שלי.
תביני, למרות הרצון לסלק את אביך מהמשוואה, מבחינה נפשית, אין אפשרות לתת לו עזרה בכפייה. אשפוז בכפייה, עליו שאלת, עובד רק כאשר האדם פסיכוטי- כלומר השיפוט שלו פגום, והוא אינו קורא את המציאות כפי שהיא. זה כנראה לא המצב של אביך, לכן הוא לא יאושפז.
מנגד, וזה כבר פחות התחום שלי, אתם יכולים להפעיל את המשטרה, אם את חוששת לפגיעה פיזית בך או באמך. נסי להתייעץ בשרותי הרווחה, ושוב, הפני את אמך לתחנה למניעת אלימות במשפחה, גם זה בשרותי הרווחה.

כל טוב,

למי שאולי תוהה איך השם השתנה פתאום... כתבתי בפורום אחר תחת השם קרן וזה השתנה גם בפורום הזה...
בכל מקרה...
תודה רבה לכל מי שכתב לי כאן, זה מרגיש לא לבד שלמישהו הצרות שלי מזיזות.
לענבל, אני יודעת שאת עושה כאן עבודה קדושה אבל את פספסת את התסכול והמצוקה שלי. אני באמת מחפשת פתרונות פרקטיים לבעיה הזו שנקראת אבא שלי ולא אמפטיה - זו לא תציל את חיינו... ואין לי שום כוונה להכיר בזה שלא אוכל לעשות כלום, כפי שהצעת...

אם יש מישהו שיכול לעזור ולספק אינפורמציה מועילה אודה מאוד:
מהן הפעולות שיש לבצע כדי להרחיק את אבא שלי מהבית? הוא המסוכן, ייתכן מאוד שגם לעצמו, והוא צריך טיפול כלשהו. גם אם לא ניתן נפשית לרפא אותו (אינני מצפה שיחזירו לי אבא מהחלומות כמו שתמיד רציתי), הרי לא ייתכן שאדם כזה "יסתובב חופשי" מה שנקרא. האם התקנת מצלמות בבית יכולה לעזור לנו? או שהאופציה היחידה של אמי הוא שהיא תעזוב את ביתה? זה פשוט נשמע לי לא הגיוני שאדם מטיל אימה וטרור, מאיים ואלים והקורבנות הם אלה שצריכים להמשיך לסבול. בנוסף, אם ובמידה שאמי פשוט תצא מהבית ותעלם, מה יהיה על אבי? מאז ומעולם שירתו אותו, הוא בקושי יודע להפעיל את המיקרו! (כן, זה אירוני שאדם עם תארים לא יודע לחמם אוכל), ועם כל המרה השחורה שאופפת אותו, הוא עלול להתאבד. ולמרות שבאיזו מידה יש לי משאלת מוות עבורו, שפשוט יעלם מחיינו, אני לא רוצה שזה יקרה... מה, פשוט משאירים את האיש לבד בבית?
איך מאשפזים אדם? למי להתקשר? מה לעשות? תכלס, מה לעשות??? מבלי לברוח מהבית או ללכת למקלט לנשים מוכות (שאין שום סיכוי בעולם שזה יקרה). כאמור מדובר באדם שמוגדר וידוע כנכה נפשית והוא מסוכן למשפחתו!
יש פה מישהו שבאמת באמת יודע איך זה עובד או אולי מכיר מישהו כזה?
תודה
קרן (מיקה)

במקרה נכנסתי לפורום והזדעזעתי לראות את זהות המקרה שלי לשלך! רק הפוך...אבי הוא שסובל מאימי...המצב אצלנו גרוע ביותר ולאן שלא פנינו נתקלנו באטימות מוחלטת!!! אני ואחיי מרגישים אבודים בים של צרות ולא יודעים מה לעשות.
עצוב לדעת שיש אנשים שסבלם גדול מנשוא ואין בידינו לעזור ואין מקום לפנות ולבקש עזרה. בכל פעם שהזמנו איש מקצוע לאבחן את אימי, היא מצליחה לעשות "הצגה" ולהפוך עורה ל"מלאך" ואז אינה מאובחנת כראוי והסיוט ממשיך...
היום אנחנו כבולים במצב נוראי (שהתחיל בערב החג ונמשך עד לרגע זה) כולנו לא מתפקדים ולא יודעים איך להציל את אבא שלנו! אם יש לך מידע שיכול לעזור אשמח לדעת! מפחיד לראות את הזעקה "הצילו" שאני גם זועקת...ואין קול ואין עונה :(
למה צריך לחכות שיקרה אסון??!! אחר כך שקוראים בעיתון או שומעים בחדשות על מקרה מחריד ומצער, רק אז, ולא תמיד, מפיקים לקחים...

או האם המתעללים יעברו מיבחן פסיכודיאגנוסטי.
מבחן זה עוקף בדיוק את יכולת "ההצגה" של האם ויכולת האב "ללבוש" זהויות שונות בבית ומחוצה לו.
מבחינה זו האיבחון הינו אובייקטיבי במידה רבה,לא מוחלטת.
ייתכן זה אפשרי רק בכפיה בהנחה שהם לא כל כך ישתפו פעולה.
שווה בדיקה.

הסיפור שלכם מוכר לי באופן אישי. בצורה קצת שונה.

מספר דברים חשובים ופרקטיים עבורכם- (מטריף אותי התגובות המרוחות האלו שמזדהות עם רגשות כמו של הפסיכולוגית שענתה כאן. כאילו-הלו? הכותרת שלך צעקה הצילו......!)

דבר ראשון-את ואמא שלך צריכות לברר במשטרה או במקלט לנשים מוכות מה עושים בכזה מצב. ויחד אתם להכין תכנית פעולה סודית.
מאוד חשוב שתשמרו על סודיות מוחלטת. אנשים כמו אבא שלך (בעיקר משום שהם לא צפויים)- הם אנשים מאוד מסוכנים. אסור להקל ראש בזה.

ידוע לי שבמקלט לנשים מוכות יש תכניות מיוחדות לנשים שמתכוונות לברוח מהבית מבלי ליידע את הבעלים המתעללים שלהן.
מכינים מקום מסתור, מתכננים במדויק, שומרים על קור רוח, ובעיקר נשארים עם אצבע על החיוג המהיר למשטרת ישראל. בלי לפחד.
אני לא מתכוונת להשמע מלחיצה, אני פשוט יודעת (מנסיון!!!) שאסור לשחק עם אנשים כאלו. אלא לשים סוף למעללים שלהם ובתור התחלה להתרחק מהם כמו מאש. לברוח הכי רחוק וליצור מעטה הגנה פיזי.

אולי תתחילו בלשבור את קשר השתיקה ולשתף חברים קרובים-לפחות חברים של אמא שלך-שיוכלו לעזור ולתמוך בה.

בשורה התחתונה- להכין תכנית בריחה חשאית, להתרחק, ולהזהיר כמה שיותר גורמים-משטרה, פקידי סעד, גורמים למניעת אלימות במשפחה-חברים- שאביך אדם מסוכן.
אולי תשכרו עורך דין ואיש מקצוע נוסף-מטפל או מומחה באנשים אלימים בסגנון של אבא שלך (ציינת שלאמא שלך יש תקציב) שיעזרו לכם בתהליך.
אם תרצי- אני יכולה לערוך בירור קצר כדי להבין למי באמת פונים, אבל אלו בגדול חלק מהאפשרויות.

ובעניין הנישול של אמך מהצוואה/גזילת כספים שאולי תהיה כשייפרדו:
אני יודעת שכואב לחשוב על הפסדים כאלה, אבל שום דבר לא משתווה לשלוות נפש וחיים בריאים.(וחוצמיזה בשביל זה יש עורכי דין.)

חיזקו ואימצו.

לא כל כך ברור לי, מדוע לא ראית את הדודים שלך?
האם היה סכסוך כלשהו? מדוע זה מציק לך דווקא עכשיו?

אם תכתוב קצת יותר על הנתק הזה, אוכל להתייחס

לא ראיתי אותם לא מסיכסוך פשוט יצא ככה ,והייתי רק עם הדודים בצד השני...

חלק מאחי מבקרים שם פעמים מעטות.

שלום לך,
צר לי לשמוע על בנך. אני חושבת שאת עושה נכון כשאת נערכת לקראת ההתמודדות הסבוכה עם המחלה שלו. היכולת לפנות לקבלת עזרה מעידה על הכוחות שלך, שגם את וגם בנך תידרשו להם בזמן הקרוב.

יש כל מיני דרכים לפנות לטיפול פסיכולוגי. אפשר באופן פרטי, דרך המלצות או אינטרנט. צריך לוודא לשאדם שאת פונה אליו יש הכשרה מתאימה. עדיף גם להגיע לאדם שיש לו ניסיון בליווי משפחות המתמודדות עם מחלה גופנית קשה.
אפשר גם לנסות להתעניין בקבוצת תמיכה המיועדת למשפחות שעוברות מסע דומה לשלך. נסי דרך האינטרנט או קופות החולים.
אם יש בעיה כלכלית לממן טיפול פרטי אפשר דרך קופות החולים בעלות פחותה, או דרך מרפאות קהילתיות לבריאות הנפש בחינם לגמרי.


רפואה שלמה וכל טוב,

מאיה שלום...
את עומדת מול התמודדות ככ קשה ומדאיגה. חברתך מכניסה אותך לנבכי נשמתה המיוסרת, את מודעת להסטוריה המשפחתית שלה, לחוסר האונים בו היא שרוייה ולמיעוט הכוחות שהיא חווה עקב תחושות הדיכאון, ומודעת לכך שבסופו של דבר ידך קצרה מלהושיע.
ראשית, האם יש לחברתך קרובי משפחה? הורים? אחים? שהם מקורבים מספיק על מנת להיות חלק מהתמיכה בה? ייתכן ומה שחברתך זקוקה לו עכשיו הינו שמירה צמודה על חייה ואולי אף אשפוז שיישמור עליה ויעזור לה להעביר את התקופה המיוסרת הזאת.
אנא זכרי כי משפחתה של חברתך עברה את הסיוט הזה לפני 8 שנים וייתכן כי האופציה של לערב אותם במשבר הינה האופצייה המיידית שעלייך לנקוט, גם כדי לא להיוותר לבד מול חוסר האונים שאת חווה, וגם כדי לנסות לעזור לה ואולי אפילו להצילה. עלייך לשקול זאת גם אם חברתך תכעס עלייך , מכיוון שעדיף שתכעס מאשר שאת תחושי שלא עשית את כל מה שאת יכולה.
הייתי רוצה לפנות אליה ישירות ולומר לה,שהתחושות שהיא חווה, נוראיות ככל שיהיו, הינן זמניות. כעת הן כל עולמה ולא נראה שיכול להיות אחרת, אך זהו גם מהותו של הדיכאון הצובע הכל בשחור. אנשים שחוו דיכאון ועברו את המשבר האקוטי יודעים לספר על תחושת הייאוש שהיא חווה כעת באבסולוטית, כחלק מחייהם ולא החיים עצמם. הייתי רוצה להציע לה לפנות לטיפול תומך שייסייע לה לצלוח את התקופה הקשה הזו. הייתי רוצה לומר לה, שהקושי שלה ניכר, שהיא סובלת ככ, שהיא כלואה בתוך סיוט. הייתי רוצה להציע לה לחפש יד שתעזור לה לצלוח את הסיוט הזה. שלא תוותר. שייש חיים שלמים אחריו. להבטיח לה את זה. אבל אחרי הקפיצה הזאת. כבר אין.

מחזקת ככל שיכולה.

אפרת,
קודם כל, תודה ענקית על התשובה. זה איכשהו נתן לי כיוון.
אני לא יכולה לשתף את המשפחה משום שהקשר הזוגי המדובר הוא רומן מחוץ לנישואין.
אני גם לא רוצה לבגוד באמון שנתנה בי חברתי בכך ששיתפה אותי ולהוציא את סודותיה הכמוסים החוצה ולו בשביל להגן על חייה, כי אני גם לא יודעת כמה זה יעזור.
לדעתי, בנסיבות אלו, זה רק יחמיר כי אז תהיה לה עוד זירת התמודדות וגם תרחף סכנה מעל נישואיה.

היי רונית..
קודם כל... יופי שאתם נוסעים לנופש. גם הזוגיות כידוע זקוקה לתחזוק והשקייה, לא רק הילדים... הילד שלך בן 5, מספיק בוגר בנפשו כדי להבין שהפרידה היא זמנית ויש לה סוף ואתם תשובו. מעבר לכך, הוא נשאר עם סבתא אהובה וייתכן שאפילו באופנים מסויימים הוא מצפה לכך. ייהיה לו גיוון ופינוק והורים מלאים ושמחים יותר לכשתשובו.
אני חושבת שבראש ובראשונה, העזרה לילד מתחילה בכם. להבין שאינכם עושים כל רע, להפך, רק טוב לכם ולו.כדאי לשדר לו שהנסיעה היא דבר נהדר, שייהיה לו טוב וגם לכם. שאתם נוסעים ושתשובו, שמחים, מלאי חוויות ואהבה. אל תביטו בו מודאגים.. איך יעבור את זה? אלה תעצימו אותו שאתם סומכים שייתמודד נהדר, ייהנה, וייתחזק. בדרך הזאת את מאפשרת לילד שלך נפרדות ובטחון בעצמו ובכוחותיו. הפקפוק בכוחותיו יכול לבוא ליידי ביטוי גם במבט מודאג, וגם באמירה שולית שאינה תומכת ביכולותיו.
בצד הטכני, אתם יכולים להכין ביחד טבלה של ימים, בכל יום בערב להדביק מדבקה וכך הוא יחווה את עניין הזמן שחולף. אני סמוכה ובטוחה שתדברו איתו בטלפון, ושהכל ייהיה נהדר.
סעו בשלום וחזרו בשמחה ואהבה.

יכול להיות שהתינוקת שאת מטפלת בה מספיק אינטיליגנטית או מספיק ערה רגשית כדי לראות שאת אדם שזר לה, ואולי ייקח לה קצת זמן עד שהיא תבטח בך או תרגיש שאת כבר לא אדם זר לה. תני לזה עוד זמן.
דבר נוסף הוא שילדים ובעיקר תינוקות (את ודאי תדעי למה אני מתכוונת כיוון שיש לך נסיון) מרגישים מאוד את המבוגרים, ולפעמים משקפים להם את הרגשות שלהם כמו מראה. אם את לחוצה או חוששת ליד התינוקת-יש סיכוי טוב שהיא תחשוש מולך או תחוש במתח. נסי לשחרר, לא לנסות להצחיק במכוון, אלא רק להעביר לה מסר של אהבה בחיוך, רוגע, ושאת כאן לשמור עליה.

בהצלחה

היי תמר...
התינוקת בה את מטפלת זמן קצר ביותר הינה בתחילתה של תקופת חרדת הזרים שלה, (בד"כ בסביבות 8 ח אך ייתכן והיא מקדימה מעט) בנוסף, הפסיקה לינוק ואני מניחה שאימה שטיפלה בה בעבר החלה לעבוד וזו גם פרידה עבורה. היא עוברת קושי ואולי לא ככ שמחה כל הזמן. היא מראה הקלה כאשר משפחתה בסביבה. העובדה שהיא מגיבה לאנשים כבר הופכת את הסיטואציה ללא מדאיגה.
מסכימה עם ניני לגבי תשובתה. תני זמן, טפלי בה באהבה, תינוקת גם אם היא קטנה, צריכה ליצור קשר. לבנות אמון. ייתכן ואת חווה פגיעה מסויימת מכיוון שאינה מגיבה אלייך כפי שאת מצפה, אך האתגר האמיתי שלך הינו להשהות את ציפיותייך ואני סמוכה ובטוחה שהתינוקת תחל להגיב אלייך בהקדם תחייך ותשמח לקראתך.