פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום נתי...
אתר המקבץ מידע כזה שביקשת הינו בטיפולט.
ולשאלתך לגבי מין במטפל, הדבר הראשון שעולה לי הינו , מה תחושת הבטו שלך? מי היית רוצה שיישב מולך, נסה להרגיש זאת מתוכך. אני מאמינה כי קיימות סיבות רבות שחלקן מודעות וחלקן לא מודעות לבחירת מין המטפל.
הסיבות המודעות, הן גם השאלות שאתה יכול לשאול את עצמך, כגון קשרים עם הורייך, מול מי אתה מתקשה, מול מי אתה צריך להרגשתך לעשות "עבודה" בטיפול. גם בחייך האישיים, איפה השטח שיותר פשוט לך, עם גברים או עם נשים. גם אז, התשובה אינה חד משמעית. יש אנשים שילכו למטפל שמינו תואם למינו של האדם שקשה להם איתו ע'מ להתמודד עם הקושי. (לדג, אישה עם קושי ביחסיה עם גברים תלך למטפל גבר כדי להתמודד עם הקושי שלה). לחילופין, יש אנשים שיבחרו את סוג המטפל ממקום הנוחות שלהם משום שבמקום הזה הם חשים בטחון לחשוף את קשייהם ולעשות תהליך אמיתי. ייתרה מזאת, בטיפול מתרחש תהליך השלכתי, משמע, המטפל או המטפלת יכול להיות עבורך חלקים מאימך מאביך, או מכל דמות משמעותית ללא קשר למינו.
אלו הן השאלות המודעות וכפי שאתה רואה, הן מסועפות ואינן חד משמעיות. על כן, ואחרי הכל, חוזרת לתחושת הבטן ובמיקרה הזה, סומכת עליה שתוביל אותך למקום הנכון.
בהצלחה.

שלום,
בדבריך עולה הרבה כאב. על הבדידות, השונות, חוסר האונים והתקיעות. ולצד זה, כמיהה חזקה לקשר ויכולת לקדם את עצמך במקומות שתואמים את כישוריך. אני מתייחסת לעובדה שסיימת תואר כמהנדס, ומסיקה מכך שוודאי יש לך כוחות באישיות.
מליקוט של דברים שכתבת, אני מבינה שכל חייך נטית להסתגרות, שהיית קצת אאוטסיידר, ושלא יכולת לבסס קשר זוגי, למרות שכן רצית בכך. המסגרת של הלימודים עשתה לך טוב, בכל מיני מובנים, אבל עכשיו, כשאתה לבד, מאוד קשה לך להתקדם ולמצוא את מקומך. אני מבינה שיש גם לחץ חיצוני שקשור לעובדה שאתה בבית הוריך. הם וודאי מצפים ממך להתקדם, ואתנה נלחץ מכך שאינך יודע איך, ושלבסוף תמצא את עצמך לגמרי לבד, גם ללא התמיכה הפיזית שלהם.
אני לא ממש מבינה מהם אותם קולות שאתה שומע. האם אלו מחשבות מטרידות שקשורות לכל מה שכתבת, שחוזרות שוב ושוב ולא מניחות? האם אלו קולות אחרים, חיצוניים, מחוץ לראש ולמחשבות שלך?
במקרה האחרון, זה סימן חמור יותר למצוקה בה אתה נמצא.
כך או כך, אני חושבת שאתה זקוק לעזרה מקצועית. לאדם שילווה אותך קודם כל בתקופה הנוכחית, של התקיעות והלחץ שאתה נמצא בהם, ואחר כך, בסוגיות המרכזיות של חייך, הבדידות, הקושי למצוא את מקומך, הרצון בקשר שלא מוצא מענה, מישהו שגם יסייע לך למצוא מנוח מהקולות המטרידים האלו, שמשבשים כל כך את איכות חייך.
אם קשה לך מבחינה כלכלית, דע שיש טיפול קהילתי במסגרת מרפאות לבריאות הנפש בקהילה, בחינם. מעבר לכך, אפשר לפנות לקופת חולים ושם לקבל הפניה לטיפול בעלות מסובסדת.


היה בטוב,

ענבל,
המון תודה על הדברים שלך, את בדיוק קלעת לאותם דברים שאני נמצא בהם...
בקשר למחשבות זה מחשבות אסורות שאסור להגיד אותם בקול ולכן כל הזמן אני מדבר עם עצמי במטרה לא להגיד את המחשבות האלה בפה שלי...הקולות הם קולות פנימיים...שאומרות לי להגיד את הדברים האסורים מנגד אני אומר דברים אחרים ואני מוצא את עצמי נלחם כל יום, כל דקה בקולות הללו....פשוט מלחמה יומיומית.
את חושבת שמכלול הסיבות שציינתי (אי מציאת עבודה, חוסר זוגיות)
מובילים למצוקה ולמצב הנפשי המחריף שלי?..

תודה
משה

אלף אלפי תודות ענבל,
תודה על הייעוץ
רציתי לשאול דבר אחרון ושוב אשמח לשמוע את דעתך...
אותם קולות שדיברתי עליהם זה קולות פנימיים בתוך הראש...
כלומר, אולי זה יישמע מצחיק או מוזר אבל הם מלווין אותי כמה חודשים טובים בראש..
אז בקצרה: תקועה לי בראש איזה מילה מסוימת, זה בעצם סוג של קללת מוות כזו.
עכשיו אני באמת שמשתדל להוציא את הדבר הנורא הזה מהראש ואני מוצא אותי כל יום במלחמה עם עצמי שבעצם הקול הפנימי טוחן לי את הראש להגיד את המילה הזו ואני לא רוצה אז אני משיב בדיבורים ובקולות לא קשורים לפעמים עם עצמי שאני נמצא לבד או עם אנשים, זה הורס לי את התפקוד היומיומי...ואת שגרת החיים שלי...
מה דעתך? האם אני מתחיל לפתח סוג של מחלת נפש? ללכת לפסיכיאטר או פסיכולוג?

שלום לך שוב

נשמע לי מהאופן שתיארת את הקולות שחוזרים, שאתה מתמודד עם מחשבות טורדניות שמופיעות ללא שליטה ומעוררות חרדה רבה. אני חושבת שזה עשוי להיות קשור למצב הכללי שאתה נמצא בו, אבל לא רק. חשוב שתדע שתופעות מהסוג שתיארת אינן נדירות, אלא תופעה פסיכולוגית מוכרת שניתן וצריך לטפל בה. אין שום פסול בכך שתלך לפסיכולוג שיסייע לך למצוא קצת שקט פנימי. מציעה שתעשה זאת בהקדם, אין שום סיבה שתסבול כך. הדברים שאתה מתאר מעכבים ומפריעים, ומשבשים מאוד את איכות החיים. זה ניכר בדברים שאתה כותב.

המון תודה ענבל
אני נפגשתי עם פסיכולוגית והיא הפנתה אותי לפסיכיאטר
בקשר לקולות כי זה ממש הורס אותי ואני לא יכול לתפקד בשגרה היומיומית שלי
המון תודה שוב!!!
משה

יש עוד מרכיבי הוצאות לפסיכולוגים ששכחתי לציין ?

חוץ ממס ערך מוסף 17%, שכירות (שאין לי מושג כמה היא) , והשתלמויות (שאין לי מושג כמה עולות וכמה הן נחוצות לפסיכולוג כדי לתפקד או לוקסוס...)

החישוב הוא כזה:
מע"ם 17 אחוז
ביטוח בריאות 16 אחוז
מס הכנסה 30 אחוז (פחות או יותר)
שכירת קליניקה 25 ש"ח לשעה בערך
החזר הלוואות/הוצאות לימודים (תואר ראשון, תואר שני, ארבע שנות התמחות במחיר התנדבות, השתלמויות מקצועיות והדרכה) - קשה לכמת.
הוצאות נוספות: נסיעות, הנהלת חשבונות, ביטוח אחריות מקצועית, ביטוחים נוספים (עובד פרטי אינו זכאי לימי חופשה, מחלה, אבטלה או פנסיה, ועליו לדאוג לכך בכוחות עצמו) שעות עבודה בבית הקשורות בטיפול ועוד.
אבדן הכנסה עקב ביטולים של מפגשים (אי אפשר למלא את השעה בד"כ).

עשי את החישוב שלך. מו"מ עם המטפלת על גובה התשלום בסכומים עליהם את מדברת נראה לי לא מתאים. האמיני ברצונה הטוב ללכת לקראתך ועדיין לדאוג לפרנסתה, היא לא תתעשר על גבך, ואולי אף תפסיד (תלוי כמה את מבטלת מפגשים, ותלוי בביקוש שלה אצל לקוחות שיכולים לשלם את המחיר המקובל בשוק, העולה על 350 ש"ח). אפשר לקבל טיפול בחינם במרפאות לבריאות הנפש.

כמה הערות :

1. אם אני זוכרת נכון מעמ אכן משלמים על כל הסכום, אך מס הכנסה הוא שולי (מלשון שוליים).
30% מס משלם פסיכולוג רק אם הוא עובר סכום הכנסה כולל - וגבוה (נדמה לי מעל 10000 שח לחודש).

2. הוצאות תואר ראשון ושני לא מעניינות אותי. גם אני בעלת תואר שני (לא בפסיכולוגיה) ומרוויחה כשכירה בערך 30 שח לשעה. אני לא מצפה מאף אחד שיממן אותי רטרואקטיבית.

3. פנסיה וביטוחים הם חובה בשנים האחרונות על פי חוק. כולם מפרישים אותם, ואין הבדל בין עצמאי לשכיר - את זה אני יודעת. אז הנתון הזה לא קשור.

4. כמה עולה ביטוח אחריות מקצועית ?

5. כמה שעות עבודה בבית צריך לעבוד אחרי שמדברים איתי שעה על הספה?

6. מדוע אני צריכה לממן ביטול מפגש של אדם אחר? יש הסכם שמותר לי לבטל עד 48 שעות לפני ללא תשלום .

7. בכנות , נורא קשה לי לקבל את זה שהוצאות עבודה שכוללת אך ורק דיבורים מצדיקות מחיר של 350 שח לשעה. אני יכולה לחשוב על הרבה דוגמאות לבעלי מקצוע שגובים חצי מזה כולל חומרים . חוצמזה שרוב הפסיכולוגים שאני מכירה נוסעים במכוניות חדשות וגרים בבתים גדולים ויפים למדי , לפעמים בוילות.

את לא מגזימה קצת עם עודף סעיפי ההוצאות הללו ??


מעניין אותי גם מדוע הפסיכולוגיות שמנהלות את הקבוצה מצאו לנכון שלא לענות על השאלה שלי. האם היא היתה בגדר טאבו מבחינתן ?

הציבוריות נראה כמו טיפול חינמי.
לפני כמה שנים ניסיתי ללכת לכזה ,

אם נשים בצד את המקום המוזנח להחריד ואת היחס הקצת משפיל של חלק מהצוות (אולי מתוך מירמור) , הייתי צריכה להמתין כחצי שנה לסדרת פגישות קצרה מאד של 20 מפגשים . כל זה בזמן שאני סובלת מדיכאון שמחמיר .

אם ככה מטפלים בתחנה ציבורית, אולי עדיף שלא יטפלו . ממה ששמעתי מאחרים המצב דומה בעוד תחנות .

עדיין קשה לי להבין איך אפשר לגבות סכומים כאלה בלי למצמץ, כששכר המינימום בארץ הוא 22 שח לעבודות הרבה יותר קשות מפסיכולוגית, עם כל הכבוד לדרישות המתאם וקורסי ההכנה אליו .

שבתחנות הציבוריות אין שום פרטיות.

כל השכונה יושבת בחדר ההמתנה, הצוות עושה דיונים על כל מטופל ומחפצן אותו כמו אובייקט , והאוירה מזכירה בית ספר, צבא, או בית חולים, ולא מקום שנעים לקבל בו טיפול נפשי.............

ואיך זה רלוונטי לדיון ?

בעייני , סכום כזה עבור טיפול ללא סיבסוד קופת חולים , אינו כלכלי עבור מטפל.
בברכה

אבל, יש אפשרות כמובן לפנות דרך קופת חולים שזהו טיפול מסובסד, והפסיכולוגים העובדים עם הקופה הינם פסיכולוגיים העובדים במגזר הפרטי.
אני מבינה שנסיונך במגזר הציבורי לא היה טוב. נסיוני הוא אחר, מתוך שנים ארוכות של עבודה גם במגזר הציבורי. הצוות תמיד היה מסור ומחוייב למטופלים, וישיבות הצוות מטרתן אינה החפצה של המטופל, אלה עוד נקודות מבט להוסיף עומק לטיפול.
בכל מיקרה רוצה שתביני, שהתשלום עבור הטיפול הינו משמעותי הן למטופל שחש שהוא משקיע בטיפול ובוודאי למטפל שזוהי פרנסתו ועליה השקיע שנים ארוכות מאוד מחייו. בעייני, המטפל לא צריך לחזור עם ידיים ריקות ואפילו לא כמעט עם ידיים ריקות מכיוון שבטיפול הוא נותן בראש ובראשונה את עצמו ואם התחושה אינה שלמה, זה גם יופיע בטיפול.
על כן, אם המחיר אינו מתאים למטפלת שלך, אני מציעה לך לעבור לטיפול במסגרת הקופה, שם לא יווצר הפער או הקונפליקט בינכן.

אני מסכימה שמטופל צריך לשלם בטיפול פרטי כדי להרגיש שהוא משקיע, אבל יש לי 2 השגות:

1. עקרונית - לפי מה שאת אומרת טיפול במסגרת ציבורית הרבה פחות יעיל כי המטופל לא משקיע כלום מכיסו. כך גם טיפול מסובסד בקופח יעיל רק במידה בינונית, כי המטופל משקיע 50% מהסכום שלדעתך ראוי לשלם.

2. בהרגשה שלי גם 100 ש"ח לשעה הם השקעה עצומה. הם שווי ערך ל-5-4 שעות עבודה שלי, שהיא לדעתי הרבה יותר קשה מזו של המטפלת. העבודה שלי נעשית בתנאי לחץ ועם אחריות לחיי אדם (פיזית, אם אני אפשל במשמרת חלילה, אנשים יכולים למות).

גם אני אקדמאית ואני לא מרשה לעצמי לעשות עבודה דפוקה רק כי לדעתי לא משלמים מספיק ביחס להשכלה הגבוה ה שלי.

3. אני עדיין מתקשה להבין מדוע טיפול הופך להיות לא כלכלי במחיר הזה. הרי גם חשמלאים גובים ככה על שירות, ואנשי הייטק מתחילים מקבלים משהו כזה לשעה. איך אפשר להפסיד כסף מזה שמישהו בא אליך הביתה ומדבר איתך שעה, גם אם הורידו לך 17 שח על מעמ.

אולי פשוט ציפיות השכר שלכם (מגזר הפסיכולוגים, לא שלך באופן אישי ) תלושות ומנותקות מהסביבה שבה אתם חיים?

ההמלצה שלך לפנות לטיפול בקופות החולים איננה הוגנת.

את יודעת היטב שטיפול כזה כרוך בכמה דברים בעייתיים :

1. צריך לעבור תהליך מביש כדי להתקבל אליו, ללכת לרופא משפחה, ומשם לעובדת הסוציאלית בסניף, להכנס אליה בחדר במקום ציבורי, ולעבור חקירה משפילה (כבר הייתי שם, תודה) . רק אחכ מגיעים לפסיכולוג הפרטי המסובסד הביתה, וגם זה למספר מפגשים מוגבל .

2. כל התהליך מותיר שובל ארוך של רישומים במחשבי הקופה. הרישום הזה הוא רישום מזיק . כל רופא משפחה או אף אוזן גרון בקופה חשוף אליו , חברות ביטוח רואות אותו, משרד הרישוי (אם יש בעיה מאיזושהי סיבה וצריך לעשות בדיקת בריאות) רשאי לעיין בו, מקומות עבודה במגזר הציבורי , מוסדות בטחוניים שזכאים לבקש ויתור סודיות, ועוד ועוד ועוד .

זה טיפול מסובסד עם מחיר סמוי גבוה מאד בצד !

ואם את חושבת שלא - תלמדי את הנושא לאשורו ותראי שאני צודקת כאן .

שלום תומר,
אני שומעת בדבריך שני קולות בהקשר לתוקפנות הזו שלך, שאתה מתאר. הקול האחד, זה שמוצא לנכון לכתוב כאן ולרצות לשחרר משהו, אולי רואה שיש מחירים לשלם על הביטוי החופשי של כעס, על הערות פוגעניות ועל ״מכות מתחת לחגורה״- מחיר אישי ומחיר סביבתי. ויש קול אחר, שמחבב את החלק הזה בך, שרואה בו משהו מעורב וחי, שנאחז בו כדבר יקר שהוא חלק מהאישיות שלך.
עוד אתה מזכיר את המשקעים ההיסטוריים. אני לא יודעת בקשר להחלמה ספונטנית, אבל אני יותר מבינה את זה ככעס היסטורי שאולי לא השתחרר ועובד מספיק, ולכן כל הזמן מותק ( מועבר לגורמים חדשים ) החוצה, ויוצא בעוצמה שכזו, לפעמים לא פורפורציונית. אני חושבת שזה כן חשוב לברר את זה, ואולי גם לגלות צדדים נוספים בזהות שלך, יותר רכים, יותר נעימים. לא רק בשביל הסביבה, בעיקר בשביל עצמך. אני בטוחה שיש כאלו, אבל אולי הכעס והלוחמנות מטשטשים אותם. דע לך שחלק גדול מהכעס הזה עשוי להיות הגנה, כדי שלא לחוש פגיע. כנראה אימצת לך הגנה כזו מסיבות טובות, אבל את זה צריך לברר בטיפול, לעומק.
אני חושבת שלמרות שחשוב שיהיה ערוץ לכעס בחיים, לפעמים הוא ממסך דברים אחרים, חשובים, קל לטעות בו ולהאמין שהוא רק משרת ביטוי אותנטי ומעורב.
אם תחליט בכל זאת לבדוק ולעשות שינוי, אני חושבת שיהיה לך מה להרוויח.
בהצלחה!

שלום מאיה,
שאלתך לא ברורה. הרחיבי והוסיפי פרטים.

שלום לך ליר...
את שואלת אם זה בסדר.. האם זה בסדר עבורך? האם הצורך שאימך תתלווה אלייך מגיע ממך או שזהו צורך של אימך? האם את חרדה מפני המפגש ואימך משמשת לך להרגעה? ואז, כדאי לך לשקול האם את יכולה להביא את החששות והחרדות ולהעלותם מול המטפל , גם בלי שאימך תהייה נוכחת פיזית, או שבתחושתך זה מעל ליכולתך. האם את חשה כי אימך תעזור לך לספר את סיפורך, אולי אף בעצם נוכחותה, סיפורך יקרום עור וגידים בתוך הטיפול, אולי אז תשקלי האם את יכולה לספר את סיפורך בעצמך , ללא עזרה.
ליר, עצם השאלה פותחת אפשרויות רבות ושבילים רבים בתוכך..לטיפול יש מיגוון גישות, לדעתי האישית, את מצוייה בתפר שבין ילדות לבגרות, שאלתך הינה חשובה, הצורך שלך באימך מכל סיבה שהיא, ההבנה מדוע את זקוקה לה באופן קונקרטי וכד.
טיפול הוא תהליך, גם אם אימך תתלווה אלייך לפגישה הראשונה, בוודאי לא תהייה עימך כל הטיפול וייהיה לך די זמן לעבד את הצורך הזה, אולי בתמיכה? בהחזקה? בנראות? בממשות? שמספקת לך אימך.
בהצלחה בדרך.

שלום,ותודה רבה על התשובה המפורטת.
לא הסברתי את עצמי כראוי:אמא שלי רוצה להתלוות אלי לפגישה הראשונה,ברמה האישית אני מעדיפה שהיא לא תהיה,אם כי הנוכחות שלה לא ממש מפריע לי.
היא רוצה להתרשם מאיש המקצוע..
מה דעתך?

אני חושבת שענית בעצמך את התשובה. את מעדיפה שהיא לא תהייה. וזה העיקר בעייני.
התרשמות מאיש מקצוע יכולה להיות סובייקטיבית. עניין של כימיה אישית. ייתכן ואיש המקצוע לא יימצא חן בעייני אימך ואת תתחברי אליו. מה אז?
כמו שאמרתי, קשר טיפולי הוא תהליך. תהליך בין שני סובייקטים, המטפל והמטופל.
נראה לי שאולי זאת הזדמנות בשבילך לשים גבול לאימך, להיות קשובה לתחושתייך, ולבקש ממנה לסמוך עלייך בעניין אישי זה.
את ההתלבטויות, כמו גם התחושות שיגרמו לך מעניין זה, חשוב שתביאי לטיפול. לתחושתי, עוד טרם שהתחלת את הטיפול, נושאים משמעותיים כגון נפרדות, גבולות, אמון , ושליטה, צצים ועולים בקשר שלך ושל אימך.כדאי מאוד להשאיר מרחב לשוחח על העניין ולבדוק אותו מצדדים שונים, מה שפחות מתאפשר, או בכלל לא, אם אימך תבוא לטיפול באופן קונקרטי.
רוצה להוסיף, שגם אם תחליטו שהיא באה, הרי לא תשאר כל הטיפול, ועניין זה ייהיה מדובר בוודאי בהמשך.
בהצלחה לך.

שלום דינה.
את מעלה בעייה זוגית מוכרת, גם אם העדות זה לא מה שמבחין בינהם. את מדברת על שוני שבמקרה זה הינו עדתי, אשר מועצם כאשר מערכת היחסים מתחזקת והמשפחות נכנסות לתוך התמונה. אכן פעמים רבות יש השפעה למשפחה שאינה תמיד חיובית. המשפחה לעיתים מתקשה לקבל את מי שהינו אחר או שונה מהם, להתאים את עצמה לדפוסים אחרים, מנהגים אחרים, אנשים אחרים. בכך למעשה יש פגיעה בבן המשפחה ובזוגיות שלו.
הדבר נובע מחוסר גמישות ומהקושי בהתפשרות או בוויתור.
אני מציעה לך, אם הזוגיות הזאת כה חשובה לך , למצוא דרך לכבד את משפחת בן זוגך תוך שמירה על עצמך ועל עקרונותייך. הזוגיות היא מסע של למידה וכך גם הריקמה הבין משפחתית שנוצרת. זה לא בריא להתחיל את הקשר הזוגי בעויינות, בהתנגדות, ובתחושה שהמשפחה של בן הזוג מנסה להופכך למשהו אחר.
נסי להבין מה חשוב באמת. באיזה מקומות לא כדאי להתנגח , איפה את יכולה להסביר את עמדתך , את הדברים החשובים לך, ולמצוא הדדיות בתוך היחסים הללו.
זכרי שהמשפחה של בן זוגך הינה חלק ממנו, וכדאי לכם מאוד למצוא מקום נח ומקבל למשפחות המוצא שלכם . להמשך דרך שאינו מלא בעויינות כעסים ומריבות.

שלום לך.
מהודעתך עולה שחווית חיים ככ קשים של התעללויות נוראיות פגיעות והשפלות. כיום, נראה שאתה עדיין כלוא בתוך המעגל הפוגעני ואינך יכול להשתחרר. אתה מתאר קשר לגורמים עבריינים שאינו ברור מהותו, אך נראה כי מעגלי חייך כבולים בגורמים שפוגעים בך ואינך יודע כיתד להתיר את המעגלים הללו.
אתה מחפש מוצא, כיצד להחלץ ממצבך. אביך הציע לך במרומז להתאבד כסוג של פתרון הירואי ואני רוצה לומר לך שזוהי הצעה נוראית ואיומה. בטח שמגיעה מאביך. אני לא חושבת שאתה רוצה לוותר, כי אפילךו פנייתך כאן בפורום הינה דרך לחפש מוצא. אתה שואל האם להתנתק ממשפחתך? האם להתנתק מהגורמים העברייניים? האם להעזר במשטרה? אני חושבת שאינך יודע היכן קיים השביל עבורך להתחיל את חייך ולא לאבד אותם. אתה גם חושש מהפאן המוסרי של ההתנתקות מהורייך, למרות כל מה שהם עשו לך.
ג. נראה לי שלא עיבדת מעולם את הפגיעות שפגעו בך, והפצעים עדיין מדממים בתוכך. אני מציעה לך לפנות לטיפול בדחיפות , ניתן לפנות בחינם דרך המרפאות הציבוריות, לחשוף את בעיותך, לעבד את פצעייך ולקבל הכוונה ותמיכה בדרכך. זה לא פשוט להתנתק מגורמים מוכרים, גם אם הם פוגעניים, ועל כן אני חשה כי לבד תתקשה בכך ותמשיך לאבד את חייך ואת עצמך.
אל תוותר.
בהצלחה.

שלום לך...מנסה לדלות משאלתך איזה רמז או קצה חוט שיוכל להתחיל איזה מסע עבורך. את אומרת שכשמישהו מתקרב אלייך, את נבהלת מהקירבה ודוחה את הרעיון להיכר מישהו. שהאנטימיות מרתיעה אותך. הרי יש בקשר אינטימי מעיין חשיפה של העצמי, זאת אולי מהות האינטימיות. שמישהו ייראה את מי שאת באמת. אולי יותר נח לך להציב מידה של שמירה או מרחק וכך לא ייראו? לא ייגלו משהו שאת לא בטוחה בו? אולי זה מביך מידיי? חושפני מידיי? ואולי הביקורת העצמיץת כמו גם הביקורת המושלכת על האחר עולה כאשר מישהו מתקרב אלייך יותר מידיי?
אמרת מעט. אני חשה שייש לך עוד הרבה לומר, ולחשוף ולהעיז להיות באנטימיות. טיפול זה בדיוק המקום לכך, להעיז להיות בקשר אנטימי בסביבה בטוחה, ולאט להבין בעצמך את המחסומים שייש בך שמונעים ממך לחוות קשר ואהבה, אולי להיות חשופה. אולי להיות חלשה. אולי להיות לגמרי את.
אל תוותרי על זה.

את יכולה להכנס לאתר של אי"טה- ארגון הפסיכולוגים הקוגנטיביים, ולחפש פסיכולוג קוגנטיבי הקרוב לאזור מגורייך.

אני לא פסיכולוגית אבל קוראת בפורום ויש לי מעט נסיון חיים.

הרבה פעמים אחרי שמאבדים אדם יקר עולים פחדים, חששות, קשיים ורגשות או מחשבות חדשים ולפעמים גם חרדות.
זה מאוד נורמלי.

אני מציעה לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי. נראה לי שיוכלו לעזור לך להתמודד עם מה שאתה חווה.

אל תדאג, הכל יהיה בסדר.

בהצלחה
חזק ואמץ

שלום לך יוסף.\
ראשית.. משתתפת בצערך על האובדן הקשה. לאבד אב בגילך שאתה בוודאי עוד ככ זקוק לו, עברת איתו דברים רבים, ולצערך, ככ הרבה תעבור לבדך.
אני מסכימה עם ניני לגבי החרדות והפחדים שעלולים לעלות עקב אובדן. שהם קיימים ומפחידים, גם אם אתה יודע שאינם מציאותיים.
אם אתה חש שהחרדה והעצב מציפים אותך, משבשים את חייך ואינם עוברים גם אני מציעה שלא תוותר לבד עם התחושות ותפנה לטיפול.
אם גם לאמא קשה ואתה חושש להכביד עליה, פנה ליועצת או למורה אליה אתה חש קירבה, פתח את ליבך, והם ידעו כיצד לכוון אותך לעזרה.
שלא תדע עוד צער.

איטיים ממה שהם,
ופעם אחת באמת קמתי בתחושה מוזרה וישר ידעתי שאני בדה פרסנולוזציה ואז קראתי את זה ונלחצתי..
אבל כל ההיזכרות בי מרגישה פשוט מוזר.
הרי אני לא יכול לדעת מה באמת קרה,ואני מרגיש כל כך מוזר עם ה-אני שלי.
אבל אני לא יכול לדעת עם אני סתם אומר את זה כי אני לא חושב על כלום ולא יודע מה עובר עליי.
זה כאילו לפעמים לא אכפת לי כי אני אומר =אוקיי כל הכבוד אז עכשיו אני לא בחרדה-אבל אז אני לא חושב כלום ואז אומר לעצמי לחשוב על המחשבה הכי גרועה מהר,ואז חושב על זה שאני כן רוצה חרדה ושמה יהיה לי לעשות בלי זה.
אבל גם בזה אני מרגיש חוסר ביטחון בלהגיד את זה אפילו שכשזה קרה כתבתי ,אבל כאילו משהו אצלי בחשיבה הוא מוביל את הדברים ומשהו בקול שיש לי בראש.
הרי בשורה התחתונה אני כן זוכר כל רגע ורגע,ולפעמים בזיכרון שלי אני מסתכל על המציאות כשלילית וכעליי כשלילית כפי שהייתה,אבל הזיכרונות קיימים,ועם זה שבזמן האחרון אני חווה הרבה תחושת דגה וו, ועם זה שאני הגעתי פעם אחת לפני חמישה ימים למצב שאני לא חושב כלום ואז אומר לעצמי בראש מה אני חושב כלפי משהו.
ואז מקבל הודעה מבן אדם בפייסבוק ואז חושב מחשבה מוזרה ואז פה כבר מתצבן והולך לכתוב ואז אני אומר-כל מה שאני עשיתי זה טעות כל זה שישבתי וכתבתי וניסיתי לפתור.
ובטוח בגירסה הזאת.
ואז אומר אחרי כמה ימים -בכלל איךשהייתי לפני שנה שהיה לי לחצים וקצת דברים מוזרים אבל לא היה לי שום תיקון מחשבות ושום קול פסיכולוגי והייתי עושה את הדברים ואת הטעויות בדרךשלי,ויש בזה משהו.
אבל מצד שני היה לי מאוד קשה בטיולים שנתיים כי הייתי כל פעם משנה את ההרגשה שלי וחווה קושי גדול.
הפחד מהפרעת אישיות באמת הוביל אותי פה,למרות ששוב פעם זה מוזר לבוא ולהסתכל ולהגיד -אותי ..זה פשוט מרגיש מוזר,אבל בכל זאת,היה לי פחד מהפרעת אישיות ואותו הפחד הלא מוסבר הוא אולי המפתח לכל מה שקורה ואולי לא.
הרי אין כזה דבר שאני סתם יהיה צריך לבוא ולשבת ולפתור עם עצמי כל כך הרבה פעמים שההרגשה והתפיסת מציאות שלי משתנה,ואז לשים לב לחוסר ביטחון במחשבות ,ואז לחשוב שאני מנותק מהעבר שלי וכו' וכו',וגם הייתי רגיש לסביבה וכל דבר שהיה קורה הייתי מריגש מוזר עם מישהו עצבני לידי,או דברים כאלה הייתי חושב עם עצמי מה אני מרגיש וחושב,
ולא נראלי שהייתי יודע.אבל גם זה לא בטוח.
הייתי בניתוקים רגשיים בהתחלה ובתחושה העמוקה של לא בסדדר שידועה לי מהעבר,והייתי מנסה לתקן את זה על ידי להגיד לעצמי תקבל את עמך ומותר לך להיות קצת ככה וכו',ואולי בגלל אותו קול פיסכולוגי שהיה בי,
זה מה שעשה לי את הבעיה של לדבר לעצמי בראש וזה מה שכבר כביכול ניתק את הראש שלי שמדבר לעצמו מהסביבה,אבל גם זה לא בטוח שזה מה שקורה.
היום הייתי בבית חולים וכתבתי מכתב שכתבתי לשעה לפני עם הסתכלות על החודשיים האחרונים שלי והסבר מה גרם לי להיכנס לדה פרסולנוזיציה,ואז היו עוד

מצבים שאני לא יודע מה אינ חושב על דברים ואז הייתי באוטו והרגשתי בסדר אבל איךשהו אני בסופו של דבר בגלל אותם מצבים שאני צריך לדבר לעצמי,
נראלי שזה מה שקרה,שבגלל המצבים האלה אני יוצא מפוקוס,
אבל זה לא סתם אינ צריך לדבר לעצמי, הרי אני בהתחלה מדבר ואומר אוקיי אז נכנסתי ככה לבעיה ועכשיו זה מסתדר ויש לי את המכתב.
ואז קורה משהו שמוציא אותו מהקו מחשבה הזה.

אבל שוב פעם אני לא יודע מה יש לי וזה משגע אותי ובגלל שאני לא יכול לההיות בטוח בגרסה מסוימת אזה עוד יותר משגע אותי והמחשבות של האיישיות הטיודנית כפיתית שנוצרה בי הם גם מוסיפות,
ואני לאבטוח איך הדברםי קרו ואיך להסתכל על זה בצורה אובייקטיבית,למרות שכל הזמן כל מה שאני שואף עליו
זה להסתכל על הדברים בצורה אובייקטבית והלגיע להבה עם עצמי למה הרגשתי במצב מסויים לא בסדר ולאנוח עם עצמי ואז ככה אני מרגיש יותר טוב אחרי שאני יושב וכותב ומגיע להבנה עם עצמי,
אבל יכול להיות,אני לא בטוח ,שנוצר מצב שיותר מדי הסתמכי על עבודה פסיכולוגית עצמי וזה הוביל לריחוק שלי מעצמי.
כעיקרון היה לי פה רגעים שפתאום הרגשתי הכי אני שיש ושאני מצליח לשדר כנות אמיתית ושכיף לי.אבל כמובן זה מרגיש מוזר להגיד לי היה פה.
גם שאני עכישו יושב לאכול עם אחי או משהו ואז חוזר לאוטו אז אני תקוע מדי בשליליות של המצב שלי וזה כאילו שהלוואי והייתי יכול לחשוב על כמה חבל עליי וכמה אני מפספס וכמה זה רע,אבל אני חושב שזה הנתק הזה שלא נותן לי לצאת מה-לא אכפת לי הזה.
אני יכול לבוא והלגיד עכשיו מה היה עושה לי טוב.אבל אני מרגיש עם זה מוזר להגיד את זה ואני לא בטוח בזה.
אני יכול להגיד מה הייתי חושב אבל גם זה מוזר.אבל מה שהייתי חושב,זה שבאמת הייתי מגיע למצב שאני מרגיש בסדר ואני -אני אבל הקול שהיה יושב לי בראש לא היה יוצא לי-הכל מלהגיד-איזה כיף אני סוף סוף טבעי ואני ואמיתי והכל כל כך כיף ואני באווירת ביטחון.
אבל אותו קול אני חושב,היה בסופו של דבר לוקח אותי למקומות אחרים בהרגשה.
אני לא יודע מה הוביל למה ,אבל אני זוכר שהרגשתי את התחושה הטובה שאני מדבר עליה אבל פתאום שם לב שאני חושב מחשבה כל שהיא כמו-קלטתי שהעלתי את הדימוי העצמי שלי,ואז נזכרתי בבן אדם שקרוב אליי וחשבתי עליו כבעל דימוי עצמי נמוך ושהוא בטח ממציא לעצמו דרכים כמו שאני הייתי עושה,וקיבלתי תמונה שלו בראש כבן אדם עצוב.
ואז הייתי נרתע והולך וכותב ואז כמובן ההרגשה הייתה משתנה.
אבל אני לא יודע איך הגעתי למצב הזה שחשבתי את המחשבה הזאת,כי עם לא עשיתי כלום והקול לא אחריי לזה,והיא פשוט הגיעה,אז זה מה שהיה משנה לי האת ההרגשות.
גם לפני איזה יומיים הגעתי פה לשלווה פנימית תחושה כזאת בבטן טובה למרות כל מה שכבר עברתי וכל החוסר וודאות אני זוכר שאמרתי לעצמי לא משנה מה אני הולך להגיד אחרי זה,זה הדבר הכי אמיתיי שיש ועם אני יחיה ככה לפחות חודש אני לא יצתרך לשבת עם דפים ולכתוב וכלום.

כי יש לי את השלווה הפנימית הזאת והתחושבה הטובה.
שאיפשרה לי לחשוב יותר בריא.
ואז משהו שינהנ לי את ההרגשה שנראלי הרגשתי שאני לא מדבר בצורה שאני לא מערב רגש,כשאני מדבר עם בן אדם..
ואז קלטתי שמהרגע שההרגשה השתנתה אז לא מצב רע מדי ולא מצב שטוב לי,ורציתי להחזיר את התחושה הטובה אבל אל הלך ואז שוב נכנסתי למחשבות על האובדן עצמי ושאני לא כמו שהייתי שנה שעברה כי אין לי תבנית קבועה שאני חי לפיה.

אני עוד כמה ימים מגיע לארץ בוודאת להתחיל טיפול ומחר אני גם הולך לבית חולים.
אבל המצב עצמו הוא כל כך בעייתי כי אני יודע בפועל ממה פחדתי ומה עשה לי חרדה,אני יודע דברים,אבל לא בטוח בהם כי אני משנה את את הדרך שאני מסתכל עליהם,וגם עכשיו אפילו שאני ישבתי בבית והרגשתי טוב והמחשבה שלי הייתה-בטח פעל איזה חומר מסויים בגוף ,כי הייתה לי הרגשה שכאילו לקחתי איזה תרופה ושפתאום אני רגוע ולא יודע כל הזמן מחשבות כאלה מתחכמת כאלה לא יודע כבר איך להסביר ...ואני אפילו לא בטוח בזה שאני נזכר במה חשבתי ומה אמרתי לעצמי כי אני יודע שיש משהו שאחראי לזה ומשהו שמשחק תפקיד מסויים אצלי בראש .

וזה כל פעם קורה וזה כבר משגע אותי שאני רוצה לעשות פעולה ואז אני אומר לעצמי בראש-אוקיי עכישו אני יעשה ככה וככה.ושלא נדבר על זה שאני משחק עם אחי בסוני פלייסטישין ואני שם לב שאני ריק מותכן וממחשבות אז אני כל דבר חושב על המחשבה שלי וכבר אחרי זה דיברתי לעצמי והיה לי את הקול שלו בראש כשדיברתי לעצמי ואז חשבתי על זה שכבר אני אין לי את האני שלי עוד פעם.

ויש את הדפרסנולזיצה והחרדה וזה שאני לא יכול לעשות כלום כי אני גם מדבר לעצמי בנוסף להכל
ועם זה אפשר לחיות רגע כמה ימים וגם עם להבין שאולי חלק גדול זה אני הכנסתי את עצמי לדה פרסנולוזיצה למרות שקרה משהו כבר בתהליכי הטיסה עצמה ושאני עשיתי עם עצמי הרבה בודה עצמית
וכל זה זה פתיר בבירור.
רק מה שמדאיג אותי זה האישיות שיש לי הומחשבות והקולות בראש ואיך שאני עושה את הדברים וזה שעכשיו הזיכרון שלי בי לפני כמה ימים ולמעשה בכל רגע נתון הוא מוזר ולא בטוח אני משאר שזה קשור לדנפרכוסנלוזציה
ואני יודע שאפשר לטפל בדרפונצזציה והחרדה ושזה יכול לקרות לכל אחד רק מה שאני רוצה להבין זה הדרך שאני מדבר לעצמי והדרך השיטתית שאני חושב ושאני צריך להגיד לעצמי מה אני חושב ואז להתעצבן ואז לא לחשוב כלום ואז לחשוב על הדבר הכי גרוע זה גם נסבל
אבל יש משהו כללי יותר מיזה שמדאיג אותי.

לירון...
קראתי את הודעותייך ואני חשה כי אתה זקוק למקום להוציא את אשר על ליבך. את המחשבות המטרידות ולא נותנות מנוח, המביאות אותך לחזור עוד ועוד על אותם המעגלים חסרי הפתרון.
זהו פורום הנותן תשובות ספציפיות ואתה מעלה ככ הרבה נושאים. אני תומכת בהחלטתך לפנות לטיפול שם תקבל הכלה מתאימה לצורך שלך שהוא קודם כל באיסוף. בהרגעה. בוויסות של ההצפה שאת החווה. בארגון המחשבות.
זה המקום.
בהצלחה.

הי דוד
ביקשת עזרה או טיפ
אז הנה טיפ שלי

אני לא חושבת שהמחשבות שלך הן מחשבות שאתה צריך לסלק מהר ולשאוף פשוט להפטר מהן. נכון- הן לא מחשבות חיוביות או שעושות לך טוב- אבל הן כן איזו שהיא נורת אזהרה שנדלקה ומתריעה על כך שעובר עליך משהו, שאתה מרגיש משהו, או חווה משהו. כדאי להקשיב לזה רגע לפני שמסלקים את זה.

בעיניי חשיבת מחשבות קיומיות היא ממש לא שלילית אלא חיובית נורמלית ומצויינת. אבל (!) אם המחשבות פוגעות בך-מדכדכות או מורידות אותך למטה, גורמות לך לחוש חוסר תקווה או ריקנות, אז כדאי לעצור ולהבין מאיפה זה מגיע. זה חשוב לא להתבלבל בין מחשבות פילוסופיות לבין מחשבות דכאון. נשמע לי שאתה חושב את שני הדברים בו זמנית וזה מבלבל. אבל מה שחשוב כאן הוא מזה עושה לך. אם כרגע זה מוריד אותך למטה לחשוב מאין באנו ולאן אנחנו הולכים- אז זה כנראה לא זמן טוב להתעסק ולהתעמק בזה, ועדיף שתפנה לעזור לעצמך ותשמור את החקירות המעניינות לזמן אחר. כי כרגע התשובות שאתה נותן לעצמך הן שליליות בעיקר- אין משמעות לשום דבר, הכל אותו דבר, מה בכלל אמיתי.. נשמע שהמחשבה שלך הולכת לכיוון מטה. וצריך מהר לכוון לכיוון השני. זה לא אומר לא לחשוב מחשבות קיומיות בכלל אלא כאמור לעצור לרגע ולהשהות את הרעיונות. וגם לנסות להפריד בין המחשבות הקיומיות לרגשות האחרים, לפחדים.- בראש שלנו הכל מתערבב ביחד- או כמו שאמרו יוגים חכמים ממני- 'המוח האנושי הוא כמו קוף שיכור.'

מנסיוני כחיילת לשעבר (בעבר הלא מאוד רחוק)-
הצבא היא מסגרת שנוטה לדכדך. היא מגבילה וסוגרת ולכן מדכאת חלקים בנו-החיילים.
יש אנשים שכל שירותם הצבאי הוא הגשמה עצמית אחת ארוכה. אבל רוב האנשים שמשרתים בצבא סובלים מאיזשהו דיכוי. וזה מאוד הגיוני: בצבא כל מה שאתה מורשה לעשות הוא אחד-להיות חייל. המצב שבו אין לאדם אפשרות לבחור מה לעשות-בין אם זה להחליט מה לעשות ממש עכשיו-לקרוא ספר, לאכול רימון או להחליט לנסוע לגן חיות, לבין להחליט מה לעשות בשנים הקרובות של חייו- כך או כך זהו לא מצב טבעי או הרמוני, אלא מצב כפוי ושמצריך התמודדות מיוחדת שמתאימה במיוחד למצב ה-צבאי הזה.


-תכף המשך-

יכול להיות שהרגשות והמחשבות שאתה חווה קשורות בדברים אחרים והצבא הוא רק טריגר בשבילן לקפוץ החוצה.

כך שעצתי לך היא בעיקר לעצור לשנייה ולחשוב מה אתך. מה אתה חש.

ומבחינה פרקטית-מה לעשות-
אני חושבת שאתה צריך לבדוק עם עצמך מה/כמה כבד לך בפנים וכמה אתה יכול להתמודד עם זה ולחשוב גם על איך להתמודד. איזו דרך תהיה לך טובה.
אולי למשל אתה צריך מישהו לדבר איתו פעם בשבוע (מה שמצריך שינוי בתנאי השירות שלך-חמשושים וכו)
אולי אתה צריך לקחת אתך כמה ספרים טובים ולרכז את המחשבות שלך שם? (ספרי פילוסופיה אולי? משהו אחר? אני ממליצה על אהוד בנאי "זוכר כמעט הכל")
אולי ברגילה הבאה שלך תצא עם עצמך למסע קטן ותשתתף בסדנא שתעזור לך להבין יותר טוב איפה אתה.
ויש עוד הרבה אפשרויות.

וברמה היומיומית,
אתה צריך לעשות עבודה עצמית של עידוד ומחשבה חיובית. תתחיל לעודד את עצמך לאט לאט. תתחיל מקטן וזה יגדל מעצמו.
מחשבות רעות או מפחידות הן כמו ענן אפור דמיוני שצריך לסלק בעזרת קרני שמש חמימות דמיוניות (סורי על הציוריות המעט מטופשת). איך תדע שזה סתם ענן אפור ולא מחשבה אמיתית שצריך להתייחס אליה ברצינות? לי יש חוק כזה- אם המחשבה היא שלילית ורעה בלבד וגורמת לי להרגיש חוסר תקווה- זה אומר שהיא לא אמיתית-כי אני יודעת שתמיד יש תקווה כלשהי בעולם ושלא הכל שחור. בעיניי זו האמת. כמו שלא הכל לבן לא הכל שחור. ומזה נובע שאם הראש שלי אומר לי שהכל שחור- הוא מרמה אותי כרגע ואני צריכה מיד להפעיל את מנגנוני הפחדת הענן והברחתו. זה עניין של אימון ואמון. אימון החשיבה החיובית ואמון בעצמך שאתה תמיד תהיה שם בשבילך לעזור לעצמך לנצח את המכשולים הפיזיים, המנטליים והמחשבתיים
ומאוד חשוב-לתת מקום לרגש שלך.

אני מקווה שנתתי לך אי אילו רעיונות


.

אני לא פסיכולוגית.

אני מבינה ללבך. זה בטח נורא.

אני חושבת שאין לך ברירה אלא להיעזר במישהו. אני חושבת שאתה חייב-למענך-לשתף בבעיה שלך. הורים, יועץ בבית ספר, חבר מבוגר או מכר, מישהו שאתה יכול לסמוך עליו. אל תשמור את זה אצלך- אתה רק מגדיל את הבעיה ככה- והופך אותה להיות חלק ממך והיא לא- זו לא אשמתך שנטפלו אלייך. זו רק סיטואציה שנקלעת אליה. אל תיקח את זה עלייך-אין לך במה להתבייש

לדעתי אתה חייב לעשות את הצעד האמיץ ולהיעזר.

שלום לך,

אתה עובר משהו לא פשוט. החיים שלך נעצרים בדיוק בזמן שאתה אמור לצאת, להכיר, להיפתח ולא להיסגר כך. זה קשה. מצד שני, קשה לך מאוד להודות שזה מה שקורה, קודם מול ההורים, ואחר כך, מול עצמך. אולי זה מן סוג של תבוסה עבורך לקאות שזה המצב. במקום זה, אתה מנסה לשמור על עצמך, בסביבה הבטוחה לכאורה של הבית, אבל שם יש להניח שהבעיה רק מחמירה. אתה לא זוכה להתנסויות חברתיות חיוביות, וכך רק מתחזקת ההנחה שלך שבחוץ מסוכן עבורך, ושעליך להישאר בבית.
אולי הםניה שלך לכאן היא בעין צעד ראשון להכיר בבעיה. נכון, כאן זה בטוח יותר, כי אתה עושה זאת מתוך הסביבה הבטוחה של הבית, אבל אני מקווה שזו באמת יהיה הצעד הראשון, שלאחריו יבואו נוספים, הפעם בעולם האמיתי.
ממליצה לך בחום לשתף מבוגר. זה יכול להיות מישהו נייטרלי, כמו יועצת ביס. זה יכול להיות מישהו עוד יותר נייטרלי דרך מרפאת מתבגרים באיזור מגוריך, שם מובטחת דיסקרטיות מלאה מול ההורים. ברגע שתתחיל לדבר יותר על מה שקורה לך, כך תתקדם לעבר שינוי אמיתי בחייך. מגיע לך לחיות חיים טובים ובטוחים ואני בטוחה שאתה רוצה בכך. פ ככל תקדים לעשות צעד כדי לקבל עזרה, כך גדל הסיכוי שבשלב מוקדם יותר של חייך תוכל לחיות טוב יותר, ולהינות מדברים שבני גילך נהנים מהם. אני מתכוונת לכל מה שקשור לביטחון שלך, ולא רק לנושא הספציפי של ההיטפלות של אותם עבריינים.

מאחלת לך אומץ ותעוזה, אין בושה בקבלת עזרה.

שזה סמפטום לתחושה כללית של חרדה. אתה יודע, פחדים שלנו יוצאים בכל מני צורות.

נראה לי שהכיוון שלך צריך להיות בעיקר למצוא דרך לבטא את הפחדים שלך ובכלל את הרגשות שלך.

אתה צריך לחפש לך איזשהו טיפול שייתן מקום לדברים האלו. אני אישית נגד התיוג הזה שלך מחלות והדבקתן המיידית לתרופות (כלומר-ללכת מיד לפסיכיאטר ולקחת כדורים). זה נכון שלפעמים אין ברירה.אבל לרוב יש ברירה, זה פשוט שכולנו התרגלנו לחפש קיצורי דרך..
אבל אפשר ללמוד את עצמנו קצת יותר-ולהבין מאיפה באות החרדות האלו ולאן אפשר לתעל אותן.(ובעיקר לא לפחד מהן ולהבין שזה נורמלי לגמרי! לא לכל אחד יש התעסקות תמידית בבריאות או נקיון אבל לכל אחד יש *משהו*-כל אחד מבטא את החרדה הפחד ושאר הרגשות שלו בדרך אחרת-או בקיצור-כולם כמעט ללא יוצא מן הכלל- קצת מחורפנים..)

חוץ מטיפול פסיכולוגי, וטיפול קוגנטיבי התנהגותי, יש גם טיפול באומנויות שונות-על טיפול בתיפוף-שמעת? זה ממש טוב!

א.....ל תפחד מהפחד

שלום,
כתבתי כאן למטה למישהי שכתבה על חרדה סביב נושאים בריאותיים. ממליצה לעיין גם בזה.
אני חושבת, אם הרגשתי טוב את דבריך בין השורות, שלא מדובר רק על חרדה סביב בריאות, אלא גם על מחשבות מטרידות ומעוררות חרדה סביב הזדקנות, במובן האסתטי. כלומר, מחשבות על המשמעות של להיות פחות אטרקטיבי, פחות אסתטי, פחות בשליטה. אם כן, זה מצטרף לבעיה הראשונה של החרדה הבסיסית לחיים והצורך לשמור עליהם.
אני חושבת שכל זה שווה ברור. ממה הפחד? מה המשמעות האישית של להזדקן, להיות חלש יותר, פחות בשליטה? אלו נושאים גדולים שצריך להבין עם מטפל.
ממליצה לפנות לטיפול שיסייע בפרוק החרדה, ואולי בהמשך גם בהשלמה עם החלקיות והמוגבלות של החיים, של להיות אדם.


כל טוב,