פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך מיתר...
אני מנסה להבין את תחושותייך כלפי החוויה שאת חווה אני חושבת שמה שאת מתארת הינה חוויה טבעית ואונברסלית ואפילו ידועה בתאוריות האבולוציוניות כמבטיחה את הטיפול האמהי. ידוע שגורי החיות, כמו גורי האדם, מצויידים בתווי פנים המעוררים את הייצר האמהי של הדאגה להם. הם חמודים יותר, עינהם הגדולות, המביטת במבוגרים בערגה ופניהם המתוקות, מפעילות את התדר של הרצון לטפל בהם ובכך הם מבטיחים מבחינה אבולוציונית את השרדותם. כאשר הם גדלים ומסוגלים יותר ויותר לדאוג לעצמם, גם החמידות הילדית נעלמת בהדרגה כאילו אין בה צורך אבולוציוני יותר להשרדות וכמו שאמרת, הכימיה שהייתה מפנה את מקומה לקשר אחר, בוגר יותר , הדדי יותר, תבוני יותר וכד... הקשר נמשך אך הרגש משתנה. אולי אפשר לראות אותו גם כמתפתח וזה לא דבר רע.
למרות זאת, עולה תחושה מהודעתך שאת חווה את אובדן הקשר הראשוני והטהור הזה כאובדן גדול ואפילו כמוות.הפנים אינן משתנות בבת אחת, אלה בהדרגה (כאשר לא מדובר בתאונת דרכים) ובשלב מסויים את חשה שאבד משהו לנצח ואת מייחסת את האובדן הזה לכך שהאדם שנשא את הפנים הקודמות כבר איננו, קיים משהו אחר, את אומרת, אך מי שהיה שאליו חשת את הכימיה הזאת אבד לך. נראה לי שזהו תהליך הדרגתי של אובדן שהפנים המשתנות מסמנות לך את מה שאיבדת ולא ישוב. יש לי תחושה שמאחורי הפנים, את מדברת על חוויה קיומית ובסיסית שלך הקשורה לפרידות, על האבל על מה שהיה, על הזמן החולף, על מה שנותר. הרי גם פנייך שלך משתנות וגם את הזמן שחולף עלייך את צריכה לשאת.
אם חוויה זו באמת מטרידה אותך, אני מציעה לך לברר אותה לעומקה עם איש מקצוע, לקלף את הקליפה שמאחורי הפנים ולהבין את החוויה שלך בתוך זה.
דעי מיתר, שהפרידות מתרחשות כל הזמן, והילדים מסמנים פעמים רבות פרידות בלתי נגמרות.. הם נולדו מתוכך, חלק ממך אך יישות נפרדת , וכל שלב ושלב הם נפרדים יותר ויותר, משתנים, והחיבור שהיה הופך לחיבור אחר, בין שני אנשים נפרדים ולא מתוך סימביוזה... ייתכן וגם זוהי חוויה עמוקה אליה את מתייחסת.
מקווה שלא תאבדי בתחושותייך את יקירייך עם השתנות פניהם, עם הזמן שעובר, תדעי להעמיק את הקשרים, ליצוק בהם משמעויות נוספות, מעבר לפאן החיצוני, כדי שלא תחווי סביבך אובדנים כה רבים.

שלום לך.
אתה בוודאי מכיר את הפתגם שגם דרך בת מיליון קילומטרם מתחילה בצעד קטן אחד. ייתכן ועצם הברור פה בפורום לגבי הדרך בה תוכל להתחיל את הטיפול הינה הינו הצעד הקטן שלך. הצעד הראשון בדרך כדי לשנות משהו במסלול חייך, הבדידות שאליה הלכת והתכנסת, שהתעצמה בשנים האחרונות. עצם העובדה שאתה מחפש מוצא מראה על זה שהמצב כפי שהוא אינו טוב לך. ייתכן וכך אתה רגיל, ייתכן ויש בהיותך לבד נוחות או מוכרות של המצב, ייתכן ואינך יודע איך אחרת, אך בכל מיקרה, הפנייה שפנית הינה חשובה ואני מחזקת אותך על כך.
בהקשר לשאלתך, קיימות מספר אפשרויות: ישנם שרותי בריאות ציבוריים בכל אזור מגורים ועלייך לפנות למרפאת מבוגרים, שם הטיפול ניתן חינם. הבעייה היחידה הינה כי לעיתים יש תורי המתנה והטיפול אינו ניתן באופן מיידי, אך בכל מיקרה אין זה צריך למנוע ממך לפנות ולנסות. יש גם פסיכולוגים העובדים דרך קופות החולים במחיר מופחת, ואת רשימת המטפלים תוכל בוודאי למצוא באינטרנט בהתאם לקופה אליה אתה משתייך. אפשרות נוספת הינה דרך אונברסיטאות שבהן מלמדים פסיכולוגיה לתואר שני והמטפלים הינם סטודנטים לתואר שני אשר מודרכים על הטיפול כחלק מהכשרתם המקצועית.
בהצלחה.

אגב, אין מדוייק מהאופן בו תיארת את הסיטואציה, שכן אם הייתי צריך להגדירה בעצמי, אני מורגל לבדידות הזאת וגם לא מכיר דרך אחרת.

גופנפש וכו

טיפול פסיכולוגי זה לא הדבר היחיד שקיים, למרות שזה באופנה

שלום לך אסף.
אתה מתאר סיטואצייה קשה של בחור שנחשף בנטיותיו המיניות מול הוריו, והם, בתגובה לחשיפה הזו, או שאולי קודם לכן, דוחים אותו ואף שונאים אותו. אני מניחה כי התהליך של היציאה מהארון הינו מורכב ולא פשוט עבורך וכאשר אין תמיכה וקבלה של מי שאתה , העניין הופך להיות קשה בהרבה. הקושי מתעצם עקב התלות הכלכלית והרפואית שציינת, מה שמותיר אותך נאלץ להיות מחובר למוקד הקושי שלך.
הייתי רוצה להפריד בין הצורך שלך להיות נאהב עי הורייך, שהינו צורך טבעי כפי שציינת. להתקבל על ידיהם כפי שאתה, להיות אהוב ללא תנאי, להתמך על ידיהם בכל גיל ולדעת שהם שם עבורך. לבין תחושתך שאתה תלוי בהם כלכלית ורפואית מכיוון שהמדינה אינה מכלכלת אותך. אינני יודעת את הסיפור כולו. מה המגבלות שלך? מדוע אתה כה תלוי בהם? האם יש לך יכולת השתכרות משל עצמך?
לכן, אני מציעה בזהירות כי תבחן את האפשרות האם משבר זה יכול לתת לך תמריץ לגבי הצורך שלך להשתחרר מהורייך. להשתחרר מהקשר המחליש והמסובך הזה איתם, מהתלות הטומנת בחובה רגשות של שינאה ודחייה ולחפש בתוך עצמך ובמסגרת יכולותייך את האפשרויות שלך להיות אדם יותר ויותר עצמאי בחייך.
אני מציעה לך לעבור את התהליך המורכב אך החשוב הזה עם איש מקצוע שילווה אותך וייסיע לך לפרום את קשרי התלות הרגשי והמציאותי שבהם אתה חי, בדרך להיות אדם עצמאי שאחראי על חייו, על בחירותיו ועל עתידו.
בהצלחה.

יש הרבה דרכים שאפשר לטפל בהן. למה כל הזמן טיפול פסיכולוגי? זה גם לא כל כך עוזר לרוב האנשים, סתם מורחים זמן, וזה גם עולה מלא כסף בלי הרבה תוצאות.
למה הקיבעון הזה על טיפול ספציפי? יש כל כך הרבה סוגי טיפולים

יש עוצמת הרכות, והקומי, ושיטת ימימה, ומדיטציה, וטיפולי גוף נפש רבים ומיוחדים. ויש מן הסתגרות בתוך תבנית אחת שאולי מתאימה לחלק מהאנשים אבל לא לכולם.

באמת מעניין לי לדעת

אכן... גם לדעתי אין רק דרך אחת לגעת או לטפל באדם.
ההמלצה שניתנה הינה ללכת לאיש מקצוע, עמ לבחון את הסוגייה שהועלתה.
למרות זאת, אני עצמי פסיכולוגית קלינית, והפורום הינו פורום פסיכולוגיה המנוהל ע"י פסיכולוגים, ע"כ אינני בקיאה לעומקו של ענין בטיפולים אחרים או כאלו שציינת, וע"כ, לא אתן המלצה שכזאת.
אני מציעה לך לבחון את הסוגייה גם דרך פורומים אחרים המנוהלים ע."י אנשי מקצוע מתחומים אחרים ולהחליט את הנכון לך ובעייניך.
הצעד הראשון בעיניי לבחירה אמיתית הינה להבין ולחקור את מה שעומד לבחירה, ומשם לבחור... בוודאי לא מתוך תבנית אחת.
העולם באופן הזה... הופך מורכב ומעניין הרבה יותר...לא?
מאחלת בחירות מועילות ואמיתיות.

שלום לך.
עינבל ענתה לאימך תשובה בתאריך ה 14.8 שתענה לשאלותייך.
שבת שלום

היי אפרת למעשה אימי לא יודעת על מצבי ומה שבטוח הוא שלא נכנסה לפורום הזה. אודה לך מאוד אם תעני לשאלותיי.. תודה רבה לך!

לשאלתך... אם זהו מצבך, עלייך לשתף את הגורמים המוסמכים בצבא בתחום ברה"ן. כפי שצויין, צה״ל כיום לא מתעקש לגייס אנשים שיש להם היסטוריה פסיכיאטרית, ושמבטאים התנגדות עזה להתגייס בגלל סיבות נפשיות. לכן סביר כי תזומן לועדה בה יבדק עי גורמים מבריאות הנפש, שם תחל תהליך לקבלת פטור.

בהצלחה

שלום לך תמיר.
מהודעתך עולה מצוקה גדולה והתייסרות אמיתית בעקבות אהבתך למשיהי ללא יכולת לממש אהבה זו. אינני יודעת בן כמה אתה ואם זו לך התאהבות ראשונה, אך תדע שלעיתים אין כואבת כאהבה נכזבת. כה קשה לך להתמודד עם ייסורי האהבה ועם התחושה שאהובתך תתרחק ממך, עד כדי כך שאתה מפצל את תחושותייך לתחושות של קודש, שם מונח הדיכאון, הגעגוע, הכמיהה ולתחושות של חול, שם אתה נמנע מלחשוב עליה, מקיים יחסים עם גברים ובורח מהגעגעוים אליה.מעברים בין הכחשת הכאב ובריחות למחוזות של יחסים מחוסרי קשר, מחוסרי מהות, שייתכן ואתה הופך לחפץ חסר רגש ומשמעות בתוך יחסים אלו, אל בין צלילה לתוך תהומות הכאב ,והתייחדות עימו דרכה. או דרך אובדנה.
במובנים רבים אתה מקדש את הכאב והדיכאון שאכן יש בו משהו רומנטי על אף הקושי שבו, להתאבל על האהובה. הוא גם שומר עלייך מהחולין, מהפיכתך לחפץ חסר רגשות שנותן את עצמו לאחרים, אך במקביל הדיכאון גם גורם כאב רב.
אני תמהה האם אתה בחור דתי, מכיוון שאתה בוחר להשתמש במונחים של קודש וחול, הלקוחים מעולם זה. בין השבת שהינה שבת מנוחה וקדושה, לבין ימי השבוע שהם ימי חולין עבודה.
למרות שאינני בקיאה בכתובים, אני יודעת שגם במונחי היהדות, הפיצול בין הקודש לחול אינו יכול להיות מוחלט. גם בקודש קיים חול, הרי בשבת קודש, החיים ממשיכים, אנשים אוכלים, מתפנים, ישנים, מדברים וכד... וגם בחול קיים קודש,הרי גם בימות השבוע אנשים מתפללים מאמינים, עושים מצוות וכד... מה שאני רוצה לומר לך שהקושי הגדול הינו בפיצול שאתה עושה, שמטרתו לשמור עלייך מכאב רב מידיי. כאשר אתה ב"חול" הכאב כביכול אינו קיים, וכאשר אתה בקודש, לא קיימים ה"שגעונות". בין הקודש לחול שאתה חווה, נראה כי אתה מתקשה לחיות חיים אשר יש בהם משניהם. שניתן להכיל את כאב הפרידה ועדיין לא לברוח מהחיים למקומות שאתה אינך רוצה בהם ויותר מזה, מפילים אותך לאחר מכן ואולי אף גורמים לך לכעוס על עצמך.
הפערים בין החלקים בחייך גדולים,הכאב הגדול ששוטף אותך כאשר אתה מחובר לאובדנה כה מפחיד שאתה מצאת דרך להתמודד עימו עי פיצול בחייך. אני מציעה לך לפגוש איש מקצוע שילווה אותך וייסיע לך להכיל את הכאב הבלתי נסבל בלי להצטרך לפצל ולהוציא אותו מחייך, כמו גם לאחות את החלקים ולחיות חיים מלאים ושלמים יותר.
\בהצלחה.

הבנת אותי יותר מכל אדם שאני מכיר, כל מה שכתבת נכון ומעומק הלב שלי. אני מודה לך מכל הלב שיהיה לך סוף שבוע טוב ושבוע טוב הרבה תודה. אני מאוד מעריך את שהתעמקת להבין אותי והצלחת. תודה רבה !

שמחה שעזרתי...
שבת רגועה ושלווה

שלום לך..
נראה כי הקשר שיצרת עם המטפלת שלך הינו עמוק ומשמעותי ביתר עבורך וכאב הפרידה מורגש ועובר על הצד החזק ביותר. בשביל ליצור קשר כזה יש צורך בשתיים. מטפלת רגישה העונה לצרכייך ואת, המטופלת, שמצליחה ליצור קשר כה עמוק ומשמעותי. למרות שאת מבינה את הנסיבות והאילוצים הלגיטימיים, את צודקת בכל מה שאת אומרת, ובוודאי בתחושותייך, זה לא הוגן מבחינתך לנתק אותך כך שאת כה זקוקה, והנסיבות שאינן תלויות בך מעמידות אותך אל מול פרידה כפולה מבחינך, בטרם עת. אני לא שומעת כמעט כעס על הפרידה הזו, למרות שהוא לגטימי, גם אם האדם המבוגר שאת, מבין את אילוצי החיים של המטפלת שלך. אני שואלת אותך אם מעבר לשיחות על העיניין עצמו, הבעת גם את הכעס על הנטישה שהוא בהחלט לגיטימי בטיפול. למרות הבנתך את הענין. כאשר הטיפול הינו משמעותי, פעמים רבות הקשר הטיפולי מעלה חוויות ילדיות, כך שבמערכת יחסים שכזאת, זה לגיטימי לכעוס על ה"אם " שנוטשת. למרות ששוב אומר, את מבינה בראציונל שזה לא המצב, בחלק המבוגר והמתפקד, גם החלק הילדי רוצה את ביטויו.
אני חושבת שנכון לכאוב את הפרידה, לכעוס, לפחד, לבכות. אני מציעה לך לחשוב על פרידות בחייך, מאז ילדותך, עד היום. איך הם היו לך? האם היה מי שיכיל אותך כאשר לא יכולת עדיין להכיל את עצמך? האם הרגשת ננטשת? איך את נפרדת היום? מאנשים? ממקומות עבודה? מהיום שחלף? מזכרונות? ייתכן והפרידה עם המטפלת האהובה הינה הזדמנות עבורך להתמודד עם נושא הפרידות בחייך, שאני מעיזה להניח שהוא לא פשוט לך.
מה אני מציעה לך לעשות? אני חושבת שלמרות כאב הפרידה, זו את שיצרת את הקשר העמוק, ותוכלי ליצור קשר עמוק גם עם מטפל או מטפלת אחרת. הוא ייהיה שונה, אין ספק, אך ייתכן ומלמד ותורם לא פחות. אני חושבת שכדאי שתאמצי את הצעתה של המטפלת שלך שמכירה אותך, ותפגשי עם פסיכולוגית מחליפה בזמן חופשת הלידה, אם את לא חשה בנח עם המדריכה, אני בטוחה שהיא תמצא עבורך מטפלת אחרת שמתאימה לך. מאוד ייתכן כי לאחר שתשובו לקשר אחרי חופשת הלידה שלה, ובשנה שתחלוף עד נסיעתה לחול, את תהייה אחרת, תרגישי אחרת, תעברי משהו בוודאי שילמד אותך עוד על עצמך. על כוחותייך, על יכולת ההתמודדות שלך. שנה זו תהה הזדמנות עבורך לעבד את הפרידה שהייתה, את הפרידה שתבוא ואת החלקים הנוספים המורכבים הקשורים בהריונה.
את עוברת כאדם עמוק ורגיש ואני חשה שהעובדה שאת מביעה את קשייך וכאבך בדיוק שכזה, תסייע לך להתמדד מול קושי העומד מולך ולצאת מחוזקת ממנו.
בהצלחה לך.

רציתי לומר לך תודה.

לא רק על התשובה שענית לי, אלא גם על כל התשובות האחרות שלך כאן בפורום.

את בולטת כאן- במובן החיובי של המילה. אני אוהבת לקרוא את תשובותייך כאן.

התרשמתי ממך מאד לטובה. את נשמעת כמו "אחלה" פסיכולוגית :-) ( ואין הרבה כאלו לדעתי ולצערי).

אז, סתם כך- מילה טובה גם לך. כי כשמגיע- מגיע.

וחשוב להגיד- במיוחד לאור השינויים בניהול הפורום. ( רוני למשל- שהצטערתי על עזיבתה).

תודה..
מחמם את הלב.
באמת.

הי אפרת,

מאז ששלחתי כאן את השאלה, המשכתי בטיפול עם הפסיכולוגית שלי. המצב הזה מאד קשה לי ולא פשוט עבורי. החופשה הצפויה, מה לעשות, שינוי המסגרת שהיא רצתה בו. ( למשל: פחות תקשורת בין הפגישות שהייתה דבר שבשגרה בקשר ביננו).

בכל אופן,עכשיו, אחרי שעברו כבר כמה חודשים ושאני יודעת שחופשת הלידה הולכת ומתקרבת, הגעתי למסקנה שמה שהכי מפריע לי בעצם זה השינוי שחל בפסיכולגית עצמה. למרות שקשה להתרגל לפחות תקשורת בין הפגישות ולכללים החדשים שקבענו, ולמרות שגם נושא הפרידה שתהיה בחופשת הלידה מאד מטריד אותי, עדיין מה שהכי קשה לי זה השינוי ביחס שלה כלפי: היא פשוט השתנתה.איך זה בא לידי ביטוי? אני מרגישה שהיא פחות קרובה אלי. יותר מרוחקת. הרבה פחות חמה. כמעט כאילו מן הרגשה של : "היא כבר לא מסמפטת/אוהבת אותי כמו פעם". אני ממש יכולה להבחין בזה. כשדברתי איתה על זה, היא כן אמרה שחל בה שינוי. שהיא מודעת לעובדה שהיא "פחות חמה מפעם" , ושזה לא הכל קשור אלי... אולי זה ההריון, אולי עוד דברים בחייה, ואולי גם מה שקרה ביננו. ( והתגובה הלא קלה שלי לעובדת ההריון, וידיעה שיש תאריך סיום לטיפול בשל העזיבה המתוכננת לחו"ל).

שאלתי: גם אם אני מבינה את כל זה, עדיין זה מפריע לי. עדיין אני מרגישה שאבדתי אותה ביותר ממובן אחד. לא מספיק שהיא אכן תעזוב אותי כאשר תצא לחופשת הלידה, אני חשה שבעקבות השיונוי שחל ביחסה כלפי, היא למעשה עזבה אותי כבר עכשיו.

אני לא יכולה להתמודד עם זה. אני כמעט מרגישה "מרומה". כאילו הפסיכולוגית שבה בחרתי לטיפול איננה עוד... שמי שהכרתי כבר לא קיימת. וזה פשוט מפריע לי להמשך הטיפול.

לא יודעת מה לעשות. ואם בכלל אני אמורה לקבל כל כך הרבה שינויים...

אני ממש מיואשת. מה עושים במצבים כאלו?

אמא שלי המציאה לי במהלך ויכוח ואמרה לי "בטח ביקשת מהדוד שלך למצוץ לו, ובטח ביקשת מכולם". ומה שמרתיח אותי הוא שהיא בטוחה בזה, זה כל כך מרתיח אותי שכאשר היא מאשימה אותי בהאשמות שווא שכאלה אני נהיה עצבני ומפחד שאפגע בה פיזית. אבא שלי הגיע, ועכשיו אין לי בטחון אפילו להרים ראש ולדבר איתו מחשש שאימא שלי שנמצאת גרמה לעננה שקרית שמרחפת מעל ראשי כאילו ביקשתי מכולם לעשות מין אוראלי וזה מאוד מביך אותי כי אבא שלי הוא גבר. אחר כך היא מתפלאת מדוע אין לי בטחון עצמי עם אנשים, ואני אומר את זה כי כל הזמן היא האשימה אותי והרגיזה אותי בהמצאות מהראש שלה כאילו שאני פוחד להגיד לה אמת וכאילו שאני מסתיר ממנה דברים וזה מאוד מרגיז אותי שהיא מדמיינת שאני מפחד ממנה, מסתיר ממנה דברים שאני צריכה להמציא דמיונות ולהישבע שזה נכון. זה מאוד מרגיז אותי ואני מדוכא מזה ושקלתי למות, ואימא שלי התפלאה מדוע אני מדוכא והאשימה אותי שאני לא בסדר בראש בגלל שיצאתי מהארון שאני פאסיבי עם גברים.
איך אני מתמודד איתה כך שהיא תפסיק להמציא ולדמיין עלי דברים שקריים ולהיות בטוחה בדמיונות שהיא מדמיינת עלי ? היא מספרת את זה לאבא שלי כאילו שאני מספרת לה, ואין לי בטחון עצמי לדבר עם בני המשפחה שלי (אבא) שלי ואני לא מדבר איתם ולא מסתכל להם בפנים, אני מתבייש במה שאימא שלי ממציאה עלי.
אין לי כוחות נפש להתמודד איתה.

שלום רונן.
אתה מתאר מערכת יחסים מורכבת וסבוכה עם אימך. נראה כי הקשר בינך ובין אימך לוקה בנושא הגבולות ואינו בריא כלל. אתה משתף את אימך בחלקים אינטימיים מחייך המיניים, באופן שאינו מותאם ליחסי אם ובנה בן ה-34. אתה חושף את חייך, את הפרטנרים שלך בפרטי פרטים ונראה כי גם אימך אינה מסוגלת מסיבותיה היא לשים לך גבולות ולסייע לך לשמור על עצמך.
במקביל, אתה אומר כי היא מפיצה עלייך שקרים, ומדברת אלייך בצורה בוטה ביותר עד כדי כך שאתה ככ זועם ומפחד לפגוע בה פיזית. נראה כי היחסים בינכם, חוסר הגבולות, החודרנות ההדדית, מובילים אותך למחוזות אפלים של כעס ותסכול ואולי אף מקשים עלייך לחשוב בהגיון.
רונן. אתה בחור בן 34 ונראה לי כי כדאי לך בהקדם האפשרי לפנות לטיפול עמ שתוכל להתחיל ולהפרד מבית הורייך המורכב והמסובך, ולברר נושאים הקשורים לעצמך כאדם נפרד מהוריו, לגבי בטחונך העצמי, זהותך המינית והיותך אדם מלא ומתפקד באופן התואם לשלב החיים בו אתה מצוי.
בהצלחה.

שלום לך אורית.
ראשית, מחמם את הלב לראות את האיכפתיות שלך כלפי הנער הזה. כנראה שאת מסוג המורות שרואות מעבר, אך מאוד ייתכן כי יש משהו בנער שגייס אותך לרצות לעזור לו. למרות שלא נכח בכיתה י' וכשל בהבטחותיו, את אינך מוותרת עליו בקלות ואולי חשה כי יש בו משהו ששווה להתעקש עליו. אני רוצה לומר לך כי גיוס לעזרה הינו כח של אדם , גם אם אינו במודע ונראה כי הנער הזה מצליח לגייס אותך לעזרתו.
את מספרת על נער בעל יכולות לימודיות טובות אשר החל להדרדר בתפקודו בכיתה ט'. לא ציינת בדיוק האם גירושי אביו היו בתקופה זו, אך ייתכן והוא חווה משבר נוסף של פרידה שטלטל את עולמו. בנוסף, האב בוודאי היה פחות פנוי לעזרתו. אין זה מתמיהה שהנער אובחן כבעל קשיים רגשיים ונראה כי כיתה י הייתה משברית מאוד עבורו. למרות זאת, הוא מגלה רצון להמשיך וללמוד בכיתה יא, ואף רוצה להאמין שידביק את החומר הלימודי. מבחינה רגשית, הוא החל טיפול אצל פסיכולוג ועתיד להיות מטופל תרופתית, כך שההחזקה הרגשית שהוא מקבל, בתקווה, תחזק אותו ותסייע לו לצלוח את האתגרים.
נראה לי כי הנער זקוק בעיקר לאמונה שלך בשלב הזה. לתמיכה שלך. באמת אין לדעת אם יצליח, אך אין דרך אחרת מאשר לנסות. להאמין בו. לחזק אותו. לדאוג לו. להתבונן בו בעיניים הרוצות בטובתו. ייתכן והעיניים שלך הינן העיניים היחידות שמביטות בו כך. אולי לא, אבל הסיכוי הקלוש שאולי כן, עשוי לבטא עולם ומלואו.
את פנית לפורום בשאלה אודות נער שאינו בנך, אך ככל הנראה, חשוב לך מאוד. התעניינת בו, רצית בטובתו. המשיכי כך השנה. זה הכי הרבה שתוכלי לעשות עבורו ובהקשר הלימודי, או שייסתדר מצבו, או שלא, אך יכול להיות שזה הרבה פחות חשוב מההתעניינות שלך והדאגה לשלומו.
אני מחזקת אותך.

שלום לך ניקול.
ראשית, אני משתתפת בצערך על האובדן שחווית. מהמעט שכתבת הבנתי כי אדם זה היה משמעותי עבורך וע"כ אובדנו קשה לך.ייתכן והאובדן ערער עבורך משהו בסיסי בחוויתך הקיומית וגרם לך לחוש את ארעיות החיים. להיות חשוף לעובדה המצערת והמבהילה כי בעצם אין בטחון בקיומנו כולנו, כמו בקיומך אתה. למעשה, החוויה אותה אתה מתאר הינה חוויה אוניברסלית כי הרי בכל רגע נתון קיימת האפשרות לאסון שיבוא. העניין הוא כי על מנת לחיות חיים תקינים, רוב בני האדם מכחישים את ארעיות החיים ואינם מתמודדים עם עובדה זו בכל רגע ורגע. לעיתים, כאשר האדם עומד מול אסון כה כבד, הוא נחשף לחוויה זו בעצמה רבה עד כדי כך שחווית הבטחון האישי שלו עוברת טלטלה.
השאלה היא, האם עיבדת את חווית האובדן שחווית, דיברת עליה, בכית אותה, כאבת אותה, או האם היא נותרה בך כפצע פתוח ומדמם ואינה מרפה. רובנו חיים בתחושה אשלייתית של שליטה כי הרגע הבא וודאי ובטוח. כאשר חויה זו מתערערת, חווית השליטה בחיים גם היא עוברת טלטלה. אני מציעה לך לפנות לאיש מקצוע עמ לעבד את חווית האובדן שחוית כדי שהמוות שהיה חלק מהמציאות שלך לא ישתלט על חייך וייהפך לחרדה קיומית כלפי חייך שלך ושתוכל להמשיך לחיות חיים תקינים כאשר המוות הינו חלק מהחיים ואינו הופך להיות מכשול או החיים עצמם.
שתדע רק בשורות טובות.

שלום לך שי...
ראשית, אתייחס לכותרת של הודעת. נראה לי שממנה עולה המצוקה שלך ואפילו הבהלה בה אתה מצוי. תחושה של דחיפות, ושל צורך להעזר.
אתה גם מציין שלא נעזרת באף פורום אחר, ואני תוהה אם אתה בעצם אומר שאינך יודע למי לפנות, אולי חש לא בנח לגבי תחושותך, אולי מרגיש כי אתה לבד עם הבעייה שלך ולא ממש יודע מה לעשות.
אם אני מבינה נכון, לפני כחודש עקץ אותך עכביש , ארוע שלא חווית כטראומטי ברמה הפיזית, כלומר, לא סבלת מכאבים, אך אתה מחבר בין הארוע שעברת לתחושות המלוות אותך מאז, תחושות אותן אינך מבין וגם אינן נחוות כהגיוניות בעיינך (זאת מכיוון שאתה מציין כי אינך יודע למה החדרת מחשבות אלו לתוך עצמך). הזכרת שתי תחושות המלוות אותך מאז. הראשונה הינה שאתה חש בתרדמת. מעין שיתוק, אם אני מבינה נכון? שייתכן ונובע מבהלה שנותרה בך ברמה הרגשית מהארוע שהזכרת. התחושה השנייה הינה שאנשים צופים בך, ייתכן ודבר זה מלווה בתחושה כי אתה חשוף לעייני כל, בלתי בטוח ובלתי מוגן.
ייתכן ועקיצת העכביש, גם אם לא נחרטה כטראומטית ברמה הפיזית, הותירה בך משקע רגשי שאולי משתק אותך ברמות מסויימות ומערער את בטחונך. ייטב לך אם תשתף איש מקצוע בתחושותך, שם תוכל להרחיב על החוויה שמלווה אותך, ולקבל עזרה לתחושת הדחיפות, הבהילות ואי המובנות שפוקדת אותך בחודש האחרון.

באמת תודה רבה לך עזרת לי מאוד אני מרגיש שאני חייב לך

שמחה שעזרתי.
טוב שפנית.
אפרת.

וכמובן שהנסיונות שלי לפתור את הדברים כהרגלם עושים רע.כי שוב פעם עצם המעמד עצמו של האם להתיחס למחשבות או לא,כבר עושה לי רע שאין כמותו.
מבחינתי ניסיון לפתור את הדברים הוא גם להגיד לעצמי -אני בסדר ואני מקבל את עצמי גם כשאני מרחף,עם הוא מבקר אותי אז זה לא ישנה כי אני יודע מי אני ומה אני שווה-->פה גם יש בעיה,כי כשאני במצב כזה מבחינתי אני לא שווה כלום,כל הדברים המטורפים שעשיתי בחיים שלי,כל ההישגים וההצלחות והתכונות הטובות שיש בי פשוט הולכות לפח.זה לא קיים באותו רגע.
ואז יוצא שהנסיונות שלי לפתור את הדברים לא מצליחים,ואני תמיד מחפש את הפתרון כי הסיטאוציה עצמה פשוט קשה לי ועושה לי רע בטירוף עד כדי כך שאני מתנתק נפשית בגלל מצבים כאלה.שזו תופעה שהתחילה רק בשבועות האחרונים.
עם למשל נגיד שהיום עזרתי לאחי עם הסחורה,הוא התעצבן כי נפל לו משהו,אני מרגיש חוסר נוחיות מטורף,אני לא יודע עם להגיד שאני חושב שהוא מאשים אותי באותם רגעים,אבל אני אומר גם ככה כל הסיטאוציה הזאת לא שלטתי על כלום ורק עשיתי מה שהוא אמר אז יכול להיות שיהיה לו קל להפנות אשמה אליי.
אבל למה לי בכלל לחשוב ככה?הוא הפיל,דברים נופלים ,זה קורה..מה אני קשור?למה אני מרגיש את החוסר נוחיות האסטרונומי הזה?עם הוא באמת מאשים אותי אז יש לו בעיה ואני לא מקבל את ההתנהגות שלו ואני יעיר לו על זה.אני יכול להתנהג ככה במצב רגיל.אבל הקטע הזה שיש את המשהו שכל פעם מנתק אותי ואז אני לא יכול להתנהג ככה ולהבין את המציאות בצורה רגילה כמו שהיא.או שאני יכול להתאמן בלא להיות בשליטה ולהרגיש טוב.ברגע שהמשהו הזה קורה הדברים הטובים מתבטלים.
אני מרגיש הרבה יותר טוב אחרי שכתבתי כאן,ואני ממש ממש מקווה שתוכלו לתת לי תגובה שתעזור.הרי כל המחשבה שלי על תיקונים ופתרונות לא עוזרת..אני גם ככה כל הזמן רוצה לנתח דברים ואפילו הרצון עצמו זה משהו ששוב פעם עושה לי רע.כי אני לא מרגיש שאני באמת רוצה לנתח,ואפילו זה כבר לא משנה עם אני ינתח או לא..הרצון עצמו והמחשבה עצמה קוטלים אותי.
תודה מראש על כל תגובה שתהיה..אני חייב עזרה איך לא לתת לרצונות ולמחשבות האלה להפיל אותי,כי אני גם מנסה לא להתייחס אליהם כל הזמן ולחשוב כאילו הם לא קרו.

ברור לי שהכל כאן הוא בגדר הפורום,ושהשיקולים המקצועיים שלכן אתן לא תרצו להגיד דברים שהם לא 100% כדי לא להטעות.מקובל עליי לגמרי ואני מבין אתכן.
אבל אני רק רוצה לדעת איך להתמודד הם הקונפלקטים האלה שאני חווה שהם עצמם הורסים לי את החיים .אני חושב שזה מקור הבעיה ואני יתן עוד דוגמה.
אחי אמר לי להכין לאכול,ומי שמכין לאכול,השני עושה את הכלים.אבל יש אוכל מוכן בעצם,אז הוא בטח התכוון שאני גם יחמם את האוכל וגם ידיח את הכלים.
אני רוצה או להיות מסוגל להדיח את הכלים ולהרגיש טוב,או שבכלל לא תהיה את הקונלפיקט הזה,כי שוב פעם עצם הקונפליקט עצמו של האם להיות נאמן לעצמי או לאחרים הורס לי את החיים.
אני מרגיש נחות כרגע לבוא והלגיד אני לא עושה את הכלים כי היום אף אחד לא בישל,אבל זה הרבה אנרגיות וזה לא יוביל למקום טוב..אני גם מצד שני ממש לא אחד שנמנע מלהגיד מה הוא מרגיש.אבל בגלל שאני חווה כל כך הרבה קונפלטיקטים כאלה אני כל כך חסר אנרגיות.
או שלמשל עם חבר שלח לי הודעה מהארץ,קשה לי לראות את זה בצורה של ->הוא חבר שלי ואני אוהב אותו בתור בןאדם, ואני מדבר איתו כי הכל סבבה,אלה שהרצון הוא בעצם לחשוב עם הוא מזלזל בי ועם אני באמת בא לי לדבר איתו,וכל מיני דברים כאלה..שבתאכלס,אני כן חווה הרבה פעמים את זה בצורה הרגילה והמציאותית,ובשאר הפעמים אני צריך לחוות את הקונפלטיקטים והמחשבות והרצונות האלה.

שלום לירון...
הדבר הראשון שמתחשק לי להגיד ל זה.... רק רגע... תנוח... תשהה..
העומס שבהודעתך, משקף את העומס הפנימי שמצוי בתוכך, כאילו תמיד יש עוד מה לומר, עוד דוגמאות, עוד מחשבות, עוד טיעונים. שלבסוף, גם אתה, וכנראה גם מי שמולך, מוצא עצמו טובע בתוך הסערה שלך, ללא יכולת באמת לעזור לך.
נראה כי העומס העצום של המחשבות המתרוצצות בראשך גורמות לך תחושות קשות של חוסר ערך, ביקורת עצמית ומותשות רבה. בקריאה בין השורות הבנתי שאתה בחור שמתקדם בחיים, יש לך חברים, אתה עובד, פרודוקטיבי, אך המחשבות המשתלטות לך על החוויה הפנימית, גוזלות ממך אנרגיה שהייתה יכולה להיות פנוייה להתקדמות בחיים, שמחה והנאה. נראה לי כי אתה חש כלוא בתוך המחשבות הללו, ללא פתח יציאה, כאילו הן יישות חיצונית הכולאת אותך ואין לך מושג היכן נמצא המפתח לחופש. ניסית להתעלם, ניסית להתווכח, ניסית להבין, ניסית לתקן, אך כל מאמצייך הובילו אותך להתנגח בקיר והעצימו את המחשבות המטרידות.
אני חושבת שזיהיתי בין כל הדוגמאות, רצף או תבנית המשקפת את התהליך שעובר עלייך.. ארוע מסויים שמתרחש, כמו טעות בשעור גיטרה, או משהו שנופל בעבודה עם אחיך, מעלה מחשבות של "הוא מבקר אותי, אני לא שווה," הקשורות לערך העצמי שלך, והתגובה הרגשית הינה תחושה רעה ואפילו התנתקות . זוהי דינמיקה המנהלת אותך והורסת את חייך.
בנסיונך להמנע מהמחשבות המייסרות, אתה כמו עומד במבחוץ לעצמך ומתייסר על המתרחש בתוכך, כפי שאמרתי, ללא יכולת לסייע לעצמך. נראה לי, לפי ההצפה שאתה חווה, שאתה זקוק לליווי טיפולי שראשית ייאסוף ויכיל את ההצפה שקיימת בך. שנית, ייסיע לך לחיות את החיים עצמם, ולא את המחשבות המלוות את החיים כמו פרוש לחיים. לייד החיים ולא בתוכם. ייתכן וטכניקות קוגנטיביות של הרפייה, של עבודה עם המחשבות, של שחרור המחשבות , יוכלו לסייע לך בשלב הראשון. בהמשך דרכך, הייתי ממליצה לך לבחון בצורה מעמיקה יותר את תחושות חוסר הערך והביקורת העצמית שאתה חווה בעצמה רבה. ייתכן ותחושות אלו, מתבססות על חוויות מוקדמות יותר איתן גדלת ומשפיעות על חייך כמבוגר.
בהצלחה, מקווה שתוכל יותר וותר להניח לחשיבה על... ולהיות עסוק וחווה את החיים עצמם, על כל מה שייש להם להציע לך.

שלום לך,
אני לא בטוחה שאני מבינה מדברייך מה חשוב לך כעת ומדוע את מדוכאת. אני כן שומעת בסיפור משהו על קשר משמעותי שהיה ונקטע, ועל געגוע גדול לצד תחושת אשמה ( כי הזכרת נקיפות מצפון). אני מניחה שהילדה הזו מילאה חלל גדול בלבך ובנפשך, והחלל הזה כעת פעור שוב, וזה גורר חרדה, עצב וגם כעס על מי שאחראי על הנתק.
נשמע לי שיש לך מה לפתוח ועל מה לדבר עם איש מקצוע. נסי לפנות לטיפול, שם תוכלי לספר את הסיפור במלואו ולקבל תמיכה בהקשר של התחושות הקשות שתיארת.


ענבל

שלום לך,
אני בטוחה שהסיום העגום הזה לקשר הקצר שנוצר בינך לבין המטפלת שלך הותיר אותך בהרגשה לא נעימה. נדמה לי שמה שקלטתי בדברייך זה כעס ותחושת עוול, לצד תחושת אשמה מסוימת על ההתפרצות מול הבקשה שלה לתשלום. חבל שזה לא משהו שאפשר לעבד עוד וללמוד ממנו משהו במסגרת הטיפול. אם יהיה טיפול אחר בהחלט מציעה לך למצוא את ההזדמנות לספר על התקרית הזו, כי היא עשויה להשפיע על התנסויות בטיפול בעתיד.
אני לא חושבת שמקומי לחוות דיעה על הבקשה של המטפלת שלך לתשלום. זה שיקול אישי של המטפלת שלך, הוא כנראה לגיטימי, למרות שאני מבינה גם את תחושותייך. הרי בסך הכל היא יכלה גם לא לדרוש תשלום, כפי שעשתה המטפלת הקודמת שלך.

יש גוף שמפקח על הפסיכולוגים. הם כפופים למשרד הבריאות, ועובדים תחת רישיון שניתן על ידו. אני לא חושבת שיש לך עילה מוצדקת לפנות לגוף כזה מכיוון שלא נעשתה כאן שום פעולה לא חוקית. הכי קרוב שאני יכולה לחשוב עליו זה ועדת אתיקה, שם מטופלים יכולים לדווח על התנהגויות של מטפלים שאינן עולות בקנה אחד עם רוח המקצוע והאתיקה המחויבת. גם כאן אני בספק אם ניתן להתערב לטובתך.

אני מציעה לך להניח לזה, המלחמה כנראה לא תקדם אותך. אני מבינה שאת מונעת כעת חזק מהרצון לתקן את העוול כי נפגעת מאוד וכי את מרגישה מנוצלת. ויחד עם זאת, אני חושבת שחשוב שתוכלי לראות לטובתך שמה שקרה לא היה מתקפה ישירה עלייך. משהו ביניכן לא התחבר וזה בסדר. אני חושבת שלזכותך אפשר לזקוף את ההחלטה לדאוג לעצמך ולא להישאר במקום שלא טוב לך. זה לא מובן מאליו. מכאן, נסי להשתמש בכוחות האלו שלך כדי להמשיך הלאה. למשל, למצוא מטפל או מטפלת אחרת שיעזרו לך לתקן את החוויה ולגדול עוד.

היי בטוב,

נשמעת די נבלה סליחה על הביטוי. מה הבעיה לכתוב מכתב קצר?
לא יפה.

אני ממליצה על טיפולים אלטרנטיביים. בעיניי הם יותר עוזרים מפסיכולוגים. -כמובן-חשןב מי וכו. סדנאות לימוד ימימה למשל, טיפולים אישיים אצל פסיכותרפיסטים למניהם. חשוב רק להיות מרוכז, לקחת אחריות על עצמך ולהוביל את מושכות הטיפול.


לפסיכולוגים של הפורום אני כן מפרגנת ;)

שלום לך,
אני שומעת בדברייך את הבהלה מכך שיגייסו את בנך לצבא. אני מבינה שאת והוא מרגישים שאם יגוייס התוצאות יהיו בלתי נסבלות. יתכן שאת מתבססת על משהו מאוד מציאותי, אבל גם יכול להיות שהחרדה מעצימה מאוד את החלקים המציאותיים המפחידים.
לשאלת הגיוס, קשה לי מאוד להעריך. בין כל האבחנות שציינת, קראתי גם ״רווח משני והתנהגות הפגנתית״, כך שיכול להיות שהערכת הפסיכיאטר הבודק הייתה שיש כאן העצמה של סימפטומים, אולי אפילו התנהגות לא אמינה. בנוסף, בנך קיבל הרבה אבחנות שלא בהכרח מתיישבות זו עם זו. זה גם מעורר שאלה לגבי כמה שהוא נתפס אמין בהצגת הבעיות. זו רק השערה, כמובן שאין לי את כל הנתונים.
אבל.... גם אם הסימפטומים שלו נתפסו כלא אמינים, לדעתי ומניסיוני צה״ל כיום לא מתעקש לגייס אנשים שיש להם היסטוריה פסיכיאטרית, ושמבטאים התנגדות עזה להתגייס בגלל סיבות נפשיות. אני מניחה שהוא יזומן לועדה בה יבדק עי גורמים מבריאות הנפש, שם יחל תהליך לקבלת פטור.

תרגישו טוב,

שלום ל תים.
עושה רושם שכתבת את הודעתך כאשר הגיעו מים עד נפש ונראה כי התחושה כי גבולותייך נפרצים פעם אחר פעם אינה חדשה לך. לא לשווא הוטבע הביטוי "ביתך , מבצרך" משום שבית מסמן את גבולותיו של האדם, את המקום בו הוא אמור לחוש בטוח שמור ומוגן, ההרחבה הקונקרטית לגבולותיו הוא. נראה כי התחושה שלך בביתך אינה כזו וזוהי תחושה שמין הסתם מערערת את שלוות הנפש. כל פעם שגבולותיו של אדם נפרצים עולה תחושה שמשהו בבטחון הבסיסי הופר ונראה כי בעל הבית שלך מסמן את מי שעובר את גבולות אלו. לכל אחד ואחד המרחב האישי בו הוא חש שמור ובטוח הינו שונה. יש מי שלא יחוש שהוא מעורער שבעל הבית שלו נכנס לתקן לו דברים בבית או מניח שתי עדניות שאינן לטעמו בפתח ביתו, אך מה שחשוב הינו שאת חשה כך.
את אומרת כי למרות שאת חשה כי עבר את הגבול, את מגיבה אליו בכניעה, ונראה כי בעל הבית שלך לוחץ על המקום הזה ואולי אפילו נהנה להקניט אותך בעניין. שאלי את עצמך תימ, האם יש עוד אנשים הגורמים לך לחוש תחושה זו של כניעה ולכוון את הכעס והתסכול שלך כלפי עצמך? למרות שאת חשה, ובצדק, שאין לו כל רשות לכך, זהו ביתך, את משלמת עליו ממיטב כספך, הוא מרשה לעצמו לחצות את גבולותייך ואת נאלמת מולו דום. אינך יכולה לשים לו את הגבול ולומר לו שהדבר אינו מקובל עלייך. במקום זאת, את "מתחרפנת", זועמת ומתערערת. על אף הלגיטימיות שבתחושתך, את אינך מסוגלת להביא את עצמך לומר לו את הדברים בצורה ברורה ונחרצת ומתירה לו להמשיך ולהתעלל בך. בעצם עומדות בפנייך 3 אפשרויות ועלייך לבחור את המתאימה לך בשלב זה בחיים. האחת, לעבוד על עצמך מחשבתית ולומר לעצמך שאינך משתפת פעולה עם הריקוד הבלתי נעים הזה ופשוט להתעלם מחדירותיו ואולי אפילו להנות מהתיקונים והשידרוגים שהוא מעניק לביתך. אם אופצייה זו אינה אפשרית, את יכולה תמיד לעזוב את המקום שאינו עושה לך טוב ולחפש לך מקום בו תחושי בטוחה ומוגנת. האופצייה השלישית ואולי המגדלת ביותר עבורך הינה לדבר עימו בצורה שקולה ולומר לו שאינך מוכנה שייכנס לביתך ללא רשותך. מעבר להצעות הקונקרטיות אני מציעה לך לשאול את עצמך, האם את מכירה את המקום הזה בתוכך שמשתתק ונהייה קטן וחסר יכולת אל מול דמויות שאת חשה שפורצות לגבולותייך. האם קיימים שטחים נוספים בחייך שאת הופכת כנועה ומעורערת אל מול חוויות של פלישה לגבולותייך שאינך מסוגלת להגן עליהם. אם התשובה היא כן, אני מציעה לך לפנות לאיש מקצוע שייסיע לך לעבוד על בטחונך העצמי, על האסרטיביות שלך, על שמירה על מקומך, כדי שלא תחושי חשופה ומושפלת במצבים נוספים בחייך.
בהצלחה.