פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום דנה,

אני מבינה לליבך מאד. בודאי היו סיבות רציונליות שבגללן החלטת לוותר על ההריון, סיבות שבטח עדיין הן קיימות ונכונות, אך הלב מרגיש את האובדן והריקנות ובוכה, בוכה.

טבעי שתרגישי עכשיו חרטה, אשמה וצער על האובדן. רק אדם קר לב לא היה מרגיש משהו מזה. אלו רגשות טבעיים, משמעותיים, שבעתיד יהיו מצע לאושר על הריון רצוי ומתוכנן.

תני לעצמך לחוות את רגשותייך במלואם, עד שירגעו בהדרגה. אף החלטה בחיים אינה שלמה, ולפעמים צריך לצמוח משברון הלב. טוב שבן זוגך תומך בך, אולי תוכלי לשתף עוד אדם? את יכולה להיתמך ב"ערן" ובפורומים. אם תמשיכי להרגיש רע תוכלי להעזר בתרופה טבעית או תרופת הרגעה.

כאמור, רגשותייך דנה טבעיים והתהליך הטבעי של החיים ירגיע אותם ויעזור לך לקבל את המאורע ולהרגיש שלמה יותר, אך לצד זה את כמובן מוזמנת לעבד את הארוע בטיפול אם תרצי.

כל טוב,

שלום בת 24,

דברייך מעניינים כי הם פותחים את הראש לכיווני ראייה אחרים, ועוזרים להתחבר לחווייה אנושית ולוותר על סטיגמות. זה תמיד טוב.

את יכולה להשפיע, כי ככל שה"קול" של האחר נשמע, כך הוא הופך מ"אובייקט" ל"סובייקט", כלומר לאדם בעל דעה ומקום בחברה. האינטרנט היא מרחב נפלא ל"קולות אחרים", ואני אוהבת מאד לשוטט בו ולגלות דעות ועמדות חדשים. בודאי שאשמח לקרוא בבלוג שלך. אני מרבה לקרוא בפורומים ובבלוגים של אנשים עם נפשות מיוחדות ואנשים המתמודדים עם בעיות נפשיות. אני לומדת מזה לא פחות מאשר מספרי הלימוד בפסיכולוגיה.

אני מרגישה את הבטחון שעולה מדברייך, ומאחלת לך שילך ויתחזק.

לצערי, בשל אופי הפורום הענייני והקצר, לא אוכל להמשיך בדיאלוג שלנו כאן. אם תפתחי בלוג או משהו דומה, שלחי לי לינק ואשמח לבוא לבקר.

כל טוב,

שלום לך,

כל הכבוד לך על ההתמסרות לטיפול, ועל כך שאת לוקחת את מצבך (ואת עצמך) ברצינות ודואגת לעצמך. את כותבת ברהיטות ובבגרות, ואלו נכסים שימשיכו ללוות אותך בדרכך, תהיה אשר תהיה.
לגבי חוסר העקביות - הנפש היא מורכבת, ובדרך כמו שאת עושה צריך לצפות לעליות וירידות, לרגעים שיהיו בהם 'נפילות'. זה טבעי. באופן כללי, לא נראה כי הטיפול מעלים את הדיכאון, אך הוא מלמד לחיות גם עם הרגעים הקשים, וללמוד לעבור אותם ולהמשיך לחיות, ולמצוא גם את ההנאה בחיים.
אני לא יודע אם הדיכאון זה את, אך נראה שיש בך חלקים שמחוברים למקומות כואבים, לשאלות קיומיות ולתחושות עצובות. זה לאו דווקא דבר רע, זה חלק ממך, ממי שאת, על העושר שבך, ועל מנות האושר שתחווי בחיים. מה שרע הוא אולי הקושי הרב והסבל הבלתי נסבל שנגרם כיום ממקומות אלו, ובזה בדיוק יש לטפל, כפי שאת עושה. הטיפול יכול להיות מורכב וממושך, אך נשמע שאת בדרך הנכונה ללמוד לשאת את המקומות האלו, ולדעת לעבור אותם ולהתרומם מהם.
כדאי לך לדבר עם הפסיכולוג/ית על התחושות שלך, על הקשיים והנפילות, ולהתייעץ בטיפול הפסיכולוגי גם לגבי הקדמה הפגישה עם הפסיכאטרית.

שיהיה הרבה בהצלחה

תודה אני על דברייך החשובים ומעוררי המחשבה.

קראתי אותם בעיון ובעניין.

אני מקווה שגם גולשים אחרים יקראו, ויתחילו לשאול שאלות על דברים שנראים לנו מובנים מאליהם.

אולי תחשבי לכתוב בלוג, שבו תוכלי לתת במה קבועה לדעותייך, וגם לנסות להשפיע?

ישר כוח,

שלום לך "אני",

אני מאד מבינה לליבך, ומסכימה איתך ש"אבחנה" היא דבר שעלול להיות מסוכן, מתייג ומעורר סטיגמות. את רוצה, ובצדק, שהחברה תראה אותך כאדם שלם, מלא, יפה, שעומד בזכות עצמו, ולא כ"הפרעה" או "בעייה" מהלכת על שתיים. אולי את גם רוצה לראות את עצמך בעין יותר מיטיבה ומקבלת, ולא דרך המבט המחמיר והמדאיג של כל האיבחונים שעברת.

מטרתה של האבחנה היא לסייע להתאים לאדם את הטיפול הנכון ביותר עבורו, טיפול נפשי ו/או טיפול תרופתי, ובתוך כך לאפשר תקשורת יעילה בין אנשי טיפול ממקצועות שונים. מכיון ששיטות הטיפול נבדקות באמצעות מחקרים, יש צורך בקטגוריות, ומתוך כך צומחות אבחנות.

יחד עם זאת, לאיבחון עלולות להיות הרבה סכנות: סטיגמה, סטיריאוטיפים, ניכור, דחיית האדם לשולי החברה, קושי לראותו כאדם מורכב ושלם, פסימיות, פגיעה בבטחונו העצמי ופגיעה ברקמה האנושית ובסולידריות החברתית. כך, קיום האבחנה עלול להנציח ולהחמיר את הסבל, במקום לשפרו.

אבחנות הן כידוע עניין של תרבות, פוליטיקה וגיאוגרפיה. אמן יכול להיות מאד מוחצן ומיוחד, אך לא יקרא "מופרע" בגלל עיסוקו. הומוסקסואליות נחשבה עד לא מזמן כהפרעה נפשית, והיום נחשבת כתופעה נורמלית, וכיוב'.

בטיפול, האבחנה עלולה לערפל את תפיסת הייחודיות והחד-פעמיות של הפרט, וליצור אצל המטפלת חוויית זרות והתנשאות. יתרה מכך, הבחירה באבחנה "הפרעת אישיות" עלולה לנבוע מצורך הגנתי של המטפל, אשר מאויים מן התכנים והכאב שהמטופל מביא. מתן האבחנה מהווה חיץ: "הוא זר, לא שייך אלי, אין בינינו דמיון".

לדעתי, כדאי בטיפול לשים בצד את האבחנות, ולהישאר קרובים לחווייה הייחודית, לכאב ולחסך, ולזכור שמקורם הוא גם בתהליכי תיוג (כמו "עצלנית" או "מופרע" או "חנון"), שאל לנו לקחת בהם חלק, גם אם שפתנו היא מדעית ואובייקטיבית לכאורה.

אני מקווה שחוץ מאיבחונים וטיפולים תרופתיים את נמצאת גם במסגרת טיפולית הומאנית, שרואה ומגדלת אותך כאדם, שכולל גם יכולות וכשרונות. אני מאחלת לך ליצור לעצמך חיים פוריים ומלאים, ולחזק את הדימוי העצמי והערך העצמי שלך, למרות האבחנות שקיבלת.

תצליחי ותרגישי טוב

שלום לך

הי המאוד מרגש לקרוא ע ל חייך, על החוזק, התעוזה, התבונה והחוכמה.
בעזרת הורייך, וכשורייך הצלחת לתפקד ברופן מלא, ולחיות חיים מלאים.
יחד עם זאת, בד בבד כילדה מאוד מטופלת רפואית, הפכת לילדה שהיא מטפלת, ונושאת על כתפיה קשיים של אחיותיה. אינני יודעת מדוע הורייך דחפו אותך לתפקיד הזה, אך כנראה הוא גם סיפק לך צרכים, כי שחזרת אותו עם בעלך. אולי היה לך צורך להרגיש חזקה, כזו שנזקקים לה ולא רק נזקקת, להחזיר כך שליטה על חייך.
התפקיד שלקחת על עצמך קשה, ומה שקורה לך היום זה שאת כבר לא יכולה להכיל יותר, הנפש קורסת ומאותתת לך שדי, מספיק לדאוג רק לאחרים, את צריכה להתחיל לדאוג לעצמך. חרדה קשורה לכעס שאינו מעובד כראוי, ושיוצר אשמה, המצב של חמות גוססת, שעוררה כל כך הרבה כעס, שכבשת במהלך השנים, מתעורר שוב, כי זהו כבר לא יוכל לבוא לידי ביטוי כלפיה, וכמובן שבמצב זה גם מעורר הרבה אשמה בשל מצבה.
את זקוקה למשענת, לחברה טובה להשען עליה, לשתף את הבעל שיתן לך כתף ולא רק יקבל, ואם כל אלו לא יעזרו, תמיד יש אפשרות של עזרה מקצועית.

בהצלחה!

שלום שיר,

את צודקת, המסגרת הצבאית היא באמת לא קלה. לרוב האנשים די קשה להסתגל אליה, ולך יש הרבה חששות ופחדים. אולי את חוששת איך תסדרי בחברה, איך תתמודדי עם תפקיד שאת לא אוהבת, איך יהיה רחוק מהבית, איך להסתגל למסגרת נוקשה, לסמכות, איך להתמודד עם הקושי הכלכלי, ועוד..

במדינה שלנו, הגיוס לצבא הוא חובה, ולא נתון לבחירה. פטור משירות ניתן על בסיס קריטריונים בריאותיים ודתיים. במקרים נדירים ניתן פטור על רקע סוציאלי או פציפיזם. אם את חשה שמצבך הנפשי לא מאפשר לך לשרת בצבא, עלייך לבקש לפגוש קב"נית בלשכת הגיוס. כמובן שהדבר לא מבטיח לך פטור, אלא אם תתאימי לתנאים החוקיים לקבלת פטור על רקע נפשי. דרכים אחרות כרוכות בשקר (עפ"י הרקע שמסרת), ואת זאת לא אוכל לעודד, ואני גם לא מאמינה שהן יפעלו לטובתך.

לגבי אמא, את בת 18, ילדה גדולה ובגירה, גם מבחינה משפטית. אם את חושבת שאת מספיק בוגרת כדי לקבל החלטות מרכזיות בחייך, עלייך להיות מספיק בוגרת וחזקה כדי לעמוד מול אימך עם בחירותייך.

נראה שאמא "קוראת" אותך ויודעת שהרצון שלך נובע מהרבה פחד וקושי. היא גם מודעת למחירים שעלולים לשלם על אי-גיוס. כדאי שתדברי איתה על הנושא בדיאלוג פתוח, עד שתרגישי שהבנתן לגמרי זו את זו, ועד שתקבלי החלטה בשלה, שלוקחת בחשבון את כל ההיבטים.

בהצלחה

שלום דניאלה,

קודם כל אני רוצה לחזק אותך על ההתמודדות שלך עם המשברים והפגיעה באמון, שברור מדברייך שהשפיעו עלייך עמוקות.
כמובן שאי אפשר לאבחן דרך האינטרנט את בעייתך ולקבוע האם היא נובעת מבעיה פיזיולוגית או נפשית. הדבר הנכון הוא להמשיך את הבדיקות הרפואיות בהתאם להמלצות הרופאים, שכן, לפעמים מפספסים משהו ולא כדאי למהר לשלול מהר מדי שזו בעיה רפואית בסוג כזה של בעיה.

במקביל מומלץ מאוד ללכת לטיפול נפשי, עצם ההתלבטות שלך מראה שהמשברים עוררו קושי נפשי גדול, ואולי לא מדובר רק בחוסר הרצון שלך לראות, אלא גם ברצון שלך להביע את מה שעבר עלייך ביותר מ"דכדוך קל אשר לא נראה לבחוץ". בתוך מסגרת טיפול נפשית תוכלי לבטא את רגשותייך הכואבים, את האכזבה והפגיעות שלך, במקום שהוא מוגן, שמור ומכיל את הכאב שלך. וכמובן לבחון גם את השאלה בדבר מה את רוצה או לא רוצה לראות?
חשוב לקבל טיפול נפשי מקצועי מבעל מקצוע מתאים ומוסמך להעניק טיפול נפשי.

אני לא חושב שאת צריכה להבהל, את אכן צעירה וזה חיובי, נותן לך זמן להתפתח ולהכיר את עצמך יותר. הכוחות החיוביים שלך ניכרים מדברייך, אבל אולי דווקא הצורך להיות חזקה ולא להראות את מצוקתך מקשה עלייך, כיוון שאת נשמעת גם כאדם רגיש שזקוק למקום בטוח לבטא את הרגשות והכאבים שאת חשה, ולהיות מסוגלת לשתף מישהו במה שעובר עלייך.

שיהיה בהצלחה

המון תודות לך שחף על תשובתך המהירה(הייתי זקוקה לזה) אני כרגע "מטופלת" אצל פסיכולוגית שמטפלת בנפש מקווה שזה יצליח לי כי תאמין לי לא האמנתי אגיע למצב כזה,פשוט נוראי ואני מחשיבה את עצמי כבחורה השרדותית וכנראה גם הם נשברים רק חבל שזה מגיע במצב כזה יש איזה טיפול מיוחד שצמריך לעבור?? או שפשוט לדבר על הדברים שעברתי..... תודה לך מראש ויום מקסים

שלום דניאלה,

אני שמח לשמוע שאת מטפלת בעצמך, חשוב שאת נותנת לעצמך את המקום ולא מזניחה. אני מבין את המצוקה שלך ואת התחושה כי המצב נוראי, תני לעצמך ולטיפול זמן על מנת שתוכלי להרגיש יותר טוב. על סמך הנתונים האלו לא ניתן לענות האם מתאים טיפול מסוים, אך את יכולה להפנות את השאלה הזו אל הפסיכולוגית.

בהצלחה

שלום ליטל,

המצוקה שלך מורגשת, ונוגעת. השנים הראשונות של הנישואים, כאשר הילדים קטנים, הם שנים קשות מאוד, לחוצות מאוד, ובנוסף לכל אנו גם מנסים לעצב את עצמנו בשנים האלו ואת עתידנו, מה שיכול להפוך את הסיטואציה המשפחתית והזוגית לסיר לחץ.
חשוב למצוא דרכי תקשורת שיאפשרו לשחרר את הלחץ מתוך המערכת, ולרתום את המשפחה יחד, ובעיקר אתכם בני-הזוג, כך שתוכלו לבנות במשותף את עתידכם תוך התחשבות בצרכים של כל אחד מכם.
היות והמצוקה שלך קשה, ואין לך אל מי לפנות, רצוי מאוד שתפני לטיפול.
ניתן לפנות לטיפול זוגי או משפחתי על מנת לטפל במה שאת מרגישה שקשור למשבר המשפחתי.
עם זאת, נראה כי עולות גם שאלות שלך על עצמך שקשורות לאמהות, לזוגיות, לקריירה ולזהות שלך, ולכן רצוי לבחון את הדברים במסגרת של טיפול מקצועי, ועל כן כדאי לשקול גם פנייה לטיפול אישי שבו תוכלי להעמיק ולברר את השאלות האלו.

בהצלחה

שלום יקי,

אתה יכול לפנות לטיפול במרפאה לבריאות הנפש באזור מגוריך, ולברר דרך האינטרנט על ארגונים ועמותות שמספקות טיפול מוזל או מסובסד. גם קופות החולים מספקות היום טיפולים מסובסדים. בכל המקומות הללו אתה יכול לברר על אפשרויות הטיפול הזמינות להם - טיפול פרטני, קבוצתי ואפשרויות אחרות.
כמו-כן, אתה יכול לפנות באופן עצמאי לטיפול אצל מטפלים המקבלים באופן פרטי או במכונים פסיכולוגיים לפי הקיים באזור מגוריך.

בהצלחה

שלום לין,

אם המטופל אינו יכול לצאת את ביתו בגלל מחלה או נכות, כדאי להתייעץ בגורמים המוסמכים לסייע לו, כמו לשכת הרווחה, ביטוח לאומי, מחלקה סוציאלית בבית החולים, מחלקת קשישים בעירייה וכיוב'. אלו יוכלו להתאים לו טיפול בית.

ישנם גם מטפלים פרטיים שעורכים ביקורי בית. תוכלי למצוא ברשת.

לדעתי, יש חשיבות להתגייסות ולהשקעה ביציאה לטיפול במרפאת המטפל. אם הקושי קשור למצב הנפשי (כמו דכאון) כדאי לאסוף כוח ובכל זאת לצאת מהבית. לפעמים לעצם היוזמה והפעילות יש השפעה מרפאה!

בהצלחה

שלום לך

למיטב ידיעתי יש פסיכולוגים שבאים הביתה, כתפיסה טיפולית. אבל גם פסיכולוגים "רגילים" יכולים להגיע הבייתה בנסיבות מסויימות כמו מחלה קשה.

מאחר ואיני יודעת את הסיבה קשר לי להתייחס מעבר לכך. תקישי בגוגל פסיכולוג עד הבית או משהו בסגנון ותמצאי.

בהצלחה!

שלום להב,

לא ברור בפנייתך למה אתה זקוק. הפורום אינו משמש כמקום לשיחה און-ליין, אלא כמקום להעלות שאלות, תהיות ומצוקות הקשורות לבעיות פסיכולוגיות ואנחנו (מנהלי הפורום) משתדלים להענות תוך פרק זמן סביר (ימים אחדים). אם אתה זקוק לעזרה דחופה, נכון יהיה לפנות לאחד ממוקדי החירום (ער"ן או נט"ל, למשל).
במקרה ואתה חש שאתה זקוק לטיפול פסיכולוגי, אתה יכול לפנות באופן פרטי, או דרך מרפאה ציבורית לבריאות הנפש באזור מגוריך. ישנה גם אפשרות לטיפול מסובסד (תשלום חלקי) דרך קופות חולים וארגונים שונים בתחום הטיפול הנפשי.

בכל מקרה אם תחליט להעלות את פנייתך כאן נשמח לנסות ולעזור לך.

בהצלחה

שלום אולי,

צר לי מאד לשמוע את דברייך.

צר לי משתי סיבות:

האחת היא פריצת החסיון הטיפולי,

השנייה היא שמידע על טיפול נפשי גורר יחס סטיגמטי ואף השפלה.

כמובן ששני הדברים לא צריכים להיות.

כאשר עבדתי בשלושה מוסדות ציבוריים (מרפאה לברה"נ ובתי חולים) לא נתקלתי בתופעות כאלו, אך לא מן הנמנע שהן קיימות. אין לי מידע לצערי על הנעשה בשטח כיום, ועל שיטות לאבטחת מידע ולשמירה על חסיון התיק הרפואי.

מותר, רצוי וחשוב לברר את המידע הזה בטרם תחילת טיפול במקום ציבורי.

אם חווית על בשרך את החווייה הקשה, אתה מוזמן לשתף.

בנושא זה .
במקום שבו אני מטופלת במרפאה לבריאות הנפש , גם לא ממש שומרים על חיסיון החולים .
זאת אומרת כך התחושה שלי לפחות .
אם לדגמא הם יוצאים מחדר מסוים הם לפעמים לא נועלים את הדלת , והתיקים נמצאים במקום , הכוונה התיקים האישיים, נמצאים בנגישות לכול אחד .
ועשיו השאלה
אם זה גם משהו לא תקין .
אותה בחורה שעובדת שם , שאני מכירה מליפני הרבה זמן התלוננה עליי ליפני הפסיכיאטר.
ע העניין הוא שהיא התלוננה עליי על הטרדה , למרות שהמקום הוא ציבורי , ושייך לנחלת הכלל .
ואני לא יכולה לפרט , אבל לא, לא יצרתי איתה שום קשר. זה קשור לכך ששהיא ראתה אותי ליד הבית , אבל באמת הייתי שם בנסיבות אחרות .
אני מרגישה פגועה , אין חיסיון? כול אחד יכול לבוא ולהגיד מה שהוא רוצה לאנשים שמטפלים בי ?
גם הפסיכיאטר הסכים איתי , שישי לי להיות איפה שאני רוצה . והוא לא יכול לומר לי לא לגשת לשם .
נו ראבק עד שיש לי קצת חברים , הם גרים דווקא שם?
מה דעתכם ?
חחח למי שלעוד לא התיאש ממני
זה קשור

אני מרגישה חוסר צדק .
מה אני עושה אם בן אדם שעובד במרפאה וכיאלו מחפש אותי .
הכוונה שלי היא איך לדפוק אותי כדי להראות בסדר .

שלום מזל,

כולנו היום יחד, מול המראות המזעזעים, מבכים את אובדן חיי אדם יקרים ומייחלים לכיבוי השריפה במהירה.

מאד קשה לחוש חוסר אונים ואוזלת יד מול איתני הטבע. בהמשך, בודאי יתברר במה אפשר לעזור, בשיקום הישובים, בארוח מפונים, בתמיכה רגשית.

פורסמו מספרי טלפון של מוקדי חירום, כמו ער"ן ונט"ל. אם תרגישי צורך להיתמך טלפונית או אישית, תוכלי לפנות אליהם. ההזדהות שלך גדולה, והתחושות שלך לגמרי נורמליות, טבעי לשתף ולבקש עזרה.

גולשי הפורום מוזמנים לשתף בתחושותיהם ומחשבותיהם מול האסון הגדול.

שלכם,

שלום אור,

את לא כותבת מה השאלה או הדילמה שמציקה לך באופן מפורש? האם את מתלבטת האם לעשות את הצעד הבא? האם לנסות לשמור בכל זאת על החברות?

נראה שעשית נכון כשביטאת את רגשותייך, חשוב שכן תוכלו לדון בכך, ושכל אחת תוכל לבטא את מה שמרגישה ולשמוע את השנייה. נראה כי אחרת הקשר לא יוכל להמשך.
נדמה שפחות חשוב האם הייתה כפיתיות מצידה של חברתך או לא, כמו שאת הרגשת זאת. אם תוכלו לדבר, נדמה לי שמה שחשוב שתוכלו לדבר בפתיחות על מה שאתן מרגישות זו מזו, וזו כלפי זו, ולא לנסות להוכיח מי צודקת. בחברות, וביחסים בינאישיים בכלל, חשוב יותר מלהיות צודק ואפילו מלהיות חכם, זה להיות אנושיים אחד כלפי השני. לעיתים קרובות זה הדבר שהכי קשה לעשות.

בהצלחה