פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום רחל,

אני מבינה שאת מתלבטת בין יציאה מהבית לעבודה או לפעילות שתיתן לך תוכן ומשמעות בחיים לבין להישאר עוד עם תינוקך הזקוק לך בשלב זה.

לא כל כך ברורה לי מה השאלה שאת מפנה אלינו. האם את רוצה שנייעץ לך במה תוכלי לעבוד בחצי משרה? האם את רוצה שנכריע עבורך בהתלבטות? האם את רוצה שניבדוק יחד איתך מה הרקע למצוקתך, אולי יש גורמים נפשיים עמוקים יותר בתמונה?

זכרי שהגעת לפורום פסיכולוגיה, ולכן לא אוכל לתת לך עצה קונקרטית מה לעשות ואיך לארגן את החיים. אם יש לך התלבטות הנוגעת לחיי הנפש שלך, אשמח לסייע,

כל טוב!

אני כל כולי משקיעה בילדי ועדיו לא מרגישה סיפוק אים עצמי אני מרגישה כזו ביזבוז אחד גדוללל

שלום רחל,

ילדים הם מקור לשמחה, גאווה, אהבה וסיפוק, אבל הם בהחלט לא הכל בחיים. חשוב שתחזרי בהדרגה למעגל העבודה, למעגל חברתי, ותפתחי לך גם תחביבים ועיסוקים משמעותיים (למשל, אפשר לתרום לכיתה או לבית הספר של הילדים, וכך גם להיות אמא משקיעה וגם להרגיש סיפוק התנדבותי).

יש כמובן דברים שאפשר לעשות במשרה חלקית או במסגרת חלקית, שיאפשרו לך לחלק את הזמן כרצונך.

יתכן שאת סובלת מדכאון או חרדות, בעקבות הלידה או ללא קשר אליה. אם הסבל ממשיך, כדאי לפנות להערכה וטיפול מקצועי.

כל טוב,

שלום לך,

הכתובת שלכם היא לשכת הפסיכיאטר המחוזי באזור מגוריכם.

מאז חיקוק חוק זכויות החולה בשנת 1996 הושמו מגבלות רציניות לאפשרות לאישפוז כפוי, אך הוא עדיין אפשרי במצבים של פסיכוזה או סכנה לפגיעה באחרים על רקע ליקוי בשיפוט (סכנה לפגיעה עצמית היא מקרה גבולי).

בכל מקרה, הפסיכיאטר רשאי להזמין לבדיקה, לבדיקה כפוייה, רשאי לכפות אישפוז ורשאי לכפות טיפול אמבולטורי (יומי) בלי אישפוז.

למותר לציין שעדיף יהיה אלף מונים אם בעזרתכם ובתמיכתכם היא תצליח להגיע מרצונה להתייעצות פסיכיאטרית ולהתחיל תהליך של טיפול נפשי ותרופתי.

בהצלחה!

שלום לך,

אני שומעת שאת סובלת מחיי זוגיות מאד גרועים ולא מספקים, האהבה מסתתרת, התקשורת לא קיימת, הקשר מתנהל דרך ריבים וחיכוכים, והסיבות להישאר הן בעיקר "אינטרסים" כפי שאת אומרת.

מכיון שיש ילדה משותפת, ומכיון שאת לא ממש מבינה ויודעת מה התקלקל והשתבש, מאד כדאי לתת נסיון לטיפול זוגי בטרם תחליטי לפרק את החבילה.

טיפול זוגי עוזר לכל אחד מבני הזוג להבין מה בדיוק מפריע לו, מה חלקו האישי בליקויים, ובעיקר עוזר לבנות תקשורת סבירה ובונה. תקשורת טובה נחוצה מאד גם אם תחילטו להיפרד.

אם אין אפשרות לטיפול זוגי פני בעצמך לטיפול או ייעוץ כדי לברר לעצמך מה את רוצה ואיך ממשיכים הלאה.

תוכלי לקבל טיפול דרך קופת חולים, דרך מרפאה לבריאות הנפש, דרך תחנות ייעוץ למשפחה של העירייה, דרך הרווחה, באופן פרטי ועוד.

כל טוב

שלום משה,

אני לא עובדת של קופת חולים, לכן לא אוכל להסביר בשמם את המצב או את הסיבות לו.

פנה למוקד הלקוחות של הקופה והגש את תלונתך.

אתה יכול לפנות גם למרפאה לבריאות הנפש של משרד הבריאות, שם הטיפול בחינם.

בהצלחה

שלום לך,

אני מבינה שאת נתונה בסערה רגשית, מבולבלת וחצוייה: בין הרגש לשכל, בין אמונה לפחד, בין ההווה לעתיד..

אני תוהה אם פנית לפורום באמת בכדי שנגיד לך מה לעשות....

אני מקווה שאת יודעת ומבינה שאין אף אדם בעולם, מלבדך, שיכול להכריע בשאלה, או להגיד לך מה עלייך לעשות או לא לעשות. משפחה, חברים, אנשי מקצוע, כולם יכולים להיות אוזן קשבת ויד תומכת, אך רק את יכולה להחליט על הבחירות המשמעותיות בחייך.

חשוב שתקבלי מקסימום מידע על המחלה, על חומרתה ועל דרכי הטיפול בה. לגיטימי שתבקשי להיפגש יחד עם הרופא המטפל, ותשמעי ממנה את התרשמותה. לגיטימי גם לבקש ייעוץ גנטי במקרה ותרצי להביא איתו ילדים לעולם.

על בסיס מידע רחב ותמונה כוללת של האדם ושל היחסים שלך איתו, תוכלי לקבל החלטה בוגרת לכאן או לכאן, שתוכלי לחיות עימה בלב שלם, גם אם המחיר שלה יהיה יקר.

כל טוב!

שלום ליאת,

כעקרון, כל ההפרעות הנפשיות מושפעות משילוב של תורשה וסביבה. כלומר, יש צורך ברגישות גנטית, אשר מתפרצת לכדי הפרעה עקב גורמי לחץ סביבתיים, אקוטיים או מתמשכים.

המחקר בנושא זה מרתק, אך עודנו בחיתוליו. קשה להגדיר במדוייק את המרכיב התורשתי מול הסביבתי במקרים שתארך. בהחלט סביר שהקשיים שהיו בבית עוררו מתח, חרדה או דכאון.

אם בעלך מוטרד לגבי השפעת הסביבה בה גדל על מצבו הנפשי, כדאי לברר זאת עם איש מקצוע.

כל טוב!

רוני היי

תודה רבה על תשובתך

נכון, את שרויה בכאב. אבל אין חייים לנצח. אמך הגיעה לגיל מכובד ביותר. ממה שהסקתי, היא נגאלה מיסורים קשים. כל מוות כואב. התאלמנתי לפני שנה. בעלי היה בן 67. האבל מכביד מאוד על ילדי וכמובן עלי. האמיני לי, קשה יותר לאבד בעל. מדרך הטבע שהורים ימותו לפני ילדיהם. תתנחמי שאמך היתה ועדיין כל כך אהובה.

שלום לך אורנית,

אמא היתה ה"לב" הפועם של חייך. היא היתה העוגן, נוכחותה נתנה לך תחושה של בטחון, קביעות והמשכיות. בלעדיה הכל נראה מתפורר וחסר טעם. יקח עוד זמן עד שתשובי ותתחברי לתחושות של שייכות וחיות.

את זכית למתנה אדירה שלא כל אחד זוכה לה, דמות אם יקרה, משמעותית וטובה, אני משתתפת בצערך העמוק עם לכתה.

בשנה הקרובה תעברי תהליך של אבל ופרידה, ועימו תהליך של גישוש לקראת מקורות חדשים של שייכות ומשמעות. לכל אחד אבל אישי משלו, כל התגובות הרגשיות שלך ושל ילדייך הן טבעיות ונורמליות.

היי אוזן קשבת לילדייך ולמצוקתם. אני בטוחה שהם יתאוששו וימשיכו לטפח חיים משל עצמם.

גם את, בהמשך הדרך, אולי תרצי לעבור תהליך של חשבון נפש לגבי אורח החיים שלך וקשרייך החברתיים. טיפול נפשי יכול להיות מקום מצויין בשבילך כדי לעבד את האובדן, ולקחת את חייך למקום של התפתחות ובנייה חדשה.


היי בטוב,

רוני יקרה

תודה על התיחסותך החשובה לי מאוד מאוד . את מקסימה ועוזרת לי מאוד!
האם תוכלי להמליץ לי על טיפול נפשי (גרים בחיפה) או דרך אחרת להכיר אנשים חדשים כדי לבנות את עצמי??
תודה לך מקרב לב
אורנית

שלום אורנית,

אני שמחה שיכולתי לתמוך בך מעט.

לצערי לא אוכל להמליץ כאן על מטפלים. תוכלי לפנות למרפאה לבריאות הנפש באזור מגורייך, לקופות החולים או לטיפול פרטי. אם את רוצה לעבוד על הכישורים החברתיים שלך תוכלי להנות מאד מטיפול קבוצתי (תמצאי מידע באינטרנט).

חברות חדשות אפשר להכיר אם תצאי קצת יותר אל העולם: חוגים, לימודים, קבוצות בעלות מטרה משותפת (התנדבות, טיולים). אפילו בגינות של כלבים אנשים מתיידדים, בפורומים באינטרנט, בקיצור: בכל מקום שיש בו מרחב למפגש. זה הזמן גם לחדש קשרים ישנים שהתנתקו וקשרים עם המשפחה המורחבת.

יתכן ש"הסתיידת" מבחינת כישורים חברתיים, ועלייך ללמוד מחדש ליזום שיחה, ליצור ולשמר קשר ולא לחשוש מזרים. אם קשה לך להתפתח לבד בתחום הזה, טיפול מאד יקדם אותך.

כל טוב!

רוני יקרה
ראשית אני אסירת תודות לך מהלב!!
לצערי אני נמצאת כעת "בסרט"
כנראה שטרם "עיכלתי" שאיבדתי את אימי
לצערי כשהצרות באות הן באות ביחד, :בעלי ( אנו נשואים 23 שנים) סובל במשך השנים מכליותיו שאינן מתפקדות טוב ולאחרונה נאמר לו שהמצב החמיר( דבר שחששתי ממנו כל השנים והדחקתי) וכנראה שהרופא אמר לו להתכוננן לדיאליזה -
רוני, כשהוא העיז לספר לי זאת לא הצלחתי להרדם דקה בלילה והמחשבות רצות בליבי( כמובן שאינני רוצה לשתף את ילדיי האהובים ולצער אותם) איך מתמודדים רוני??
אני בתחושה שעין רעה פגעה במשפחתי כאילו קללה רובצת עלינו.
אגב, אני חוזרת מחר לעבודתי האם אני נוהגת בתבונה לדעתך???
סליחה שאני מלאה אותך בבעיותיי הרבים, את נותנת לי כוחות ומנתבת אותי להתנהגות רצוייה והתמודדות
תודה גדולה מהלב
אורנית

הי אורנית,

אכן צרות באות בצרורות )-:

אני משתתפת איתכם בדאגה ובצער, ומאחלת לבעלך רפואה שלמה.

עם זאת, דיאליזה זה לא סוף העולם. אני מכירה מספר חולי דיאליזה שמנהלים חיים מלאים ואיכותיים. אחד מהם, בן 75, יצא לאחרונה לקרוז מסביב לעולם באנייה המצויידת במכונת דיאליזה. אין דבר העומד בפני הרצון!

התפרצות מחלה היא משבר שלעיתים מביא איתו מחשבה מחודשת על סדרי עדיפויות וערכים בחיים. לעיתים אנשים חשים התחזקות אישית, זוגית, אמונית וערכית כתוצאה מכך. אני מקווה שתדעו לקחת את הדברים למקום הזה.

בודאי יש עו"סית במחלקה שתוכל לתמוך ולהסביר מה המשמעויות הנפשיות-משפחתיות של המצב, ואולי להפנות אתכם לקבוצת תמיכה לחולים ולמשפחותיהם.

לצערי לא אוכל ללוות באופן צמוד, בגלל מגבלות הפורום. אני מקווה שתמצאי לך פינה טיפולית חמה משלך, ניכר כי את יכולה להנות ממנה!

רק בריאות וכל טוב!

תודה רבה לך רוני ,
את פשוט מלאך יפה ועושה עבודת קודש
מי ייתן ויהיה טוב
אמן
אורנית

בתקופת הצבא עברתי התקיפה מינית ע"י רופא
זה היה בלי כל קשר למחשבות האובססביות אבל בהחלט יכול היה להשפיע על מה שאני הולך לעשות בעתיד .
תודה

שלום פלוני,

אני שומעת שאתה מוטרד ממספר התנהגויות, שלא ברור לך אם הן טבעיות ונורמליות, או בעייתיות ומחייבות טיפול. אני שומעת גם רקע קשה של תקיפה מינית והתלבטויות הקשורות ביחסים.

מתוך דברייך קשה לי לצייר תמונה ברורה של מי אתה ומה מציק לך. התאור לא מספיק ברור וממצה. זה יכול ללכת להרבה כיוונים, הבעייה לא ברורה ולא ברורה חומרתה והמידה בה אתה סובל.

בכל מקרה, הפורום לא מיועד לאיבחון או לטיפול. נראה שיש צורך ברור באיבחון מצבך על ידי איש מקצוע, שיפנה אותך להמשך טיפול.

חבל להמשיך לסבול, ולהרגיש נשלט על ידי התנהגויות שאתה לא מבין. פנה בהקדם לאיבחון מקצועי אצל פסיכולוג או פסיכיאטר.

בהצלחה

שלום לילי,

מדברייך אני יכול בעיקר להסכים איתך שעובר עלייך משהו, ושחשוב לברר מהו, עבורך ועבור סביבתך, בעיקר הבנות שלך.
ניכר כי את מצויה במצוקה כלשהי, תסכול, או לחץ, שמעיבים על חייך ויוצאים על הבנות שלך.

לא ניתן לדעת מדברייך מה מקור הלחצים שלך, אך נראה כי הצורך לטפל בבנות שלך מקשה עלייך לפנות לעצמך זמן להבין מה עובר עלייך, ובמידה מסוימת מגביר את הלחץ. כדאי לפנות לטיפול שבו תפני לעצמך את הזמן עבורך ועבורך בלבד, ותוכלי לבחון את חייך, לעשות בהם סדר, ולטפל בלחצים המעיקים עלייך, על מנת שיהיה לך ולסביבתך נעים יותר יחד.

בהצלחה

שאלה קטנה/גדולה...

מבחינה פורמלית, כן, עפ״י חוק זכויות החולה רשאי המטופל לקבל סיכום טיפול.

לדעתי אפשר לנהל את הדיאלוג בנושא באווירה נעימה, מבלי להזדקק לחובות וחוקים. אם את המטופלת שהתייעצה כאן לגבי משבר בטיפול, אני שבה וממליצה לסגור את הקשר ברוח חיובית..

בהצלחה

שלום שירה,

אנסה לענות כמיטב יכולתי, אבל אני לא בטוח שאוכל להשאיר אותך עם פחות סימני שאלה. נדמה לי שזה חלק מהעניין, או הקושי שלך, כיוון שלתפיסתי טיפול פסיכולוגי לאו דווקא נותן תשובות, הרבה פעמים הוא רק עוזר לחשוב על השאלות.

באופן כללי טיפול הוא הרבה פעמים תהליך ארוך, ושנה היא לא הרבה זמן במונחים אלו. אם הבעיה הנפשית בתחום התעסוקתי היא ממוקדת וברורה, כמו למשל - חרדה בראיונות עבודה, אז ניתן לטפל בבעיה כזו בזמן קצר יחסית וקיימות טכניקות שונות לכך. אך כאשר הבעיה היא יותר רחבה ונוגעת למשל לשאלות בדבר כיוון בחיים, קושי ביחסי-עבודה וכדומה, הטיפול יכול להיות ממושך וארוך.
לגבי הפרידה, אני מבין בהחלט את הצעתה של המטפלת לעשות פרידה מסודרת, כחלק מהיחסים הבינאישיים שנרקמו בינכם בתקופה הזו. אני סבור שהיא מציעה לא לסגור את הדלת, אלא להיפך, לעשות פרידה כדי להתבונן על התהליך שעברתן יחד, ולהשאיר את הדלת פתוחה עבורך לחזור אם וכאשר תרצי בכך.
לשאלה מתי שמים סוף לטיפול, צריך למצוא תשובה בתוך הטיפול הספציפי. אין תשובה מוכנה מראש. חלק מהמסע המשותף שלכן, כולל גם את השאלה מתי לסיים אותו? ואיך לסיים אותו?

יש כל מיני מסלולים היום שמכשירים מטפלים, בתוך הפסיכולוגיה, בעו"ס, מטפלים במוזיקה, אמנות ועוד. כדאי לך להתעניין יותר בנושא, לקרוא באינטרנט על האפשרויות השונות, ואם עדיין תתלבטי, את תמיד יכולה לנסות תקופה להתנדב במסגרת טיפולית כלשהי, שבה תוכלי לחוש במה כרוכה העבודה הזו.

אני לא חושב שאני יכול לענות לך על השאלה מדוע אינך יודעת מה עוזר לך בטיפול, אבל אולי אוכל לנחם אותך בכך שאת לא לבד בשאלה זו. לא רק מטופלים רבים שואלים את עצמם שאלה זו, אלא גם מטפלים רבים, והמחקר הפסיכולוגי עסוק בשאלה זו בקדחתנות. נדמה שיש מרכיבים שונים שעוזרים לאנשים שונים בבעיות שונות. עם זאת, אני מאמין כי ישנה חשיבות רבה לא רק למה 'מבינים' בטיפול, אלא לתהליך עצמו של קשר משמעותי, עקבי, וההתמודדות עם כל מה שהוא מביא עימו. חוויה רגשית משותפת זו, היא מרכיב חשוב בטיפול שקשה להמשיג במילים. אולי משום כך השאלה הזו נותרת לרוב ללא מענה מילולי מפורש. ברור מדברייך שבקשר הטיפולי שלך ישנה חוויה רגשית חזקה.

ההמלצה המרכזית שלי היא להביא את כל מה שהעלית כאן אל הטיפול, כל אלו שאלות חשובות ביותר השייכות לטיפול עצמו, ולקשר עצמו עם המטפלת. הספקות שלך הם גם כלליים, אבל כדאי מאוד להבין את המרכיב ששייך לקשר עצמו ביניכן. מדברייך עולה שיש לך תחושת תלות במטפלת ואולי תחושה זו מעוררת חרדה לא מודעת, שבעטיה את גם רוצה להפסיק ומפחדת מכך. כמו-כן המחשבות על להיות מטפלת בעצמך עשויות להיות קשורות לרגשות שלך למטפלת שלך, להזדהות עימה ולפנטזיות לגבי טיב הקשר ביניכן. חשוב שתעלי את הנושאים האלו איתה ותוכלי לברר אותם בתוך הקשר שלכן.

בהצלחה

לשחף שלום!
תודה על התשובה המפורטת שכתבת לי.
ניראה שאתה מבין את השאלות שעולות בעקבות המסע שאני עוברת.
כמובן שאשתף את המטפלת בכל זה ואני בטוחה שזה יביא אותנו למקום טוב יותר ומלמד עוד.

לפעמים מחפשים את התשובות (אצלכם בפורום) במקומות אחרים כשהם נמצאים אצלנו.

תודה שוב
הרגעת אותי עם תשובתך.
שירה

שלום אורון

נכון שהחיסיון הכי בטוח הוא באופן פרטי, אך גם במקומות ציבוריים כמו משרד הבריאות אין דיווח לקופת החולים, כך שאתה יכול לשמור את זה בסוד, ולהגביר אתסכוייך למוגנות.
אךהאם אתה רוצה לשמור כל כך בסוד את קשיך?, גם בפני אשתך? (נתת אופציית של גרושין). בצפקידים בטחוניים לא הייתי ממליצה לך לקר או להסתיר, ולמיטב ידיעתי וניסיוני טיפול לא מונע אוטומטית תפקיד.
בכל מקרה בדרכ מקבלים חוות דעת של המטפל לא פשוט להגיע לרשומות עצמן.
יש טיפולים מוזלים במכונים פרטיים שמכשירים מתמחים וסטודנטים.

אני מקווה שתמצא דרך, כי בין שורות דבריך עולה יחס חשדני ולא פשוט אל העולם, וגם כעס וביקורת....


בהצלחה!

שמחתי לראות את תגובתך.
בעיקרון אני עדיין לא נשוי וכנראה לא אהיה בשנים הקרובות (אני עוד צעיר ויש עוד דברים שארצה לעשות לפני) אבל הכוונה שלי הייתה זה שאם ביום אחד יקרה איזה משהו שאצטרך לוותר על החיסיון הרפואי שלי ובכך ישתמשו בפניה שלי אל פסיכולוג כנגדי.

פשוט אני מכיר מקרה מקרוב שקשור לכך...
בכל מקרה אני גר בראשון לציון. האם תוכלי לעזור לי ולהפנות אותי למקומות בהם אוכל לראות פסיכולוג באופן פרטי אך לא יקר?
אפילו סטודנט או סטודנטית מתמחה. העיקר שיהיה לי איזה כיוון כלשהו.

תודה רבה...

שלום משה

לא חשבתי שאתה נשוי, זה הי להדגיש את הדאגה המופרזת לטווח ארוך.
לגבי טיפול, בראשון לדעתי יש מרכז של בריאות הנפש, שם הטיפול חינם.
דרך כל קופות החולים יש טיפולים מוזלים.
לגבי מכונים פשוט תחפש מכונים בראשון לטיפול פסיכולוגי, ותבדוק אם מעסייקם שם מתמחים וסטודנטים. אלו בדרכ, מכונים רציניים שעובדים עם אונירסיטאות.

בהצלחה!

שלום דפנה,

את צודקת, אכן יש קשר הדוק והדדי בין גוף לנפש. חיזוק הגוף מחזק את הנפש, ותנועת הגוף מתניעה ומעוררת את הנפש הכואבת או תקועה. הפעילות הגופנית משחררת למחזור הדם חומרים מרגיעים, כמו אנדורפינים, ומעניקה תחושות של יכולת, יוזמה והתקדמות.

לצערי, הכשרת פסיכולוגים אינה כוללת לימוד היבטים אלו באופן מעמיק. על כן לא אוכל לתת לך המלצות ספציפיות.

נראה לי, שכמו בכל שאר תחומי החיים, גם כאן חשוב שהאדם ימצא את סוג הפעילות אשר אליו הוא מתחבר ביותר. פעילות הנותנת לו הרגשה טובה ותחושת הישג, נוחה וזמינה. הליכה, שחייה, ריצה קלה, פעילות בבית או מחוצה לו, הכל מצויין. חשוב להיות קשובים לצרכים של הגוף והנפש, לא ללחוץ יתר על המידה, ולדעת להיות סלחנים כשאין כוח.

במקרה של דכאון, חשוב לשלב זאת בטיפול נפשי.

תרגישי טוב

שוב שלום לך,

יפה שאת מתעניינת בפסיכולוגיה.

לצערי, אין לנו את הזמן והמשאבים לדון כאן בענייני תיאוריה ועניינים כלליים. אנחנו משיבים רק למצוקות אישיות שאנשים מביאים לכאן. לכל שאלותייך תוכלי למצוא מענה באמצעות חיפוש ברשת.

כל טוב,

שלום לך,

תודה על פנייתך הכנה והאמיצה. אכן הבעייה שאת מתארת מטילה צל כבד על חייך, מסכנת את שלמות הזוגיות שלך והורסת את שמחת החיים וההנאה מהתא המשפחתי שבנית. ניתן לאמר שאת סובלת מקינאה אובססיבית, שבודאי יש לה מחירים נוספים על אלו שמנית כאן.

קשה, כמובן, לנתח במסגרת זו ממה נובעת הקינאה. האם מרגשי אשם על הקשר הקודם שניהלת עם גבר נשוי? האם בגלל צורך מופרז בשליטה וידיעה? או נטייה לתלות? האם בגלל היבטים בביוגרפיה האישית שלך ושל הורייך? האם בגלל תכונות של בן זוגך והדינמיקה ביניכם?

מה שמסתמן הוא, שאת כנראה סובלת מחוסר בטחון, ומתקשה להאמין שאת יכולה וראויה להיות האישה הראשונה, היחידה, המרכזית והאהובה. בעבר חוסר הבטחון הזה הביא אותך להסתפק במעמד "האישה השנייה", וכעת שוב קשה לך להאמין באמיתות ובעקביות אהבתו של בן זוגך.

כידוע, נבואות נוטות להגשים את עצמן, ועל כן התנהגויות הנובעות מקינאה עלולות להחוות על ידי הצד השני כשתלטנות ורכושנות, ולהרחיק את בן זוגך. מעטים הגברים המסוגלים להגיב באמפתיה ואורך רוח לאורך זמן. עלייך לגייס כוחות, תעצומות נפש והרבה אמונה כדי להכיל את חרדתך ולקיים זוגיות נינוחה ומאפשרת מרחב.


לצערי, במסגרת הפורום לא נוכל לתת לך עצה שתשפר באופן ממשי את המצב. מכיון שמצוקתך נמשכת מזה שנים, ופוגעת במידה ניכרת בתפקוד הרגשי, הזוגי והאישי שלך, עלייך לשקול לפנות לטיפול נפשי. בטיפול תוכלי לברר את שורשי חוסר הבטחון, התלות והקינאה, וכמובן לעבוד עליהם עד שיפחתו במידה ניכרת.

אני רוצה להסב את תשומת ליבך לכך שתפקודך כאם עלול להיפגע עקב המצב שתארת. ילדך זקוק למיטב תשומת הלב וההשקעה, וכמובן לתא משפחתי בטוח ויציב. כדאי לשקול טיפול אישי, או זוגי, ולו כדי להבטיח שילדך יגדל בסביבה הרגועה והאמינה שמגיעה לו.

כל טוב ובהצלחה

רציתי לדעת איזהו טיפול מדוייק עליי לעבור אני קראתי פה בפורומים שאלות ותשובות ונמנו מס' סוגי טיפולים .. במה עליי להתמקד ? ואיזה סוג של טיפול ראוי לי

ושאלה נוספת האם רמת הורמנים גבוהה אצל אישה (ולאו דווקא אחרי לידה ) באופן כללי , יכולה לגרום לחרדות/ פחדים ? ?

אוכל לומר לך בבטחה שעם כול הקושי הקיים כרגע בזוגיות שלי ובהתמודדת שלי בגידול הילד לבד ( כמו שציינתי בן זוגי נמצא בחו"ל) אני אוספת את כול הכוחות שקיימים בי ותמיד אומרת שכנראה מלאכים טובים שומרים עליי שנותנים בי את הסבלנות את האהבה ואת כוחות הנפש לתת לילד שלי את מלוא צומת הלב ואהבה

ואולי בעצם הוא המלאך ששומר עליי בשפיותיי :-)

תודה על האכפתיות ועל תגובתך

יש שתי אסכולות מרכזיות לטיפול נפשי: טיפול דינמי (המתבסס על התורה הפסיכואנליטית) וטיפול קוגנטיבי התנהגותי. אני מתרשמת ששתי האפשרויות יכולות לעזור לך מאד. קיראי ברשת על שתי השיטות, וראי מה מדבר אלייך יותר.

לגבי היבטים פיזיולוגיים של החרדה, כדאי להתייעץ עם רופא. פעילות הורמונלית לא תקינה (למשל של בלוטת התריס) או פעילות לא תקינה של מוליכים עצביים (כמו סרטונין) עלולים לגרום לבעיות במצב הרוח ולחרדות. פסיכיאטר יוכל להסביר לך עוד, ואולי להתאים לך טיפול תרופתי במידת הצורך.

כל טוב!