פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום יעל,

אינני יכול להציע לך פתרון מסוים למצב שאת מתארת. את מתארת סיטואציה מורכבת שבה יש אובדן של הורים, קשר קרוב אך חונק בין אחיות שנותרו לבד, והתלבטויות בנושאים אישיים ובינאישיים הנוגעים לזוגיות, ילדים, קריירה וכן הלאה.

מדברייך עולה כי הקשר עם אחותך מאוד קשה לך ואת מרגישה שגם עוצר אותך. ההמלצה שניתן לתת היא לנסות לפתוח ערוצי תקשורת ביניכן שבמסגרתן תוכלו להתוות מחדש את אופי הקשר ביניכן, כך שתוכלו גם להנות מהקשר ולהשתמש בו גם כתומך, דוחף ומניע, ולא רק תוקע.

לעיתים קרובות קשה מאוד לייצר תקשורת שכזו ללא עזרה מקצועית. כך שעל אף שציינת כי כבר היית בייעוץ פסיכולוגי, אני ממליץ לך לחשוב על טיפול זוגי, לך ולאחותך, שבו תוכלו לנהל משא ומתן על אופי הקשר, על מנת לא לאבד אותו.

את יכולה כמובן לפנות גם בעצמך לטיפול ולנסות להבין את התפקיד שיש לאחותך בתוך חיי הנפש שלך, ומה התפקיד שלה בקושי שאת מרגישה להגשים את עצמך.

בהצלחה

התגובה שקיבלתי כנה ומלאת רצון לעזור אבל "נכונה" מדי, צפויה מדי... לא ממש מחדשת לי.
כמובן שגם אני חשבתי על הרעיון של פגישה משותפת שלנו, האחיות, עם יועץ מקצועי - אבל אחותי לא רצתה. זכותה.
החשיבה שלי צריכה להיות על עצמי: מה עושה לי טוב, מה מחזק אותי. מה אני אוהבת.
להפנות את תשומת הלב שלי אלי, ופחות לתת לדגש מה טוב לאחרים, מה הם רוצים/אומרים/מרגישים (כפי שחינכו אותנו בילדותנו וקשה לנו לצאת מהדפוס הזה).
אחרי כשלוש שנים של ייעוץ פסיכולוגי אני מרגישה שלמדתי משהו חשוב:
החיים שלי - הם באחריותי. מה שאעשה/לא אעשה בהם תלוי רק בי. אני המושכת בחוטים.
אם אמשיך להיות "קורבן" (של נסיבות, של מחשבותיי, של אנשים אחרים) לעולם לא אהיה חופשית להיות מה שאני רוצה.
זה נשמע כמו מנטרות מאיזה עיתון נשים או משהו, אבל זה עוזר. באמת.
מאחלת לעצמי להתחזק מבפנים, להקשיב (גם) לקול שלי ולעשות (גם) למען עצמי.

ואותו איחול - הלוואי שיצליח לגעת גם באנשים אחרים הזקוקים לו.

שלום שלומי,

קשה לאמר אמירה כללית שיפוטית וגורפת לגבי תחושה כזו או אחרת, לפיה בן אדם בוחר לנהל את חייו.

אין בחוסר רצון להביא ילדים לעולם כשלעצמו היבט פתולוגי כלשהו, המעיד על הפרעה בשיפוט או בעיה נפשית. רצונו של אדם כבודו, ויש הרבה אנשים שזו בחירתם, והם חיים עימה בשלום חיים מלאים ופוריים.

השאלה שכדאי לשאול היא על מה "יושב" חוסר הרצון להביא ילדים לעולם.

אם חוסר הרצון נובע מהיבטים של סבל, חוסר בטחון או קושי, כדאי לטפל בהם, ולראות האם התחזקות האישיות משנה גם את התפיסה לגבי הורות. היבטים אלו יכולים להיות, למשל: טראומות ילדות או חוויות קשות עם ההורים, אשר האדם רוצה לחסוך מהדור הבא, תחושת חוסר מסוגלות להיות הורה, קושי ביצירת קשר זוגי אינטימי לצורך הבאת ילדים, קושי בקשרים אנושיים בכלל, ועם ילדים בפרט, תחושת "עקרות" נפשית, התבודדות מופרזת וכיוב'.

אנשים אחרים נהנים מתחושות טובות של בטחון וערך עצמיים, ובוחרים לא להביא ילדים מסיבות אידאולוגיות, משיקולי קריירה, או מתחושה אישית כלשהי. זו כמובן בחירה לגיטימית ואין בה פסול. לא כולם חייבים להתיישר לפי נורמות חברתיות.

אם אתה גבר צעיר, יש לך עוד זמן לשקול את העדפותייך,

שכל הורה לעתיד חייב לשאול את עצמו מניין בא רצונו להביא לדים לעולם. לעיתים המניעים הנסתרים הם מורכבים, שלא לאמר בעייתיים, לא פחות מאי הרצון להוליד, ורק המודעות העמוקה להם תאפשר הורות טובה.

אבי שלום,

השבתי לשאלתך זו ב22.9.2009.

מכיון שהנושא עדיין מטריד אותך, מאד מומלץ לפנות לטיפול לשם בירור העניין ופתרונו.

כל טוב

שלום ליטל,

התדירות המקובלת לטיפול פסיכודינמי היא פעם-פעמיים בשבוע.

תדירות של ארבע פעמים בשבוע אופיינית לשיטת טיפול אחרת, ששמה פסיכואנליזה. פסיכואנליזה מתנהלת בד"כ כאשר המטופל שוכב על ספה, ומשכה עולה על שנה ומגיע בד"כ למספר שנים. כדי לבצע פסיכואנליזה על המטפל להיות פסיכואנליטיקאי מוסמך, בעל רשיון מן החברה הפסיכואנליטית, או מתמחה במכון הפסיכואנליטי.

מותר וכדאי לבקש הבהרות לגבי מתכונת הטיפול, מטרותיו, שיטתו ואופי הכשרתו של המטפל, לרבות תעודות המעידות על מומחיותו.

לאור סבלך הנפשי, וההשקעה הרבה הנדרשת בטיפול, את בהחלט יכולה לבקש חוות דעת נוספת, אצל מטפל אחר מאותה גישה (דינמית) או גישה אחרת (למשל, קוגנטיבית התנהגותית, ועוד).

שלום עלמה,

את כותבת על סיטואציה מורכבת ולאור היסטוריה ארוכה, וקשה עד בלתי אפשרי לתת תשובה פשוטה. מה שחשוב הוא בעיקר מה שאת מרגישה. בסופו של דבר תצטרכי להחליט על פי מה שאת מרגישה.

מבחינה טכנית יבשה, אכן סודיות הטיפול של אדם מעל גיל 18 קובעת כי אין לערב אדם נוסף (שלא לצורכי הדרכה והתייעצות - כלומר עם דמויות מקצועיות אחרות) ללא אישור המטופל. מצבי קיצון כגון סכנה של פגיעה בעצמי או פגיעה באחרים יכולים להוביל להפרה של כלל זה.

עם זאת, טיפול הוא לעיתים רחוקות יבש וחשוב לנסות להבין את ההתרחשות בקשר הטיפולי הייחודי שלכן. לפי דברייך נראה כי את פגועה פעמיים, בפעם הראשונה על המעילה באימון, ובפעם השנייה על אופן ההתמודדות של המטפלת עם תחושותייך בעקבות זאת.
רצוי להביא אל הטיפול גם את הפגיעה הזו. נדמה כי אתן מדברות על מה אפשר לדבר בקשר ביניכן ומה לא? עד כמה יש פתיחות ואפשרות לדבר? על מה אי אפשר? מה לא נכנס לקשר? גם המטפלת לא בטוחה מה היא יכולה להביא לקשר, כפי שאמרה לך. אך אין בכך דווקא להאשים או להעביר אלייך את האחריות, אלא אולי הזמנה לבחון את הקשר שלכן, ומה הגבולות שלו ושל הדיבור בתוכו. אתן יכולות כמובן להיות אפשרויות נוספות שיעלו בבירור של הקשר ביניכן לאור האירועים שאת מתארת.

חשוב לבחון את האכזבה שלך, ורצוי, אם זה מתאפשר, לעשות זאת בתוך הקשר הטיפולי.

בהצלחה

אני בדעה שאיש מקצוע צריך גם לדעת לקחת אחריות על הטעויות שהוא עושה .
וגם לחשוב איזה מסר היא מעבירה לי שהיא מתקשרת לאימי ומבקשת ממנה לתת לי צומת לב וכו.
אני בת 30 (ולא משהו..) אדם בוגר
אם היא הייתה מוטרדת הייתה יכולה להתקשר אלי (יש לה את מספר הנייד שלי) או לכתוב לי מייל ולבדוק אם אני בסדר .

היא הודתה מצד אחד שטעתה אבל מצד שני העבירה חלק מהאחריות חזרה אלי (שאני שומרת דיסטנס וכו).
מפריע לי שלא לקחה בעלות על הטעות שלה בצורה מלאה .

וכן.. היא יודעת מה אני חושבת ומרגישה

שב"ש
עלמה

שלום לך,

פנטזיות במהלך טיפול פסיכולוגי הן דבר נפוץ שאין צורך להבהל ממנו. מדובר בחלק מן התהליך הטיפולי, וכדאי מאוד למצוא את הדרך להעלות את הנושא בתוך הטיפול ולברר אותו לעומק. פנטזיות על דמות טיפולית יכולה לבטא מגוון רחב של רגשות וחוויות נפשיות מהיחס המיוחד לדמויות מטפלות, עד מורכבות היחסים עם דמויות שונות בתוכנו. הבירור יכול לעזור להעמיק את הקשר שלך אל עצמך ואת הקשר הטיפולי, על אף המבוכה והקושי שבוודאי יהיו בהתחלה.
מאמצים להפסיק את זה לרוב לא ישאו פרי, היו וקשה מאוד להפסיק באופן מודע לא לחשוב על משהו, ולרוב ככל שאנחנו מנסים להפסיק כך אנו מגבירים את החשיבה עליו. במקום זאת מומלץ לתת יותר חופש לפנטזיות להופיע ולהעלם באופן טבעי מעצמן, ולהעלות את זה בקצב שלך בתוך הטיפול.

בהצלחה

שלום לך,

אני מוחה בתוקף על ההגדרה של 40+ כ"מבוגרת"! 40 הוא ה-30 החדש, וגם אם יש לנו קמטוט הבעה פה ושם, הרווחנו אותם בצדק ובכבוד. אני איתך במאבקך הצודק נגד שיני הזמן, ובעד הזכות לילדות מאושרת, לעולם לא מאוחר מדי..

וברצינות, המטפל שלך נשמע מסור ואכפתי מאין כמוהו. נסי לא "להתנגד" להזמנה שלו להתמסר לטיפולו, ולהרשות לילדה הפנימית לנוח מעט ולקבל מענה לצרכיה. זה לא נשמע לי דיבור מגוחך, אלא דיבור אכפתי ועוזר. אני בטוחה שהוא פונה גם אל הבוגרת שבך, ואולי בסוף הילדה והאישה הפנימית ישלימו ויתיידדו.

מעבר לכך, אני מזהה אצלך כשרון כתיבה, המבוסס על עולם פנימי ועולם של דימויים עשיר. אולי נסי לפנות קצת זמן לעצמך, ותפתחי את כשרונך בקורס לכתיבה יוצרת, או כיוב'? זה לא הזמן להזדקן, זה הזמן להתפתח ולגלות את היצירתיות שלך. סביר שהכתיבה תסייע לך לעבד חוויות קשות ממרחק בטוח.

עד 120!

גם את כותבת יפה, קראתי כמה פעמים את מה שכתבתי (וגם את מה שאת כתבת) כדי למצוא סימנים לכשרון ולעולם הפנימי העשיר בהודעה הקצת מבולבלת ואימפולסיבית שלי, זה לא שאני לא מסכימה איתך, החלטתי להסכים עם כל מי שאומר עלי משהו טוב, זו חכמה שבאה עם הגיל. אנחנו הולכות ומתחזקות,

שלום רונן

מאחר והמוקד של בעייתך הוא פיזיולוגי, וכדור נוגד דיכאון וחרדה עזר לך, הייתי מציעה לך להפנות את השאלה שלך לפורום של פסיכיאטרים שהידע הרפואי שלהם הרבהיותר גדול מהידע שלי. כמו כן הם בקיאים יותר בממצאים ויכולים לקיים ק'שר טוב יותר עם רופאים שבדקו אותך.מצבים נפשיים משפיעים על הגוף ותפקודו, לא ברור ל מה תשובת הרופאים לאי הממצאים, האם הם לא הפנו לתחום הנפשי/פסיכיאטרי? אני אישית לא נתקלתי בבעיה שאתה מתאר על רקע נפשי אצל מבוגרים.
יחד עם זאת אין ספק שאתה זקוק לתמיכה רגשית על רקע המצוקה שהתפתחה בעקבות הסמפטום, וזאת נית לקבל בטיפול נפשי, ואם אכן מקור הסמפטום הוא נפשי הטיפול בסופו של דבר ישפיע גם עליו.

בהצלחה1

שלום נרקיס 5

לא כל כך ברור מפנייתך האם הקושי נובע מתלות מאוד חזקה בבעל, שזה נושא לטיפול אישי. את מתארת את בעלך שבוגד בך בנסיעותיו לחול. ונראה לי שזו מרכז הבעיה. הדבר לא יפתר אם לא יהיה שיתוף פעולה בינכם בטיפול זוגי. אם הדבר בלתי אפשרי כדאי שתשאלי את עצמך איזו מערכת זוגית את רוצה בחייך.
אין לי שום ספק שאת סובלת אבל עמדה פסיבית קורבנית לצערי לא תקדם אותך.
הייתי מציעה לך לפנות לטיפול שם תוכלי לברר לעצמך איזה חיים את רוצה לעצמך, וכיצד להשיגם.


בהצלחה!

שלום לך

אתה צודק אכן עברת חיים קשים מאוד, ושלמת מחירים רגשיים רבים. אך בצד זה אתה ללא ספק אדם עם כוחות ויכולות מרשימות ביותר, ולא סתם הגעת להשגים.
אך הכוחות אוזלים לך, ושוב אתה צודק, הדברים המודחקים מתחילים צוף ולהעלות ואין לך יותר כוחות להדחיק ולהיות מנוכר לחלקים בעצמך.
אני חושבת שזה הזמן לפנות שוב לטיפול, הגיע הזמן שאתה תוכל להרפות ולהרשות לעצמך להשען על מישהו, בסופו של דבר זה גם ישפיע לטובה על הקשירם הזוגיים שלך.

בהצלחה!

שלום מיכל,

לא צפיתי בסדרה ב"טיפול", אך שמעתי עליה רבות ונצורות. אני תמיד בעד דרמה איכותית, אך מן הסתם כדאי לזכור שמדובר בסדרה מתוסרטת, ולא להעביר את הציפיות אחד לאחד אל המציאות. אולי אחרים שצפו בסדרה יוכלו להגיד יותר.

הרפייה ודמיון מודרך הם כלים מצויינים. מטפלים רבים עובדים עם כלים אלו, אם את מעוניינת להתנסות בכך.

השימוש בשם הוא חלק טבעי משיחה בין בני אדם. קשה לי לדמיין מצב טיפולי, או מצב שיחתי אחר, בו לא פונים זה לזה בשם. בחו"ל לעיתים המטפל מתקרא בתוארו ובשם משפחתו (כמו ד"ר פרנק) ואילו המטופל בשמו הפרטי. הדבר יוצר תחושה של הירארכיה ודיסטנס. בארץ הדבר אינו מקובל, ושני הצדדים מזדהים בשמם הפרטי ולעיתים אף בכינויי חיבה (שושי, רחלי, דובי). (כשמטופלים מתחילים לקרוא לי "מותק" אני מבינה שיש אולי בעייה קטנה).

אגב, מיכל, למה הציפיה לתגובתנו "בהקדם"? האם יש כאן דחיפות כלשהי?

כל טוב,

לא היה צורך בציון הפנייה כדחופה. תודה על מענה מקצועי

שלום לך,

שחף ביתן ואנוכי השבנו על שאלתך זו בתאריך 24.8.

איננו משיבים על שאלות חוזרות,

אולי בפורום אחר יוכלו לתרום לך משהו נוסף, ואם אתה מרגיש תקוע בחייך מוטב להעזר בטיפול

בהצלחה

שלום לירון,

את מאד רגישה למצוקתה של אחותך, וקולטת נכון שהתנהגותה האגרסיבית היא תוצאה של חוסר בטחון וסבל רב. נסי לשחרר את דימוי ה"מפלצת", אם זה יעזור לך להכיל אותה יותר טוב ולא להיכנס איתה לעימותים מיותרים.

גם לי נשמע שאחותך מתקשה להתמודד עם סיבלה ולצאת ממעגל קסמים שלילי, ובודאי היא יכולה להעזר בטיפול. אם קשה לשקף לה את מצוקתה ולדבר אל ליבה, אולי תוכלו להחליט שבעייתה של אחותך היא למעשה בעייה של כל המערכת המשפחתית, ולפנות יחד לטיפול משפחתי.

יתכן כי אחותך מרגישה בסתר ליבה כ"כבשה השחורה" במשפחה, ולכן מתנגדת להנציח את הסטיגמה ולפנות לטיפול אישי. טיפול משפחתי יתן לה הרגשה (נכונה) שכולכם שותפים לקשיים וגם לתמיכה.

אפשר גם שאמא או ההורים יפנו לייעוץ והדרכה מקצועיים, ובהמשך יבקשו מאחותך להצטרף.

כל טוב

אני חולק עליך קצת בנושא, אני לא חושב שיש כזה דבר "טוב" או "רע", כמו "אמת" ו"שקר" זה דבר שהוא סובייקיבי, ביסוד שלנו כולנו "טובים", האמת שלנו משתנה מאדם לאדם.

אני כן מסכים איתך שהמחלה היא כמו כל מחלה (רק שמחלת הנפש קשה ממחלת הגוף..)

אני חושבת שזה תלוי את מי אתה שואל .
כמעט בכול נושא שלמדתי, היה את ההשוואה בין ה הלוח החלק של הביהביוריסיטים , ופסיכודינאמים .
אני ממש קטונתי מלכתוב על זה
אבל אתה יודע, אני ממש אוהבת ככה , להתפלסף על הדברים האלה . ואתה ממש עוזר לי לעשות סדר בראש .
נו טוב, ואתם לא יודעים ממש מי אני.
אז יאללה
אם הבנתי נכון , ושוב קטונתי , המצב שאתה מתאר הוא שהחלק שאמור להפריד בין הלא מודע למודע לא ממש עובד ואז חלקים של האיד דחפים וכו , יוצאים לעולם .
אם הבנתי נכון,זה בערך האדם הנוירוטי = סיכזופרניה .
האמת היא שזה ממש מעניין כי ניראה לי שכול אחד מהפסיכואנלטיקאים רואה את מה שאתה מתאר, בצורה אחרת, אבל גם בצורה מאוד דומה .
ניראה לי שחלק חשבו ש הבעיות של האדם נוצרות מיחס לא תקין של האם . ניראה לי שהכוונה שלהם שכול האנשים נולדים עם טוב לב .
חוז מאחד שהיה רופא ולא חשב כך.
אבל באמת מעניין אותי, איך המחלה מתפרצת מלחץ על האיד? אם לא אז ממה?
פגשתי הרבה את ההשוואה בין התורשה לסביבה .
מקווה שלא פגעתי בך או משהו , ואם אכן פגעתי אני מתנצלת מראש

שלום אבי,

תענוג לקרוא את התיאוריה שלך! אתה שופע תובנות ורעיונות, שעוזרים להבין את נפש האדם ואת טיבעה של המחלה.

גם אני מסכימה שהעולם הפנימי שלנו מורכב מהפנמות (מודעות ולא מודעות) של גרויים מן הסביבה, אם כי אין לשכוח מאפיינים גנטיים ומולדים.

כאב לי לקרוא שאתה חווה את המחלה כהתפרצות של "רע". אני לא מזדהה עם החלוקה ל"רע" מול "טוב".

אולי במקום חלוקה ל"טוב" ו"רע" הייתי מעדיפה חלוקה ל"יש" ו"אין". כלומר, הפנמת חוויות של היעדר, חסך, פגיעות, בדידות וכיוב, מחלישות את ההפנמות של שפע, קבלה ונוכחות.

המשך בהתמודדות שלך עם מחלתך, וכולנו נרוויח מן המחשבות שלך.

מפאת קוצר זמן, לא תמיד אוכל להגיב לתיאוריה, אך אני תמיד קוראת!

טוב האמת בקשר לכתיבת הרעיון הזה ובכלל לכל הדעות שלי בזמן האחרון הוא שאני עברתי משבר לא קטן עם מערכת השיקום בה השתקמתי לפני מס' שנים וזה סחף אותי להמון התלבטויות והרהורים נון סטופ ממש לשאלות קיומיות בסגנון ובעיקר על מחלות נפש ויותר נכון - סכיזופרניה.
ואני באמת מכול הלב חושב שבאמת ההפרדה בין המודע ללא מודע לא קיימת אצל חולי סכיזופרניה בזמן ההתקף ולכן ואני פשוט לקחתי את זה צעד אחד קדימה ואמרתי שקיימים שני קולות או שלא יודע הקול הפנימי פשוט משתנה והוא גם משתנה מאדם לאדם אצלי זה היה יותר בכיוון של הרע כי הייתי אלים מילולית בזמן ההתקף בעיקר איומים ואני חושב שזה קשור לזה שהייתי אקטיבי במחלה ולא כמו רוב הסכיזופרנים שהם פשוט פאסיביים אז זה נורא תלוי ואני פשוט אומר שמשהו לא ברור הדריך אותי לאיומים ולהתנהגות הזאת כאילו משהו שלט בי שלט לי במוח ואני חושב שזה "הקול" של התת מודע כי לא יכול להיות בשום אופן שהייתי מתנהג איך שהתנהגתי אם הייתי מקשיב לקול ההיגיון הקול של המודע.זה הכול.

עכשיו ברצינות, שאנחנו מודעים לעצמנו(לקול הפנימי של המודע) אנחנו לא מודעים לקול של התת מודע ושאנחנו לא מודעים לעצמנו(שוב..למודע) אנחנו מודעים לתת מודע.
נשמע כמו משחק מילים אבל אם ניקח את המערכת יחסים שלנו עם עצמנו, כל אחד לעצמו, עוד מימי אדם וחווה בגן עדן היה את הנחש שהוא בעצם משקף את הקול התשוקה לתאווה לרוע ואת הקול של אלוהים הקול ההגיוני והמודע לעצמו שמבטל את אותו תשוקה,תאווה..
אז זה אומר שהקול הזה האפל והמיסתורי של הרוע בעולם קיים אצלנו אבל בצורה לא מוחשית אנחנו לא יכולים להצביע עליו ולתפוס אותו לעומת זאת הקול של המודע נמצא אצלנו חזק הקול הפנימי שמדריך אותנו שבלעדיו אנחנו לא שווים כלום ובלעדיו אנחנו תלויים בחסדים של השדים שלנו שהתאגרו שנים במערכת ולאט לאט עם הזמן צוברים תאוצה ומנצחים אותנו ומה שנשאר מאיתנו זה בעיקר הרבה שאלות כמו : איך הגענו למצב הזה? מה זה סכיזופרניה? ותמיד נישאר במצב שכויכול מת - המצב לפני המחלה ונישאר עם המטען של תוך כדי המחלה עם שאיפה לצמוח מאותו מצב ושננסה לצמוח ניתקל באותן שאלות.

אני מרגיש טוב רק כשאני שותה אלכוהול, בין היתר אין לי אימון באנשים בעקבות הפציעה,אני מוכר על PTSD בין היתר, הייתי בטיפול פסיכולוגי תקופה ואני שולל את זה, קשה לי להתמיד ובכלל נגד כדורים.לפעמים אני פוגש אנשים שלא ראיתי תקופה או גם דודים, במקום להגיד להם שלום ולחייך אני כמו אבן בלי רגש עושה טובה שאומר שלום חח וזה לא שאני לא שמח לראות את האנשים , חוץ מזה אני תמיד חושד לא מפסיק לרגע, חושב שכולם נגדי בכלל זרים לא נותן להם סיכוי להתחבר אליי.
זהו זה פחות או יותר מהפציעה ועד לשיקום כשבעצם ניסיתי ללמוד תואר פעמיים התחלתי והפסקתי... חוזר ללמוד שוב מקווה שאני אשתנה קצת.

בהמשך, מאחר ולא ראיתי את העוד

יש כל מיני סוגים של טיפול פסיכולוגי, קשה ל להתייחס כי לא ברור מה עברת.
יש טיפולים שממוקדים בפוסט טראומה, כולל EMDR
כך שלא חייבים לדבר, אם זה מה שאתה לא מתחבר.
פוסט טראומטים נוטים להשתמש בחומרים שמקהים את הכאב הנפשי בעיקר, וזה סמפטום מדאיג.
אתה חיב עזרה כלשהי
בהצלחה

שלום דני

פציעה ונכות, מובילות להתמודדויות לא פשוטות, שמכילות בתוכן, אבל וצורך להשלים עם אובדן. מה שהיה הוא לא מה שיהיה.
אתה מדבר הרבה על החלק הפיזי, וזה באמת שייך לתחום אחר של ייעוץ, י אפשר לעשות סוג אחר של ספורט כמו שחייה חתירה במכשיר או סירה וכו'.
אתה רק רומז על ההיבט הנפשי, אבל אם בחרת לפנות פורום כנראה יש שם יותר מזה.
אז כפי שכתבתי בפתיחה, יש בהחלט עבודה רגשית שצריך לעשות, יכול להיות שאתה יכול לקבל טיפול דרך הצבא, או בסיועו.
מה שיהיה יכול להיות גם טוב, אחר ממה שהיה קודם, אבל בתחומים מסויימים אולי טוב יותר. העבודה הרגשית וההתמודדות, עוזרת לנו לגלות דברים וכוחות שלא ידדענו על עצמנו.

בהצלחה!