פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום תומר,

אתה מתאר מאוד בקצרה את רגשותיך, ולא ברור מה העוצמה וההשפעה של הדברים על חייך. עד כמה אתה סובל מכך, ועד כמה זה מפריע לך.
ברור כי התקפי זעם יכולים להיות מאוד קשים, ולעורר מצוקה ותסכול רב. נראה כי אתה אוצר (ועוצר) בתוכך זעם וכעס, אולי מתקופות שונות בחיים, שמאיימים להתפרץ החוצה. אולי זה מבטא תחושות עלבון, פגיעות, תחושות של השפלה או כאב שאתה חווה במפגשים מסוימים. אולי היית רוצה להיות מסוגל להתמודד אחרת עם אנשים כשאתה איתם פנים אל פנים, אך אינך יודע איך, או שאתה מפחד מהתפרצות זעם ממשית שתפגע במישהו.

הצעד הראשון הוא לנסות לגעת בתוכך במקורות הכעס והזעם, ואולי לעמוד על המקורות של הפחד שהוא יתפרץ ויהיה בלתי נשלט.
מעבר לכך, ישנן מגם שיטות להרגעה דרך יוגה, מדיטציה, הרפייה, שדרכן אתה יכול גם להתחבר יותר לעצמך, להקשיב לגוף שלך, וללמוד להרגיע את עצמך.
אתה יכול גם לפנות לטיפול פסיכולוגי. פסיכולוגים רבים משלבים בין טכניקות הרגעה, ובין הבנה מעמיקה של הרגשות שלך.

בהצלחה

שלום לך איילה,

"ילד הורי" הוא כינוי לילד, שקיבל על עצמו תפקיד של מעין "מבוגר אחראי" במשפחה. התפקיד התגבש כתוצאה ממסר גלוי או סמוי מההורים, כתוצאה מאישיותו של הילד וצרכיו, ומשילוב שלהם.

הילד ההורי עשוי להתבגר בטרם עת, ולקחת על עצמו אחריות לשלומם של ההורים ושל התא המשפחתי. הוא לרוב מפתח רגישות רבה לזולת, ומנסה להכיל, להרגיע, להבין ולגשר, גם על חשבון עצמו. לעיתים התפקיד עלול להכביד, להאפיל על הילדות, ולמנוע מהילד את הטיפול ההורי המכיל והמסור המגיע לו. מצד שני יש לתפקיד גם רווחים רבים, במשפחה ומחוצה לה. החינוך לדאגה לאחר וללקיחת אחריות מביאים לכך שילדים הוריים רבים נהיים מנהיגים, בעלי מקצועות טיפוליים וכיוב'. כדי להימנע מהמחירים הכבדים שהילד ההורי עלול לשלם, וכדי לאפשר גמוישות ושמחת חיים בתא המשפחתי, כדאי שיהיה דיאלוג פתוח בנושא בין הילד להוריו.

תוכלי לקרוא על כך עוד בספרה המופלא של אליס מילר "הדרמה של הילד המחונן", וכן בחיפוש באינטרנט בעזרת מילות המפתח "ילד הורי".

כל טוב,

טוב..
אם ככ הרבה מסגרות שאומרים לך מי את ואיך את ויודעים הכל ורוצים הכל ממך לא פלא שאולי אבד הקשר עם העצמי שלך...
אם לא בקופסה אז חושבים מחוץ לקופסה.. "קופסה"

אני אוהב לחשוב שתמיד אני יכל לטוס למקום "שהסיפור" מתחיל מ-0
להיות לבד זה חשוב.. יותר מלהיות ביחיד אם ביחד את מרגישה לבד.. יש עולם יפה בחוץ..

מזל שאין לי ילדים!
חוץ מזה כילד אני זוכר שעדיף לי היה שההורה יהיה "בסדר" וקרוב או לא "בסדר" ורחוק!
בסוף הם סופגים הכל ועדיף שיספגו רק טוב.

שלום לך,

כשהייתי בגילך עבדתי ב"סקרים" בשכונה חרדית בירושלים. נשים חרדיות צעירות הכניסו אותי בשמחה לביתן, (למרות היותי חילונית), ואני זוכרת שיחות מרתקות על הקשיים הרבים, העומס, הבדידות וחיבוטי הנפש, וגם על הכוחות והפתרונות, של אמהות כה צעירות.

אני בטוחה שאת לא לבד במצוקה ובלבטים. נסי למצוא לעצמך חברה או שתיים מסביבתך, להיתמך ולהתייעץ עימן. אפשר לפגוש אימהות במסגרות של הילדים, שכנות, מסגרות התנדבות או מסגרות אחרות שאת יכולה להתחבר אליהן.

אולי גם שרותי הרווחה באזור מגורייך מעניקים קבוצות תמיכה והדרכה (אני יודעת שיש כאלו בבני ברק וירושלים). במקרה של מצוקה קשה, גם טיפול במרפאה לבריאות הנפש הוא פתרון מקל ותומך.

אני בטוחה שגם באמונה ובעולם הדתי יש המון משמעות וכוח. לצערי אני לא מספיק מכירה את העולם הזה. את יכולה לפנות לבר סמכא רוחני ולשאוב ממנו הכוונה ועידוד.

ישר כוח,

שלום לך,

סיפורך מאד נוגע ללב. אני שומעת עד כמה אתה צמא לשייכות, לאהבה ולמימוש עצמי.

אני מאחלת לך הרבה הצלחה בקורס המקצועי, ובהשתלבות בתעסוקה. אולי בקורס תמצא גם חברים חדשים, ואפילו חברה.

כדאי לבדוק האם מיצית את זכויותייך לטיפול ועזרה בהשתלבות בקהילה. אולי תוכל לקבל עוד תמיכה במסגרות שיקומיות וחברתיות. אנא התייעץ בעניין עם עובדת סוציאלית של הביטוח הלאומי.

כל טוב,

מה אתה מפחד כ"כ? שאלת את עצמך? אם הגעת למסקנה שזה רק בראש שלך.. אז אל תאמין לראש שלך.. אתה יודע שזה לא נכון... וזה בתך משהוא אחר..
ובכל מקרה אם זה כן נכון והרפא טעה... אז הטעות הכי גדולה יהיה לא לנצל כל רגע שנישאר לך לחיות- בכיף ,, טוס לחו"ל... בכל מקרה כולנו נמות יום אחד... לא הכל תלוי במה שאתה רוצה...

פשוט תפסיק לירצות כ"כ ותנסה להנות -אז הסיכויים פה זה או שתחייה בכיף או שתמות..
(אם הגעת למסקנה שזה רק בראש שלך)

לך רוצה קצת להקל עליך, ומכונת אותך במחשבה, תעודד את עצמך ותגיד, אם זה קרה לי כמה פעמים ועדין אני חי וקים,,סימן שזה באמת רק התקף חרדה ולא התקף לב, ואולי מחשבה זו תעזור לך להרגע.

שלום יהודה,

התקפי חרדה הם תופעה נפוצה מאד, גם בעקבות ארוע גופני, גם בעקבות לחץ כלשהו, וגם ללא כל סיבה מקדימה. שכיחים מאד התקפים המאופיינים בתגובות פיזיולוגיות עזות כמו לחץ בחזה, קשיי נשימה, דופק מואץ, הזעה, סחרחורות, תחושת איבוד שליטה ופאניקה. זה מאד דרמטי ולא נעים, אך לגמרי לא מסוכן.

כמובן שיש לשלול סיבה גופנית, ואם אתה מרגיש שלא מיצית את הבירור כדאי לפנות לחוות דעת נוספת.

התקפי חרדה ניתנים לטיפול באמצעות תרופות נוגדות חרדה, ו/או באמצעות פסיכותרפיה. הכרת תסמיני החרדה, ולימוד שיטות להרגיעם, עוזרת מאד לקחת את ההתקף בפרופורציה נכונה, ולתת לו לחלוף מבלי להשאיר צלקת נפשית. אם לא מפתחים "פחד מהפחד", ותגובות הימנעות ומלחמה פנימית, ההתקפים שוככים בעוצמתם עד שחולפים להם.

יש אנשים שעבורם התקף החרדה הוא הזדמנות לחשבון נפש. מה "מספרת" החרדה? אולי היא מאותתת על מצוקה כלשהי, או על רצון בשינוי בחיים. אם שאלות אלו מעסיקות ומעניינות אותך, כדאי לפנות לטיפול נפשי מעמיק יותר.

תרגיש טוב!

שלום א.

אתה מתאר מצב של חוסר אמון בין בני-זוג, דבר שמקשה לבסס זוגיות וקרבה. חשוב שתעלה את הנושא הזה ביניכם, כאשר המוקד הוא לא העישון, אלא הצורך להסתיר. חשוב להבין מדוע אין ביניכם יחסי אמון פתוחים? ומדוע היא חשה צורך להסתיר ממך? האם זה מפחד מהתגובה שלך? בושה שלה? וכן הלאה. שיחות כאלו עשויות להיות לעיתים לא פשוטות, אך אם מצליחים לפתוח את ערוצי התקשורת, הרי שהן מאפשרות להתקרב ולחזק את הזוגיות.

בהצלחה

שלום לך,

אתה מתאר מצוקה גדולה, וחשוב לתת לכך מענה. פוביות(חרדה מחרקים, ממחלות וכן הלאה) והתקפי חרדה הן תופעה נפוצה באוכלוסיה, שיכולה להסב סבל רב, ושחשוב לטפל בה.
כיוון שאתה מתאר מצוקה חזקה מאוד, עד כדי מחשבות אובדניות, חשוב שתפנה לעזרה, תערב את הוריך, ותבקש סיוע מקצועי. טיפול פסיכולוגי בגישה הקוגניטבית-התנהגותית יעיל בהפרעות חרדה, ומביא לעיתים קרובות, להקלה ניכרת בסימפטומים תוך פרק זמן קצר יחסית. לאחר הקלה זו, ניתן להמשיך בטיפול על מנת לבחון לעומק את שורשי החרדות, על צידיהן הקיומיים, לא-מודעים וכן הלאה.

בהצלחה

שלום לך,

הפחדים שלך בעקבות הנסיבות שאתה מתאר הם טבעיים, וקיימים הרבה מקרים כאלו. לעיתים קרובות בהפרעות חרדה, על אף שיש ידיעה כי אין סיבה הגיונית לפחד - כל הבדיקות תקינות - ההחרדה ממשיכה להפריע.
טיפול קוגניטיבי התנהגותי יכול לעזור לך לתפוס את המחשבות האוטומטיות שעולות בך עם כל כאב, וללמוד להחליפן במחשבות חיוביות יותר. כמו-כן הטיפול עוזר לא להימנע מהתנהגויות מסוימות, ואיך להתמודד במהלך החרדה, ולתת לה לעבור מעצמה.
הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי מציע לעיתים קרובות הקלה סימפטומטית גדולה, בפרק זמן קצר יחסית.

בהצלחה

שלום יעל,

מי אם לא אדם שסובל עד כדי שניסה לקחת את חייו, זקוק וראוי לטיפול נפשי? טיפול שיכיל, יתמוך יחזק ויכוון?

בודאי שנסיון התאבדות אינו שולל התאמה לטיפול, ולהפך.בודאי שמגיע וצריך אדם כזה לקבל טיפול.

ההנחה שמטפלים דוחים אדם זה מפאת פחד שיתאבד נראית לי חלקית.

ישנן עוד סיבות רבות, בגינן עדיף שאדם בעל רקע אובדני וסיכון אובדני יטופל במסגרת ציבורית ולא פרטית.

יתכן כי מטפלים התרשמו שיש צורך בזמינות של פסיכיאטר ובדיאלוג עם פסיכיאטר במסגרת מרפאתית. יתכן כי ישנה התרשמות שיש צורך בקשר עם בני משפחה כדי לחזק את התמיכה המערכתית ולמנוע נסיונות נוספים, קשר שקל ונכון יותר לעשותו במסגרת מרפאתית. יתכן כי ישנה התרשמות שיש צורך במסגרת מעון יום אינטנסיבית, הכוללת מגוון סוגי טיפולים. יתכן כי יש מחלת רקע (כמו הפרעה ביפולרית) שבגלל מורכבותה הרפואית פחות מתאימה למסגרת פרטית.

גם אם נתייחס רק למרכיב הפחד שהמטופל יתאבד (וזהו מרכיב קטן יחסית בשיקול האם לקחת אדם אובדני לטיפול), הרי שהפחד מתביעה משפטית הוא כאין וכאפס לעומת הפחד מהטראומה הנגרמת למטפל מאובדן טראגי של מטופל שנוצר עימו קשר מושקע ויקר. אם למשל, מטפל חווה בזמן האחרון ארוע דומה, אפשר להבין שלא יקח סיכון לעבור שוב טרגדיה שכזו. כך שטופס "שחרור מאחריות" לא מקל על הטראומה, ולא נראה לי שיהווה שיקול משכנע.

למרות כל זאת, אני מקווה שימצא מטפל מתאים במסגרת מתאימה לאדם המדובר,

רק בריאות ובהצלחה,

שלום רוני,

תגובתך ליעל מאד מעניינת, במיוחד על רקע העובדה כי כשאני כמעט כמעט ביצעתי נסיון התאבדות, המטפלת התנערה ממני וסיימה את הטיפול במיידי, מבלי ללבן זאת או לאפשר לי לסיים את הטיפול באופן הדרגתי, כמתבקש.

כל זאת מתוך ידיעה ברורה שלה כי אני אובדנית וסובלת מדכאון קליני מז'ורי ואף מטופלת במקביל ע"י פסיכיאטר.

כנ"ל לגבי הארגון הציבורי שבו היא עובדת, שלא מצא לנכון התערב בשום אופן בצורה בה היא סיימה את הטיפול ואף לא הציע לי מטפל חלופי או איזושהיא שיחת בירור ותמיכה.

הארגון הזה הוא 'עמך' - סניף ת"א....

כנראה שבתיאוריה מטפלים חושבים שינהגו כפי שכתבת, אך בפועל זה בהחלט לא מיושם ומרכיב מאד חשוב בכך הוא דוקא כן הפחדנות של המטפל והחשש מתביעה לרשלנות ולא כפי שכתבת, בגלל שאיכפת לו מהמטופל ו/או שהטיפול נכשל ולא הביא מזור למטופל.

סתם ככה בשביל המחשבה, לפני שעונים באופן חד-משמעי וגורף בפורומים ומוליכים שולל עוד מטופלים.

מניחה שתמחקי את ההודעה הזו ולא תעלי אותה, כי יש בזה משום הכפשה כלפי הארגון שאת עובדת בו, אבל בכל מקרה ככה בשבילך אולי כדאי לבדוק מה בדיוק קורה שם אצלכם..
ואולי גם כדאי לכתוב בתגובה שזו דעתך האישית וכך את היית נוהגת, אבל זה לא תופס לגבי כל המטפלים - כל אחד ואישיותו-רגישותו הוא.

דבר ראשון לא ניתן להכליל .
אם יש אדם או שניים שהם לא בסדר, זה לא אומר שמכלול המוסד גרוע.
כווניתי לעמך ,
שחף עונה פה לתשובות והוא גם עובד שם . בעיניי הוא אדם מדהים.
לא יצא לפגוש מישהו שעונה תשובות שמרגישות אותך כמו אלו, של שחף.
גם לי אמר בתחנה לבריאות הנפש, אם את רוצה להתאבד , תתאבדי בחוץ .
יעל ,
תרגישי טוב , יש אנשים שלא ראויים.
תהיהי חזקה!!!!!

שלום בדידות,

אני חושב שדי ברור שכשאדם כותב בפורום הוא כותב בשמו, ובשם החוויות שלו, האמונות שלו והדעות שלו. קשה לי להאמין שניתן לעשות אחרת.
החוויה האישית, כמו שאת כותבת יכולה להטעות, זה נכון תמיד, לגבי כל בני-האדם, מטופלים ומטפלים כאחד. כדאי לזכור את זה, כי זה אומר בעיקר, שמה שאנו יודעים הוא מה הייתה החוויה שלך, לא מה התרחש. כמו-כן, זה אומר שגם מטפלים הם בני-אדם, שעושים טעויות, שמנסים ולא מצליחים, גם אם הם מנסים.
לפעמים קשה לזכור את זה, כי אנחנו רוצים לקבל את הטיפול הכי נכון, מדויק, אובייקטיבי, ולא להסתמך על האנושיות השבירה של מי שלפנינו. הצורך הזה מעורר גם בתוך הפסיכולוגיה וויכוחים מרים, וניסיונות לערוך את הפסיכולוגיה כמדע מדוייק. הבעיה שבאותו זמן אנחנו גם ממש לא רוצים שמישהו יתייחס לנפש שלנו כאילו היא הייתה אובייקט. (ומדע מדויק הוא הרי מדע של אובייקטים - אובייקטיבי).
אני חושב על האופן שבו את בודקת כאן את הגבולות, מעלה שאלה וכותבת בעצמך שכנראה ימחקו אותה, מתוך ידיעה שאת דוחקת איזשהו גבול, שאת בודקת האם אפשר יהיה לעמוד בזה, האם ישאירו את ההודעה, האם יענו לך. את מנסה ללכת למקום שאי אפשר יהיה לענות לך, בודקת עד איפה אפשר לקבל אותך.
אני רוצה שתדעי, שזה לא קל, אני גם בן אדם, ולא קל להתמודד עם הבדיקה שלך, עם הדחיקה של הגבולות, והניסיון לבקש את הבלתי אפשרי. מדברייך עולה שאת מודעת לקושי והבעייתיות שבבקשה שלך, כשאת מכפישה מקום שבו אני עובד, ואת מכפישה מישהו שעובד איתי ואולי אני מכיר. אני מנסה לתהות מדוע את דוחקת כך בגבולות, מדוע את מבקשת בקשות בלתי אפשריות? שכנראה בסופו של דבר יאלצו את הצד השני לאכזב אותך, לשמוט אותך, ולא להענות יותר. אני מאמין שכולנו, בסופו של דבר, רוצים שיאהבו אותנו, ואני תוהה למה את מרגישה שזה כל כך בלתי אפשרי לאהוב אותך?
מכיוון שאת כותבת באופן ישיר, אני מרשה לעצמי לשער באופן ישיר. אני זוכר את הפצע שדיברת עליו, ואני משער שהפצע קשור לחוויה בתוכך שלא ניתן לאהוב אותך. לעיתים קרובות, אנשים לא מתרחקים מהכאב, אלא נוגעים בו שוב ושוב. נראה שאת חוזרת שוב ושוב למקום שבו את חשה שלא ניתן לאהוב אותך, הפעם בשליטתך. את בוודאי גם מקווה שהפעם יקרה משהו אחר. אני רוצה להגיד לך שאני חושב שאת ראויה לאהבה, ובנוסף שאת צריכה לשים לב איך לעיתים את לא מאפשרת לאהוב אותך.
אינני יודע, ואני לא רוצה לדעת מה קרה לך בטיפול (כי זה לא מקצועי ולא נכון בצורה ובנסיבות האלו, עם זאת בהחלט אכפת לי ממה שקרה לך. עוד דוגמא לזה שיכול להיות שאכפת ועדיין לא נכון להמשיך בשיח הזה). בשם החוויה שיש לי במקום העבודה שלי, ועם קולגות שלי, מדובר באנשים אכפתיים, שמתאמצים ומנסים, וצריכים לשאת את המוגבלות ואת הכשלונות שלהם.
אני מקווה שבעתיד תוכלי להאמין שניתן לאהוב אותך, ולא לנסות לבחון את הגבולות של עד להיכן אפשר לאהוב אותך, אלא ליהנות מן האהבה שאת כן מקבלת, על אף מוגבלותה.

בהצלחה

שלום לך,

עמיתי הגיב לשאלה דומה מתאריך 28.3 בכותרת "חוסר בטחון".

קראי את תגובתו, שתתאים גם לך.

שלום לך,

חסיון השיחות הוא הערך המרכזי של הטיפול הנפשי, עליו מושתת הקשר הטיפולי ותחושות האמון והביטחון. החסיון מוגן מקצועית, אתית וחוקית. כל התרשומות אמורות להיות מוגנות מכל משמר מפני חשיפה לעיניים זרות.

על פי החוק, וגם ההגיון המקצועי, מטפל מחוייב לנהל רשומה רפואית, בו הוא רושם את פרטי המטופל, ותעוד קצר של המפגשים. רשומות אלו נשמרות מספר שנים לאחר סיום הטיפול.

כמו כן, נהוג להחזיק מחברת תרשומת אישית, בה המטפל יכול לרשום כל מה שעוזר לו לזכור ולעבד את הטיפול, כמו רישומי שיחות ומחשבות. זו תכתובת לא רשמית, שגם היא מחוייבת בחסיון.


אני מעריכה, שהסיכון לדליפת מידע כתוצאה מטעות אנוש או כניסה בלתי מורשה למערכת המחשב נמוך מאד, אך גבוה יותר במערכת ציבורית מאשר במסגרת פרטית.

אני מאמינה שאם תבקשי מהמטפל לבצע תיעוד מינימלי וכללי, ללא כניסה לפרטים, כדי שתרגישי בטוחה, לא תהייה בכך בעייה. (אם הנושא המדובר יכול להוביל למהלך משפטי כלשהו, זה כבר סיפור יותר מורכב מבחינת האינטרס שלך).

בעיני לא צריכה להיות שום בעייה אם תבקשי במפורש לדעת מה אמצעי השמירה על החסיון הנהוגים במרפאה (האם, למשל, התיקים חשופים לעובדים אחרים באותו מקום, או לא).

מטפלים רבים פונים להדרכה, בין אם כי הם בשלבי הכשרה במסגרת ציבורית, ובין אם מרצון להשביח את הטיפול. בקשי לדעת אם המקרה שלך עשוי להיות מובא להתייעצות בהדרכה.

לגבי חיפוש מטפל/ת, עלייך להחליט אם את מעוניינת במסגרת ציבורית (קופת חולים, מרפאה לברה"נ), מסובסדת (שרותי יעוץ לסטודנט, עמותות שונות) או פרטית. כדאי לאסוף המלצות ממי שהיו או הינם בטיפול. אפשר גם לגלוש באתרים של מטפלים ברשת, תוך התמקדות בתחום הקושי המעסיק אותך. את יכולה לשאול כבר בטלפון כל מה שחשוב לך, וכן להתרשם ממידת הכימיה והאמון בפגישה הראשונה.

בהצלחה!

שלום יעל,

לא ידוע לי על שינוי עקרוני כלשהו בתפיסת הפרעות אישיות בכלל והפרעת האישיות הנרקיסיסטית בפרט. אם תפרטי יותר למה כוונתך, אולי אבין יותר.

כעקרון האבחנה של "הפרעת אישיות נרקיסיסטית" היא אבחנה פסיכיאטרית, הניתנת על פי קריטריונית המפורטים במדריך ההפרעות הנפשיות של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני -DSM-IV-R.

האבחון ב-DSM IV נעשה על פי חמישה צירים:

ציר I - ההפרעות הנפשיות העיקריות ולקויות למידה (כולל רוב הפרעות ההתפתחות, סכיזופרניה, דיכאון מז'ורי ועוד)
ציר II - הפרעות אישיות ופיגור שכלי
ציר III - בעיות רפואיות שמשפיעות על ההפרעה
ציר IV - תנאים סביבתיים שתורמים להפרעה
ציר V - הערכת תפקוד כוללת

ההפרעה הנרקיסיסטית מופיעה בציר השני. היא איננה נחשבת כמחלת נפש, אלא כדפוס אישיותי בעייתי כרוני.

אני אישית לא לגמרי בטוחה לגבי העניין הזה של "הפרעת אישיות". לטעמי, יש בו לעיתים קרובות תיוג-יתר מזיק, מטעמים סוציולוגיים שונים. לצערי, איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי עוד לא שאל אותי לדעתי (-:

הי יעל,

וואללה, חידשת לי..

המהדורה החמישית של הDSM עתידה לצאת ב2013, ובדיונים המתקיימים לקראתה מוצע להסיר חלק גדול מהפרעות האישיות, לרבות ההפרעה הנרקיסיסטית.

עד כמה שהבנתי, ההחלטה אינה סגורה, ונאלץ להמתין בדריכות..

אני מזכירה כי הDSM הוא כלי של פסיכיאטרים. פסיכולוגים בכלל, ופסיכולוגים דינמיים בפרט, מחזיקים במערכת איבחון והבנה שונים של האישיות.

סממנים נרקיסיסטים, המסבים קושי לאדם וסביבתו, קיימים ומזמינים טיפול, בין אם איגוד הפסיכיאטרים האמריקנים יחליט לתייג סממנים אלו כ"הפרעה" או להשאירם בטווח הנורמלי, בעיניי זה לא ממש משנה ואולי אפילו עדיף.

אגב, הקישור ששמת ימחק ע"י מערכת אוטומטית בשעת הקרובות, אלו חוקי האתר ועימך הסליחה.

אני מתנצלת אם הוספתי לינק אסור בטעות...

אני יודעת שאין בידכם משאבים לענות לי על השאלות הספציפיות האלו.
אבל לשאול לא עולה כסף, ואם עונים אפשר רק להרוויח.
ממש שכתבתם גם בהודעה של שחף , ניראה שמצד אחד שההתיחסות אל הבעיות של האנשים שפונים אלכם , הוא לא כאל אובייקטים ואני מתכוונת באופן כללי ולא רק אליכם , לכול אנשי הטיפול .
ומצד שני הDSM הוא הכי ההגדרה מאוד סכימטית של מחלות , ודרכי טיפול .
ואם זיכרוני אינו מטעני ,גם התאוריות של התאורטיקנים , מאוד מוגדרים .
למשל הגדרה מאוד מדויקת של נרקסיזים , הסיבות ודרכי הטיפול .
ובצד השני כול אדם הוא מורכב מהרבה בעיות .( רק לי יש את כול הבעיות בעולם )
איך אפשר להסביר את הסתירה הזאת?
ואיך בדקו שהסיבות לאישיות גבולית, הן 5 תסמינים , מאוד מוגדרים?
ככול שאני יותר מתענינת בפסיכולוגיה, קוראת ,ומנסה להבין אני יותר מתרחקת מההבנה

שלום ליאון,

אתה בסך הכל צעיר מאוד, וקצת מוקדם להרגיש תקוע בחיים. עם זאת, לא ברור מדוע אינך עובד? ומה מפריע לך לצאת לעבוד כרגע בעבודה שאינה התחייבות לכל החיים? לא ברור מדבריך מדוע אתה חש שאינך מוצא עבודה שמתאימה לך? בשלב זה של החיים? אולי יש הרבה לחץ שהעבודה שתבחר צריכה להיות עבודת חייך, העיסוק שבו תמשיך לעסוק כל חייך. זה עשוי להיות מלחיץ ולהקשות מאוד לבחור עבודה. קשה להתנהל ביומיום כשמשקל כל העתיד מונח על כל פעולה ופעולה. זה מרפה את הידיים ועלול לגרום לכך שבוחרים לא לעשות כלום, שכן כל בחירה היא הרת גורל. אז יש תחושה של תקיעות שרק מדכאת יותר.
חשוב שתיתן לעצמך זמן להכיר את עצמך, דרך חוויות והתנסויות שונות שבהן תצבור ניסיון חיים. אתה יכול לאפשר לעצמך להתנסות בעבודות שונות, ועם הזמן תבוא גם ההתגבשות של הכיוון שבו אתה רוצה ללכת.
אם היה לך טוב בשירות הלאומי, אתה יכול להמשיך לבחון את הכיוון הזה ולחפש עבודה דומה. או לבחור בינתיים בעבודה זמנית שנראית לך מעניינת, שיכולה להיות תקופה בחיים. אתה יכול להתחיל להתעניין במסגרות לימודיות, וכן הלאה. על כל פנים חשוב לתת לעצמך זמן לבחור מסלול שיתאים לך, תוך המשך עשייה.

בהצלחה

אני לא מוצא עבודה מכיוון שכל העבודות הן כמעת אותו הדבר: מכירות, שירות לקוחות ובתי קפה.
בכל אלה כבר עבדתי ופשוט נשבר לי מהמסגרות האלה.
הן מגעילות, ונצלניות.

רק מידיי פעם צצות עבודות מתחום אחר .

העבודות בתחום החינוך מיוחד יש בהן תנאי זוועתים בשכר מינימום וזה ממש לא מתאים לי.
למזלי בתקופות שעבדתי חסכתי קצת כסף אז אני במצב טוב אבל עדיין...

הקטע שאני לא יודע מה אני רוצה ללמוד, לעסוק בעתיד הרבה יותר מעיק לי מאשר זה שאין לי עבודה\:

ההתקדמות שלך לפי מה שאתה מספר מרשימה מאוד בעיניי. הלכת לכיוון החיובי ולא השלילי כי לא ויתרת לעצמך. אני גם עברתי את מה שאתה מרגיש כרגע כבחור צעיר בן 21 סך הכל. הגיל הזה מאוד מבלבל ולא יודעים עדיין מה אנחנו רוצים לעשות בחיינו. מצד אחד ישנם הרבה תחומי עניין: לטייל בעולם, ללמוד את זה וללמוד את זה, לעבוד שם ולעבוד שם ולעסוק בזה ולעסוק במשהו אחר. זה יבוא לבד כי אתה גם מודע לזה תאמין לי שזה יבוא לך לבד. אתה עוד צעיר וזה בסדר. לגבי החרדות הייתי ממליצה לך אם אתה יכול לקחת טיפול קוגניטיבי התנהגותי CBT שמטפל בדפוסי החשיבה שלנו מטפל בחרדות בבעיות חברתיות בבטחון עצמי ועוד... אני מדברת מניסיון והיום אני מחייכת מצאתי כיוון ותמיד יהיה לנו עוד התלבטויות זה נורמלי וגם לא בושה לקחת טיפול שיקל על ההתנהולת היומיומית שלנו

שלום שרון,

לא כתבת על גילו של בנך, וזה דבר משמעותי. כיוון שכל עוד הוא מתחת לגיל 18 הוא באחריותך, וכל עוד הוא גר בביתך עליו לכבד אותך, ואת הנורמות שאתם ההורים מבקשים לכבד בבית. אם הוא אכן עדיין תחת השגחתך, יש מקום שתפעיל את סמכותך כהורה. הפעלת הסמכות ההורית, לא צריכה להיות תוקפנית או לא אוהבת, להיפך, ההורה המציב גבולות שומר על ילדיו, אוהב אותם, ודואג להם. גם כאשר הוא משתמש בכלים שיש לו להשמת גבול.
בנוסף, לצד העובדה שכל עוד הוא אינו בגיר עליו להישמע לכם ההורים, הרי שאפשר גם לבחון מדוע קשה לו להפסיק אם הוא חושב שזה לא חיובי? האם מדובר בפעילות חברתית? האם מדובר בבריחה ממצוקה כלשהי? האם הוא זקוק לעזרה בתחום כלשהו? חשוב מאוד שיש ביניכם תקשורת פתוחה, שהוא יכול לדבר איתך על כך, ולשמוע גם את דעתך.

אם הוא כבר בגיר, וגר לבד ומנהל את חייו באופן עצמאי, הרי שעליך גם לכבד את הבחירות שלו. הדיאלוג צריך גם להתנהל מתוך המקום הזה. שהוא בוחר, ושאתה רוצה לסמוך עליו שהוא אחראי לעצמו ובוחר נכון. זאת, מבלי לבטל את הדאגה שלך אליו כבנך, דאגה שתימשך כל החיים. חשוב שתוכלו לדבר לעומק על הסכנות שאתה רואה בכך, על הפחד מהידרדרות, וכן הלאה. ושהוא יוכל לומר איך הוא רואה את הדברים. גם כאן, לדבר על הצורך זה חשוב. זה יכול לאפשר לו להבין על מה העישון עונה, ואולי לפתוח עוד אפשרויות להיענות לצורך שלו.
אתם יכולים לקרוא יחד על השימוש בחשיש, וללמוד יותר לעומק את הנושא. אולי תגיעו למסקנות משותפות.

בהצלחה

אכן מדובר בבן בגיר
לטעמו העישון הוא מועט ותחת שליטה.
לדבריו אין סיכוי שיתדרדר ליותר מזה ושזה לא באמת נורא, אלכלוהול מסוכן יותר.
ובכל זאת אני לא מסכים איתו.
אני חושב שבכל מקרה עישון גם אם הוא מועט הוא מסוכן. ובהחלט מיותר.
הצורך הוא פשןט הרגשה טובה. כייף ונעימות. לדבריו בדיוק כמו לאכול שוקלד שגם אינו בריא.
לדעתי אפשר למצוא דרכים יותר פשוטות ונכונות להרגיש מאושר ושמח.
אולי אני צריך פשוט להשלים ולקבל ??????????????
אבל, איך אפשר לקבל כזה דבר, איך ??????

אני לא יודעת למה, אבל כשאני קוראת את ההודעות שלי, ושל האחרים ליבי נכמר .
קשה לי לראות שיש קושי כול כך גדול בעולם , בדידות אכזבה, ורוע.
ניצול , שיגרה , בגדות, ועוד הרשימה הזאת יכולה להמשיך , ולהמשיך.
ממה שקראתי פה ,מה כולם רוצים בסך הכול?
להרגיש טוב . להרגיש אהודים על הסביבה להרגיש שייכות , זוגיות .
ואולי אלו המשלות הפרטיות שלי , ........ אולי .
אז למה לסבול כול כך הרבה? אם זה לא מסתדר , אומרים שלום ותודה לא?

שלום קספר,

לכל מטבע יש שני צדדים. נכון, קשה לחשוב על כל הסבל והבדידות שיש בעולם. מצד שני, אנחנו שוכחים לפעמים שעל זה מדווחים (ופה על זה מדברים), ושיש עוד צדדים למטבע. יש גם הרבה רוך, וטוב, ועזרה הדדית, חום ואהבה. אבל הדברים הם לא שחור ולבן. כל קשר כרוך בטוב וברע ביחד. לעיתים אנו מחפשים קשרים שיהיה בהם רק טוב, אבל זה לא קיים. הקשרים הטובים הם אלו שמתאפשר בהם להיות יחד בטוב וברע. קשרים שהם תהליך מתמשך ומתפתח כל הזמן.
את מאוד צודקת, בסופו של דבר כולנו רוצים להרגיש אהובים, שיש לנו מקום, וכדומה. אבל זה אף פעם לא פשוט. אם כל פעם שזה לא מסתדר או שיש מהמורה, נוותר ונמשיך הלאה, יש סיכוי טוב שנישאר בודדים.

בהצלחה

אני מסכימה איתך בדברייך