פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום rb,

נשמע שהחוויה שאתה מתאר בגיל 18 הייתה כואבת מאוד וחזקה מאוד, והרושם הכואב והלא נעים שלה נשמר בך עד היום. הקנאה הייתה כנראה בלתי נסבלת ועל כן - 'קברת אותה'. אבל השלדים בארונות חיינו נוטים לצאת מכל מיני כיוונים, וכנראה שגם הקנאה נותרה קיימת גם עם במחוזות עמוקים שאתה לא חש נגישות אליהם.
באופן כללי, אין הכרח לחוש קנאה כדי לחוש אהבה. אינני חושב שזה 'דפק' את יכולתך לאהוב, והערך הרגשי של מערכות היחסים שהיו לך או שאתה נמצא בהן הוא חשוב ובעל משמעות רבה. עם זאת, נכון שלעיתים קרובות אנו מרגישים גם קנאה בתוך קשרי אהבה, ויכול להיות שאתה שואל את עצמך על יכולתך להרגיש לעומק? על המשמעות של הקשר הנכזב מגיל צעיר? ועל המרחב שנתת לעצמך להתאהב בעקבותיו?
נדמה לי שאתה שואל בעצם האם יכול להיות שבעקבות הקנאה שחווית בגיל צעיר, צמצמת את המרחב הרגשי שלך על מנת שלא להיפגע שוב, ובכך צמצמת גם את רגשות האהבה שלך?

נראה כי זו שאלה חשובה עבורך, וראוי שתמשיך לחקור בה. תן לעצמך ללכת עם הזכרונות שעולים בך, עם הרגשות שלך והאסוציאציות ותראה לאן לוקחות אותך המחשבות שלך. אם אתה יכול תמשיך לשתף אדם קרוב במחשבותיך, עצם הדיבור עם אדם נוסף עוזר יכול לעזור לעשות סדר ולבטא את הרגשות שעולים בך.

אם תרגיש שהנושא הוא משמעותי ועמוק, וכי אתה זקוק לעזרה להתמודד עם מה שעולה בך, פנה לטיפול פסיכולוגי שבו תוכל לקבל את העזרה והתמיכה שידרשו לך להמשך תהליך הבירור הפנימי שאתה עורך.

בהצלחה

ראשית שחף... המון תודה על הענות .
מה שכתבת באמת מעורר בי המון תהיות על תובנה זו שפתאום צצה לה בגיל 45 .
אמשיך לחקור כמו שעשיתי תמיד
בברכת רוח גבית נצחית
rb

שלום לך,

נראה כי את סובלת ממצוקה כלשהי, אך תאורך הקצר לא מאפשר להבין מה קשה לך ומה מקורות הקושי.

כדי לברר טוב יותר ממה את סובלת, ולקבל איבחון וטיפול כדאי לך לפנות לטיפול נפשי.

מכיון שיש גם תסמינים גופניים, כדאי לעשות בדיקות רפואיות. לעיתים שיבוש שנופל באחת ממערכות הגוף (דם, בלוטות, סוכר וכיוב') גורם לתסמינים נפשיים.

כל טוב,

שלום אביב,

אתה נשמע מבוהל ונרעש מהקטע שהיה לך בכיתה. לדעתי, לא מדובר ביותר מצירוף מקרים מצמרר ומצער.

בכל רגע נתון יש סביבנו לפחות חמש התרחשויות מקבילות, שאנחנו בקושי שמים לב אליהן. לפעמים שתיים מההתרחשויות מצטלבות, ואז הקשר מושך את תשומת ליבנו. למשל מישהו קורא בשמך ובאותו רגע קריין ברדיו גם אומר את שמך. פעמיים שלוש בחיים יש צירופי מקרים ממש חזקים שנחרטים בזכרון ומקבלים משמעות מיוחדת, כמו סימן משמיים. למרבה הצער, או השמחה, אלו רק ארועים סטטיסטיים ואין בהם כל ייחוד.

בני אדם נוטים לייחס משמעויות נסתרות ומכוונות לצירופי מקרים כאלו, למשל סיבה-תוצאה. ככה מתפתחות דתות, אמונות תפלות, תחושות שיש לאדם כוחות מיוחדים או יכולת נבואית וכיוב'.

אני מציעה לך להתייחס אל הארוע כקטע פיקנטי, ובעיקר להשתתף בצערה של המורה על מות סבתה. למרות שהיא התפרצה עלייך, היא תדע להעריך את ההשתתפות שלך.

ביי

שלום רעות,

ענינו לך על שאלה זו בספטמבר 2010.

אם תשובתנו לא סיפקה אותך נסי לפנות לפורום אחר, או מוטב להתייעצות מקצועית.

כל טוב,

שלום
עד כמה שאני יודעת לא קורה שום דבר, אבל כדאי להפנות שאלה זו לפורום של פסיכיאטרים.

שלום
אם אלו תופעותלואי של הכדורים אנא פנה בדחיפות לפסיכיאטר בצבא או באופן פרטי. אינני מכירה את התרופה הזו. מאחר ואתה עובר תקופה קשה ולא מתפקד בצבא, אתה זקוק לעזרה מעבר לתופעות הלואי. שילוב של תרופות ושיחות הוא הטוב ביותר.
לתשובה לגבי הכדור הזה, אנא פנה לפורום פסיכיאטרי.
בהצלחה

שלום יותם

ראשית אני שמחה שחלק מעיותי באו על פתרונם בעקבות הטיפול.
התהליך שאתה עובר עם חברים קורה לעיתים בחיים. אפשר השינוי שעברת הוביל לזה שכיום אתה זקוק לחברים בסגנון אחר. לא מדובר פה לדעתי במשהו טו או רע, אלא שינוי שקורה בחיים, ושינויים לא תמיד קלים וישנם צחירים בצד הרווחים. ייתר על כן, אם עדין לא מצאת חברים חדשים, אז עוד יותר קשה.
דרך נוספת להסתכל על הדברים היא הכימיה שלך עם אנשים גם את הטיפול עזבת למרות שהועיל לך על רקע של חוסר כימיה. ולמעשה מה שקורה לך בחיים קרה לך בטיפול, ואולי זו נקודה חשובה שיש צורך בהמשך טיפול כד לברר אותה.

לגבי החברים אם אכן זה תהליך טבעי ואכן הם כבר לא מתאימים לך, ולא נעים לך לנתק קשר, אני מניחה שהקשר ידעך מעצמו.

בהצלחה!

הי שיר,

אני מאד מבינה לליבך, לא רק שבמקומך הייתי מרגישה אותו דבר, אלא שאני לא בטוחה שלו הייתי עומדת בנעלייך הייתי מסוגלת לשחרר כפי שאת עשית, ולעמוד במתח ובמועקה הכרוכות בפרידה מסוג כזה לחצי שנה. אני מאד מעריכה את הנדיבות והאומץ שגילית כשאיפשרת לבן זוגך לצאת ל"טיול הגדול" שלו, ולא פרקת את החבילה, או את עצמך. כנראה שיש לך יכולת לתת מרחב ונדיבות לחשוב לא רק על עצמך וצרכיך, ותכונות אלו ילוו אותך כל החיים ויעשירו את הקשרים שלך.

מצב של חוסר ודאות הוא מצב שמאד קשה לשאת. לפעמים "קל" יותר להתמודד עם בשורה רעה מאשר עם ספק או אי ידיעה. למעשה, אחת המטרות של טיפול פסיכולוגי היא לאו דוקא להרחיב את האושר, אלא להרחיב את היכולת לשאת עמימות, אי ידיעה ותקווה.

טוב את עושה שאת משתפת, מתייעצת, נעזרת בסביבתך (אם כי חשוב לא להיות תלוייה מדי בדעות ובעצות של אחרים, כל אחד משליך את עצמו ולאו דוקא רואה אותך). נסי לזכור כמה את שווה, וכמה הקשר ביניכם שווה, ולהאמין בכוח ובהמשכיות של הטוב הזה. לא סיפרת האם אתם בקשר במהלך הטיול, מן הסתם שיחות והתכתבות איתו יכולים לחזק אותך.

ואי אפשר בלי קלישאה בסגנון של מה שצריך לקרות יקרה, ומה שלא צריך לקרות לא יקרה. נסי להאמין שהחיים, על הדינמיקה המורכבת שלהם, מובילים אותך למקום שבו נכון לך להיות, ובינתיים להמשיך להשקיע בפיתוח העצמי שלך, לרבות לימודים וקשרים חברתיים.

אם החרדה גוברת ומשתקת, גם התערבות טיפולית שתתמקד בחרדות הנטישה שלך ובחיזוק בטחונך העצמי, יכולה להיות לעזר. מותר גם להנות ממשהו טבעי להרגעה (החל ממרקחות צמחים ועד פעילות גופנית, הרפייה ומדיטציה).

כל טוב,

ראשית- תודה על התגובה.

הוא עוד לא טס, זה קורה ממש בקרוב... ועם הזמן שעובר קשה לי יותר עם זה. בטח שנדבר הרבה ונתכתב, זה בעיניי חלק מהמשכיות הקשר.
צדקת כשכתבת שחוסר הידיעה הוא זה שהכי מרתיע ומלחיץ. אני מפחדת שאני מרגישה בטוחה מדי בקשר הזה, מצידי, ושבסופו של דבר אני אפול ואתאכזב אם זה יהיה חד צדדי. הבחור אומר לי כל הזמן שאין דבר כזה להיות בלי ספקות.... ושאי אפשר באמת לדעת מה יקרה, אבל אני מרגישה שאלו לא מחשבות נכונות וששני אנשים שאוהבים באמת אחד את השני- נגזרת של זה היא גם לראות את העתיד יחד ולהיות בטוחים שנשאר יחד. האם אני טועה כאן ?
אני מדברת איתו על כל הדברים האלה, ועל החששות שלי, והוא מאוד מבין, אבל בכל זאת קשה לי לקבל את העובדה שהוא החליט לטוס ולכל כך הרבה זמן למרות הכל. אני חושבת שאם אני אמשיך לדבר על כל החששות שלי יימאס לו מזה וזה בסופו של דבר יביא לפירוק הקשר....

ששש היקר,

הכאב והתסכול שלך מורגשים מאוד, אפשר לשמוע את ההיזקקות שלך לסביבה תומכת ומיטיבה. אתה מתאר הרבה אובדנים ותחושות של ריק וחוסר.
זהאכן קשה ומפרך לצאת ממקומות כאלו אשר שוזרים יחד את הסביבה שבה גדלנו, את ההיסטוריה האישית, את האישיות ואת האופן שבו אנו חווים את העולם. התחושה שאתה מתאר של צעד קדימה ואחורה היא מובנת וטבעית.
אין לכך פתרונות קלים, פרט לניסיון המתמשך להתמודד עם תחושות החסר והריק, עם הביקורת העצמית שאתה מתאר, כך שהן יהיו נסבלות ואפשר יהיה לשאת אותן, על מנת לחוות גם את הצדדים המיטיבים של העולם. כשהאין משתק, התחושה היא של דיכאון וייאוש. כשהאין נסבל, אפשר להנות גם מהיש.
אך מדובר בתהליך ארוך, שעובר דרך תחנות חיינו השונות, ודרך ההתמודדות עם המקומות הראשוניים שבהם התעצבו התחושות הקשות כלפי עצמך וכלפי העולם.
אתה מתאר שכבר שנים אתה לא מצליח להיות במקום שבו אתה רוצה להיות, וחש חרדות ודיכאון. מכיוון שאתה מתאר מצב מתמשך אני ממליץ על פנייה לטיפול נפשי מקצועי על מנת לקבל ליווי צמוד יותר בתהליך ההתמודדות עם הקשיים שכתבת עליהם.

בהצלחה

שלום ליה,

התופעה שאת מתארת, אם אני מבינה אותה נכון, נשמעת כמו דימוי טורדני, שהוא בלתי נעים אך נורמלי ולא מסוכן. אימהות רבות מדמיינות לשבריר שנייה שהן פוגעות בתינוקן. נהגים מדמיינים שהם דורסים אדם וכיוב'.

מן הסתם, לחזיון הרגעי יש שורשים נפשיים, אך הם לאו דוקא תוקפניים. סיבות נוספות יכולות להיות פחד לאבד אדם יקר, חשש מנטייה להרס עצמי או לקלקול דברים טובים ועוד.

טיפול יעזור לך להכיל ו"לנרמל" את התופעה, ובתוך כך להבין את השורשים הנפשיים שלה.
החבר שלך לא לקח קשה את השיתוף, כי הוא בטוח בך ובאהבתך, ואולי מכיר תופעות דומות משל עצמו. אין צורך להוסיף להרגיע אותו. כל המוסיף גורע..

כאמור, כתבתי בכלליות ומבלי להכירך. דעה יותר מותאמת לך תקבלי בודאי מהמטפל/ת.

בהצלחה!

תודה רוני

למה הסבל הנפשי , (לפחות אצלי) מתורגם בכאב ?
אני ממש יכולה להרגיש כאב .
כאילו ציפור הנפש כואבת ומדממת

קספר יקרה,

כואב לראות את כאבך, ואת חוויית האובדן והנטישה המלוות אותך כל הזמן.

כפי שאני אומרת לכל הגולשים, הפורום לצערי לא בנוי לליווי מתמשך, ולכן נסיון להעזר בו ככזה מוביל בהכרח לחוויה של פגיעה, דחייה ונטישה. ישנם פורומים רבים ברשת שיש בהם נוכחות חמה ותומכת של גולשים לאורך כל היממה, כל השבוע. בפורומים כאלה אפשר לקבל תמיכה רצופה, וגם ליצור קשרים וירטואליים חמים, שיכולים לקבל תרגום ליחסים במציאות.

את הפורום שלנו, מפאת משאבינו המוגבלים, אנחנו מייעדים למתן מענה והכוונה ראשוניים, ובמידת הצורך המלצה להמשך טיפול.

דמותך הוירטואלית, אך הכה אנושית, חיה, נושמת וכואבת, חקוקה היטב בליבי ובלב של שותפיי. אין בחוסר מענה כוונה לדחות אותך או את כאבך, אלא רק להבהיר את גבולות ואפשרויות המקום.

אני מאחלת לך למצוא את מקומך, ולהרגיע את הפצע המדמם, ורק טוב!

רוני

אני מבינה את כוונתך, ובהחלט אקבל אותה .
שמחתי שכתבת ושפירט שאין ,ביכולתכם לענות לאורך זמן . וגם באמת, ולא בציניות!!!!! אני לי טוב ש הבעת גם אמפתיה , אמיתית וכנה.
ולא כמו שנכתב לי , בבקשה , תמעיטי בכתיבה כאן , שאולי בגלל האופיי שלי , ושאר הירקות מהעבר , שהפסיכולוגים אוהבים להעלות , פירשתי את זה בצורה לא נכונה .

בכול מקרה תודה , להתראות , וגם עו שאלה קטנה.
א ני מעריכה מאוד מאוד את דעתכם, אחרת גם לא היחתי פותחת את ליבי אליכם ,.
אז רק שאלה , אם אוכל פעם ב......
כן לשאול שאלות , שלא חזרו על עצמן , ולא קשורות למרצה.?
ככה, רק במקרה חרום .
קשה לי עם פרדות והפסיכיאטר שלי גם עוזב בקרוב .
אקיצור סלט .......
פעם בשבועיים שלושה?
יאללה להתראות ,
נתראה בברנזה , או שלא

שמחתי שכתבת ושפירט שאין ,ביכולתכם לענות לאורך זמן . וגם באמת, ולא בציניות!!!!! עשית לי טוב ש הבעת גם אמפתיה , אמיתית וכנה.

זה דחוף ממש....

שלום אח מודאג,

אנא התקשר לחדר המיון ובקש לדבר עם הרופא התורן. הרופא יסתכל על התיק הרפואי ובהתאם יתן לך הנחיות כיצד לפעול. אם יש לאחיך מטפל/רופא קבוע התייעץ גם עימו. התייעצות עם גורם טיפולי המכיר את אחיך יתן את המענה הטוב ביותר.

כעקרון עומד לרשותך הפסיכיאטר המחוזי שיכול לתת זימון לבדיקה, או הוראה לבדיקה כפויה ובמידת הצורך הוראה לטיפול אמבולטורי או אשפוזי.

בהמשך מאד חשוב לבדוק האם אחיך מיצה את כל זכויות סל השיקום המגיעות לו, לרבות דיור מוגן, עבודה מוגנת, חונכות, מסגרת חברתית, מפגשים עם עובד/ת סוציאל/ית, טיפול פסיכולוגי וליווי רפואי שוטף בקהילה. ישנן גם קבוצות תמיכה והדרכה לבני המשפחה (למשל ב"אנוש").

כל טוב!

תודה לך, עזרת לי מאוד

שלום שני,

יתכן כי את מתכוונת להפרעת גוף דיסמורפית. בהפרעה זו, המצוייה על טווח ההפרעות הכפייתיות, יש לאדם תחושה טורדנית שאחד האיברים שלו או יותר פגום ודוחה למראה. ההפרעה גורמת לסבל רב, לפגיעה בתפקוד, ומלווה בהפרעות נוספות, כמו חרדה חברתית ודכאון.
תוכלי לקרוא יותר על ההפרעה בויקיפדיה.
אם את רוצה לשתף בחוויה אישית בעניין, את מוזמנת.

לאחר שקראתי את תשובתך חיפשתי מידע מעמיק אודות ההפרעה.
אני בת 24 וסובלת שנים מאובססיביות לגבי המראה שלי והיו מקרים שהרחקתי לכת עד לכדי ניתוחים פלסטיים(המזל שהם הצליחו ולא רואים שעברתי אותם).כמובן שהסביבה אומרת שאני יפיפייה רק שאני לא רואה על מה הם מדברים. לא פעם ולא פעמיים במהלך חיי יצא לי לקום בבוקר ולהסתכל במראה ובגלל שלא אהבתי את מה שראיתי לא הלכתי -ללימודים,לעבודה,לאירועים ובכלל למקומות שונים.על חבר אין מה לדבר-למה שיסבול את ההפרעה הזאת?מספיק לי שאני ממררת חיים של בן אדם אחד(אני) למה שעוד מישהו יסבול מזה?ובכלל אני לא חושבת שמישהו ירצה אותי..בכל מקרה,ממה שיצא לי להבין ההפרעה מתרכזת בגורם מפריע אחד למשל אף או שיער או ידיים אבל מה קורה כשיש כמה איברים שמפריעים?האם ההפרעה תקפה רק כשמדובר בפגם אחד בלבד?או שהדגש הוא על האובססיביות לגבי המראה?והאם פסיכולוג רגיל יכול לטפל בבעיה או שפסיכיאטר הוא הכתובת הנכונה?אשמח לתשובות.
אני כבר מתוסכלת ומיואשת מתקווה לחיים נורמליים ומספקים.

שלום שני,

אני מצטערת לשמוע על סבלך הממושך, ובעיקר המיותר. ניסית לשפר את מראה גופך באמצעות ניתוחים, אך נראה שחוויית הפגימות היא נפשית בעיקרה, וחווייה זו מושלכת אל הגוף.

לא אוכל לתת לך אבחנה מדוייקת דרך שיחתנו הוירטואלית. נשמע שקיים שילוב של bdd עם דימוי עצמי נמוך וחרדה חברתית. איבחון יותר מותאם תקבלי במפגש מקצועי.

בודאי שטיפול נפשי יכול לעזור! אני מציעה לך לפנות למטפל שיש לו ידע ונסיון בטיפול בהפרעה הספציפית ממנה את סובלת. אל תהססי לברר זאת בשיחה טלפונית מקדימה. זה יכול להיות פסיכיאטר העוסק גם בפסיכותרפיה, פסיכולוג קליני בגישה דינמית או קוגנטיבית התנהגותית. החלי את המסע הטיפולי שלך בבירור הגישות הטיפוליות באינטרנט ובחרי את מה שנראה לך מתאים לסגנונך.

אני מאד בעד שילוב של שיחות עם טיפול תרופתי, במיוחד במקרים שבהם המצוקה כל כך פוגעת בתפקוד. טיפול נוגד דכאון עושה פלאים גם למחשבות אובססיביות ויקל עלייך מאד. בהתאם לצרכייך החליטי אם את רוצה להתחיל קודם טיפול תרופתי, נפשי או שניהם יחדיו.

בכל מקרה התחילי טיפול בהקדם ועצרי את המעגל השלילי בו לכודים חייך,

כל טוב,

איזו תשובה מפורטת :)
אני נמצאת בטיפול כבר 3 חודשים אצל פסיכולוגית מטעם המועצה העירונית ובאמת התמקדנו סביב החרדה החברתית אבל אני מרגישה שאנחנו לא יורדות לעומק הבעיה.רוב התסכול שלי הוא בעקבות האובססיביות למראה ולדעתי (הלא מקצועית) החרדה היא רק התוצאה של ההפרעה הזו.כי אני נמנעת מללכת למקומות שלא יגידו שאני מכוערת או למשל שיחמיאו לאחרות ואותי לא יזכירו אני אפילו חושבת שלא ירצו לקחת אותי למקומות עבודה כי אף אחד לא ירצה לקחת מישהי מכוערת.אני חושבת שכמו שאמרת,טיפול תרופתי יהיה פתרון בשילוב עם שיחות..התרופה ציפרלקס יכולה להתאים לסוג הזה של ההפרעה?או שתרופה ממשפחה אחרת תהיה אפקטיבית יותר?

תודה שני, אני שמחה לעזור.

ציפרלקס ומשפחת מגבירי הסרטונין הן תרופות מצויינות שעוזרות הן לאובססיות והן לחרדה חברתית, שניים בכרטיס אחד.. לתרופות לוקח כמה שבועות עד תחילת ההשפעה, אולי בינתיים תקבלי משהו להרגעה. כמובן שאת ההחלטה יקבל פסיכיאטר/ית. רצוי שתשאלי על נסיון עם הבעיה שממנה את סובלת.

הימנעות היא הגנה מובנת אך מאד לא טובה בהתמודדות עם חרדה, כי היא משמרת תחושות של חוסר אונים ומונעת למידה מנסיון וקבלת פידבקים חיוביים. נסי לעבוד בטיפול גם על מטרות התנהגותיות הדרגתיות, כדי לשבור את מעגל ההימנעות ולגלות שהסביבה מקבלת אותך ואת תרומתך כפי שאת.

המון בהצלחה

שלום לי,

אני מבין לליבך, שאת דואגת לחבר קרוב שאת מרגישה שנמצא במצב לא טוב. מההתכתבות ביניכם ניתן להרגיש שהוא חש מתוסכל, לא מוערך מספיק, ונתון ללחצים כבדים. נראה כי פער שקיים כרגע בין המציאות הנוכחית ובין תחושות פנימיות שהוא צריך להיות מאוד מוצלח וגדול, גורמים לו לתחושות ורגשות קשים ביותר.
עם זאת, לא נראה כי כרגע הוא מעוניין לפנות לעזרה כלשהי. את יכולה לנסות להציע לו לפנות לעזרה עבור עצמו, על מנת להרגיש טוב יותר ושלם יותר עם עצמו, ועם הדרך שיבחר, תהיה אשר תהיה. עד שהוא לא ייעשה את הצעד של פנייה לעזרה, צעד שעשוי להיות עבורו קשה מאוד, כיוון שזה להודות שישנה בעיה ושהוא זקוק לעזרה ממישהו אחר, הרי שיהיה קשה מאוד לעזור לו.

בהצלחה

חלק שני:
עם השנים היו אלה שראו בי חבר אופציונאלי וניסו להזמין אותי לבילויים, אך הפכתי לבררן ומורגל יותר מדי לבית ועל אף שיצאתי פעמים בודדות, התרחקתי מהם מיוזמתי לאט לאט עד שהקשר נותק.
בנוסף, לאורך השנים כשאבי לא גר איתנו (ולא התאפשר לו לעזור לנו כלכלית – הוא נחל כשלון עסקי), נאלצתי לעבוד בכדי לעזור בדמי השכירות לאמי, אני עובד עד היום, אך לשמחתי אומר שאני עובד כגרפיקאי כיום בשכר נאה (יחסית) ואני שומע רבות שמרוצים ממני. לפחות בהיבט הזה המצב לא רע נכון לעכשיו :-).
עקב המצב הכלכלי הקשה בשנים שעברתי, מיאנתי להוציא רישיון נהיגה וכיום עדיין אין לי, כעת אני יכול לממן זאת אך בינתיים עוד לא עשיתי זאת.
גם בעבודה כמובן אני די סגור ולא מפתח קשרים עם אנשים מעבר לרמה מקצועית כמעט כלל.
הדבר שהכי כואב לי בסיפור הזה, זה שעקב ההסתגרות והביטחון העצמי הנמוך (למרות שאני שומע רבות שהמראה שלי נאה, ומאז שאני עובד אני גם משקיע בלבוש וטיפוח כבן אדם ממוצע), אני בן 25 ומעולם לה הייתה לי בת זוג, לא יצאתי לדייט ואפילו לא התנשקתי אף פעם. מיותר לציין שאני בתול.
משפחתי גורמת לי להרגיש שאני מוצלח (בכל הנוגע לעבודה ולמה שאני משדר באופן כללי והם אומרים לי תמיד כמה שאני מקסים והאופי של הוא פשוט מדהים והעזרה שאני נותן בבית אם זה בניקיונות או כל דבר אחר זה מאוד מוערך). כך שיש בי תכונות טובות, אני אומר דבר אחד בביטחון מלא, שאני בן אדם טוב שעושה הכל כדי להיות ישר ומנומס וערכיי חשובים לי.
אך אני לא מצליח להיפתח.
משפחתי מאוד נחמדה, לא מושלמת כמובן, אך אכפת לי מהם מאוד, אך אין קשרי חברות מאוד חזקים כי אני מאוד שונים, בין אם זה מנטלית או בין אם זה בהיבטים אחרים.
בשנים האחרונות אני מתמודד עם בדידות זו על ידי אורך חיים שממלא אותי במשך שהותי בבית. סדר יום הכולל 9 שעות עבודה, פעילות ספורטיבית שממנה אני נהנה (מאוד מסופק מריצה למשל), אומנות ויצירה (אני כותב, מצייר ומנגן, מאוד ממלא אותי – מוצאים זמן לכל זה כשמתבודדים חח). ומעבר לזה, אני מבלה את יתר הזמן שיש לי ביום (וזה כבר מעט) מול הטלוויזיה או המחשב.
הדבר הכי חמור לדעתי בסיטואציה (אולי אני טועה), זה שמרוב שאני בודד, אני נקשר לגורמים שבאופן טבעי אני לא אמור להיקשר. לדוגמה, התכנית האח הגדול, בה יוצא לי לצפות, מרוב שאני בודד ואני צופה בזה הרבה אני נקשר לאנשים דרך המרקע למרות שלא פגשתי בהם, כשהתכנית יורדת ממש קשה לי למספר ימים. יש לי דוגמאות נוספות אך הרעיון די מובן לדעתי.
כל זה לא היה מפריע לי אם הייתה לי בת זוג שאני אוהב והיא אוהבת אותי, אך זה לא מסתמן באופק עקב חוסר הביטחון, ההסגרות, ולמרות שקרה מספר פעמים בודדות שמשהי ההייתה מעוניינת בי, לרוב זו לא משהי שמצאה חן בעיניי, ואני מניח שגם אם כן, לא היה לי קל לפעול.
אסיים בסמיילי :) מכיוון שאני רוצה להיות אופטימי ומאמין שיש תקווה.
אודה לעזרתכם ותודה ענקית על הסבלנות לקרוא את כל הכתוב.

שלום בן אדם עצוב (שמסיים בסמיילי ומשאיר פתח לאופטימיות (:),

כתבת הרבה מאוד, ועל אף שתגובות ארוכות מקשות להגיב באופן יעיל במסגרת של פורום שכזה, התגובה שלך קולחת ומעוררת עניין ורצון לעזור. כמו שאתה כותב, יש בך תכונות חיוביות רבות שמושכות, אך יש איזשהו חוסר תאום חברתי (לדוגמא האורך הרב מדי, במקרה הזה) שעלול לגרום לחוויית הדחייה שגם עליה אתה כותב.
כוחותיך החיוביים והיכולות שלך ניכרות מאוד, ואני בטוח שהן יכולות לשמש אותך בחייך ולפתוח עבורך דלתות שונות. אך נדמה כי אתה מתאר קושי להכנס בדלתות האלו ואולי גם לדעת מה לעשות לאחר שנכנסת.
קשה לצאת מהסתגרות חברתית ממושכת, מכיוון שהיכולות החברתיות הן מצד אחד מהמורכבות ביותר שיש לבני אדם, ומאידך אלו שרוכשים כמעט בלי לשים לב פשוט על ידי אימון מתמיד ויומיומי שקורה באופן טבעי. בנוסף קיימים גם חלקים פגועים, אשר מעדיפים להימנע מקשר ולהישאר במקום המוכר והבטוח יותר, גם אם בודד.
אני מבין את המשאלה שלך שתגיע בת-זוג שתגאל אותך מבדידותך ותיתן מענה לבעיותיך. אך נדמה לי שדווקא עדיף ללכת בדרך יותר ארוכה במקרה שאתה מתאר. להתחיל לאט לאט להגדיל את המעגלים החברתיים שבהם אתה נמצא. כדאי באופן הדרגתי להתחיל ליצור קשרים חברתיים (לאו דווקא זוגיים), עם אנשים בסביבת העבודה שלך, בסביבת מגוריך, לימודים, או כל מעגל אחר שבו אתה נמצא. כיום גם האינטרנט הוא מעגל חברתי שכזה. מתוך הרחבת המעגל החברתי וביסוס הבטחון שלך בתחום הזה, יצוצו גם אפשרויות נוספות וכן הלאה. כמובן שבתהליך כזה יהיו עליות וירידות, והקושי האמיתי הוא לשאת את הקשיים ולא להסגר. זה כמובן יותר מורכב ומסובך מהאופן הפשטני שאני מציג כאן, ובעיקר אישי מאוד.
על כן, רצוי שתהליך כזה יהיה מלווה גם בטיפול נפשי, שכן עליך להתחזק ולהיעזר בקשר יציב ובטוח שממנו תוכל לצאת לקשרים אחרים, ובו תוכל לבחון את עצמך בתוך קשרים ולהתמודד עם הקשיים, האכזבות וההצלחות. אתה אדם רפלקטיבי ומתבונן, ונראה כי תוכל ליהנות מקשר טיפולי ולהפיק ממנו עזרה חשובה.

שיהיה בהצלחה