פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך

כדאי שתברר דבר ראשו היבטים פיזיולוגים של התופעה, כלומר גש לרופא המשפחה, כדי לבדוק מה יש לך. (אולי רקע של הזעת יתר?)
מצבים יוצרי מתח פסיכולוגי כמו שתארת יוצרים תגובות פיזיולוגיות. למשל בתגובות חרדה קשות הדופק עולה, מזיעים, מתקשים לנשום וכו', עד כדי דימיון להתקף לב.
רופא המשפחה יוכל לעזור לך באבחנה מבדלת ולהפנות אותך לגורמי המקצועיים המתאימים. מבחינה פסיכולוגית יכול להיות שטיפול קוגניטבי התנהגותי יוכל לעזור, או טיפול פסיכודינאמי, תלוי מה הרקע שלך וכו'.

והכי חשוב שתף את הוריך, כדי שיוכלו לעזורלך לפנות לגורמים המתאימים!

בהצלחה!

אין לי שום עבר של בעיות רפואיות
ביקשתי מההורים לטפל בזה אבל הם לא מאמינים לי לכלום, כל בעיה שיש לי שהיא כביכול פסיכולוגית זה "הכל בראש שלך, אתה עוד צעיר".

הם טוענים שהעקצוצים והגירודים זה לכולם יש כשחם להם, הם אף פעם לא לוקחים אותי ברצינות.

שלום לך

אני מניחה שתגובת הוריך מעצבנת ומתסכלת, ובעיקר משאירה אותך לבד.

למרות זאת אתה כבר ילד גדול. פנה לרופא המשפחה, את יכול לגשת לבד. אם הוא אכן ישלול בעיה רפואית. הוא יוכל לעזור לך בכיוון הפסיכולוגי. אולי גם תפנה ליועצת בבית הספר, היא תוכל לעזור בחלק הנפשי.
נראה שזה מאוד מציק לך וכדאי שתפעל לשינוי המצב.

בהצלחה!

יווא עצווב יייאווש לא יפתור כלום בזמן כזה רק יגריע תמצב .. אל תיפול !
יהיה טוב אמן

אין פה מישהו שיכול לענות לי ברצינות?

קודם כל אני מצטער על כל מה שעברת ומה שאתה עדיין עובר.
אתה כבר מבוגר, משמע אתה במילא אמור לצאת כבר מהבית.. לפי דעתי אתה צריך להתחיל לעשות משהו עם עצמך - להתגבר על מות אביך. תסכים שחבר של אמא שלך יעבור אליכם, ובתקופה הקרובה תעשה -הכל- בכדי לחזור לעצמך. תתחיל לעבוד, תחסוך קצת כסף, ואז תעבור לגור עם שותפים. משם כבר תתקדם לבד, אני רק בן 17 ואני לא יודע איך עובדים החיים בגיל 20+, אני מאמין שאתה יודע..

בהצלחה בכל אופן.

שלום לך

אתה מתאר תגובה חריפה למות אביך, ונשמע שאתה התגייסת לעזור לאמך והשקעת בה כוחות כדי לעזור לה לצאת מהמשבר. אך המחיר שאתה שלמת כבד. קרוב לודאי שלך לא היה מרחב לעבד את האבל שלך, תמכת ואולי לא בלת תמיכה והיום אתה מתאר תסמינים מדאיגים של דיכאון.

אתה זקוק לעזרה נפשית ואולי גם תרופתית, לפחות להתחלה.
אם אתה לא יודע לאן לפנות, פנה אל רופא המשפחה, והוא יפנה אותך לפסיכיאטר.
טיפול פסיכולוגי יש בסקטור הפרטי ובציבורי כפי שתואר בתשובות קודמות.
ולשאלתך אתה לא צריך לגור ברחוב, אתה צריך להכיר שיש לך בעיה, ושהסובבים אותך יתגייסו לעזור לך ןלתמוך בך.

בהצלחה!

יקירתי, תודה על התגובה קודם כל, זה שאני במצב לא קל בכלל זה אחד וזה שבגלל זה אני אמור לקחת תרופות זה דבר אחר לגמרי, אני מסוג האנשים שיעשו הכל בשביל לא לקחת תרופות אני ממש סולד מזה, האיפוק הזה שיש בתוכי מרגיז אותי כי אני בסוג של ערפל כזה, מרגיש שאני כל הזמן בחלום, ואני מאוד מרוכז ביום יום רק שאני אומר לעצמי, לא יכול להיות שאדם חי עם כל כך הרבה תסכולים פנימיים וקשיים ככה בטוח שאפשר לצאת מזה איכשהוא ואין לי מושג איך, תרופות אני לא אקח (בעזרת ה'!) ככה שאני יותר רוצה לדעת איך להתמודד מול הסיטואציה של הבן זוג של אמא שלי שאני פשוט לא מצליח להתחבר אליו לא משנה כמה ניסיתי, פיתחתי אליו "אנטי" ממש רציני עד כדי כך שכל פעם שהוא מגיע הביתה אני מתחיל לנשום בכבדות ומרגיש לא נוח וכשהוא הולך אני פתאום נרגע, אני מאוד חשדן כלפי אנשים בתקופה האחרונה מאז שאני הרבה זמן בבית והאדם הזה נתפס בעיניי כאדם שאני לא יכול להתחבר לסוגו. הכוחניות וסגנון הרחוב הזה של "בוא בוא שב רגע פה אני אומר לך" גורם לי להקיא. ואמא שלי מאוהבת בו עד השמיים, עכשיו אני נמצא במצב שהיא לא עוזבת אותי במנוחה וכל פעם עושה לי פרצופים וכועסת עליי שאני לא מתייחס אליו וכל פעם שהוא בא אני בורח לחדר כי אני לא רוצה להתעלם ממנו בהפגנתיות לכן מעדיף ללכת לחדר כדי למנוע תחושה לא נעימה לשני הצדדים.

אמא שלי חצי מהזמן נמצאת בפוקוס של40 אחוז כי היא לוקחת תרופות נרקוטיות שהיא התמכרה אליהם כבר, בקיצור, אני מותש ברמות מאוד גבוהות, אין לי מאיפה להשיג כוחותותרופות מבחינתי זה אסור בתכלית האיסור אין מה לדבר על זה אני מחפש פתרונות חכמים ללא תוספות של כימיה או ביולוגיה.

לאנונימי שלום.
ראשית, צר לי על פטירת אביך. אני יודעת מה זה. לצערי, גם אבי נפטר לפני 3 שנים, כך שאני בהחלט יכולה להבין מה אתה עובר. כשאבי נפטר, אחי גם היה אז בצבא ביחידה קרבית, וזה היה קשה מאוד לכולנו. יותר מזה, הוא היה ממש ברגע שבו אבי נפטר והוא נאלץ לראות אותו ברגעים הכי האחרונים. למזלנו, הוא הצליח להתגבר על כך. תשאל אותי איך? אני חושבת שזה קשור לאופי שלו: הוא אדם מאוד-מאוד שמח, דואג כל הזמן להיות עם חברים, יוצא הרבה, ולא נותן לכאב ולטראומה הקשה להשתלט עליו. עד היום אני רואה את זה. למשל באזכרה של אבא שלי, כל שנה אנחנו עולים לבבית העלמין והוא נמצא שם רק כמה שצריך, ואיך שנגמרת האזכרה- הוא ישר יורד מבית העלמין והולך לחברים, לשבת קצת- הוא פשוט משכיח את עצמו מהעניין הזה. הוא פשוט ממשיך לחיות ולא נותן לצער ולכאב להשתלט לו על החיים.
מסיפורך, אני מבינה שהמקרה שלך הוא קצת שונה מאחר ואין לך אוזן קשבת, וניתקת כל מגע וקשר אם חברים. (תקן אותי אם לא הבנתי אותך נכון). לכן ברור שאצלך זה קצת יותר קשה ומורכב.
בנוסף, אמא שלך בחרה מישהו שאיתו היא רוצה לחיות את שארית חייה. אינני יודעת מיהו האדם הזה, איך באופן כללי, טוב שאימך לא תישאר לבד. באופן כללי טוב שיהיה לצידה שותף לחיים, עימו היא תוכל לחלוק יחד חוויות, פחדים ועוד, וזאת בהתחשב בעובדה שיש לה 3 ילדים בוגרים בבית אשר גם הם יבנו את חייהם ויעזבו את הבית. (הרי אם לא היה לה מישהו, אתה ואחיך הייתם מתחתנים, בונים את החיים שלכם ואילו היא היתה נשארת לבד. כך שבאופן כללי, טוב שהיא לא שוקעת בדיכאון ומנסה לבנות את חייה מחדש.
אינני יודעת מיהו בן-זוגה והאם הוא מתאים לה או לא, אך נראה לי שעליך לכבד את הבחירה שלה. כרגע, חשוב מאוד שתדאג לעצמך. תשוחח אם מישהו על כל בעיותיך, ועדיף שזה יהיה מישהו מקצועי אשר יתן לך כלים איך תוכל להתגבר על המצב בו אתה נמצא כרגע. ובכלל לא בטוח שתצטרך לקחת תרופות! יכול- להיות שאם תדבר ותקבל עזרה מקצועית- כבר ירד מעליך נטל גדול ותתחיל לחוש יותר טוב עם עצמך. וזה גם יוביל אותך לצאת לעבוד, לצאת עם חברים, וכך תחזור שוב למסלול חיים שמח.

לפי מה שהבנתי, כל מה שקורה לך עכשיו הוא בגלל שסייעת לאימך לצאת מן המשבר שבו היא היתה לאחר פטירת אביך. התאמצת כ"כ בשבילה, ששכחת לדאוג גם לעצמך... קודם-כל, אני רוצה להגיד לך שההתנהגות שלך כלפי אימך מוכיחה שאתה אדם איכפתי ורגיש, משפחתי ודואג. אלו הן מעלות יפות מאוד!!!!
אבל עכשיו הגיע תורך! הגיע הזמן לדאוג גם לעצמך ולעתידך. ואת זה ניתן לעשות רק בעזרת איש מקצוע.
תבורך משמים, ושיהיה לך רק טוב, בע"ה
דפנה

ההזדהות הקטנה הזו נותנת לי קצת נחת, שאולי העולם שאני חי בו הוא לא רע ב100 אחוז, אולי יש קצת אנשים טובים עדיין, אני בדיוק אותו האדם שתיארת את אחיך, עד שהתחילו הבעיות, הייתי חברותי מאוד, אוהב אנשים, אוהב מאוד לתת מעצמי אפילו באש ובמים ובעיקר קשה לי לראות אנשים סובלים, וכשראיתי את אמא שלי סובלת היא התחילה להיות הפרוייקט האישי שלי, היתי יושב איתה ימים ולילות בשיחות אישיות, דוחף אותה בעדינות להכיר גבר חדש בחייה, ואמא שלי, שמאוד מאוד אוהבת להקשיב לי, צופה בי כרגע ועצובה בגללי ולא בגללה בפעם הראשונה, כי אני לא מסוגל לזוז לאף מקום, אני קם בבוקר מניח תפילין גולש באינטרנט קורא הרבה מאמרים וספורט וצופה בספורט עד הלילה והולך לישון, אני לא מצליח להרגיש את תחושת הדחף שיש לכל אדם ממוצע בחיים, התחושה שגורמת לו לזוז להתקדם לדאוג לעצמו כמו שאמרת.

אין כמוני שמח שאמא שלי מצאה מישהו שהיא מוכנה להתחתן איתו ואומרת שהוא ממש בשבילה, אם כי בגלל המצב שבו אני לא מצליח להתחבר לאדם הזה (כמו שקורה הרבה בחיים שיש אנשים שאנחנו פשוט לא רוצים למצוא את עצמנו לידם) רק שהפעם מדובר בבן הזוג של אמא שלי, ואחרי מה שעברתי ב3 שנים האחרונות אין לי כבר כוחות להתמודד שוב פעם אחר פעם מול האדם הזה שכן אמא שלי עוקבת אחרי כל תנועה שלי בנוגע אליו ומצפה שאני אתייחס אליו בכבוד ושנהיה חברים ואני מבחינתי אפילו להגיד לו שלום דורש ממני הרבה מאמצים, בקיצור, בשביל למצוא אוזן קשבת צריך שיבינו אותי, אני מסוג האנשים שלא מסוגלים לדבר סתם אלא אם כן מסוגלים להבין אותי באמת.

כשדפנה הגיבה לי העיניים שלי קצת נרטבו כי פתאום משהו בחסימה הרגשית שלי נפתח טיפ טיפה, הפטירה של אבא שלי פגעה בי פחות בגלל החיסרון שלו (הוא היה בן אדם מדהים אבל מאוד מאוד קשה) אלא יותר בגלל כל המסביב, מצאו אצלו סרטן בשלב מתקדם כשלפני כן הוא היה האדם הכי בריא וספורטיבי שיש, ותוך 11 חודש הוא נפטר, וכמובן שב11 חודש האלה הייתי המון איתו וחוויתי הכל כולל לראות אותו כשהוא נפטר ולהיות איתו ברגעים האחרונים שלו עד הבוקר.

אני אמשיך להקשיב כאן עוד קצת בתקוה שמשהו יזיז אותי מהבועה הזו. אני נהנה לשמוע אנשים מהסוג שלך, דפנה שיודעים להרגיש קצת אנשים. תודה.

אנונימי יקר,

נשמע שאתה אכן סובל מבעיות רגשיות לא קלות.

האם פידבקים חוזרים ונשנים בפורום הזה ה ם שיעזרו להקל על המצוקה שלך ולמצוא פתרונות בעבורך? לא. עליך לקחת את עצמך בידיים. אם אתה מגלה נכונות רבה כל כך לשמוע דעותיהם של אחרים, אז גלה גם בגרות ושמע לעצה שניתנה לך ע"י איש מקצוע בפורום; חלק מהנכונות שלנו להתגבר על דבר-מה שמציק לנו, היא גם לקבל עצות שפחות נועמות לנו לאוזן. אולי תרופות היא איננה כרגע האופציה היחידה לבעייתך, אך ללא ספק עליך להיפגש עם אדם שבאופן מעשי יוכל גם להדריך אותך ולתת לך כלים למצוא פתרונות הולמים; חלק מזה אמור בטיפול פסיכולוגי, הגם ל א בהכרח בטיפול תרופתי.

גש באומץ ובלב פתוח אל אנשים שלמדו שנים רבות - ושתפקידם לעשות זאת - להדריך ולהעניק משוב לאנשים המבקשים לעצמם מסלול חיים נעים ובריא יותר. ברגע שתעשה זאת, אני מבטיחה לך שדברים מסוימים אותם אתה רואה כרגע ב'שחור-לבן', יקבלו מידה מסוימת של פורפורציה.

בראש ובראשונה תפסיק לרחם על עצמך, להביט בחצי הכוס הריקה ולחפש עידוד כפיתרון תחלופי.

ותנחומיי על אביך.

כל טוב.

תודה על ההתייחסות ורואים שיש לך ניסיון בחיים אבל תגובה קרה בסגנון שאת כותבת לא תצליח לנגוע בי, הבנתי את המסר שלך, יש לי נטייה לא להקשיב לאנשים שלא מרגישים אותי.

אנונימי יקר!

נשמע שאתה עובר תקופה (שנמשכת כבר לא מעט זמן) ממש לא פשוטה.
כ"כ הרבה שינויים במקום שהוא לכאורה הבטוח ביותר עבורנו- הבית והמשפחה.
נשמע בעיקר שאתה מחפש אוזן קשבת, הזדהות,וגם עזרה.
זה משמח לשמוע שלמרות החוסר כוחות שיש בך והחוסר חשק לעשות משהוא והקושי שמציף אותך אתה עדיין מצליח לבוא , לבקש עזרה בדרך שלך ולהגיב פה לאנשים וגם לדעת מה לא מתאים לך.(תגובות מסוג מסויים).
אני לא מדברת כאשת מקצוע אבל מתוך הניסיון הדל שיש לי עם טיפול, אני חושבת שבמצבים מסוימים בחיים אנחנו רוצים שמשהוא חיצוני יעזור לנו להבין דברים על עצמנו ואולי כך נצליח למצוא לעצמנו פתרונות או לקבל את המציאות עם כל המשמעויות.
המציאות היא שלאימך יש חבר שאתה לא מתחבר אליו ואתה צריך איכשהוא להסתדר עם המצב הזה, זה נישמע שאתה לא מסתדר עם זה ואתה שואל, איך אוכל לחיות עם המציאות הזו.
אני ממליצה לך בחום לפנות ולברר על ייעוץ או טיפול מקצועי על מנת שייטב לך ושתרגיש הקלה.
תברר יש גם במחירים מוזלים ובחינם.
אני מחזקת אותך ומקווה שתרגיש טוב יותר ותאסוף את כוחותיך חזרה.
טל.

היי

כמה אני מבינה אותך..........

אמא שלי שהיתה כל עולמי נפטרה לפני שנה בדיוק.זה קשה.קשה מאוד.
באותה תקופה הייתי בטיפול. עם מטפלת שחשבתי שגם היא כל "עולמי"- והיא זרקה אותי מטיפול חצי שנה אחרי.ונעלמה. מטפלת רעה.
הרגשתי בדיוק כמוך שאין מחר הוא לא קיים הוא לא יגיע.הכל התמוטט.העולם הזה ריק.
אז, לדעתי. אל תמהר לאף מקום. תכאב כמו שמרגיש לך.קח את הזמן שלך ורק שלך
אתה נשמע חכם ורגיש מאוד. רגישות זו מתנה.תהנה ממנה.לאט לאט לאט לאט לאט.

כל יום יביא לך משהו אחר. גם אם בתוך הכעס הכאב השנאה והחוסר אמונה. בסוף יקרה משהו נעים. טיפה לפחות. אל תהייה "אנטי" תרופה אחת קטנה לפעמים מקלה על הנשימות הכבדות. לתקופה מסויימת.תקל עלייך. זה עמוס מידיי. אל תתבודד. תשתף כמה שאתה יכול. אתה ממש לא לבד ויש עוד עוד עוד שמרגישים בדיוק כמוך........
מקווה שקצת קצת עודדתי.

מגי

תודה למגי ולטל על התגובות היותר רגישות שקיבלתי מאחרות, זה מרגיש לי כאילו כשכולם היו צריכים אותי הייתי שם בשביל כולם עד הסוף ופתאום עכשיו אני לא מעניין אף אחד כשאני קצת חלש, איך דוד שלי אומר לי "העולם לא מעריך חלשים", אז אני כל הזמן ממלמל לעצמי שאני לא חלש ופשוט אני נמצא בתקופה מוזרה בחיים וקשה וזה יעבור, אבל העובדה שאני נמצא נגד כל המערכת היא זו שמעיקה עליי מכל, אף אחד לא יסכים עם הילד כולם יסכימו עם האמא בכל מצב, אני צעיר היא יותר מבוגרת ואיבדה את בעלה ככה שלא משנה באיזו סיטואציה נמצא את עצמנו תמיד יזדההו איתה יותר וכך זה קורה במציאות באמת, כמובן שכאן במחשב כשמדברים רק איתי אפשר למצוא מקומות הזדהות גם איתי אבל במציאות אני חושב שכולכם הייתם נשמעים אחרת, בגלל שאני לא מסוגל מבחנה נפשית לעבוד כרגע אני כל יום חוטף איומים שהיא תפסיק את הקשר הזה עם הבחור בגללי וזה יהיה על המצפון שלי או שהם יעברו לגור בבית אם אני לא מסתדר איתו, אני מאוד אוהב את אמא שלי אבל בגלל המצב התרופתי שהיא נמצאת בו שגורם לה לפעמים להיות בפוקוס חלקי, אין לי אוזן קשבת הרבה פעמים וזה נדמה שאני מדבר אל הקיר לפעמים, הלוואי והיו לי כמה חברים שאני יוכל לדבר איתם על הכל אבל משום מה אני מרגיש שפתאום עכשיו כשקשה לי אני לא מעניין באמת מישהו. כשהייתי הראשון במשפחה שמתגייס ליחידה מובחרת, כולם לא הפסיקו לכבד אותי ולהוקיר היום רק מרחמים, אני רוצה הבנה זהו, לא רחמים. =/

עליך לשאול את עצמך שאלה, והיא:

1. איך אני יכול לעזור לעצמי? מהי הדרך הנכונה לי לצאת מהמשבר ולשוב למסלול חיים תקין?
אם מה שאתה זקוק לו באמת הם הבנה לרגשותיך ועידוד, שזה בסדר גמור, אזי ייתכן שהראייה שלך היא סלקטיבית ולפיכך מצבך במידה רבה מותנה בכוחות הנפש שאתה בוחר אם להשתמש בהם או לא, ו/או באופן שבו אתה בוחר לפרש את מציאות החיים שלך, בין אם זה בדרך מוקצנת, רגשנית או דעתנית - בהתאם לכך אתה חושף כי יש לך הכלים להתמודד מעצם היכולת שאתה מגלה להסיק תובנות, שהיא כשלעצמה חשובה לאין-שיעור; או, לחלופין, שאתה זקוק לעזרה אובייקטיבית - אותה עצה שקיבלת ממני אך בחרת להפנות לה עורף (ועצה אובייקטיבית עלולה לעתים להישמע קרה, אך היא בדרך כלל נאמרת כדי לעזור - ואמת בדרך כלל כואבת; אבל אתה בחרת לראות בה את 'הקור' ולא את הגאולה שאולי היתה גלומה בה). משמע, להיעזר באיש-מקצוע שיכוון אותך למסלול הנכון, שיטיב גם אתך וגם עם האוהבים אותך.

אם אתה סבור שלא רק הבנה ועידוד סובייקטיבי מצד השומעים אותך יוציאו אותך מן הבועה שנכנסת אליה - בין אם זה טוב או לא - אז באמת ובתמים אינני מבינה מדוע אתה לא מקבל את העצות היותר פרקטיות בפורום שניתנו לך.

כמובן שקל להבין אותך ואת מורכבות המציאות איתה אתה מתמודד, אבל השאלה היא מה אתה באמת רוצה? מילים מתוקות או מישהו שיוציא אותך מן הבועה אל החיים הנפלאים והמיוחדים שיכולים להיות לאדם כמוך, אם רק יאזור קצת אומץ ואמונה-עצמית ויצא להגשים את עצמו ללא כל תלות במישהו...

אני ממש ממליצה לך לערוך חשבון-נפש, ולחשוב מהי הדרך שתחזיר לך את הביטחון ואת השלווה כך שתוכל ליהנות מהחיים...

בהצלחה!

אני חייב לציין שהפעם כתבת בצורה הרבה יותר חמימה,

לא צריך להשתמש במילים מתוקות בשביל לגרום למילים לנגוע בי, צריך פשוט לתת לי את התחושה המסויימת שתראה לי שמבינים אותי פחות או יותר וככה זה פותח פתח להקשיב... יש לך אולי מייל או מסנג'ר שתוכלי לדבר איתי פה? או למישהו אחר שמעוניין לכתוב לי במסנג'ר או במייל? יכול להיות שזה יוציא אותי מהבועה הגדולה של המועקה הגדולה שאני נמצא בה כרגע, יכול להיות שהכל לא רע וזהו, יכול להיות שאולי אני עוד מסוגל לחזור ולהרגיש שאני שווה משהו... יכול להיות שהגעתי לשלב כזה בחיים שכבר לא מזיז לי כלום כי כבר הכל אכזב אותי ובגלל זה אני פשוט אומר נו טוב אז אני אגור ברחוב אז מה... גם ככה אין בשביל מה לחיות או בשביל מי, הרי אם אדם חי לבדו אז אין לו טעם בחיים... (ואני אדם מאוד חברותי שאנשים אוהבים אבל מרגיש לבד בכל זאת)

אני ממש מצטערת לשמוע שאתה מרגיש כפי שאתה מרגיש (:
אבל האם לאור כל הייאוש ותחושת העצבות העמוקה שמקננת בך לא מוטב שתפנה לעזרה מקצועית?! שגם תעניק לך אוזן קשבת וחמימות!

בכל אופן עליך להבין שתחושותיך הן זמניות! כל דבר לטובה גם אם לעתים, בלב הבעיות, קשה לראות זאת - אבל לעתים החיים מציבים לנו מבחנים שונים שנועדו לחשל אותנו ולהחכים אותנו, ולכן אסור לך להתייאש ולחוש חסר-ערך, ההפך! נסה ללמוד מזה, למצוא בכל זה את היופי הפנימי שלך ולנסוק מהכאב, לא להפוך עבד שלו...!

ותוציא לך מהראש את הרעיון 'לגור ברחוב'! נסה למצוא פיתרונות למצוקה שלך, לא להוסיף עליה... אם הבדידות מכבידה עליך ואתה באמת זקוק למישהו קרוב, אין אף קרוב משפחה שתוכל לפנות אליו? אף ידיד? ואם לא, ואתה מגלה פתיחות אל אנשים, אז מדוע שלא תפנה לעזרה? לעזרה שניתנת במיוחד במקרים האלה, בהם האדם חש מדוכא ואבוד?!

לפי הדברים שאתה כותב אתה סובל מדיכאון, ולפיכך, אנונימי יקר, אתה זקוק לעזרה נפשית; הפורום אינו צ'ט, אלא נועד רק להעניק עצות ומענה כללי, לכן, כפי שכתבתי לך כמה פעמים, זה לא הפיתרון הפרקטי בשבילך.

הייתי בשמחה מוסרת לך את כתובת המייל שלי, אבל לכתוב אותה כאן משמע שהיא גם תהיה חשופה לאנשים אחרים מלבדך... אז אני מקווה שאתה מבין.

אני מחזקת את ידיך...

אנונימי יקר,

קראתי את מה שכתבת, הזכרת לי כל כך את עצמי, וגם העיניים שלי נהיו קצת רטובות...

אמנם שני הוריי ב"ה חיים, אך הם אינם חיים ביחד. אימי התחתנה עם אדם קר, קשה ונוקשה, שלא מסוגל היה לקבל אותי ואת מי שאני, ובתקופות מסויימות גם לא את אימי, ובתקופות אלה, ממש כפי שתיארת, הייתי מקשיבה לה המון, מייעצת לה, וגם חוטפת ממנה את העצבים שלה עליו, ובכל זאת בשלב מסויים מצאתי את עצמי מחוץ לבית, וחייתי ממש כמו שאתה מתאר- בלי כוח אפילו לחשוב מה יהיה מחר, כי המחשבה על מחר רק מייאשת, ומשקפת עד כמה המצב חרא. הסתובבתי והתגלגלתי, הרגשתי הכי הכי הכי בודדה בעולם, ושהרצון היחיד שעוד נשאר לי הוא להיעלם ולמות. בגלל כל מיני עצות של אנשים שלא ידעו מה לומר לי, ניסיתי גם לקחת תרופות נוגדות דיכאון, שלא השפיעו עלי, והפסקתי לקחת אותן (אני גם סולדת מתרופות, למרות שיש אנשים שזה עוזר להם מאוד).
בנקודה מסויימת בתוך שלל הסתובבויותי והתגלגלויותי, יצא לי לפגוש אישה אחת שבלי להכיר אותי בכלל נתנה לי חיבוק, והסתכלה עליי בהערכה אמיתית, לא בשביל הפוזה, והמבט האחד הזה נתן לי את הכוח להבין שבסופו של דבר לא אמא שלי ולא הבעל ה--- שלה (גם לא החברים החברות ושאר ירקות), לא הם יאכלו את החרא של העתיד הדפוק שיכול לצאת לי מהשוטטות ברחוב, מקסימום הם יספרו, כפי שתיארת, על כמה מקסימה ומותק הייתי ואיזה פוטנציאל היה לי.
בקיצור, החלטתי שאני עוברת למקום חדש, ומקיפה את עצמי בחברה חדשה, שלא יודעת דבר וחצי דבר, לא על המשפחה שלי, לא על הבריאות שלי, ולא על שום דבר אחר שיכול לתת לי הקלות, חברה שבחיות שלה, לא תאפשר לי להתבוסס בבוץ שלי. בשבוע הראשון הייתי בהלם, נהייתי משותקת, אך לא הייתה לי ברירה אלא לקום, ולפעול בשביל עצמי, מה שגרם לסביבתי החדשה להעריך אותי, וההערכה הזו, נתנה לי כוח להמשיך. היום אני לומדת, רואה לפני איזשהו עתיד, למרות שמורכבויות החיים לא ייעלמו אף פעם. וביום יום שלי, אני אדם שמח, מוערך, אוהב ואהוב.
כל זה לא היה מזמן, רק לפני מספר חודשים, אך החודשים האלה שינו את כל ההוויה שלי, וכל מה שחשבתי וראיתי בחיים.

אנונימי יקר- כל החיים עוד לפניך! תמצא את האנשים שמסוגלים לתת לך חיבוק, הערכה ואוזן ולב פתוחים וקשובים, תקיף את עצמך בהם- הם קיימים!!! אתה יכול ואתה תצליח בע"ה לשקם את הריסות השנים הללו.
אם אתה מעוניין, אתה מוזמן לפתוח איזה מייל ולכתוב כאן את כתובתו, אשמח לעזור ולהראות לך שאתה לא באין מוצא, כי אין דבר כזה אין מוצא, וכל מאמץ שווה בשביל למצוא את המוצא...

הלוואי שהצלחתי לעזור, ולו במעט..
מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, הוא מגיע לך!

היי אנונימי.
קראתי את תגובתך (אומנם קצת מאוחר), וקראתי גם את כל התגובות האחרות.
קודם-כל, אני חייבת להגיד לך שניכר שסיפורך נגע פה לכולם, ולכולם מטרה אחת ויחידה: לתמוך בך, לעודד אותך ובכך לסייע לך לצאת מן המשבר בו אתה נמצא כרגע!!!
כאמור, קראתי את תגובתך למה שכתבתי והרגשתי טוב על הלב שהצלחתי לעודד אותך! חשוב לי להזכיר לך שמקרים מהסוג הזה- של אובדן אדם יקר ומשמעותי, הן מקרים שבהם לוקח זמן להתאושש, ולכן צריך לתת לזמן לעשות את שלו, אך יחד עם זאת לא לשבת בחיבוק ידיים, משום שישנם מקרים בהם המצב עלול רק להחמיר. לכן, כפי שאמרתי קודם עליך למצוא אוזן קשבת, ואני ממליצה שזאת תיהיה אוזן קשבת של איש מקצוע. אבל בתור התחלה אפשר להעזר באנשים הסובבים אותנו, אלה שאנחנו בוטחים בהם מאוד, אוהבים אותם, והם גם אוהבים אותנו. וכשאני אומרת אנשים שאוהבים אותך, אני לא בהכרח מתכוונת למשפחה שלך (אימך ואחיך), אלא גם על חברים, קרובי משפחה שיש לך קשר טוב איתם.- תוכל לשוחח איתם על כל מה שמציק לך ולספר להם את כל תחושותיך מאז שהתגלתה מחלתו של אביך ועד עתה.
אני מקווה שיש לך עם מי לדבר בסבבה הקרובה כי זה מאוד חשוב. אם לא, עליך לפנות לאיש מקצוע ולהעזר בו. היום זה כ"כ נפוץ. אני יכולה לספר לך על אחותי שאחרי שנה וחצי מאז שאבא שלי נפטר היא הרגישה לא טוב מבחינה נפשית והמליצו לה לפנות לפסיכולוגית. בהתחלה היא חששה מאוד מה יגידו עליה שהיא הולכת לפסיכולוגית, והיא נרתעה מאוד מזה, אבל היא החליטה ללכת ולנסות לראות אם זה עוזר לה. היא אמרה היא פשוט חייבת את זה בשבילה כדי שהיא תרגיש טוב, תתפקד טוב ותהיה אמא נורמלית לילדיה. וזה מה שהיא עשתה. היום היא כבר בפגישות האחרונות, לקראת סיום והיא מספרת שזה מאוד עזר לה. זה גרם לה להבין מה קרה, לשחזר פרטים ולעכל באופן טוב יותר את המוות הפתאומי של אבי. וזה פשוט מדהים איך הנפש משפיע על הגוף.- כשהנפש פגועה, עצובה, חלשה- גם הגוף נעשה חלש ומכאן ההדרדרות לדכאון- היא קלה ומהירה מאוד...
אני יכולה להעיד על עצמי שבמשך השנה הראשונה לפטירתו של אבי לא ישנתי לילות, כל דבר קטן הזכיר לי את אבא שלי, הייתי בוכה המון! לפעמים כשהייתי נתקפת געגוע- פשוט התיישבתי וכתבתי לו. בכתיבתי סיפרתי לו את כל מה שאני מרגישה, את הצער, את הכאב, את הגעגוע ואת החששות שלי בנוגע למה יקרה עכשיו, לאחר שהוא כבר לא איתנו. הדרך שלי לפרוק את הצער והכאב היתה ע"י כתיבה. כמו-כן היינו מדברים על הפטירה של אבא הרבה במשפחה, עם האחים שלי בעיקר. מצאתי את הדרך להתמודד עם האובדן הפתאומי שחוויתי. והאמת שהיו לא מעט פעמים (בעיקר בשנה הראשונה) שבהם לא ידעתי איך נעבור את זה כמשפחה, איך נתמודד ונחיה בלעדיו...
אני מסכימה עם כל מה שכתבו לך פה. כמו שאמרתי קודם, לכולם יש מטרה אחת והיא לסייע לך! כמו שאמרתי, הדרך הנכונה לסייע לעצמך היא ע"י אוזן קשבת, ועדיף מאיש מקצוע. תעשה את בשביל עצמך
אין לי כבר מקום..
תבורך מפי עליון. בהצלחה! : )

שימו לב שדווקא אתם האנשים הרגילים עוזרים לי ומייעצים לי ומחממים לי את הלב ודווקא אנשי המקצוע, להם לא אכפת כל כך, יושבים פה שלושה אנשי מקצוע, יכול להיות מקסימים ויכול להיות שלא, אבל מתוך כל ההודעות שמעתי רק פעם אחת מישהו מהם... לזה אני קורא העולם הקר, אם אני לא משלם כסף אז אני לא מעניין.

בכל מקרה, היו פה כמה תגובות שהצליחו קצת לנגוע בי... הלוואי והייתי יכול להכניס אתכם קצת לראש שלי הלוואי, אבל זה לוקח זמן ואני צריך לרצות לעשות זאת, הבעיה אצלי בנוגע לאנשי מקצוע זה שאני יודע שאני משלם להם ממיטב כספי בשביל שהם יקשיבו לי ויעשו מעשה שהוא נראה בעיניי כאנושי ולגיטימי, אני זוכר את עצמי אצל פסיכולוגית כבר בכיתה ב' כשאבא שלי ז"ל היה מאחר מהעבודה והייתי כל הזמן בוכה שאולי הוא מת, אז הייתי מחכה לו ער במיטה מחכה לשמוע את הדפיקות בדלת, והוא היה מתעכב והייתי מתחיל לבכות ולא נרדם עד שהגיע, כבר אז הלכתי לפסיכולוגית פעם ראשונה, גם בצבא עוד לפני שאבא שלי נפטר מצאתי את עצמי מדבר לא מעט עם הקבנ"ית בין מבצע לפעילות כזו או אחרת שלי ביחידה. אני אחזור שוב, אבא שלי היה אדם חשוב ואהבתי אותו אבל הוא היה קשה איתי מאוד ולכן הרגשתי מין הקלה נפשית כזו במקביל לפטירה שלו וכמובן שהייתי מעדיף שהוא יחיה ולא משנה מה! אבל אני מודה שבתוך תוכי גם היתה לי הקלה שאולי סוף סוף יתנו לי לחיות את החיים שלי בקצב שלי ובהתאם ליכולות הנפשיים שלי, הרגשתי כל החיים שאני עושה דברים בכוח ולמרות שאני מרגיש שאני לא מסוגל יש לי יכולת סחיבה מהמשובחות ביותר, למדתי על עצמי שאני מסוגל לשרוד עד למיצוי המקסימלי של כוחות הנפש שלי אבל היום לאחר השנים הקשות שעברתי ואני רק בן 20 פלוס כאילו הגעתי למקום בו אני כבר לא סומך על אף אחד, האנשים הקרובים לי ביותר כבר מרגישים לי רחוקים. דוד שלי שהיה אחד האנשים הכי אהובים עליי והיה החבר הנאמן שלי עשה כמה דברים שגרמו לי להבין שהוא פשוט לא נאמן ואני לא יכול לסמוך עליו (הוא לא נשוי ובחורה שאהבתי והיא אהבה אותי במשך שנים היתה קטנה מדי בשבילי ובגלל זה לא רציתי אותה והיא סבלה המון, אז החלטתי שדוד שלי שהוא אדם חכם יכול לעזור לה ולהיות לה אוזן קשבת עד שהיא תצא מהדיכאון- וכשהגיע הזמן שרציתי להיות איתה כי היא גדלה דוד שלי היה לצידה... ושמר עליה שלא תחזור אליי הוא טען שאנחנו לא מתאימים) היום הוא בקשר יותר קרוב איתה מאשר איתי, הוא חי איתנו בבית במשך חצי שבוע ואני פשוט לפעמים לא מסוגל לראות את הפרצוף שלו מאז אותו השבוע שהיה לצידה ברגעים הקשים שלי שהייתי צריך אותה, היינו רגילים לדבר על הכל והיום כל פעם שהוא מנסה להתקרב אליי אני אומר לו, שמע דוד, אני פשוט לא סומך עליך, מצטער... והוא אדם מאוד חכם ומורכב, והוא יודע איך לגרום לי להרגיש רע שאני לא רוצה להיות בקשר איתו, הוא מפתח קשרים עם כל העולם ואישתו, אין לו בית והוא עובר כל יומיים מבית כזה לאחר, ואני כל הזמן עשיתי הכל בשבילו ... (המשך בעמ' הבא)-->

ועשיתי הכל בשביל שדוד שלי יהיה מאושר ושיהיה לו בית לגור בו או חיים טובים לחיות בהם, ומה הוא בחר לעשות? לתמוך בבחורה שאני זה שביקשתי ממנו לתמוך בה, שהוציאה לי את המוות והייתה רעה אליי (תאמינו לי, היא התקשרה אליי 20 פעם לפני שבוע לבקש סליחה ושלחה הודעות, התעלמתי כי כל הנושא הזה פגע בי) וכל מה שהשקעתי בה גם הלך לטמיון.. היא רצתה להתאבד מספר פעמים ואהבתי אותה רציתי שיהיה לה טוב רציתי לשמור עליה והצלחתי עד שהיא התאהבה בי וכשהבינה שלא נוכל להיות ביחד היא הרגישה שהיא חייבת לנקום בי עד טיפת הדם האחרונה... והיום היא מצטערת על זה וקשה לי לסלוח. בקיצור... אמא שלי שתמיד הייתי שם בשבילה, והיא יקרה יותר מכל, בכל דרך אפשרית מכפישה אותי ונותנת לי להבין עד כמה היא מאוכזבת ממני, הבן זוג שלה בא בימים האחרונים כמעט כל יום ואין לי כבר שום חשק להתייחס אליו, יצא לי מכל המיץ הנושא הזה, אתמול החלטתי שאני עושה תענית דיבור, שתקתי יום שלם, דיברתי רק עם הידיים, הרגשתי שסוף סוף יכבדו אותי ולא ידרשו ממני הסברים ומילים, האמת לא היה לי כזה טוב, אני אוהב לדבר אני אוהב לפרוק ולספר מה שאני מרגיש וחושב, יש לי כל הזמן מה להגיד, אמא שלי לוקחת תרופות נרקוטיות ותבינו זה מגיע למצב כל כך מתסכל שאני פשוט יודע שרוב הסיכויים שכל היום אני אצטרך לדבר עם אמא שלי על נושאים כאובים ורציניים כשהיא בהשפעת תרופות, זה סיטואציה כל כך מתסכלת שאמא שלי מדברת בצורה מטושטשת ודורשת כל הזמן שאני אתייחס למצב שאני לא עובד ושהיא רוצה להתחתן עם הבן זוג, ואני נדרש לענות לה, בגלל השפעת התרופות היא מדברת רק מתוך רגש, מתקשרת לכל המשפחה ואישתו ואומרת שאני לא נותן לה להתחתן... בקיצור, אם אי פעם חשבתי שאין סיכוי בעולם שישברו אותי אז..., אני מדבר תמיד בהיגיון ואני מוקף באנשים שאני לא יכול לסמוך עליהם, ראוי לציין שאמא שלי עובדת ובזכותה אני מתקיים בזכות הכסף שלה אבל אני משתדל לחסוך בכל מחיר וכבר שנתיים אני כמעט ולא מבזבז כלום, אני כל הזמן בבית חי בצורה צנועה ומינימלית. אמא שלי אישה ממש טובה ודואגת לי מאוד אבל היא מאוד רגישה ובתוספת התקופות זה פשוט מלחמת עולם, זה סיוט מתמשך והעובדה שאני לא מסוגל לראות את הבן זוג הזה שלה שנתפש בעיניי כעצבני ותחמן (אינטואיציה) גורמת לי פשוט לשתוק, גם ככה אף אחד לא יבין, גם ככה אני זה שלא עובד ולא עושה כלום ועושה צרות לאמא שלי שזקוקה לעזרה כלכלית, דוד שלי סחט ממני כוחות נפשיים של אמון באנשים, ועוד לא התחלתי לדבר על אח שלי שפשוט משום מקום היתה לו בעיה שגרמה לבית לחיות בתחושת חוסר חיות. אבל המצב שלו השתפר מאוד ברוך ה' ולכן אני לא מדבר על זה למרות שזה סחט את כולנו. בקיצור... אני אפילו מרחם עליכם שאתם מקשיבים לסיפור הזה ואומר לעצמי, לעזעזל... למה אני חושב בכלל שמישהו רואה אותי עם כל הצרות שיש לאחרים בעולם, אני גרגיר בסה"כ, גרגיר שמת לפרוח ולגדול לעץ יפה...אבל משום מה, נשאר גרגיר קטן ועלוב.

שלום זאב,

השאלה שלך מתאימה לפורומים פסיכיאטריה או נוירולוגיה. יותר מכך, חשוב שתעבור בירור רפואי מקיף אצל רופאים שיבדקו אותך באופן אישי.

אתה רומז שעברת הרבה קשיים ולחצים בחיים. טיפול נפשי יוכל לתמוך ולעזור לך בהיבטים הרגשיים.

תרגיש טוב!

שלום בודדה,

בודאי שבחורה יכולה לצאת לבד לפאב! ולכל מקום בילוי או שטח ציבורי אחר! מועדון, קולנוע, תיאטרון, בית קפה, פארק, חוף הים וכו'.

כדי להכיר אנשים (נשים וגברים) וליצור קשרים יהיה לך יותר קל במסגרות המזמנות אינטראקציה מתמשכת, הדרגתית והדדית בין אנשים, כמו: עבודה, לימודים, קורסים, חוגים, טיולים וכו'.

אפשר ליצור קשרים, קשרי ידידות וקשרים רומנטיים גם דרך האינטרנט. דרך אתרים המיועדים לכך, או דרך גלישה בפורומים.

אך מעבר לכך, הבדידות שלך אינה מקרית, אלא נובעת מדכאון ומחוסר בטחון עצמי. מכיון שהסבל וחוסר התפקוד החברתי שלך חמורים, כדאי מאד לטפל בבעיה הנפשית בעזרת טיפול מקצועי. לצד טיפול נפשי אישי, כדאי לך להתנסות בטיפול קבוצתי, שיחזק את יכולתך החברתית. יתכן כי גם טיפול תרפותי נוגד דכאון יעזור לך.

תרגישי טוב!

שלום עדי,

את צודקת בהערכה שלך שיש בעייה ממשית ביחסייך עם אימך.

את ביתה היחידה, אתן מאד קשורות וכרוכות זו אחר זו, וקיימת ביניכן מערכת יחסים סימביוטית .

את נלחמת על ניפרדותך ועצמאותך, אך אמא אינה מוכנה לקבל אותן ומשדרת לך שאי אפשר לסמוך עלייך. הדבר מוביל למעגל לא בריא, שכל נסיון שלך לצמוח בדרכך ולהיפרד ממנה מבחינה פסיכולוגית מוביל לקונפליקט ולהידוק מחודש של הטבעת הסימביוטית.

יתכן שהדינמיקה הזו החלישה אותך במהלך השנים, וכעת גם את לא בטוחה עד כמה את יכולה לסמוך על עצמך ועל שיקול דעתך. אני לא יודעת מדוע עברת למסגרת אקסטרנית, אך יתכן כי הקשר העז לבית מקשה עלייך להסתגל למסגרות חיצוניות.

גיל ההתבגרות הוא גיל של קונפליקט ומרד, הריבים הם טבעיים ובדרך כלל סופם לחלוף. במקרה שלכם נראה לי שהמאבק קשה במיוחד ולא פורה. לכן אני מאד ממליצה לכן לפנות יחד ל"טיפול דיאדי", טיפול לאם ולילד במשותף, בתחנה הקרובה לביתכן של בריאות הנפש או בריאות המשפחה.

בטיפול תקבלו מרחב טוב ובטוח לדיאלוג ולניפרדות נפשית.
באופן פרדוקסלי, התהליך הטיפולי לא אמור להרחיק ביניכן אלא דוקא לקרב! קירבה בריאה של שני בני אדם שסומכים אחד על אשני ומכבדים את אחרותו.

בהצלחה!

תודה על העצה אנסה לברר לגבי הטיפול.

שלום בייבי,

ליבך שבור, את מתייסרת ומתאבלת על אובדן קשה, וזה הדבר הכי טבעי בעולם.

מהתאור שלך נשמע שאתם נמצאים בפאזות מאד שונות בחיים. לאחר פחות מחצי שנה של קשר כבר הרגשת שהוא האדם שאת רוצה לקשור את חייך איתו, ואילו הוא צעיר יותר, מבולבל, עוד לא מוכן למחוייבות ועוד לא מרגיש רגשות ברורים ומוצקים.

הפער בפאזות אולי האיץ את הפרידה (הוא הרגיש לחוץ כנראה), אך היה גורם בכל מקרה לפרידה גם אם היית מתנהלת בצורה אחרת ב"חודש הנסיון". אל תלקי ותייסרי את עצמך באשמה. לא את ולא הוא אשמים, זה פשוט לא נועד להיות.

אני לא בטוחה שיש צורך בטיפול, אלא אם כן זה משהו שאת רוצה לחוות. פרידות כואבות הן חלק מהחיים, צריך לחוות אותן עד שהכאב ירגע ויחלש, ובעיקר לקבל הרבה הרבה תמיכה מחברות ומשפחה.

כל טוב

כמו בכל בוקר בחודשיים האחרונים קמתי לעוד יום לא טוב... מקווה ואופטימית שהיום יהיה יותר טוב.. כולם אומרים שהזמן זאת התרופה הכי נכונה ומה שאני הייתי רוצה לעשות זה פשוט למחוק את התקופה הנ"ל רק בשביל שאוכל להמשיך הלאה ולהפסיק להיות איך שאני היום..

תודה בכל מקרה על התשובה, גרמת לי להיות קצת יותר אופטימית.

בייבי.

שלום אבי,

אני סקרנית לדעת באיזה פורום מקצועי ברחבי הרשת ניתנת תשובה תוך פחות מ-24 שעות, או לחילופין מניין נובעת הציפייה לקבל תשובה במהירות כזו?

שלום יונתן,

נשמע שאתה בתהליך מאד משמעותי של התחברות לעצמך, והתוודעות למי אתה, מה אתה רוצה ועם מי אתה רוצה להיות.

תהליכים עמוקים כאלו דורשים זמן וסבלנות. לפעמים צריך להתרוקן ממש, כדי להתמלא מחדש בדברים טובים ונכונים יותר.

אתה מאד צעיר, ואין צורך להלחיץ את עצמך על כך שעדיין לא חווית קשר אינטימי. זה טבעי לגילך, ויקרה בזמן הנכון.

אנא חזור למטפל/ת שלך עם כל הרגשות והספקות שהבאת לכאן. אולי תוכל לקבל בטיפול מעט יותר הכוונה פעילה.

כל טוב!

שלום לך חסרת שם,

אני שומעת שאת בחורה מאד מאד חסרת בטחון. את מרגישה שאת לא שווה, וכתוצאה מכך לא מאמינה שמגיע לך לקבל משהו טוב בחיים.

את מסתפקת במועט, וכשמישהו נותן לך תשומת לב, קשה לך לסרב ולהתרחק, גם אם זה קשר לא בריא.

כדי להתנתק מבן אדם שאת תלוייה בו, את קודם כל צריכה להתחזק עם עצמך!

את צריכה לגלות מחדש את התכונות הטובות והיפות שלך, לשפר את הבטחון העצמי, ולהתחיל לצפות לקבל יותר מהחיים. חשוב שתפתחי את עצמך, תלמדי, תפתחי תחביבים, תתנדבי ותתרמי לאחרים.

מאד כדאי לך להעזר בטיפול נפשי כדי להתחזק ולממש את עצמך. אישיות חלשה זה לא גורל, את יכולה להתחזק ולהשתפר, אבל צריך להשקיע ולעבוד בשביל זה.

ולקבוע דרכם תור לפסיכולוגית?
ופשוט ללכת שם ולספר לה מה שקורה איתי?נראה לי שרק אנשים עם בעיות " גרועות" משלי צריכים ללכת..

שוב שלום,

כן, פשוט לברר דרך קופת החולים כיצד ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי, ולהתחיל בתהליך.

אל דאגה, טיפול פסיכולוגי מתאים לכל סוגי הבעיות האנושיות, קלות כחמורות. כל מה שנפש האדם מעורבת בו, יכול לקבל התייחסות, עיבוד וצמיחה במסגרת טיפול נפשי. הטיפול לא רק מטפל בבעיות, אלא גם מחזק כוחות, יצירתיות, זהות ומימוש עצמי.

דרך צלחה!

שלום רובי,

נדמה לי שכבר הגבתי לך בפורום על שאלות אלו.

בכל מקרה המידע שאתה מתאר פה הוא מועט וקשה לי לקבל רושם על מצוקתך.

אם יש כזה פער בין ההישגים החיצוניים שלך לבין התחושה הפנימית, אם אתה סובל מחוסר בטחון מתמשך שגורם לך לחוש קינאה ורגשי נחיתות, מאד כדאי שתטפל בזה באופן מקצועי. אתה צריך להרגיש חזק, בטוח ושלם עם עצמך, ולכך תוכל להגיע בעזרת טיפול נפשי.

בהצלחה,

שלום לך,

הפנייה שלך מאד יוצאת דופן. עד כמה שזכור לי, אינני זוכרת שאי פעם אדם שדיווח על כל כך הרבה סבל, לחצים ופחדים בגלל המראה החיצוני של בן זוגו.

וזאת, לאחר 22 שנות נישואין טובות, והבאת שלושה ילדים לעולם.

יתרה מכך, הקושי עם המראה החיצוני איננו בהיקשר של ירידה במשיכה המינית (דבר שאפשר להבין) אלא בהיקשר של "מה יחשבו".

בגלל הנדירות וחוסר הפרופורציה של תלונתך, אני נוטה לחשוב שיש מאחורי הדברים קשיים יותר עמוקים שעלייך ללבן עם עצמך, ולפתור אחת ולתמיד.

לדוגמא, רמזת על פערי עדות ומעמד, והזכרת שהוא תימני (כוונתך שהוריו עלו מתימן, אני משערת שהוא ילד הארץ)? שימי לב שעלול להיות יסוד גזעני ברתיעה שלך ממנו ובבושה שלך להופיע איתו בחברה.

יתכן שאם היה אשכנזי או בעל מראה אשכנזי, או דומה לעדה שלך, היית הרבה יותר סלחנית כלפי הכרס והקרחת, שהרי בגילאי 40 רוב הגברים כבר לא נראים כמו דוגמנים.

אני מזכירה לך את מה שאת יודעת, שילדייך הם ממוצא חצי תימני (הם לא "תימנים" הם ישראלים), לכן הגיע הזמן לקבל, להעריך ולאהוב את השוני העדתי, על העושר והייחוד שהוא מביא איתו.

יתכן שהקושי "יושב" על דברים אחרים שלא הוזכרו בהודעה, כעס, קונפליקט, שיעמום, קינאה וכו וכו... גם את זה צריך לברר וליישב, אולי בעזרת טיפול זוגי או אישי.

והכי חשוב, שתתחזקי ותלמדי לעמוד מאחורי בחירותייך, ותעסקי הרבה פחות ב"מה יחשבו" ו"מה יגידו". אל תתני לאנשים שלא ממש חשובים לך לשלוט בחייך וברגשותייך. היי אדם חופשי.

מתושלח יקרה,

כפי שציינתי בתגובה קודמת, כושר הביטוי שלך מעמיק ונדיר. נסי למצוא לך חברה או קבוצה שבהם תוכלי לשתף ולהתבטא. זו יכולה להיות סביבה טיפולית, חוג כתיבה יוצרת או משהו אחר.

אני זוכרת שאת בטיפול, וזה מצויין, אולי כדאי לשקול טיפול תרופתי נוגד דכאון "שיקח ממך את המועקה". זו לא תרופת קסם, אך בהחלט עוזר..

כל טוב,

שלום אמיל,

להודעותייך הקודמות התייחסתי בהרחבה, והמלצתי לך ללכת לטיפול נפשי כדי להמשיך לקבל תמיכה ועזרה.

הפורום אינו תחליף לטיפול ולא נוכל להמשיך להגיב לך כאן. אין לנו מספיק משאבים, וזה לא יהיה נכון בשבילך.

את יכולה לנסות לפנות לפורומים בהם יש שיחה חופשית בין גולשים. שם תוכלי לקבל הרבה יותר מקום והתייחסויות.

כל טוב

שלום שירה

אינני חושבת שיש תסמונת כזו, אבל נשמע מאוד מתסכל, ללמוד להשקיע כל כך הרבה זמן כסף ומאמץ, ולגלות שאין חשק עבוד באותו המקצוע.
את צודקת שנסיעה לחול לא תפתור כנראה שום דבר, רק תדחה את הקץ.
אינני יודעת מה למדת ובת כמה את, אבל שווה לשקול מחדש מה הייתי רוצה לעשות בחיים, ואולי זה משבר עמוק יותר ממקצוע, של התבגרות אחריות והתחלת החיים האמיתיים. בררי לעצמך, לפני שאת מקבלת החלטות.

בהצלחה!

יפעת,
אני בת 26 לאחר תואר בהוראת החינוך הגופני.
אני בטיפול כבר שנה ומנסה לברר. לא ניראה לי שזה מaבר עמוק יותר אלא משבר מקצועי שעולה השאלה במה אני יכול להיות טוב ולהצליח?
חשבתי לעשות פסק זמן ולטייל בחול אבל בהתחשב בזה שאין לי למה לחזור לא עושה לי חשק לנסוע.
יש לי בעיה עם קבלת החלטות כמו ששמת לב.
וגם רציתי לשים קץ לטיפול כי הוא לא פותר תבעיות ואני עדיין עם הבעיה המחורבנת שלי.

אולי לא בספר של ההגדרות בפסיכולוגיה
אבל הרבה חווים משבר סיום תואר
שאת מסיימת ללמוד
ומגלה במקרה הטוב שאת לא רוצה לעסוק בזה במקרה הפחות טוב
שאין לך מה לעשות עם התואר
או שאת לא מוצאת עבודה
הרבה אנשים שסיימו תואר ואפילו שעובדים במקצוע חווים משבר
פתאום מתנפצת האידיאליזציה שעשינו ללימודים ולמקצוע
מתסכל מאוד............
דבר אחד אני יכולה לנחם אותך, אפילו אם לא תעסקי במקצוע הספציפי עדיין
התואר מקשט מאוד יפה את קורות החיים שלך , וייתכן ויעזור לך להתקבל
לעולם העבודה
שיהיה בהצלחה!

שלום רחל,

ראשית, אני משתתפת בתחושתך הקשה עקב פריצת המרחב הטיפולי הפרטי והבטוח.

החסיון הוא נר לרגלנו, ובלעדיו לא יכול להתקיים טיפול.

בודאי שאת יכולה להתלונן. כל מקצוע בישראל המוסדר באמצעות רשוי ממשלתי נתון לפיקוח ולבקרה.

המשרד המנפק רישיונות לעסוק בפסיכולוגיה קלינית הוא משרד הבריאות, ואצלו קיים מנגנון לפיקוח על הרמה המקצועית והאתית. תוכלי לפנות לגורם המפקח במשרד הבריאות, או לועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים.

מן הסתם, ייערך הליך מקובל (לא ניתן להתלונן באופן אנונימי).

בדקי עם עצמך האם את שלמה עם הליך פורמלי, או שיש סיכוי להידברות ישירה עם המטפלת (אולי יש סיכוי שאותו קרוב סילף או לא הבין משהו??).

דרך צלחה,