פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום

יש לך שתי דרכים לפתור את הבעיה
1 לקחת אותו לטיפול הומאופתי
2 לקחת אותו לטיפול באור


בברכה
ד''ר אדית דניאל
פתרונות ברפואה משלימה
מומחית בהומאופתיה ונטורופתיה מנהלת פורום הומאופתיה

איך טיפול הומיאופתי או טיפול באור יעזרו לו? האם הם יכולים לעזור לו גם להימנע מלהיכנס לדיכאונות?

טל יקרה,

אני מאד מבינה לליבך. הרגע שאמור היה להיות מהרגעים המאושרים בחייך נצבע בגוונים של עצב וקונפליקט. את מרגישה קרועה ומבולבלת. לא יודעת לאיזה קול להקשיב, לחברך או להורייך, וגם המצפן הפנימי קצת התבלבל מכל הנתונים החדשים.

מכיון שמדובר בהחלטה מהותית, שתכריע איך יראה המשך חייך, אני חייבת להיזהר מלהביע דעה או לכוון אותך בכיוון כלשהו. התשובה נמצאת אצלך בפנים ועלייך לפנות זמן ומרחב כדי להקשיב לה.

מכיון שאת נתונה בהרבה לחצים מכל הכיוונים, הדבר הכי חשוב כרגע, הוא לפנות לעצמך זמן כדי להרהר ולהתחבר לרגשותייך, וכן כדי לנהל דיאלוג רגוע ואמיתי עם בן זוגך ועם הורייך. קחי לך פרק זמן משמעותי כדי לעכל, להבין את המשמעויות ולהגיב מהמקום הכי נכון לך.

לגבי נושא הדכאון, התמונה שתארת לא ממש ברורה. דכאון הוא תופעה נפוצה שקרוב למחצית מהאוכלוסיה לוקים בה בשלב מסויים בחייהם. הטיפול התרופתי גם הוא יעיל ונפוץ ביותר, ואין בו כדי להעיד אלא שהבן אדם מתמודד עם סבלו. תרופות נוגדות דכאון משפיעות אחרי פרק זמן של כשלושה שבועות-חודש - כך שלא ברור מה מצבו הנפשי של חברך ואיזה טיפול הוא קיבל. על כל השאלות האלו, ועל ההשלכות לגבי העתיד, דברי בכנות ובגילוי לב עם חברך עד שהתמונה תהייה בהירה לך.

בהצלחה והרבה אושר

קודם כל תודה רבה על תשובתך המהירה ועל הבנתך את המצב.
מבחינתי המצב אכן מאוד מבלבל ואני מרגישה שאני צריכה לעשות סטופ על החיים ולבדוק מה באמת יהיה הכי טוב בשבילי.
לגבי הדיכאון של בן זוגי - הוא נבע מלחצים שהופעלו עליו בעבודה הנוכחית , מקשיי מציאת עבודה לפני שנכנס לעבודה זו ומיציאות מועטות מהבית ומפגשים מועטים עם חברים.
כרגע הוא מטופל בציפרלקס (לוקח את זה כבר שבועיים) ומצבו השתפר מאוד.
לצערי אני לא ממש יודעת מהל עשות כרגע עם החיים שלי כיוון שההורים שלי לוחצים עליי לחזור הביתה ולתת לו את הזמן שלו לבד להתגבר על זה ושאני אמשיך בחיי.
מאוד קשה לי להגיע להחלטה אם אכן הדבר הנכון יהיה להשאיר אותו לבד בדירה ולחזור להתגורר עם ההורים , מכיוון שאני מרגישה שזו רגרסיה בעצמאות שלי.
מצד שני גם לא ממש התקדמתי פה , לא הצלחתי להחזיק בעבודה קבועה ואני כל הזמן בין עבודות ויתכן מאוד שכאשר אשוב לבית הוריי אחד מבני המשפחה יצליח לסדר לי עבודה.
כרגע אני לא יודעת מה הכי כדאי לי ולכן אני מתכוונת לנהל שיחה עם בן זוגי על כך וגם עם הוריי בתקווה שאגיע למסקנות ולהחלטות הנכונות לי.

הי טל,

נשמע שהתארגנת מעט בימים האחרונים, ויש לך תמונה בהירה יותר לגבי התהליך שעלייך לעבור, גם אם התוצאה של התהליך עדיין לוטה בערפל.

אני שומעת שלא רק קשייו של החבר מטרידים אותך, אלא גם עניינים שלך, כמו תלות לעומת עצמאות, ניפרדות מהמשפחה לעומת צורך בהם, התמדה בעבודה, אולי גם שאלות של בטחון עצמי וערך עצמי ועוד.

אם תרצי בכך, תוכלי להעזר בטיפול כמרחב שמור ומאפשר לחשוב בו על כל הדברים האלו, ולקחת את חייך לכיוון של צמיחה ובחירות טובות.

בהצלחה

התארגנתי על עצמי בימים האחרונים והבנתי אילו אפשרויות בחירה יש לי.
מצד אחד זה לחזור להורים , לוותר על העצמאות שהשגתי עד כה אבל אולי גם למצוא עבודה ולהתמיד בה. בין היתר אם אני בוחרת לחזור אליהם ואני אכן מוצאת עבודה ומתמידה בה ורואה שבן הזוג שלי משתקם ויוצא מהדיכאון , מה אז עושים? חוזרים לגור יחד? שוב אצטרך למצוא עבודה פה בסביבה? אלו שאלות שאין לי תשובה עליהן עדיין..
מצד שני בן הזוג שלי הציע שאני אתן לעצמי חודש למצוא עבודה כמו שצריך ולהתמיד בזה , כהזדמנות אחרונה שלי להוכיח לעצמי שלא נכשלתי בזה.
אבל מי אמר שאצליח? מי אמר שאמצא עבודה? ומי אמר שאם אמצא עבודה , אצליח להתמיד בה?
ובכלל , יש גם את המחשבה של "אם אני בוחרת בו והוא אכן הראה לי שהוא השתקם , עדיין אצטרך לחיות עם העובדה שכל כמה זמן יתפרץ אצלו דיכאון וזה ימשך לכל החיים וישפיע לא רק עליי , אלא גם על המשפחה שלי , על המשפחה שלו ועל המשפחה שלנו שאנחנו רוצים להקים וההורים שלי יפגעו מההחלטה הזו. אם אני לא בוחרת בו ועוזבת אותו , תהיה הקלה עצומה למשפחה שלי ואולי גם לי כי לא אצטרך לחיות עם הדיכאון אבל הוא יפגע."
ההחלטה הזו מאוד מאוד קשה לי..
אני בהחלט אצרך לקחת עוד זמן כדי להחליט אותה. בכל מקרה , מישהו יפגע.

שלום לירון

את מתארת התנהגות חזרתית, שמאפיינת הפרעה אובססיבית.
נתת דוגמא אחת, אבל בדרך כלל התנהגות זו מופיעה במספר תחומים.
בעיה זו קשורה לחרדה, ההתנהגות החזרתית נותנת תחושה, של שליטה והרגעה, אך היא אשלייתית, משום שזה לא באמת עוזר. כמו כן ישנן מחשבות טורדניות וקושי להחליט, המלווה בהססננות.
הטיפול לכך יכול להיות פסיכולוגי, לעיתים מלווה בתרופות, תלוי מה החומרה של התופעה.
יש הרבה חומר באינטרט קראי, למדי, וחשבי איך ומה מתאיםל לך.

הי דנה,

אני לא בקיאה בנושא הגיל הרך.

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href=SelectedForum.aspx?ForumID=41 id=link]פסיכולוגיה ילדים[/a].

הי חסויה,

מיניות היא חלק בריא וטבעי מהחיים שלנו. היא טעם החיים, ומקור לחדווה, קירבה וסיפוק. מיניות כוללת יחסים אינטימיים עם אחר, אך לא פחות מכך גם את היחס והקירבה שאנחנו מרגישים כלפי הגוף שלנו.

המיניות היא חלק בלתי נפרד מחיי האדם, החל מהיותו תינוק, נהנה ממגע קרוב עם אימו, ומתחושות גופניות שגורמות לו עונג, ועד לזיקנה. את נמצאת בגיל שבו התחושות והצרכים המיניים מתעוררים ביתר שאת, ומן הסתם עולות הרבה הרגשות ושאלות, ואולי גם בלבול וחששות.

טיפול הוא מקום בטוח ושמור לדבר על כל הדברים הכמוסים המעסיקים אותך. שאלות בנוגע להתנהגות מינית, זהות מינית, העדפה מינית, דימוי גוף, פנטזיות מיניות, כל הנושאים האלה ועוד מוזמנים בהחלט לשיחה הטיפולית.

מטפלים ערים לחשיבות המיניות, ומנוסים בדיבור והכוונה בנושא.

את יכולה לפתוח את השיחה בהקדמה על המבוכה והקושי, ובבקשה מהמטפלת שתעזור לך ותדובב אותך. יש לי הרגשה שהיא כבר תבין את הרמז..

את יכולה להעלות אל הכתב את הדברים, ולבקש ממנה לקרוא בתחילת הפגישה.

אל תהססי, רק תרוויחי!

בהצלחה

אבל מה אני אומר לה...?
כאילו,איך..

אני באמת ממש מתביישת

הממ..

את יכולה לאמר משהו כמו "יש נושא שאני רוצה לדבר עליו אבל זה מאד קשה לי"

היא בודאי תתעניין מה הקושי ואז תוכלי לאמר "אני פוחדת ממה תחשבי.. אני מתביישת..".

מכאן, אני בטוחה שהיא תדובב אותך ותשאל שאלות מכוונות, עד שתגיעו לעניין.

את יכולה, כאמור, גם לכתוב בבית ולתת לה לקרוא, או להדפיס את מה שכתבת כאן.

חוצמזה, את רק חודש בטיפול. חודש זה מעט זמן. בקושי הספקתם להכיר וליצור קשר. אולי את צריכה עוד קצת זמן כדי לצבור אמון ואומץ. אל תלחיצי את עצמך.

(אל תלחיצי את עצמך גם בתחום המיני. קחי לך את כל הזמן שבעולם עד שתרגישי לגמרי נוחה ובשלה עם העניין. את מאד צעירה ואין מה למהר).

שלום אביטל

בגידה זהו מושג רחב, שקשור גם בנורמות חברתיות ואישיות.
נראה שאת פגועה מכך שבעלך עזה דברים מאחורי גבך, ופגע באמון שלך. ללא ספק זה מעורר שאלות וחרדות לגבי הקשר בינכם.
יחד עם זאת לעיתים דווקא ממשברים ניתןלחזק קשר. חשוב שתשוחחי עם בעלך על מה שקרה, תבדקו יחד מה חסר לשניכם בקשר מה הייתם רוצים לשפר. אם אינכם יכולים לעשות זאת לבד, פנו לעזרה חיצונית.

בהצלחה

שלום א

אין ספק שעברת טלטלה קשה. נתת אמון באדם,שינית את חייך במאמץ על פי תנאיו, וכעת דווקא שהרגע המאושר היה אמור להגיע, נשארת מול שוקת שבורה.
אין לי מושג מבחינה משפטית מה תוקף יש להבטחותיו, ובכל מקרה זה לפורום אחר.
מבחינה רגשית עברת פגיעה קשה ביותר, וגם קרוב לודאי שהשעון הביולוגי דוחק בך. את מדבר על הבעיות של הגבר בקשרים ארוכי טווח, אבל כנראה גם לך יש קשיים, וכנראה גם חששות וחוסר ביטחון, שהובילו אותך להסכים לתנאים הללו.
אני חושבת שכדאי לך לעשות סדר, נשמע שאת רוצה ילד, וזו המטרה שכדאי שתתמקדי בה, למרות הכעס והעלבון. מעבר לכך את מספרת שהמשבר פוגע בתפקודך, כמו בעבודה, ולכן כדאי לך לפנות לעזרה דחופה, כדי שהמחיר שאת משלמת לא יגדל.

בהצלחה!

אני מסכים לגמרי עם תשובתה של יפעת, ורציתי רק להוסיף כמה מילים.

הדבר החשוב בעיניי שאת יכולה לקחת מהקשר הזה, הוא מה שלמדת על עצמך - כשאת רוצה משהו את יכולה להיות מאוד מחוייבת, לגייס כוחות גדולים ולהשקיע מאמצים גדולים בכדי להשיג אותו. אחרי שלוש שנים את גרה לבד, קנית דירה, ואת במסגרת עבודה קבועה. אלו הישגים גדולים שהשגת בעצמך ועבור עצמך, וככל הנראה גם עבור ילד/ה שאת רוצה להביא לעולם.
הראית שיש לך את הכוחות, היכולות והרצון לבנות עבור עצמך חיים מסוימים. כרגע נפגעת מאוד חזק, כך שקשה לראות איך להמשיך. כמו שכתבה יפעת, לשם כך רצוי לפנות לעזרה וטיפול.

בהצלחה

שלום ליאת,

כמקובל בפורומים מקצועיים, איננו נותנים כאן המלצות על מטפלים.

בהצלחה

שלום בת 16,

כל הכבוד לך על ההתמודדות, והכתיבה כאן היא חלק מזה. את משתפת ופונה לעזרה, במצבי מצוקה זה הדבר הכי נכון לעשות. כך גם הפגישה היום. זה מאוד טבעי להרגיש לחץ וחרדה לפני פגישה ראשונה. עוד אין היכרות טובה, ואז כל התסריטים האפשריים עוברים בראש - מהתקוות ועד הפחדים הכי כמוסים שלנו.
מה שהולך להיות בפגישה הראשונה הוא שונה מפעם לפעם. אבל מה שחוזר הוא שזה שני אנשים שנפגשים לראשונה כשמטרת המפגש היא טיפולית. הפסיכולוגית היא שם עבורך, והיא באה עם הרצון לעזור כפי יכולתה.
אני יכול לומר לך שהמצוקות שלך הן בשום אופן לא טיפשיות או סתמיות, הן שלך וזה הרבה מאוד. יכול להיות שקשה להתחיל מיד בלספר על הרגשות שלך עוד לפני שבכלל מכירים. אם את מרגישה שאת לא מצליחה לדבר, את יכולה לדבר בדיוק על זה. על הקושי לדבר, על הקושי להתחיל ועל מה שאת מרגישה באותו רגע. על כך שאת כבר מכירה את זה, ושאת קופאת ואין לך מילים כשזה קורה. אחרי הכל, טיפול הוא גם המקום שבו את יכולה לדבר על הכל.
הדבר הכי טוב הוא לתת לעצמך את הזמן. טיפול פסיכולוגי הוא מתמשך, ומה שלא נאמר בפגישה אחת יעלה מתישהו באחרת.

בהצלחה לך היום בערב

תודה על התגובה המהירה..
הבעיה היא שאני לא בטוחה שאני בכלל אצליח לדבר.
כשאני אומרת שאני "קופאת" במקום,אני מתכוונת לזה במלוא מובן המילה.
ברגע שמנסים להגיע אלי,או לגעת באופן כזה או אחר בנקודות הרגישות שלי אני כאילו לא שם.
אני שם,זה כואב,ונוגע,ופוגע-אבל לא נראה כך כלפי חוץ.
התשובות שלי קצרות,הבעת הפנים שלי אחידה ולא מביעה כלום,ואני יכולה להיות מאד צינית,צינית לכדי רמות שהמטפל בין אם ירצה ובין אם לא ממש ישנא אותי באותו רגע.
כי מה לעשות,גם פסיכולוגים הם מטפלים.
הקטע הוא,שזה לא נשלט,ככה אני מרגישה בכל אופן. זה פשוט קורה-אוטומטית,נוחת עלי,נכנס לתוכי(או יוצא מתוכי תלוי איך מסכלים על זה)בלי הודעה מוקדמת או בקשה או אפילו התנצלות.

איך בדיוק היא תעזור לי,אם אני לא עוזרת לה לעזור לי?
אבל איך אני אמורה לעזור לה לעזור לי אם אני לא מצליחה לעזור לעצמי לעזור לה?!(סליחה על הבלבול..)

היא תצפה שאומר לה למה באתי,ומה אז אומר?
אין לי מה לאמר,אני מאבדת מילים.ואני מרגישה שזה אפילו לא בשליטתי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1

אוף:(

קראתי.ולא יכולתי שלא להגיב.

רוני נתנה לך תשובות חמות וישרות ("חבקי אותן") גם אני יאמר לה תודה.

לכי הערב לפגישה. כמו שאת. עם כל ההיסוסים.זה הכי טוב."אל תתאמצי להיות נחמדה".

בהצלחה

מגי

זה אמור לשנות משהו?
איך אני אמורה לדבר איתה בחופשיות על...דברים?

שלום מורן,

כמעט תמיד ב'סוף' יש משהו מפחיד ועצוב, ואני שומע כמה קשה וכואבת לך העזיבה הזו. מצבים כאלו עשויים להחזיר אותנו לפרידות נושנות שזכרן עדיין צורב בתוכנו, לעיתים הפרידה הספציפית טעונה באופן מיוחד בכעס, אכזבה או רגש לא פתור אחר, גם השינוי והלא נודע לעיתים קרובות מעוררים חרדה, לעיתים הפחד מלהשאר לבד קשה מנשוא, ולעיתים זו תערובת של הכל יחד.
ברור שהעזיבה הזו נוגעת בך בנקודה רגישה וכואבת. כמובן שאי אפשר כאן להבין היכן בדיוק. אם חשוב לך להבין ולברר את הכאב שעולה בך, אני מציע לפנות לטיפול פסיכולוגי שבו תוכלי לברר עם עצמך את עוצמת הרגשות שלך, ואיך לעבד את הכאב והעצב כך שתוכלי להמשיך לתפקד ולהמעיט מצבים שבהם את עשויה להזיק לעצמך, כמו לא לאכול.
בכל מקרה, אם זו אופציה, אז אני ממליץ בחום לדבר עם החברה, ולברר איתה את העזיבה שלה? למה היא קשורה? איך היא רואה את הקשר ביניכן? את המשך הקשר? ואולי גם לשתף ברגשות שלך. גילוי לב ושיתוף עשויים להפחית את התחושה שאת נשארת לבד.

בהצלחה

שחף כל הכבוד על היחס הטוב והמהיר ותודה. ברשותך אספר כי התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני כחודש, עד כה הייתי ב6 פגישות עם המטפלת. פניתי אליה בעקבות קשיים כמו יצירת קשר עם גברים , קושי בהתקדמות מקצועית ובכלל ראייה קשה על החיים.
אנחנו די בתחילת הטיפול ובוודאי שאני משתפת אותה בכל הקשיים שלי. קרה לי כבר בעבר למשל בצבא שחברתי השתחררה לפני וחשבתי כי עולמי חרב עלי, אולי זה סוג של תלות, אני לא בטוחה.
חברתי עדיין לא בטוחה כל כך בעניין עזיבתה אך וודאי שדיברתי איתה על הקושי שלי בעזיבתה והיא מגלה הבנה.
ולעניין הפסיכולוגית אצלה אני מטופלת, כעת עולות בי שאלות וחששות, האם היא המטפלת המתאימה לי (אציין כי מאחוריה ניסיון רב), מה מידת הכימיה הטובה שלי איתה,(אני קצת נרתעת מהמשך הפגישות איתה, אני מרגישה שקשה ללכת אליה ולהתראות איתה-למרות שהיא אישה מאוד נחמדה ואולי זה קשור גם בקושי לדבר על דברים אישיים ומורכבים)...

אשמח לדעתך.

תודה רבה,
מורן

שלום מורן,

אני שמח לשמוע שאת דואגת ומטפלת בעצמך. כמו שאת כותבת טיפול הוא בהחלט לא רק מנוחה על זרי דפנה. הרבה פעמים זו עבודה קשה, שלעיתים קרובות חלקים בנו לא רוצים לקחת בה חלק. לא רק שזה קשה להיחשף ולדבר על דברים אישיים, אלא שהרבה פעמים יש מקומות בתוכנו שאנחנו לא כל כך רוצים להכיר ולדעת, או אולי נכון יותר לומר - שאנחנו גם רוצים וגם לא רוצים. בנוסף טיפול בבעיות כמו שאת מציגה הוא תהליך שדורש זמן.
עם זאת, ברור שעניין ההתאמה האישית הוא גם חשוב. זה משהו שתצטרכי להיות ערה אליו במשך הזמן.
לסיכום אני בעיקר מציע להעלות את החששות האלו בטיפול. הרגשות האלו שלך הן חלק חשוב בטיפול. הקושי שלך להגיע הוא משמעותי ויחד תוכלו להבין יותר לעומק, את המרכיבים השונים שתורמים לקושי זה.

בהצלחה

שלום לך,

אני מצטערת לשמוע על מצבו של אחיך. אהבתך ותמיכתך חשובות לאין ערוך!

כרגע אני לא פנוייה לקבל מטופלים חדשים. אולי עמיתי לניהול יוכלו לעזור, פרטי ההתקשרות של כולנו נמצאים כאן בפורום.

אני מזכירה שניתן לקבל טיפול חינם במרפאות לבריאות הנפש, וטיפול מסובסד בקופות החולים. אם יש צורך, גם טיפול תרופתי אני דכאוני-חרדתי יוכל מאד להקל.

תודה וכל טוב!

תודה רבה .
הוא ניסה טיפול תרופתי וזה לא עזר.
אני רוצה פסיכולוג שיעזור לו וילווה אותו עד שהוא יחלים.

תודה רבה רוני על הברכות. שמח להצטרף לצוות, מקווה לתרום ולהיתרם. שתהיה לכולנו דרך צלחה.

:)

שלום רוית,

שאלתך ליוותה אותי בימים האחרונים.

מזל טוב על הפיכתך לאם! אני מתרשמת מהמודעות שלך להשפעה שיש לך כאמא על חיי ביתך ועיצוב השקפת עולמה.

זה כל כך נכון. כשהורה משדר אופטימיות, קבלה עצמית וקבלת האחר, נינוחות וחופש פנימי, זה המסר שילדו יספוג, וזו השקפת העולם שהוא יפנים. ביחסי אם ובת נוסף רובד של העצמה ומימוש עצמי, שהתפתח אצלנו הנשים בעשורים האחרונים.

עצם הרצון והמוכנות שלך להשתנות עבורה מבטא אופטימיות ואמונה. אז הנה, כבר עשית את הצעד הראשון!


יש כל כך הרבה חומר על חשיבה חיובית, אופטימיות והעצמה, שקשה לתמצת אותו כאן. מספיק שתלחצי את מילות המפתח האלו ב"גוגל" ותוצפי בשפע עצום של חומר. לא עולה בראשי ספר בנושא גידול בנות, בודאי גם כאלו תמצאי בשפע במדפי ספרי ההדרכה.

אולי אסכם במילים של שיר שאני אוהבת במיוחד:

שיר בעיפרון
בית הבובות
מילים ולחן: אמיר אטיאס

אל תשכח לשמוח גם בחלקי
ואל תמנע מלבכות כשעצוב
תנצל עד תום כל עוד אתה תמים
תלמד לוותר ואל תוותר על החיים.

כי בחיים הכל עובר
מטעויות למד והשתפר
מה שקולך הפנימי אומר, זו האמת שלך
לא, לסלוח זו לא חולשה
נצור אהבה בדרכך
ודע, את כל הסובב אותך.

אל תלך בדרכו של אחר
ואל תיכנע לחולשות שבגוף
שא בעול בכתפיים איתנות
ותאמין ותאמין, רק תאמין.

רוני,איזה שיר יפה,יש לך תגובות ממש מחממות :)

שלום אבי,

טוב שיש לך קשר זוגי תקין. כנראה שהפנטזיה היא חלק מעולם פנימי עשיר, ואינה מחבלת בעולמך כבוגר.

קשה לפענח את משמעות הדבר מבלי להכיר אותך ואת עולמך לעומק.

אפשר להניח שהפנטזיה היא ביטוי של משיכה שיש לרוב המבוגרים לחזור לעולם הילדות, לפני "צמיחת" כל המחוייבויות, האחריויות והמשמעויות של להיות גבר מבוגר. מן הסתם, יש בה גם רבדים הקשורים למיניות שלך ולזהות הגברית שלך.

אם תרצה להתעמק בהבנת עצמך בעניין זה, ואחרים, טיפול פסיכולוגי יתרום לך הרבה.

בהצלחה

שלום לך,

מתוך דברייך את מצטיירת בעיני כנערה מאד נבונה ורגישה, שנושאת איתה הרבה כאב. אני מברכת אותך על ההחלטה להתחיל טיפול, ועל הנכונות להיפתח, לתת אמון ולהתמסר לטיפול. שיהיה לך הרבה בהצלחה במסע הזה!

שאלתך לגבי החסיון וגבולותיו מתבססת על ההנחה שחלים על הטיפול שלך כללי החסיון המקובלים בטיפול במבוגרים.

ובכן, צר לי לאכזב אותך. ההנחה הזו אינה נכונה, ואם תקדימי לדעת את זה תחסכי מעצמך אכזבות ופגיעות בהמשך.

קטין אינו ישות משפטית, ולאפוטרופסים שלו יש זכות לקבל את כל המידע הרפואי (לרבות טיפול נפשי) אודותיו. הורה החפץ לקבל את התיק של ילדו המטופל - רשאי לקבלו ולהשתמש באינפורמציה לפי הבנתו. זאת בהתאם לחוק זכויות החולה תשנ"ו- 1996. אין בחוק זה או בכל חוק אחר הגבלה לגבי העניין.

יש מגמות בעולם לחקיקת "זכויות הילד", לרבות חסיון בטיפול, אך אנחנו עדיין רחוקים משם.

חצי הכוס המלאה היא, שברוב המקרים הסודיות נשמרת לא מכוח החוק, אלא מתוך אמון וכבוד שרוכשים שני הצדדים לילד: המטפל/ת מזה וההורים מזה.

חלק מהמטפלים במתבגרים מאמינים שסודיות השיחות היא תנאי חשוב לטיפול, והם מבהירים את זה מראש להורים. חלק אחר סבורים כי חשוב לערב את ההורים בעניינים עקרוניים, כדי להדריך את ההורים, ולעזור להם להיות הורים קשובים וטובים יותר.

סיכומו של דבר:

1. אין בחוק כללי חסיון מפני ההורים.
2. לכל מטפל מדיניות שונה בעניין. עלייך לברר עם המטפלת מה הדעה שלה.
3. הגיעו יחד ל"חוזה" אישי ביניכן בעניין הסודיות מול שיתוף ההורים, בהתאם לגבולות שמתאימים לשתיכן. (חוזה זה הוא לצורכי טיפול בלבד, לא יהיה לו תוקף משפטי אם ההורים ידרשו לדעת מה תכני הטיפול).
4. יתכן שתשמעי מהמטפלת דברים אחרים לגמרי ממה שאני אומרת פה. הפעילי שיקול דעת ופעלי כמיטב הבנתך.

בהצלחה!

היי רוני,
תודה לך על התשובה.

למען האמת מעט התאכזבתי לשמוע שלקטינים אין שום זכות בעניין הזה.
למה אף אחד לא פועל בשביל לשנות את זה?!
על איזה נימוק הגיוני נשען החוק הזה, הרי ברור שנער/ה מתבגרים ידרשו סודיות ובמידה ולא תהיה כזו,לרוב הם לא יספרו ויחפשו את מה שבאמת מציק להם.
ואז מה הרווחנו?

בכל אופן(חח,סליחה העצבים לא עלייך אני פשוט לא מצליחה להבין דברים חסרי הגיון שכאלו!)
רציתי לשאול מה לדעתך אני אמורה לעשות במידה והיא לא תסכים לשמור סודיות כשאספר לה שאני פוצעת...
להיות בטיפול בלי 'להתפשט' לחלוטין(עד כמה שניתן בכל אופן) לא יביא לתוצאות המועילות ביותר,ולפעמים אפילו יתקע אותו.
לא נראה לי שזה יהיה נכון מצידי להסתיר דבר כזה.מה גם שזה לא עניין של 'מה בכך' ולטיפול אמור להיות חלק אינטרגלי בלעזר לי להפסיק עם זה...
מצד שני,אין מצב בעולם שאני משתפת בזה את ההורים שלי,או מישהו בכלל,לא משנה מה!!!


מה אני אמורה לעשות?
אין לי כוח כבר להכיל כ"כ הרבה,אבל החשש הזה של הסודיות,נמצא שם תמיד...

help?
מה לדעתך יהיה הצעד הנכון ביותר???

תודה,
אחלה שבוע!:)

הי שוב,

הצעד הנכון ביותר, לדעתי, הוא להתחיל טיפול עם כל המוטיבציה והרצון הטוב שאספת.

בפגישה הראשונה פיתחי איתה את כל חששותייך ובקשותייך, ותיראי מה דעתה.

קשה מאד לצפות מראש מה יהיו גבולותיה ומה עמדה בנושא תקשורת עם ההורים.

אחרי שתיים-שלוש פגישות תראי מה את מרגישה ולפי זה תזרמי הלאה.

תרגישי טוב!

הי,גם לי יש צורך בפציעה עצמית מדי פעם ולצערי נפלתי מספר רב של פעמים בזה..אם תהיי מעוניינת לדבר אימרי לי ואכתוב לך את המייל שלי.אני בת 22

כואב לי לשמוע שהסיפור הזה מוכר לך,
למעשה לצערי בתקופה האחרונה אני שומעת על יותר ויותר מקרים של פציעה עצמית,וקצת מפתיע אותי לראות שבתחום הפסיכולוגיה אין התייחסות מיוחדת לעניין מעבר להפרעות פוסט טראומטיות ואישיות גבולית.

אני בטוחה שאם עולה בך הצורך לחתוך פועם בתוכך כאב עצום שמחפש מרגוע..
מניסיון אני יכולה לאמר לך שעדיף לא להכנס למעגל הזה של הפציעה העצמית,גם אני משתדלת להמנע מכך כמה שיותר.

זה מתחיל מקטן,וגדל יותר ויותר ככל שחולף הזמן.
אתה מתמכר לבריחה.
והכאב..לא באמת פוסק,רק מפסיק מעט.

את בטיפול?
חשוב שטטפלי בעצמך,
מגיע לך להרגיש טוב!

בת 16.

תודה על המענה בת 16,כן אני בטיפול בעקבות האירועים שגרמו לי להגיע לפגיעה עצמית ומקווה שבאמת זה יפסק לחלוטין ויהיה טוב.בהצלחה רבה גם לך!!

הי לינויי,

טוב שהתחלת לטפל במצבך.

כמה מילים לתאור המדובר, ראי אם את מתחברת..

הפרעת אישיות גבולית (באנגלית: Borderline personality disorder; בר"ת: BPD) היא הפרעה שעל פי DSM IV (ספר האבחנות הפסיכיאטריות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית) מתבטאת בדפוס נרחב של אימפולסיביות וחוסר יציבות ביחסים בין אישיים, בערך העצמי ובמצבי הרוח. הדפוס מתקיים במגוון מצבי חיים ומתבטא בחמישה או יותר מהקריטריונים הבאים:

הפגנת ניסיונות נואשים להימנע מנטישה אמיתית או מדומיינת.
נטייה ליחסים בין אישיים אינטנסיביים ובלתי יציבים המאופיינים בתנודות בין אידיאליזציה (הערכת יתר) לדה- וליואציה (הערכה מופחתת) של האחר.
הפרעות זהות: תפיסה ותחושת עצמי בלתי יציבות.
אימפולסיביות המתבטאת לפחות בשני תחומי חיים העשויים להיות הרסניים (בזבוז כספים, התנהגות מינית, שימוש בסמים, נהיגה לא אחראית, התקפי אכילה).
התנהגות אובדנית, איומים אובדניים או התנהגויות של פגיעה עצמית.
אי יציבות רגשית ושינויים קיצוניים במצב הרוח.
תחושת ריקנות כרונית.
זעם אינטנסיבי ולא תואם או קושי לשלוט בכעס.
התעוררות רעיונות פרנואידים בעיתות לחץ או הופעת סימפטומים דיסוציאטיביים.

הטיפול בהפרעת אישיות גבולית הוא בראש ובראשונה טיפול פסיכולוגי, בשיחות. הטיפול נועד להקנות כלים לוויסות מצב הרוח, הערך העצמי וההתנהגות, ולפתח יכולות בינאישיות בריאות ויציבות.

כמה שיטות שונות פותחו לטיפול בבעייה. את יכולה לקרוא על כך עוד באינטרנט.

הטיפול התרופתי יכול להתלוות לטיפול הפסיכולוגי בהפרעה, אך לדעתי לא ככלי מרכזי לטיפול בה.

אם יש לך עוד שאלות לגבי ההפרעה, לגבי האבחנה שלה ולגבי הטיפול התרופתי, אל תהססי לבקש חוות דעת נוספת. בעיקר חשוב שתמצאי לך טיפול פסיכולוגי אמין ומועיל.

בהצלחה

לגבי התסמינים שהזכרת להפרעת אישיות גבולית אני יכולה להגיד לך בוודעות שאת אלה אני מרגישה וכך גם אחרים :
אידיאליזציה
הפרעות זהות: תפיסה ותחושת עצמי בלתי יציבות[זאת אומרת שפעם אני יכולה להרגיש ביטחון עצמי מופרז,ופעם ביטחון עצמי מוקטן ?]
אימפולסיביות -התנהגות מינית [מופרזת אפשר להגיד!!!!],ולי אין התקפי אכילה אני פשוט לא אוכלת .
התנהגות אובדנית[אני פסימית לעיטים קרובות ורואה שאין לי טעם בחיים] איומים אובדניים[רשמתי באתר ישראבלוג וכך גם במכתב ליועצות בית ספר שאני רוצה להתאבד] או התנהגויות של פגיעה עצמית. [אני חורטת על עצמי על ידי כל דבר חד אפשרי שרק מגיע לידיי].
אי יציבות רגשית ושינויים קיצוניים במצב הרוח.
זעם עז וקושי להשתלט עליו.
הופעת סימפטומים דיסוציאטיביים

אני מטופלת ע"י ע"ס של נערות בתדירות של פעם בשבוע .
הפסיכיאטר שהייתי אצלו הפנה אותי לפסיכיאטרית באזור מגוריי ובהבחנתה היא רשמה שאין צורך בטיפול עם אני בשיחות עם הע"ס.

היי,
סליחה שאני "מרשה" לעצמי להתערב בשרשור,אני לא פסיכולוגית,ולא פסיכיאטרית,כמו שהבנתם מהכינוי אני כולה ילדה בת 16.
אבל משום מה לא נקלט איך פסיכיאטר מרשה לעצמו לאבחן הפרעת אישיות בגיל ההתבגרות?!

ממה שאני מבינה ממך,את עדיין לומדת בבית הספר(הזכרת את הקטע של היועצת),משמע את בת 18 גג.
18 נחשב עדיין לגיל ההתבגרות,זה גיל שבו האישיות עוד לא מעוצבת לחלוטין ושינויים עשוייםעוד להתרחש בה.

אני לא יוצאת נגד הפסיכיאטר,
אני רק רוצה להבין מה ההגיון בלאבחן אישיות עוד לפני שהיא עוצבה?!
זה חוקי בכלל?????????????????????????????


בת 16.

לינוי,

את מתארת נפש סוערת וכואבת. חלק מהתופעות אופייניות לגיל ההתבגרות, וגם אני חושבת שעדיף להשהות אבחנות בגיל זה.

האמת שהאבחנה לא משנה, משנה הסבל והכאב העצומים שלך.

העוצמות והמצוקה שלך נשמעים גדולים, גם ביחס לגיל, וההתנהגות שלך מסכנת אותך (חוסר גבולות מיני, הרעבה, פציעה עצמית), ולכן מאד חשוב שתקבלי טיפול נפשי. טיפול יעזור לך לעבור את הגיל בשלום ולהתחזק מכל מה שאת עוברת.

טוב שאת בשיחות עם עו"ס. לא ברור האם מדובר בפסיכותרפיה, או בליווי מסוג אחר. דברי איתה על זה, והתייעצי איתה האם את זקוקה לטיפול נוסף.

במיוחד חשוב לקבל עזרה מההורים. עזרה בכלל, ועזרה לקבל את הטיפול שהכי מתאים לך. אם ההורים לא תומכים מספיק, התייעצי עם העו"סית איך אפשר לגייס אותם יותר.

בהצלחה

הרי רשמתי בפורום זה מספר פעמים ,ואת ענית לי על שאלותיי ,ואמרתי לך שאני לא מסתדרת עם הוריי .לאחרונה התחלתי דווקא כן להסתדר עם אמא שלי.
והעו"ס שאני הולכת אלייה זה יותר לשיחות כאילו ...