פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום אורה
נשמע שאת נמצאת במערבולת, ותחת הרבה מאוד לחצים. במצבים כאלו קשה לחשוב בבהירות, ובדרך מגיבים בצורות רגשיות שיכולות להיות הרסניות. כך גם בעלך.
אינני יודעת מה נכון לך אבל את זקוקה למרחב בו תוכלי לחשוב ולעשות סדר בחייך וברגשותייך כדי לצבור כוח וביטחון ולהגיע להחלטה הנכונה עבורך.
את נשמעת אמא מסורה לילדיה ולכן גם עבור ידלייך חשוב שתקבלי תמיכה משום שהם זקוקים לך יותר פנוייה רגשית אליהם.


בהצלחה

שלום שיר,

חרדה היא תוצר משולב של תהליכים רגשיים, מחשבתיים ופיזיולוגיים.

על פי רוב היא נובעת מפירוש מצב נייטרלי כמסוכן. המצב יכול להיות חיצוני (פחד קהל, פחד מכישלון, פירוש דבר כפגיעה ודחייה וכיוב') או פנימי (פחד שיש מחלה, פרוש שגוי של דפיקות לב, חרדה עקב רגש שנחווה כאסור ומסוכן וכיוב').

טוב שמצאת לעצמך דרכים להרגע. יש אנשים שמפתחים שיח פנימי חיובי ומרגיע, יש אנשים שנרגעים בעזרת נשימות והרפייה, ועוד.

אם תרצי עזרה מקצועית, טיפול נפשי או תרופתי יכולים לתרום להתמודדות

"העברה" היא הפנייה של רגשות, משאלות ודפוסי קשר משמעותיים מהעבר להווה.

על-פי רוב הכוונה היא לדפוסי קשר שנוצרו מול ההורים בילדות, אם כי אין זה הכרחי. העברה קיימת תמיד ובכל קשר בין אישי שאנו מקיימים, אם כי בעוצמות משתנות. השפעתה על חיינו היא רבה מאד, והיא הגורמת לכך שאנו חוזרים שוב ושוב על אותם דפוסי קשר מזיקים בקשרים שונים ומשפיעה מאוד על החוויה החברתית שלנו. העברה עומדת בבסיס תגובותינו הרגשיות העזות, והיא הגורמת לכך שאדם אחד יגיב בעוצמה רבה לסיטואציה שאחר יגיב אליה באדישות יחסית.

על פי רוב פעולתה של ההעברה היא אוטומטית ולא-מודעת.

העברה מופיעה בכל קשר שאנו יוצרים. טיפול פסיכולוגי הוא קשר, ומטבע הדברים גם בו מופיעה העברה. יחודו של טיפול פסיכולוגי הוא שפסיכולוג קליני מיומן יודע לזהות את ההעברה ולעבוד עמה. בטיפול פסיכולוגי אנו משתמשים בהעברה כדי להכיר את העבר שהאדם לא מעז או לא יכול לזכור, ובמקום שעבר זה יחזור וישתחזר שוב ושוב בחייו, אנו מנסים לשחררו מאחיזתו.

שלום לך,

אהבה וזוגיות הן טעם החיים, אך בו בזמן מאד מפחידים, ומעוררי חשש מפגיעה, נטישה, חוסר התאמה ועוד.

בהעדר אב (לא ברור אם מלידה, או עקב נטישה), לא היתה בחייך דמות גברית ראשונית לפתח עימה קשר בריא, המבוסס על אמון והישענות. העולם הגברי נותר עלום, מאיים, וקשור בחוויה שלך בהעלמות ונטישה.

העדפת לפתח צדדים של כוחות ויכולות, ולהצניע חלקים רגישים ופגיעים.

כעת את, באומץ, רוצה לגשש אל מחוץ לאיזור הנוחות והבטחון, ולחוות קשר עם גבר ואהבה. אך את אינך יודעת לעשות זאת, וחשה חסרת יכולת ומלאת חששות.

אני מאד ממליצה לך לטפל בעניין באופן מקצועי. הקשיים שלך יושבים על חסכים מוקדמים, ויהיה קצת קשה להתגבר עליהם בכוחות עצמך בצורה מלאה. כדאי לך לשקול טיפול פסיכולוגי אצל מטפל גבר, כדי למצוא בתוכך את היכולת ליצור קשר מזין, הישענות ואמון עם גבר. גם טיפול אצל מטפלת יוכל לכוון אותך, לעודד ולחזק.

בהצלחה!

אני מכירה הרבה בנות שגדלו בלי אב שמנהלות קשר בריא מאוד עם בני הזוג שלהן....
אז אני לא יודעת אם זה צריך בהכרח ...אני יכולה כרגע להסתפק פה בפורום אין לי כסף לפסיכולוגים

את צודקת לגמרי. פרטי רקע כמו אובדן אב, אין בהם כדי להסביר תופעות פסיכולוגיות עמוקות, ויש צורך בהיכרות מאד מעמיקה, בשביל להבין את הקשיים והעכבות.

במסגרת הפורום, על בסיס שורות ספורות בלבד, אנחנו יכולים רק לתת כיוון ראשוני למחשבה או לתמיכה, ובמקרים רבים הדיוק לא רב.

אני שמחה שאת חשה אמון בפורום, אך לצערי אין לי משאבי זמן כדי לנהל דיאלוג מעמיק ורציני. מדי שבוע עולות בפורום עשרות הודעות, וכדי להגיב לכולם עלינו להסתפק במענה חלקי.

אם את לא מעוניינת בטיפול, נסי ליזום מסע אישי עם חברה טובה, אולי חברה שיש לה לבטים דומים לשלך. חברה תומכת ונבונה יכולה, בעזרת שיחות נפש, לעזור לך להבין יותר טוב את עצמך, ובמיוחד לחזק אותך, לייעץ לך ולעודד אותך ליצור קשרים עם גברים.

טיפול בחינם תוכלי לקבל במרפאה לבריאות הנפש, וטיפול מסובסד תוכלי לקבל בקופת החולים, בשרותי יעוץ לסטודנט ובעמותות שונות.

בהצלחה

סליחה קארין,

הציפיה לקבלת מענה תוך יום היא מוגזמת, והלחץ מיותר.

אולי אחת מחברותיי תרצה להשיב.

סליחה קארין,

הציפיה לקבלת מענה תוך יום היא מוגזמת, והלחץ מיותר.

אולי אחת מחברותיי תרצה להשיב.

שלום רוני , אך עדין לא קיבלתי תשובה לשאלתי.):

הי קארין,

וואו כל הכבוד על האיפוק והסבלנות.

על פי תאורך הקצר, קצת קשה לתת ניתוח אופי. ההתנהגות שאת מתארת יכולה לבוא מכל מיני מקומות.

בהחלט יתכן שמדובר באדם, שבסתר ליבו סובל מחוסר בטחון ומרגשי נחיתות. במקרה זה , הוא צריך לפצות על רגשותיו האמיתיים באמצעות האדרת עצמו והפחתה בערך של אחרים. אנשים שבטחונם העצמי אמיתי ומבוסס יכולים להרשות לעצמם צניעות ופירגון לאחרים. אם נוכל להבין, שההתנהגות הלא נעימה נובעת ממקום פצוע, אז מידה של אמפתיה וחמלה תקל על הקשר עם אותו אדם יהיר.

יחד עם זאת, בהחלט יתכנו עוד אופציות, כמו סגנון צבעוני, מוחצן וראוותני, מנטליות שנובעת מחינוך ותרבות ועוד.

אפשר לשקול גם את האפשרות, שהאדם המתואר מתנהג דוקא בצורה רגילה, אבל מי שמתבונן בו חושב שזה מופרז ובעייתי. לפעמים אנחנו שופטים אחרים כי משהו לא נוח לנו אצלהם, ולא כי הם באמת לא בסדר.

מקווה שעזרתי..

תודה רוני , אני מודה לך על תשובתך, וכן עזרת לי מאוד להבין את פני הדברים.

שלום אפרת,

את מצטיירת בעיני כאישה חמה, אוהבת ואכפתית, שקרועה בין שני קודקודים במשולש סוער. את לא בטוחה שאת יודעת לאזן בין הבנה לגבולות, בין רוך לסמכות, ולא בטוחה עד כמה תפקידך לשמש מתווך, מגשר ומפשר בין הניצים.

מכיון שהמצב כל כך סוער וטעון, כדאי מאד מאד לפנות להדרכת הורים אצל איש מקצוע המומחה לגיל ההתבגרות. שווה לחסוך טעויות שישאירו צלקות. ישנם הרבה ספרי הדרכה בנושאי סמכות הורית, כדאי לך לקרוא וללמוד.

העצה שלי לבינתיים, היא: אל תמהרי לייחס את סערת הנפש ל"גיל ההתבגרות", כי זה עלול לתת לבת תחושה שלא באמת מבינים אותה אלא שמים עליה תגית סטריאוטיפית, ובעצם משתיקים את מצוקתה האמיתית.

הקשיבי לה כאדם המבטא מצוקה, כאילו לא ידעת דבר על מאפייני גיל ההתבגות.

מצאו לכן זמן רגוע לשיחה ממושכת. האזיני לה ברוב קשב, בלי לשפוט, לחנך או להתווכח. הביני עד הסוף מה מציק ומפריע לה, וחזרי על מילותיה כדי לוודאי שהבנת נכון. אל תנסי לשנות בינתיים, או להראות לה זווית חיצונית לה, אלא רק להבין לליבה ולגלות אמפתיה. אני בטוחה שיש בליבה של ביתך הרבה כאב על פרידתך מאביה, ועל הסיטואציה שנוצרה כתוצאה מבחירתך, שבה היא אינה מוצאת את עצמה, ומרגישה חסרת אונים וחסרת שליטה.

שיחות כאלו יחזירו את האמון שלה בך ובמחוייבות שלך אליה, ויעזרו לך להשיג את שיתוף הפעולה שלה בהמשך הנראה לעין.

ספרי איך הולך..

אשמח למענה (:

הי רות,

קודם כל יש לך שם (או כינוי) יפה, ברוח החג..

לא עניתי, כי אין הרבה מה להוסיף מעבר לתובנות מלאות המודעות שלך.

אני יכולה רק להחזיר אלייך את הדברים שכתבת: המצב נובע מכך שלא ממש היית מורדת בגיל ההתבגרות, תמיד ייעצת לחברים ולילדים, היית מאד בוגרת בחשיבה ולא הרשית לעצמך להיות ילדה קטנה או מורדת. לרוב התנהגת למופת, היית מה שנקרא "ילדה הורית" ולכן בתת מודע חסר לך להיות נערה, ואת משלימה את החסר בעולם של דמיון ופנטזיה.

הרבה אנשים בוחרים מקצוע כהשלמה או כתיקון לחסכי הילדות. במקרה שלך כנראה שזה המצב, ואולי גם התרגלת מגיל צעיר להיות "מטפלת", דבר שעיצב לך את הכיוון המקצועי.

מאחלת לך להשלים מעגל, ע"י בחירה מקצועית, ושאר חוויות החיים,

בהצלחה

הי ענבל,

קשיים ביצירת קשר ובהתמדה בקשר הם קשיים מאד נפוצים. יש כל כך הרבה אתגרים, שזה נס קטן כשזה מצליח.. למעשה, נראה לי שאנשים שמצליחים להתאהב, ולאחר מכן לאהוב את בני זוגם ולהתחייב אליהם רגשית לאורך שנים, הם המיעוט... כנראה שהם זקוקים להסתכלות פסיכיאטרית (-:

יש המון מכשלות, שונות ומשונות, לכל השלבים בקשר זוגי. הם רבים מספור. החל מתסמונת "לא רוצה להתקבל למועדון שמוכן לקבל אותי", דרך פחדים לאבד אוטונומיה ולהיבלע, פחדי נטישה ופגיעה, קשיים בתחום המיני, קושי לקבל את האחר והשונה, אמונה כי איני ראוי לאהבה, חשדנות וספקנות לגבי רגשות חיוביים, היעדר מודל בבית לזוגיות טובה בין ההורים, ועד לבררנות מופלגת ופשוט מזל רע... ועוד ועוד...

כפסיכולוגית, אני יכולה להמליץ לך על דרך של טיפול, כדי להגיע לתובנות מה קורה לך במערכת יחסים, מדוע את מתנתקת רגשית, ולחזק את היכולת להתמודד עם קשר ולשמור עליו.

אולי את תוכלי לחשוב על דרכים נוספות שיקדמו אותך.

בעיקר חשוב להפסיק לפעול כאוטומט, ולהתחיל לברר עם עצמך מה קורה לך, למה את מגיבה בעוצמה, מה את באמת רוצה ומה מפחיד ומרתיע אותך.

כדאי לך לבדוק האם גם בתחומי חיים אחרים קשה לך להתייצב ולהתחייב. יתכן שזו נטייה אישיותית רחבה יותר, ויתכן כי בגלל חוסר בטחון עצמי שלך כאדם קשה לך להיכנס לקשר מחייב.

בהצלחה!

אני מרגישה את אותו דבר! פשוט איפשהוא בי מחכה ליותר טוב, או שמפחדת לפספס משהו יותר טוב
מפחדת להיכנס לקשר לא טוב ולהיפגע לא חוויתי אהבה ולא זוגיות....ואני כל כך מבינה אותך
אני מבינה לליבך.....
אך יחד עם זאת אני באותה בעיה.... רוצה זוגיות מערכת יחסים ואהבה... אך מחפשת את הבטוח כדי לא לעשות טעות... לא יודעת מה יש לי בבלבלות רציניות

הי עמוס,

אתה צודק. גיל ההתבגרות הוא גיל של המון שינויים מהירים, שמייצרים הרבה לחץ נפשי. שינויים פיזיים, רגשיים, שכליים, חברתיים, משפחתיים. תהליכים הורמונליים גם הם עלולים לפגוע במצב הרוח וביציבות הנפשית.

קשה לדעת על פי מכתבך האם אתה עובר דברים שהם בתחום הנורמה לגילך, או שהמצב קיצוני ומצריך התערבות. אולי יש גורם לחץ ספציפי, בלימודים, בחברה או בבית שמאוד מעיק עלייך.

בכל מקרה, הסבל והכאב האישיים שלך גדולים, לכן מאד כדאי להמשיך לקבל עזרה מקצועית. יכול להיות שלא היתה לך כימיה טובה עם המטפל בשתי הפגישות. כדאי לנסות מישהו אחר, שיעזור לך להיפתח. כדאי גם לקבל חוות דעת של פסיכיאטר. זה אולי נשמע מפחיד, אבל זה רגיל ושכיח לגמרי. אם אתה סובל מדיכאון הוא יוכל לעזור.

נסה בכל הכוח להתאפק ולא לפרוק את העצבים על החברה. היא לא אשמה, וחבל שהקשר יגמר בגלל זה. היא אוהבת אותך ויכולה לתמוך ולעזור.

בהצלחה

שלום שמרית,

כאבך נשמע כבד מנשוא. את כורעת תחת הדכאון ולמעשה חייך משותקים.

אנא אל תיכנעי למצב והתחילי לטפל בו. אפשר לצאת מהדכאון!

טיפול תרופתי הוא יעיל מאד, ותופעות הלוואי שלו כיום הן זניחות. ישנן תרופות מתקדמות שאינן גורמות להשמנה, לישנוניות ולכל שאר התופעות הסטריאוטיפיות. גשי לפסיכיאטר והתייעצי איתו לגבי התרופה המתאימה לך. לטיפול לוקח שלושה שבועות לערך עד שהוא מתחיל להשפיע, חבל להעביר כל יום נוסף בסבל.

כדאי מאד לשלב טיפול פסיכולוגי. את לא "סתם" בדכאון, יש לו סיבות, ואותן כדאי לברר ולפתור בעזרת טיפול. את יכולה לבחור בין טיפול דינמי, טיפול קוגנטיבי התנהגותי, טיפול בהבעה ויצירה, או כל סוג אחר של טיפול נפשי שמדבר אל ליבך.

אל תישארי לבד, התחילי להתמודד, ותראי שתצליחי לצאת מזה בעתיד הקרוב,

בהצלחה

אני הייתי במצבך בעבר, הייתי מדוכאת ולא תיפקדתי וכמו רוני פרישוף גם אני חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור לך לברר מה הבעיות ואיך לפתור אותן.
לגבי טיפול תרופתי, לרוב התרופות תופעות לוואי - יש כאלה שגורמות ליותר ויש כאלה שלפחות, אל תשכחי שגם כל אחד מגיב אחרת, למשל אני לוקחת (כן אני עדין עם טיפול תרופתי...) ויפאקס XR שידוע שגורם למעוט תופעות לוואי, לי באופן אישי לא היו תופעות לוואי בכלל.
בהצלחה!

שלום מגי,

כאבך כפול, לפצעים המדממים, שהביאו אותך לטיפול, התווספה טראומה של סיום טיפול חטוף ולא מובן.

הסיפור על פניו נשמע קשה ותמוה.

הטיפול הפסיכואנליטי המקובל בארץ הוא בתדירות של שלוש-ארבע פגישות בשבוע. פסיכואנליזה רשאים לבצע אנשי מקצוע בכירים, שעברו הכשרה יסודית במכון הפסיכואנליטי. מטפלים אחרים אינם מורשים לעסוק בתחום, בגלל הרגרסיה הרבה, אותה את מיטיבה לתאר.

אם המטפלת שלך אמנם פסיכואנליטיקאית (דבר שאני בספק), המחוייבות שלה לעזור לך לעבד את הפרידה ולהפנותך לגורם אחר להמשך עזרה.

כדאי לך לכתוב לה מכתב ובו את מתארת את תחושותייך ומבקשת סיום מיטיב יותר.

אם ברצונך להתלונן, את יכולה לפנות לגוף המפקח על אנשי המקצוע אליו היא משתייכת (בהנחה שמדובר במטפלת בעלת תעודה כלשהי).

והכי חשוב, שתמצאי כוחות להשאיר את הארוע המצער מאחורייך ולא להימנע מלחפש עזרה נכונה ואחראית להחלמת פצעייך.

בהצלחה

לכבוד,

מטפלים/ות ומטופלות



לכבוד,,,

אני רוצה לספר את הסיפור שלי.

לפני שלוש שנים בדיוק, באוגוסט 2009, בגיל 45 פניתי לטיפול לראשונה בחיי.

את המטפלת השגתי באינטרנט בפורום "פסיכולוגיה".רשומה כאחת המנהלות בפורום, כפסיכותרפיסטית אנליטית, עם ניסיון של-20 שנים.

הייתי בטיפול שמונה חודשים, שישה ימים בשבוע, פלוס שיחת מסנג'ר כל יום. על כל מפגש שילמתי סכום מלא. גם עבור שיחות המסנג'ר.
נפתחו מקומות שמעולם לא ידעתי עליהם. צללתי. נכנסתי לסללום, התבלבלתי, השתגעתי, הגוף קרס לי ולא ידעתי מה קורה לי.

המטפלת זרקה אותי מטיפול אחרי שמונה חודשים. "את אשמה"! כתבה לי במייל, את חסרת כללים, לא יציבה, לא אחראית, ושאלך למקום ציבורי שיטפלו בי.

כשאני בסערת רגשות וחרדת נטישה קיומית, בדקתי את מקצועיותה. היא מתחזה לפסיכולוגית. למדה פסיכותרפיה אנליטית, וכידוע, אינה יכולה לתת טיפול קליני ובוודאי לא בנפגעות תקיפה מינית. שכן לנשים כמוני חובה מומחיות ספציפית והרבה ניסיון מקצועי.

פניתי חוקית לכל הגורמים הרלוונטיים על מנת למצות עימה את הדין על פי חוק. ואכן קבלתי מכתב ממשרד הבריאות שהגב' הנ"ל אינה פסיכולוגית ואינה מורשת לעסוק בפסיכולוגיה או לתת טיפול פסיכולוגי כפי שטיפלה בי.

כחודש מהפגיעה הקשה הזו, ביוני 2010, ניגשתי למטפלת חדשה. הפעם קיבלתי "המלצה" ופניתי לפסיכולוגית קלינית.

סיפרתי לה את הסיפור ונכנסתי לטיפול במלוא העוצמה. היא קיבלה אותי לטיפול "בזרועות פתוחות".

במקרה זה פסיכולוגית קלינית. כשרה.מטפלת בנפגעות תקיפה מינית,מטפלת בדיביטי עתירת ניסיון בתחום, לטענתה.....

צעקתי לה חזק "זרקו אותי מטיפול" אל תעשי לי את זה שוב. לא עוד פעם.

טופלתי פעמיים בשבוע. בקליניקה פרטית, אחרי שנה ושלושה חודשים היא זרקה אותי מהטיפול.

במכתב שנישלח בדואר. ונאלמה. עבורי זה היה שידור חוזר של אותה טראומה. והמשפט, "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו" מתקיים גם אצל מטפלים.

התחננתי אליה שתקבל אותי חזרה. התחננתי יום ולילה. שבועיים סבלתי, מתתי מפחד, השתתקתי,

התחננתי, עד שנענתה "וקיבלה" אותי חזרה.

ועכשיו, היא זרקה אותי שוב,אחרי שנתיים.לטענתה אני חסרת כללים,תלותית,לא אחראית, כועסת, זועמת, לא רוצה טיפול. לא מקשיבה, לא מתאפקת, "לא שולטת בפה שלי". ולסיום,אמרה לי "טיפול, זה לא מדע מדויק".

47 שנים אני הייתי ונשארתי על הפסים. בחיי היום יום אני אדם מתפקד בעל עסק.

אני מספרת את זה על מנת להסב את שימת הלב למטופלים שמגיעים לטיפול ומאובחנים ב"הפרעת אישיות גבולית",
ועבור מטפלים שנדמה להם ששנה התמחות היא ניסיון חיים מספיק על מנת לטפל במטופלים כמונו.
אז למה להתהדר עם תארים וידע ורצון ומקצועיות והתנשאות ושחצנות כשאתה לא מסוגל.למה?
למה להציץ, לגעת להתקרב בכלל לעולם של נפגעת גילוי עריות כשאין לך את הכלים לכך?

שלום ותודה.

התרגשתי לקרוא את הנכתב . תשובה מקצועית עם המון אומץ.
גם לי היה אומץ. הוא נגמר.הפחד חזר. ואיפה טעיתי?.....

חשוב לי היה להעביר את המסר דווקא כאן.וזו פעם ראשונה.

שוב, תשובתך מלאה .,אך, קשה עד בילתי אפשרי למצוא דרך שנייה שתהייה אמיתית אחרי......

עיסוק בנפש האדם הוא "קודש - הקודשים"..

מגי,

עשתה עלייך קופה,ועוד זרקה אותך? אין מילים

שלום.

היתה מטרה. השגתי אותה. תודה.

הסיפור קצר . התשובה - אחת וגדולה. .

בבוא היום היא תקרא את זה.בטוח.

תודה רבה
מגי

אני מבינה שהיה מניע סמוי לכתיבת ההודעה.

המניע הושג ומוצה.

נא לחדול מהקפצת ההודעה למעלה הפורום.

תודה.

שלום שמואל,

אני באמת לא יודעת מי מועסק ע"י קופת חולים כללית. נסה ליצור קשר עם מוקד הקופה, אולי להם יש מידע.

למען האמת, נראה לי כי השאלה שלך ספציפית מכדי לקבל מענה במוקד הקופה. תצטרך לצלצל באופן פרטני למטפלים ולשאול אותם מה האוריינטציה שלהם. אולי חיפוש ב"גוגל" יעזור לאתר מטפלים.

בהצלחה

שלום שרון,

סליחה על העיכוב.

מאד מצער לשמוע על מצבה של האישה. יתכן שנסיון ההתאבדות היה הבעה של מצוקה וקריאה לעזרה. אני מקווה שתהייה בכל זאת הבנה והתגייסות כלשהי מצד המשפחה.

אפשר לדבר על ליבה בהרבה שיחות ואמפתיה. גם סלעים נשחקים כשזורמים עליהם הרבה מים. חשוב לשקף לה איך היא שמה את עצמה בתחתית סולם העדיפויות, ולהזמין אותה להרשות לעצמה לקחת יותר מקום ונוכחות בעולם. חשוב להביע המון אכפתיות, קבלה ואהבה.

טיפול בחינם אפשר לקבל במרפאה לבריאות הנפש של משרד הבריאות באיזור מגוריה. לצערי, יש המתנה ממושכת לטיפול בדרך כלל. טיפול מסובסד יש דרך קופת החולים. כדאי לעודד ללכת למסגרת בקהילה, כמו מועדון או מתנ"ס, למצוא עיסוקים מעניינים, תחביב, לימודים או כל דבר אחר שנותן סיפוק ומשמעות.

בהצלחה.

גם דרך לשכת הרווחה והעירייה, יתכן שאפשר לקבל שיחות תמיכה או תמיכה כלשהי.
חשוב שתתקשר לער"ן או כתובת אחרת, אם שוב יעלה בה דחף להזיק לעצמה.

שלום לך,

את פונה ל"אודי". ובכן בקרב מנהלות הפורום אין "אודי" ואני לא יודעת מיהו.

אם את רוצה תשובה מאדם אחר מלבד אודי, אנא הודיעי.

אני מאמין שבסוף תזכי בו . הרבה אהבה אבל גם תסבירי לו שהוא פוגע בך . ושיטפל בעצמו . ואל תעזבי

הי רוני, בטעות רשמתי אודי התכוונתי אליך ואל יתר הפסיכולוגיות
תודה על תשובתך המהירה!!!


הלוואי ותתני לי את הכלים....

תודה רבה

אני

בכנות, זה יפה שאת תומכת בו, סולחת לו, מאמינה בו וסבלנית איתו.

אבל הייתי רוצה שתשאלי את עצמך את השאלות הבאות:

1. האם את אוהבת את מי שהוא, או שאת רק מרחמת עליו ונורא רוצה לעזור לו, כמו לעוד אנשים שנמצאים במצוקה?

איך תוכלי לדעת? נסי להבין מה מושך אותך באישיות שלו מעבר להזדהות עם קשייו. אני מוכן לעזור לך בזה.

2. האם הוא אוהב את מי שאת, או שהוא רק זקוק לאהבה ולחופש שאת מעניקה לו ללא גבול במצבו הקשה.

איך תוכלי לדעת? תגידי לו שאת מוכנה להמשיך לתמוך בו, אבל רק כידידה. שכל עוד הקשר לא חוזר להיות יציב, את לא מסוגלת להתמסר לו לחלוטין. אימרי לו שכל עוד הוא חופשי לעשות ככל העולה על רוחו, גם את תהיי חופשיה בהתאם. המטרה היא לא לייסר אותו, אלא לעזור לו לברר עם עצמו אם הידידות עצמה מספקת אותו או שהוא באמת מעוניין בך. ואם הוא יבין שהוא באמת רוצה אותך, אני מאמין שזה יגרום לו להתמסר יותר לקשר.

אני לא מומחה אלא סתם אדם שרוצה לעזור.

פסיכולוגיות יקרות, אודה לכן אם תענו לי בהקדם, אני באמת לא יודעת מה לעשות וכל דקה אני מפסידה אותו יותר ויותר....


שגיא יקירי, תודה לך... אתה באמת בנאדם הגון וטוב לב.

אני מאוד אוהבת אותו... מאוד... שנפרדנו זו היתה התקופה הקשה ביותר בחיים שלי, והיו לי הרבה מערכות יחסים לפניו.... אבל אני ידועת שזה הבנאדם שאני רוצה להתחתן איתו

אני גם יודעת שהוא אוהב אותי.. או לפחות חושבת.. משום שחזרנו שאלתי אותו אם זה נכון שהוא הכי קשור בעולם לאבא שלו למרות שהוא גר בחו"ל ומגדל ילד של אישה אחרת.. אז הוא אמר לי כן.. לאבא שלי לאחים הגדולים שלי ואלייך... .. כמובן שאחרי כמה ימים הוא טען שהוא לא אמר את זה.. אבל לא נראה לי שאני עד כדי כך סתומה או מדמיינת סיטואציות...
מעבר לזה... הוא ניסה קשרים אחרים והוא לא הצליח מעבר לXXX חד פעמי.... הוא טען שרק אותי הוא מסוגל לחבק וזה מאוד נגע לי ללב, וכן גם את זה הוא טען שלא אמרתי אחרי כמה ימים


בקיצור, אני מאוד רוצה אותו, וגם שהוא מתכוון לזה שהוא בנאדם חופשי זה לא כדי להיות עם בנות קבענו שאנחנו נאמנים אחד לשני... זה רק כדי שהוא לא ירגיש כבול לטענתו...

שלום לך,

החבר שלך מגיע ממשפחה שהתפרקה באופן טראומטי, והדבר הותיר אצלו כנראה צלקות ותחושות מאד מעורבות לגבי התחייבות לזוגיות. הרבה בנים להורים גרושים, ובמיוחד כאלו שהיחסים עם אחד ההורים נותק, חשים פחד מזוגיות, ולא מחזיקים במודל פנימי לקיום קשר טוב.

טוב עושה חברך שהוא קשוב לעצמו, ובוחר להתנהל לפי האמת הפנימית שלו והקצב שנכון לו. הוא עובר תהליך של בדיקה ולמידה, והוא עושה זאת בגיל המתאים. אני מבינה שזה מאד לא קל בשבילך, ודורש ממך להכיל הרבה חוסר ודאות וסערת רגש, אך לפחות הוא כנה איתך ואת יודעת איפה את עומדת. (הרבה פעמים אנשים שבאים מרקע כזה דוקא מראים משאלה לזוגיות רומנטית מושלמת, ואז הרגשות המעורבים צצים בהתרחקות פתאומית ומכאיבה).

כאשר מרגישים שמשהו הולך להישמט, האינסטינקט הבסיסי הוא לתפוס אותו חזק, כדי לא ייפול. במקרה שלכם תצטרכי לפעול כנגד האינסטינקט הבסיסי שלך, ולתת לו את המרחב והחופש שהוא צריך. הלחץ שעולה מתוך דברייך, אם הוא יופעל וישודר בעוצמה, רק ירחיק אותו.

עלייך להמשיך להיות סבלנית ומבינה, כמובן במסגרת הקווים האדומים שלך, ולא לפרש באופן אישי או להיפגע מדי מצורכי החופש שלו. אם הוא באמת אוהב הוא ישאר, ואם לא, אין הרבה מה לעשות אלא לקבל את רצונו.

לעומת זאת, לתוקפנות יש לשים גבולות. אם הוא פורק עלייך את הזעם שלו עלייך להבהיר שאינך מוכנה לקבל יחס כזה. האסרטיביות שלך לא תרחיק אותו, אלא תגרום לו להעריך אותך.

בהצלחה בזוגיות ובכלל,

היי רוני,
ביום שישי פתאום הוא לא רצה לראות אותי, הרגשתי שהוא הולך להיפרד ממני אז אמרתי לו שאם הוא רוצה להיפרד ממני, אין לי שום בעיה אבל שיגיד לי בפנים. נפגשנו. דיברנו.. והוא "שכח" שהוא רוצה להיפרד ממני.
כשהגענו אליי הביתה (אני גרה עם ההורים, הוא כמובן גר לבד) הוא נכנס לכל מיני אתרים באינטרנט של חופשות... וכשראה שאני מסתכלת הוא עבר לחפש דירות (הוא עוד מעט חייב לפנות את הדירה שלו ולעבור לדירה אחרת, כרגע הוא גר עם חברים שהם גם שותפים שלו) ופתאום הוא התחיל לרמוז לי על מעבר לדירה משותפת.
אמרתי לו בהכי חפיף שאפשר- אפילו לא התכוונתי לזה, שאם הוא מוצא עד סכום מסויים, אני מוכנה לעבור לגור איתו. והוא די היה מבסוט מהרעיון ואמר שהוא יתקשר לכל מיני מספרים לחפש דירות..


עכשיו, בנוגע למה שכתבת לי, זה דיי היה ברור לי ואני באמת שמנסה לא ללחוץ עליו. מה גם שאני יודעת שהוא לא טיפוס שבוגד ואני מאוד סומכת עליו בקטע הזה וגם יודעת שהוא רוצה "חופש" לא בשביל בנות אחרות אלא כדי לא להרגיש כבול-
ביום שישי שדיברנו הבהרתי לו שזה שיש לו חברה לא אומר שהוא בנאדם לא חופשי.. הוא דיי הקשיב ועובדה שגם לא נפרד ממני.

מזה אומר עליו? איך אני מביאה אותו למצב שהוא יודע מה הוא רוצה? בזמן של שעתיים הוא כמעט נפרד ממני, חיפש לנו נופשים ועכשיו הוא מחפש לנו דירה משותפת...
את חושבת שאני מכניסה ראש בריא למיטה חולה? האם יש אפשרות כלשהי לעזור לו?

בנוסף, אני רוצה לציין שכתבתי את הסיפור שלי בכל מיני פורומים והתשובה שלך היתה הכי לעניין, כאילו את ממש מכירה אותי ואותו. אז תודה לך. אם יש אפשרות כלשהי שהוא יהיה מוכן להגיע לפסיכולוג הייתי רוצה שזה יהייה אליך- אך איך משכנעים אותו?


סליחה על החפירה ותודה על שאת עונה לי על השאלות :)

שמחה בשבילך. תמשיכי להיות קולית ונונשלנטית, זה עושה לו את זה (-;

מוגזם לאמר שאת מכניסה ראש בריא למיטה חולה, אבל בהחלט למיטה מאתגרת. אם הפנטזיה שלך על זוגיות היא שייט ארוך ויציב בים רגוע, אני בספק אם תקבלי את זה אצלו.

מאידך, צריך שניים לטנגו, וכעת עלייך לבדוק עם עצמך האם לא התאהבת בו דוקא בגלל החלקים ה"מאתגרים". אולי יש לך נטייה להתאהב במסובך, בחמקמק, בבלתי מושג, בניפרד, בלא-מובן-מאליו, בזה שצריך לכבוש אותו כל פעם מחדש. אולי אם היה אחר, מלכתחילה לא היית מתאהבת.

כאן המקום להזכיר שבחלק גדול מהמקרים התכונות שהטריפו באהבה בתחילת הדרך, מטריפות את הדעת אחרי עשר שנים, ובהמשך אפילו גורמות לפירוק הקשר. אם את בונה על הקמת משפחה איתו, חשבי היטב האם יש עוד תכונות חיוביות שיחזיקו מעמד לאורך שנים ויאזנו את החלקים הקשים יותר. חשבי גם על איך יהיה אבא לילדיו, לאור ההסטוריה האישית שלו.

בהצלחה

שלום לך,

אני מצטערת שהמצב לא הוטב. אם המחנכת לא משפיעה, כדאי לערב גם את היועצת והמנהלת. אולי אפילו כדאי לקיים מפגש הורים.

מאד לא כדאי לעשות צעד אימפולסיבי נקמני, למרות הדחף הגדול, כי זה רק יחזור כבומרנג.

עשי חשבון נפש עמוק מדוע קרה שביתך משכה אש כה קשה. יתכן כי משהו בהתנהלותה החברתית משדר חולשה או דבר אחר, שמושכים תוקפנות. הדבר עלול ללוות אותה במהלך החיים, אנחנו יודעים כמה אנשים יכולים להיות אכזריים, ולכן אם יש לה קושי כלשהו בהתמודדות חברתית כדאי מאד לאבחן ולטפל. התחזקות אישית שלה תשפר את מצבה האישי והחברתי.

אם את שקטה שביתך ילדה נורמטיבית לגמרי, עם כוחות טובים וכישורים חברתיים תקינים, אשר רק נקלעה שלא בטובתה לכיתה גרועה, כדאי לשקול להעביר אותה כיתה או בית ספר.

מנסיוני, אני העברתי את ביתי בגיל 10 לבית ספר אחר עקב כיתה קטסטרופלית (לדעתי, כמובן), והמעבר היה מוצלח והיטיב מאד את המצב.

בהצלחה

רוני שלום
ראשית, תודה על התיחסותך החשובה .
ביתי ילדה נורמטיבית לחלוטין (אני אשת חינוך ויודעת להבחין היטב בילד בעייתי ) כנראה שהן מנצלות את טוב ליבה וכן לפני מספר שנים בגיל 4-5 לערך הערתי לאחת מהן בגן המשחקים לאחר שלא חדלה מלהציק לה ושאלתי אותה " מדוע את מציקה לה"? בצורה עדינה ולא באגריסיביות היא התחילה הפרינססה לבכות ה"מסכנה" ומאז היא ואמה כמובן יצרו את כל הסיטואציה הזאת כאילו ביתי בת של מפלצת ( מול כל בנות הכתה ) ומאז לא מפסיקות להציק ולהסית.
האמיני לי אינני ישנה בלילות וחסרת אונים מול ביתי וכן מלאת רגשי אשמה.

לצערי מרוב כאב לא פעם חשבתי להעבירה בית ספר , לצערי טכנית זה יכביד עליי מאוד אני פוחדת שלא אוכל לעמוד במעמסה כזאת, כאן בית הספר במרחק הליכה( אני מודעת לאנוכיותי, גם במצבים מסוימים שאין מי שיחזיר אותה, היא יכולה לחזור בכוחות עצמה.
רוני ,אם אאלץ להעבירה האם לחכות לסוף השנה ?
תודה לך מקרב לב
אורנית

אנחנו לקראת סוף השנה, לכן נראה לי שאפשר לחכות לשנת הלימודים הבאה כדי לעשות שינוי.

מאידך, אם יש רצון למצוא חברות חדשות לקראת החופש הגדול, אולי כדאי להכיר לה כיתה חדשה כבר עכשיו. בזמנו, כאשר העברתי את ביתי בי"ס, אירגנתי לה יום כיף בכיתה החדשה, וערכנו לכיתה מסיבה בביתנו בחופש הגדול, וכך נוצרו קשרים עוד לפני תחילת השנה.

מדובר בהחלטה חשובה שתשפיע על חיי כולכם, לכן חשוב מאד שלא תסתמכי רק על שיחתנו כאן, אלא תמשיכי להתייעץ עם יועצת בית הספר, ואולי עם אשת מקצוע שתבחן באופן אובייקטיבי את המצב.

לא ציינת אם יש אבא בתמונה, ומה דעתו. בכל מקרה, כדאי שיהיו סביבך דמויות אוהבות, כדי לקבל תמיכה וסיוע נפשי לך ולילדה, וכן מבט ודעה נוספים.

כל טוב לכן!

רוני יקרה
יש אבא בבית פחות דומיננתי ממני , את יודעת יש גברים שולטים ומגלים יותר מעורבות ויש כאלה ש"משאירים"את זה לאמא , הוא כמובן אוהב אותה מאוד , שינינו עובדים קשה לפרנס את ילדינו היקרים וטרודים בבעיות של חיי יום יום .
לצערי מטבע הדברים המצב הנ"ל משפיע עליי הרבה יותר ממנו , הוא טיפוס שקט שמפנים את כאביו ולא משדרם החוצה.
לגביי דמויות אוהבות- לצערי משפחתינו המורחבת קטנה מאוד מאוד ,וסיפרתי זאת לחברה קרובה.
הלוואי שיכולתי להכיר נשים בגילי כלבבי.
תודה
אורנית

רוני יקרה
האם לרשום אותה לקייטנה שאליה נרשמו כל הבנות בכתתה?( לדאבוני שנה שעברה היא סבלה מהן)
מה עליי לעשות??
היא אינה יודעת מה לעשות, כהגיעה היום מביה"ס סיפרה לי ששמעה 2 אימהות מדברות כל הבנות (מלבד ביתי) נרשמו לקיטנה מסויימת
אנא , אני חסרת אונים ועצתך חשובה לי
תודה
אורנית

אורנית יקרה,

אני שומעת את מצוקתך, וגם את תחושת הגורליות בכל החלטה שיש לקבל. את חשה שגורל ביתך מוטל על כף המאזניים וכל האחריות היא על כתפייך. את נתונה בלחץ, ואף חרדה, שמקשים לראות את הדברים בעין צלולה וברגיעה.

נראה לי שתהייה זו טעות מצידי לייעץ לך קונקרטית בשאלה שאת שואלת.

ראשית, אנחנו מכירות מעט מאד, מעל דפי האינטרנט, ואת ביתך איני מכירה כלל. על סמך תמונה כה חלקית קשה לייעץ וגדול הסיכוי לשגות.

שנית, עלייך לחזק את יכולת קבלת ההחלטות שלך ושל כל המערכת המשפחתית שלך. אל תוותרי על תקשורת עם בעלך! הוא אמור להיות "עזר כנגדך" בגידול הילדים, על השמחה והקושי הכרוכים בכך. עמדי על זכותך לחלוק איתו את הקושי והלבטים ולהגיע לתשובה יחד.

חשוב מאד שתתיעצי עם הילדה ותשמעי מה היא רוצה. רצוי שהיא תהייה שותפה מלאה בעיצוב החופש הגדול שלה. עליה ללמוד כבר מגיל צעיר לקבל החלטות, להתמודד עם החלטותיה וללמוד מטעויות ומהצלחות.

אני מאד ממליצה לך להמשיך את תהליך התמיכה וההתייעצות, שאת כה צמאה לו, עם אשת מקצוע בסביבתך. זו יכולה להיות פסיכולוגית פרטנית, מדריכת הורים, מטפלת דידאדית לך ולילדה, מטפלת זוגית/משפחתית לחיזוק התא המשפחתי. העיקר שלא תישארי לבד, ויהיו לך שותפים להמשך הדרך ולאחריות.

המון בהצלחה