פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום
היום אני מטופלת בכדור אסטו 20 .בגלל לחץ ממה שיקרה לי .אני לא מצליחה להירגע ומדי פעם יש לי
רעידות ברגלים.אני בטיפול פסיכולוגי.מה עוד אפשר.בכדי להוריד את רמת החרדה.

שלום.
שמי ירון ואני בן 17. קודם כל אני רוצה לציין שאין שום סיכוי שאני הולך לפסיכולוג.. אין מצב. אני רוצה לפתור את זה לבד עם עצמי, ואני גם מאוד מתאמץ בזה שאני מבקש עזרה פה.
אז ככה, לפי דעתי יש לי בעיה נפשית. לא יודע מה היא, לא יודע איך לקרוא לה.
היא מתבטאת בזה שהיא גורמת לי במצבים מסוימים לעשות דברים שהם לא אני. זאת אומרת ברגע אחד קטן משהו מסתובב לי בראש, ומאותו רגע זה לא אני, וזה לא מסתיים עד שאני לא מבצע את אותה קריזה. חשוב לי לציין בנקודה הזאת! אני בטוח במאה אחוז שלא מדובר במאפיינים של גיל ההתבגרות.. זה משהו אחר לגמרי.. הרבה יותר חמור.
אני יפרט לך כאן את חלק מהדברים שלפי דעתי מבטאים את הבעיה הזאת..

דבר ראשון - בסביבות גיל 7-8 היה לי מין קטע כזה, שכשאני שוכב במיטה בלילה בכדי לישון, כל כמה דקות היתי קם בהיסטריה מהמיטה לשירותים לרחוץ את הידיים.. זה היה קורה ככה יום-יום בכל לילה, כל כמה דקות, עד שכבר התעייפתי ונרדמתי בשעה מאוד מאוחרת. אני הבנתי בעצמי שזאת בעיה, ולקח לי שנתיים להתגבר על זה.

דבר שני - לפני כמה שנים.. שהתחילה להתפתח המיניות.. התחלתי לפנטז על אחותי הגדולה. פשוט בכל הזדמנות שאוננתי או היתי עם בחורה (אני עוד בתול, המקסימום שעשיתי עם בחורה זה מין אוראלי והתמזמזויות...) פנטזתי על אחותי. ואני לא חושב שזה בא מתוך קטע של חרמנות או משהו.. כאילו.. בחיי היום-יום זה לא משפיע על היחסי אח-אחות שלי עם אחותי.. כאילו כל הפינטוז הזה זה חלק נפרד ממני.. ואני נורא לא רוצה שזה יקרה.. וזה בכל זאת קורה. ואני שונא את זה. זה חולני.

דבר שלישי - לפני שנתיים בערך, בגיל 15 התחלתי לעשן. כמובן שזה היה בהסתרה מתמדת מההורים. גם אז וגם היום זה לא היה בשבילי כזה ביג דיל.. אבל הבעיה הרצינית התחילה כשהתחלתי להתמכר לסיגריות, בערך אחרי שנה ומשהו של עישון, והתחלתי לקנות קופסאות. עכשיו מאיפה הכסף? גנבתי כסף מההורים. פשוט מצאתי שקלים בבית/לקחתי מהארנקים של אבא/אמא וכד'. גם היום לפעמים אני עושה את זה. ואני שונא את עצמי על זה. ההורים שמו לב לזה בזמן האחרון והיו על זה המון ריבים.. אני מודע לכמה שזה גרוע. ואני מאמין שזה עוד אחד מהמאפיינים של הבעיה.. זה פשוט לא אני. זה מישהו אחר.


לסיכום - - -
אני חושב שלכל מה שתארתי לך פה יש את אותם המאפיינים.. זה התחיל מדברים פשוטים, ולאט לאט זה עלה ונהיה יותר חמור. אני ממש מרגיש שכל זה, לא אני עושה. אני לא שולט בזה. ברגע אחד משהו בראש משתנה, וזה לא חוזר עד שהקריזה לא מתממשת. אני ממש מרגיש שיש בי קול פנימי שאומר לי.. יותר נכון צורח לי לא לעשות את זה !!! אבל הגוף שלי ממשיך בשלו.. וכל מה שתארתי לך זה על קצה המזלג.. יש עוד המון מקרים וסיפורים שממחישים את מה שאני אומר פה.
אני מרגיש שלאט לאט זה אוכל אותי מבפנים.. ולא מרפה. זה מתלבש עליי בכל תחום בחיים. וזה פוגע בי ובאחרים. מה אני עושה?
עייפתי מניסיונות ומחשבות איך לתקן.
תודה רבה.

שלום,

אני מעוניינת להתחיל טיפול פסיכולוגי דרך קופת חולים מכבי, אני גרה בהרצליה אבל לא אכפת לי טיפה להתרחק אם צריך. האם מישהו יכול להמליץ לי על מטפל\ת טוב\ה?

תודה לילי

שלום,
אני ממש לא יודעת מאיפה להתחיל כי אני אפילו לא מבינה מה קורה לי. זה פשוט התחיל ממחשבה שלילית אחת שיצרה שרשרת מחשבות שליליות שגרמה לי לדימוי עצמי נמוך וחוסר בטחון.
אני לא אתחיל לתאר הכל אלא רק מה שמפריע לי מאוד בזמן האחרון.
אני פשוט מרגישה שאני כבר לא שמחה ולא נהנת כמו בעבר אין לי סיפוק מהמון דברים שחשבתי שרציתי וכשהגיעו אני לא נהנת מהם.ואם כבר כשמגיעים דברים טובים,ויש הנאה קטנה,אני חושבת לעצמי בטח עוד רגע כל זה ייגמר ואני אחזור למצב המדוכדך שבו אני רגילה להיות.אני כל פעם מנסה לעשות שינוי ואז יש פתאום משהו שאני נותנת לו להשפיע עליי ואני חוזרת לנק' התחלה.
בזמן האחרון אני בוכה הרבה ואפילו מכלום(אף פעם לא הייתי בנ אדם רגיש),אני מרגישה שאני לא מצחיקה את האנשים שאיתם אני נמצאת ולא גורמת להם עניין בי ,שאין לי שום נושאי שיחה מעניינים כיפיות וקליות כמו שהיה לי ,ושלא מכבדים ומעריכים אותי-כי זה בעצם מה שאני עושה לעצמי,כשאני בקבוצה עם אנשים אני שותקת ומנסה להתבודד וחושבת שאין לי מה להגיד ואם כן אז לא יתייחסו,אין לי כוח לאנשים-זה לא היה ככה תמיד הייתי המרכז וגורמת לכולם להשתלב גם אם לא מכירים ומפתחת שיחה. כל הזמן המחשבות הללו מהדהדות אצלי בראש ומונעות ממני להשתחרר ולהינות.
אני אציין שלא היה שום מקרה חריג שגרם לי להיות ככה ,והייתי אדם מאוד שמח עם חוש הומור ,בטחון ותמיד היו סביבי אנשים..
אני יודעת שאני הכנסתי את עצמי למצב הזה רק ממחשבות שליליות ולא נכונות והייתי הולכת לרפלקסולגית וקואצ'רית במשך תקופה שזה עזר לזמן מה אבל כל פעם הייתי חוזרת לנק' ההתחלה.
אבל עכשיו זה כבר שיא ואני לא יודעת אם יש משהו שיכול לעזור במצב הזה..אני רוצה לחזור להיות אני כמו פעם...
אני ממש לא מבינה מה עובר עליי וצריכה עזרה.!!!אני לא יודעת למי לפנות במיוחד כשאני אדם שלא משתפת אף אחד ולא פתוחה בנושא ומנסה להתמודד בעצמי...

מה עובר עליי מה אני צריכה לעשות?????????

שלום
אני אמא של ילדה מתבגרת בת 12 וחצי, נראה שכל התופעות עוברות עליה בקיצוניות מדאיגה. היא סובלת מתסמינים של כאבי ראש ומגרנות תכופות אבל מה שמדאיג יותר הם החרדות שהיא לא ממש מפרטת אותם עד הסוף אבל אני כאימא מסיקה שקשורות להתפתחות המינית שלה ולאי היכולת שלה להכיל מבחינה נפשית. היא כנראה חווה תחושות שמעוררות בה חרדה. משיכה ודחיה שוכנים בה בעת ובעונה אחת. ולעיתים נראה שזה הולך רחוק למקומות שנדמה לה שאנשים מסוימים יכולים גם לקרא את המחשבותיה ולכן נכנסת למרה שחורה עוד יותר ולחרדות גדולות יותר. איך ניתן לעזור לה במסגרת הרשויות, קופות החולים או ארגונים שהעלות בהם לטיפול פסיכולוגי לא כל כך גבוהה אך יחד עם זאת למצא לה מטפלים שמתמחים בבעיות אלה ויכולים לעזור לה באמת.

שלום, אני חיילת בחובה בצבא..
אני חוזרת כל יום הביתה..
בחודש האחרון הופעל עליי הרבה לחץ נפשי, המון עבודה, בעיות עם המפקד..לסגור חג..
כל הלחץ הזה הכניס אותי לדיכאון כזה..
חשוב לציין שאני בן אדם קצת היפוכונדר ושלוקח דברים לפעמים קצת קשה..
בכל מקרה בשלושה שבועות האחרונים אני כל הזמן בוכה, ושאני בלחץ בדרך כלל זה משפיע על השינה שלי אז פעמיים כבר לא ישנתי דקה בלילה, כל שאר הפעמים ישנתי והתעורתי פשוט באמצע הלילה ולא חזרתי לישון או שלא ישנתי טוב..
עשיתי שיחה עם המפקד שלי, על מנת לפתור את המצב..והשיחה הייתה בסדר..כלומר דברים עכשיו אמורים להשתפר..
הבעיה שלי היא קצת מוזרה..ולא הגיונית..
מה שמטריד אותי הוא הצורה שהגבתי לכל התקופה האחרונה..ושזה הלך רחוק מדיי
בעיקר השינה, המצב כביכול עכשיו אמור להיות יותר טוב, אבל כל פעם שאני נכנסת למיטה בלילה, אני מתחילה לחשוב על כל מה שהיה ואני לא נרדמת רק מהמחשבה והפחד ששוב אני לא אישן או שאני אישן ואתעורר באמצע הלילה..
רציתי לשאול איך אני מוציאה לעצמי את הג'וק הזה מהראש מוחקת הכל ופשוט נרדמת בכוחות עצמי כמו בן אדם נורמלי..לא לישון עוד פעם בלילה אני לא מוכנה..
כאילו כל התקופה האחרונה הייתה בשבילי חוויה לא נעימה בכלל שנחרטה..ומהפחד שתמשיך זה מלחיץ אותי וגורם לי לנדודי שינה..
חשוב לציין שבסופי השבוע אין לי בעייה שינה כמובן..רק במהלך השבוע ויום שבת בלילה..

תודה רבה

היי

אני בשנות ה20 המאוחרות ויש לי חברה רצינית כמה חודשים.
מהרגע שנפגשנו זה היה נפלא ברמות שלא הכרתי, מכל הבחינות. אנחנו נמשכים מאוד אחד לשני ומתאימים באופי לחלוטין, בקיצור כל האיתותים טובים והכל באמת נפלא.

בשבועות האחרונים, שמתי לב שיש בה משהו שמזכיר לי את אמא שלי; צבע שיער, צבע וסוג העור והמגע שלו, גם מבנה הגוף טיפה מזכיר.
ברור לי שיש המון נשים עם מבנה דומה ו/או עור דומה וזה לא אומר כלום, ובהתחלה הנחתי לנושא.
עכשיו הייתי בביקור אצל אמא שלי ושמתי לב לדבר נוסף: יש להן ריח דומה. (אני מדבר כמובן על ריח גוף ולא בושם.)

מה שמפריע לי זה לא הריח עצמו - כי הריח של חברה שלי תמיד היה לי נעים, אלא המחשבה שהריח שלה מזכיר לי את אמא שלי (או אולי שזה אותו ריח בעצם).
מטרידה אותי המחשבה שבכלל יש דימיון בכ"כ הרבה אופנים בין שתיהן (או שמה אני זה שיוצר אותו); ואם אני חושב על זה רגע יש להן אפילו "שריטות" דומות ביחסיהן עם אמא שלהן ועם אוכל.

חשוב לי לציין שזאת הפעם הראשונה שזה קורה לי ושהיו לי כמה וכמה מערכות יחסים (וזאת המערכת הכי טובה ומבטיחה)

אני לא יודע איך לעכל את המידע הזה, או מה לעשות איתו, ועוד יותר בגלל שזאת פעם ראשונה שמשהו מערער לי את הביטחון ביחסים האלה שנראו לי מושלמים מההתחלה מכל בחינה אפשרית.
בנוסף, מפחיד אותי שאני אמצא את עצמי בסוף במערכת יחסים עם אמא שלי, או שבגלל הקשר הזה שיש לי בראש אני אפסיק להימשך לחברה שלי.

אשמח לדיעה ועיצה של אנשי המקצוע...

אני סובל כבר כמה שנים ממצב של מתח שמתבטא בכך שאני חסר סבלנות , חש חוסר התלהבות גמור, לא נהנה משום דבר, שעמום, עצבנות. יש לי נטייה לחשוב מחשבות מאוד לא צלולות וקורא לי הרבה שאני יודע שחשבתי על משהו לפני רגע אבל אין לי מושג מה חשבתי, כאילו התעוררתי מחלום. בשנה האחרונה שמתי לב שיש לי כל הזמן רוק בפה כך שכל פעם שאני מדבר עם מישהו אני צריך לעצור כל כמה זמן ולבלוע. יש לי הרבה מתח בלסת , ברגליים ובצוואר.
אני בן 21 והתחלתי לשים לב לבעיה הזו בסביבות גיל 17. במשך הזמן האי שקט הזה התגבר,
לקחתי קונסרטה לתקופה מסוימת אבל זה רק עשה אותי עוד יותר עצבני.
בנוסף שמתי לב שיש לי מן סוג של מתח בצד שמאל של הגוף שאני רק שם לב אליו אם אני ממש מתרכז. ההרגשה הזאתי מלווה אותי 24 שעות ביממה, גם בזמנים שאני במצב רוח טוב אני מרגיש
את המתח הזה, במידה פחותה במקצת.

אני לא יודעת למה אבל זה נורא מבאס אותי מצד אחד סיימתי תואר מצד שני לא קיבלתי אף הצעה נורמלית או שהציעו לי שכר מינימום או שהציעו לי חצי משרה ועכשיו לגבי הלימודים החדשים עדיין לא החלטתי אם להישאר או לעזוב אבל משום מה אין בי שום שמחה אם בתחילת תואר לפחות שנה ראשונה הייתי די שמחה עד העומס אז עכשיו יש בי איזה תחושת תסכול יש משהו נורא משעשע אנשים תמיד חושבים שאחת כמוני נועדה להצליח בכל דבר והקטע הזה מהילדות וזה נורא מוזר אולי יש ליסטנדרטים גבוהים מדי מעצמי כי לי אין תחושה שאני מצליחה להפך נראה לי שדווקא כיום הייתי כבר צריכה להיות מסודרת בחיים והנה אני שוב כמו בתחילת הדרך לומדת אולי אנשים אחרים רואים משהו שאני מפספסת? למה תחושת הביאוס לא עוזבת אותי? אולי אני לא יודעת להעריך את מה שיש לי ?

אני בחורה בת 20 ואני רגילה לשבת בבית... לא לצאת... אני מוצאת את עצמי בלא מתעניינת הרבה באנשים... בעבודה למשל אני צריכה לחוות קשר ארוך כדי להתעניין במישהו ... אני מעסיקה את עצמי הרבה בלחשוב שאני בודדה... למרות שכן יש לי למי להתקשר אבל קשה לי ליזום הרבה פעמים אפילו אני חושבת שאני לא מעניינת.... אולי כי בעצמי לא מעוניינת...
אני צריכה אתגרים כדי לסקרן את עצמי... אני מנסה לחשוב האם אני עד כדי כל אגואיסטית? האם זה אגו? האם אני בנאדם רע? כאילו אני משתדלת בעבודה והכל ועושה הכל... ובבית אני עוזרת כספית ופיזית.... אבל אני מוצאת את עצמי חושבת על עצמי הרבה בתור מישהי לא מעניינת , בתור אחת לא חברמנית, שאולי לא אוהבים אותה ולא אוהבים להיות במחיקתה... וזה גורם לי להסתגר יותר.....
אני אולי ממורמרת... אוף לא יודעת - זה מעיק והמחשבות צפות ועולות בכל פעם מחדש ... הרבה פעמים אני גם בוחרת לא לחייך... אנשים אומרין " תחייכי" ויש לי פנים זעופות כי אני כזאת.. כי זאת מי שאני ולא כי אני כועסת או משהו... כל הערה כלפיי נורא קשה לי אני לוקחת ללב כל דבר..... אני מרגישה מנוצלת...


זה פחות או יותר הרגשות שלי - מה הייתי יכולה לעשות? איזה עצה אפשר לקבל לשיפור ההתנהגות שלב ראשון אולי להעלאת ערך עצמי.... להרגשת ביטחון...? עצה להמשך?

אני מתעצבנת מאוד מהר על הבת שלי היא בת 9 . ילדה מקסימה ללא עוררין. אהובה על המורים הילדים וכולם.
אני מצפה ממנה להבין ברגע שאני מסבירה ואם היא לא מבינה אז אני כמעט מיד צועקת עליה והיא ממש נבהלת ממני. ואני מודעת לזה אבל אני כ"כ מתעצבנת שממש אי אפשר לתאר.
מה אני יכולה לעשות כדי לא לעשות זאת ?
אני עובדת עם אנשים ואני מאוד מקובלת בחברה בעבודה. אני בתפקיד ניהולי ומאוד אהובה על הצוות שעובד איתי ועל לקוחותיי. אז מה קורה לי איתה ? אין לי איתה סבלנות בכלל יש לי עוד ילדה בת שנתיים שאיתה יש לי הרבה יותר סבלנות.
מה יכולה להיות הסיבה לזה שאני כ"כ מתעצבנת עליה ?

מבקשת עזרה בהפניה לפסיכולוג המתמחה לגיל השלישי בעקבות תופעות של דיכאון, חרדה , מצוקה , באזור בש והסביבה . מבקשת שם , כתובת וטלפון .תודה רבה

כבר מעל לחצי שנה שהכל היה בסדר אבל פתאום ברגע אחד אני מרגיש שאני לא יכול יותר ואין לי את מי לשתף עד עכשיו פשוט סיפרתי לכולם שקרים (לא מזיקים) ואיך שהוא הסתדרתי אבל אני מרגיש עכשיו שאין לי יותר את הכוחות להמשיך ואין לי אף אחד תמיד בודדתי את עצמי והתירוץ שלי היה שאני אוהב להיות לבד אבל זה לא נכון הלוואי שהיה לי מישהו לחלוק איתו את הצער ניסיתי פסיכולוג אבל לאחר יותר מחצי שנה של טיפול יקר ולא מועיל הפסקתי ומאז הפתרון שלי זה כל פעם שאני נשבר(כמו הלילה) אני פשוט נכנס לאחד הפורומים ומקווה לקבל קצת עידוד מאנשים טובים ,אני כבר לא יודע מה לעשות אני מרגיש שכל דבר טוב שקורה לי אני חייב להרוס אותו כולם חושבים שטוב לי בחיים ושאני רווק שכל היום רק יוצא ומבלה אבל אין דבר יותר רחוק מהאמת כי ברגע שאני לבד הצער נכנס ונכנס חזק ואין לי אף אחד לשתף וזה בעיקר באשמתי כי אני לא רוצה להיות נטל אז אני מתקשר מדי פעם ומספר כמה שטוב לי וכמה שהכל זורם לי בחיים.... אני פשוט לא רוצה לצער את המשפחה והחברים הרי לכל אחד יש את הצרות שלו למה שיהיה אכפת להם או יותר נכון אני יודע שיהיה אכפת להם ולכן אני מעדיף לא לשתף ונמאס לי שאנשים בעצם לא מכירים אותי בכלל אפילו החברים הכי קרובים שלי ,כולם חושבים שאני בחור קשוח וחזק שאליו פונים כשצריך עזרה ושתמיד אני יעזור אם זה להעביר דירה או אם זה עזרה כספית אני תמיד ישתדל לעזור כמיטב יכולתי אבל בסוף אני נשאר לבד עם עצמי ועם המחשבות וכמובן שאין מה לדבר על זוגיות מעולם לא הייתה לי זוגיות והלוואי שיום אחד תיהיה לי, אבל זה לא ריאלי כי אני לא מסוגל לסמוך על אנשים ובטח שלא להאמין שמישהי מסוגלת לאהוב אותי ואני גם ביישן מאוד אני אפילו לא יודע למה אני פשוט לא מסוגל
ואפילו כשאני ממש דלוק על מישהי וחושב שהיא מדהימה (כמו שקרה בדיוק עכשיו פגשתי מישהי ממש חמודה )אז אני ישר מתרחק כי אני אומר לעצמי"תראה איזה אדם נפלא היא מגיע יותר מאפס כמוני" ואז אני מתרחק ואוכל את עצמי אבל עדיף ככה כי לצערי הרב אני באמת מאמין שלא מגיע לי שמישהי תאהב אותי (ויש לי פה קונפליקט כי אין דבר שאני מאחל לעצמי יותר מאשר אהבה אמיתית)
ועכשיו לסיום כי נראה לי שקצת חפרתי אני מקווה שמישהו יגיב לי לפני שאני יירדם כי למרות שאני לא מאמין שבאמת אכפת למישהו זה עדיין עוזר ועכשיו באמת לסיום ובשביל לתרום את חלקי לפורום אני מאחל לכל הדיכאוניים למיניהם ולסוגיהם שיהיה לכם טוב בחיים ושתיהיו חזקים למרות הקושי ולמרות העצבות שמשתלטת ללא סיבה והכאב הבלתי נסבל שכרוך בלקום בבוקר והיראות כאילו הכל בסדר.
נ.ב. אני מצטער שלא השתמשתי בסימני פיסוק פשוט אני לא יודע כמה אותיות אפשר לכתוב עד לסיום ההודעה . לילה טוב.

התקבלתי ללימודים ביום הראשון 10 סטודנטים כבר עזבו ואילו אני שוקלת אם לעזוב או לא השאלה שמעסיקה אותי היא שיש לי כמה מקצועות שמגיע לי לקבל בהם פטורים בקורסים אבל במספר מקצועות חסרות לי 3 או 2 נקודות לפטור ואני לא יודעת אם יתנו לי פטור או לא מה שבטוח שאם לא אין בכוונתי להישאר ולעבור עוד פעם את אותם קורסים מחדש מה אתם ממליצים לי לעזוב עכשיו או להגיש בקשה לפטורים ולחכות? מצד אחד אני רוצה להישאר אבל מצד שני בלי הפטורים אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לחזור על אותם קורסים עוד פעם כי חלק מהקורסים נורא לא אהבתי אז להגיש את הבקשה לפטורים ולחכות או לעזוב ישר?

תודה מראש

שלום רוני ...........

רציתי שתסביר בקצרה איך אפשר לצאת מתלות בטיפול -תאור השלבים שצריכים לעבור
הבעיה היא עם בחור חולה אוסידי מחשבתי -שעשה כברת דרך אמיצה לעצמאות באומץ מדהים לאחר ששנים היה תלוי באימו .יצאתו לעצמאות התאפשרה על ידי חיבור למאמנת שחיברה אותו לעצמו והוציאה את שאיפותיו ללמוד ולעבוד רחוק מהאם מחלום אל הפועל .היום כשנתיים לאחר היציאה -הוא מתגורר עם שותף עובד ומתפרנס חצי יום ומתמודד .הקשר עם אותה מאמנת רק מתעצם והוא נעזר בה בכל דבר הכי קטן שיש.היא מצידה מנסה להתנתק בהדרגה ,יחד עם חיזוק עידוד וביטחון ,אך הוא מאוד נבון אינטלגנטי וגם ילדותי המשמר כאילו את הצורך הזה (שהיה לו עם אימו)ולא מוכן לוותר עליה בשום אופן.
המשפחה המורחבת שלו לא רואה בעיין טובה את הקשר התלותי הזה בינהם -ומעמידה לו אוליטימטום שיעזוב אותה -"כי היא רק מזיקה לו " ואז יקבל עזרה מהם.הוא מוותר על עזרתם וחי בצימצום , נעזר רק בכספי אימו מוכנה לתמוך ומעריכה את עזרתה של המאמנת .(האם לא נמצאת בקשר רגיל איתו היא מרוחקת ובכך מאפשרת לו לממש את עצמו ולהרגיש את מסוגלותו בלעדיה. השאלה איך מצמצמים את הקשר עם המאמנת ומביאים אותו לידי עצמאות אמיתית ואמונה בכוחותיו שלו. זה צריך להיות בשלבים או בבת אחת כמו שהיה עם האם הוא בן 34 שעבר טראומות וטיפולים ורק לפני שנתיים יצא לאוויר העולם החופשי ויש לטא קווים של התמכרות באישיותו וחרדה חברתית שהוא מתמודד ומנסה להתגבר עליה בהצלחה מניחה את הדעת עד כה.
אודה על תשובתך
תודה