פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך

אני לא לגמרי בטוחה שהבנתי אותך, אבל אנסה בכל זאת.
נשמע שאת מאוד עסוקה בביטחון העצמי שך, גם כשאת חשה ביטחון וגם שאת חשה חסרת ביטחון.
כאילו את עומדת על המשמר ביחס תחושותייך בנושא.
את מספרת שאת מצליחה לעצמך לחוש בעלת ביטחון למרות שאת יודעת שבבפנים את את יותר חרדה. מין מנגנון כזה שיוצר חייץ וניתוק, בין התחושות הפנימיות לביטוי ההתנהגותי. כלומר אסור לך לך להיות מחוברת לעצמך, כי את רוצה להציג משהו אחר.
אם כך הוא הדבר אז באמת את חשה מלאכותית ולא מחוברת לעצמך, את כדי כך שאפילו המילים לא יוצאות בטבעיות.
ביטחון עצמי הוא דבר חשוב וחשוב לבנות אותו מבפנים כתהליך, דרך חוויות של הצלחה והזנה חיובית מבחוץ ומבפנים. זה לוקח יותר זמן אבל זה חלק העצמי האמיתי. חוץ גם להיות לפעים חסרת ביטחון זה לא כל כך נורא, בעיני לעיתים זה אפילו חינני.

בהצלחה

אני אנסח את דבריי.. כן אני עסוקה המון בביטחון שלי ואיך אני מצטיירת בעיני אנשים.... הלווואי ולא הייתי עסוקה בזה... בשבוע האחרון מתבלבלות לי המילים... אני מעוצבנת מכך.... אני מרגישה שהחוסר ביטחון כאילו חוזר לי... אני עוקבת אחריי עצמי ואחרי דבריי... ואחרי המילים שלי... המבט שלי לאנשים השתנה לחסר ביטחון.... והתופעה הזו גורמת לי להרגיש רע עצב רצון להסתגר... לא חברמנית... עצבנית... וזה כל כך קשה... וכואב... שנה שעברה כל השנה הייתי ככה חסרת ביטחון והשנה הצלחתי פיתאום לזרוק מהראש...
נראה לי אני פסיכית באמת... אני לא יודעת מה יש לי... איזה בנאדם נורמלי חושב על חוסר ביטחון ולפתע זה קורה לו?? אוף...תיסכול נוראי

אני אנסח את דבריי.. כן אני עסוקה המון בביטחון שלי ואיך אני מצטיירת בעיני אנשים.... הלווואי ולא הייתי עסוקה בזה... בשבוע האחרון מתבלבלות לי המילים... אני מעוצבנת מכך.... אני מרגישה שהחוסר ביטחון כאילו חוזר לי... אני עוקבת אחריי עצמי ואחרי דבריי... ואחרי המילים שלי... המבט שלי לאנשים השתנה לחסר ביטחון.... והתופעה הזו גורמת לי להרגיש רע עצב רצון להסתגר... לא חברמנית... עצבנית... וזה כל כך קשה... וכואב... שנה שעברה כל השנה הייתי ככה חסרת ביטחון והשנה הצלחתי פיתאום לזרוק מהראש...
נראה לי אני פסיכית באמת... אני לא יודעת מה יש לי... איזה בנאדם נורמלי חושב על חוסר ביטחון ולפתע זה קורה לו?? אוף...תיסכול נוראי

שלום לך,

ניכר כי הדילמה שלך מעיקה עליך וכי היסטואציה שתיארת נוגעת לתחושות בסיסיות של ערך עצמי ואמונה בעצמך. נדמה לי שאתה לעיתים השופט החמור ביותר של עצמך. הצבא לעיתים קרובות מפספס אנשים ושם אותם בתפקידים שאינם מתאימים להם ושהם מתקשים לתפקד בהם. אך אין בכך בהכרח להעיד על יכולותיהם וכוחותיהם. הנה אתה עומד להשלים שנה בשרות לאומי, אתה מצליח להתמיד, ואתה לא מספר כי אתה סובל שם, או בקושי מצליח לסיים. המחויבות שלך מורגשת בעצם הבחירה לעשות שירות לאומי.
חשוב שתוכל להשלים עם עצמך ועם הבחירות וההחלטות שעשית ואתה עושה, ולהמשיך להאמין בערכך וביכולות שלך, שגם במעט שכתבת כאן הורגשו. אני בטוח כי תוכל לרתום את היכולות האלו לעשייה בעתיד, ולתרומה לעצמך ולחברה.
אם אתה מרגיש כי המצוקה קשה במיוחד אני מציע לפנות לטיפול בו תוכל לחקור לעומק את הפגיעה שאתה חש, ולשקם את תחושת הערך העצמי, וכן לבחון את האפשרויות שעומדות בפניך כדי לבחור ממקום שקול ועמוק.

בהצלחה

שלום רחלי,

ילדים זה שמחה, אבל כשדברים לא מסתדרים אצלהם, זה גם כאב לב גדול.

לא ברור עד כמה ביתך מכירה בכך שההתנהלות שלה בעייתית. יתכן שהיא חשה מיוחדת, ושאורח החיים שלה משקף את הבחירות שלה, בחירות שעליהן עליה לקחת אחריות, כולל אחריות כלכלית.

המוטיבציה להגיע לטיפול, והצלחת הטיפול, תלויות במידה רבה בהכרה של האדם שקיימת בעייה, וברצון שלו לשינוי.

אם ביתך מוכנה ורוצה לטפל בעצמה בעזרת טיפול נפשי, היא יכולה לקבל טיפול בחינם במרפאה לבריאות הנפש של משרד הבריאות בקירבת מגוריה. בחלק מהמרפאות יש עומס ורשימת המתנה, אך הטיפול טוב, ואפשר לשלב הערכה פסיכיאטרית במידת הצורך.

דרך קופת החולים ועמותות שונות אפשר לקבל טיפול מסובסד.

בטיפול היא גם תוכל להבהיר לעצמה מה משמעות ההצטלמות המרובה, ולאיזה צורך זה עונה. יתכן שתוכלו לקיים פגישה משפחתית, בהרכב מלא או חלקי.

גם לך, רחלי, אני מציעה לקבל עזרה, הכוונה ותמיכה מקצועית. אני לגמרי מבינה את תחושת הדאגה והאחריות לילדים בכל גיל, גם כשהם מבוגרים. יחד עם זאת, כדאי שתשימי את עצמך וצרכייך במרכז, ותלמדי לחיות חיים מלאים ורגועים, ולהציב לביתך דרישות וגבולות בהתאם לגילה.

בהצלחה

שלום לך,

דאגתך לבנך מובנת ונוגעת ללב. גיל ההתבגרות הוא גיל מורכב בו נערים ונערות עוברים שינויים פנימיים וחיצוניים רבים, הסדר החברתי סביבם משתנה, וההסתגלות היא לעיתים קרובות קשה ולוקחת פרק זמן משתנה ואופי שונה עבור כל נער. יכול להיות שהוא זקוק לזמן ולקצב משלו, ולהרגשה שזה בסדר.
באופן כללי זה נכון שבגיל ההתבגרות קבוצת-הגיל הופכת חשובה יותר, ויש גם בניית זהות כך שישנה לעיתים קרובות התרחקות מן 'המבוגרים'. אפשר להבין את המלכוד שלכם, מחד אתם רוצים לעודד אותו להיות עם בני-גילו בהתאם לגיל, ומאידך בהתאם לגיל הוא פחות נענה להפצרותיכם, וזקוק למרחב לפתח את זהותו האישית.
ככלל חוויות חיוביות הן הדבר המעודד ביותר. חוג שהוא הולך אליו ברצון, כפי שכתבת, הוא מסגרת חשובה, והמוטיווציה שלו ללכת היא סימן חיובי וחשוב.
אפשר לברר איתו האם הוא חש מצוקה כלשהי? והאם ירצה לנסות להעזר בגורם מקצועי? מאידך יש גם לכבד את רצונו ולהאמין בו - הידיעה שאתם מאמינים בו מחד ותומכים בו מאידך חשובה מאוד להתפתחות ביטחון עצמי. אם בכל זאת אתם חשים מודאגים יתר על המידה, והוא אינו מעוניין בעזרה, אתם יכולים לפנות לעזרה מקצועית בעצמכם, כדי להתמודד עם התחושות שלכם, ולשמוע דיעה מקצועית על בסיס מפורט יותר.

בהצלחה

הדברים שלך מאוד נוגעים ללב. תחושת הבדידות והלבד בגיל ההתבגרות היא קשה מאוד ויכולה לייאש.
לגבי המטפלת, אנאה שאת שואלת האם את יכולה לתת במטפלת אמון? שהיא תשמע את הסיפור שלך ולא תיכנס ללחץ? לא תרצה לברוח? תמשיך לראות אותך באותו אור כמו היום? אלו שאלות מהותיות עבורך, וכמובן ששייכות לקשר ביניכן. טיפול מבוסס על אמון, אמון שלאורך זמן עוזר לבנות אמונה פנימית שהולכת איתנו גם בימים אפורים וקודרים.
ככלל אין חובת דיווח על אירוע מסוג זה, ולמעשה אין גם למי לדווח - לא פגעת באף אחד, ואת לא מתארת כוונות לפגוע היום באף אחד. זה כן יכול ללמד אותה על המקומות המיואשים והבודדים שלך, מקומות חשופים ופגיעים שקשה מאוד לאפשר לאחר גישה אליהם. יכול להיות שאת גם מעלה דרך הזיכרון את הקושי שלך היום, ותחושה של ייאוש שמתעוררת היום, מה שהופך את זה אף למפחיד יותר.
כדאי להעלות את זה בטיפול, את יכולה לעשות זאת לאט ובקצב שלך. את לא חייבת מיד לספר הכל, הטיפול הוא תהליך מתמשך.

בהצלחה

תודה שחף על תשובתך!
1.לגבי חובת הדיווח ששאלתי רשמת שאין חובה כאן מאחר ולא פגעתי באיש,שזה נכון אבל לאור מה שרשמתי היה איזה ניסיון של פגיעה גם אם לא מוחלטת בעצמי וזו היתה שאלתי ,כי הבנתי שחלה חובת דיווח על ניסיון פגיעה ממשי של המטופל בעצמו ונכון שכיום אין לי נטייה כזו ולכן שאלתי אם זה אותו דבר אם אספר על נסיון פגיעה שלפני 15 שנה??אני מאמינה שהתשובה היא שלא צריך לדווח כי אין סכנה נכון?
2.רציתי לשאול את דעתך כמטפל:אני מאוד מחוברת למטופלת שלי מבחינת כימיה ואמון.יש נושאים שקשה לי לדבר עליהם עדיין ואני מרגישה שאם היא תנסה לתמוך בי אני אצליח להיפתח.אני מדברת על לתמוך במובן של לחבק או לתת לי יד שאני ארגיש יותר בטוחה ואולי אצליח להיפתח.האם זה מקובל?אני חוששת לבקש זאת ממנה ,שזה לא יהיה חציית הדיסטנס או משהו....מה דעתך?

שלום לך,

לגבי חובת דיווח, הרי שחובת דיווח חלה רק על מצבים בהם קיים סיכון ממשי באותו זמן של אדם על עצמו או על אחרים, או במקרים של עבירות כנגד חסרי ישע (קטינים, למשל). מכיוון שזה לא המצב הרי שאין כאן חובת דיווח. עם זאת, החשש שלך מלמד על התחושות שלך לגבי עצמך, תחושות שרצוי שתבדקי עם המטפלת. נראה שהאירועים האלו בעברך היו לך קשים במיוחד, לא ראו אותך, ואת נותרת לבד עם מצוקה קשה והרגשה, שעשויה להיות מעוררת חרדה, שהיית עלולה לפגוע בעצמך.
הטיפול שלך הוא הזדמנות לבדוק את הרגשות שלך בנושא כיום. כפי שאת כותבת קשה לך להעלות נושאים מסוימים ואת חשה שאת זקוקה לעזרה ולמגע. כדאי לדבר על הצורך הזה ועל התחושות האלו עם המטפלת. לא בטוח שהדבר הנכון יהיה מיד להיענות לכך, זה עניין שיש לברר במסגרת הקשר ביניכן. יש חשיבות גדולה לעיבוד הצורך שלך במסגרת הקשר הטיפולי.

בהצלחה

שלום רב,

התקפי חרדה הם פעילות יתר של המערכת הסימפטטית (מאוד לא סימפטי) בגוף. זה לא גורם נזק פיזיולוגי, אך עלול לעורר סבל רב. קיימים טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים שעוזרים להתמודד עם התקפי החרדה טוב יותר, וכך מובילים ע"פ רב להפחתה משמעותית בתדירות שלהם. כמו-כן טיפולים אלו משלבים לעיתים קרובות תרגולי נשימות שיכולים לסייע. ישנו חומר רב באינטרנט ואתה יכול ללמוד על שיטות טיפול אלו.
כמו-כן אני מציע להעלות את המצוקה הזו בטיפול שלך, תוכלו לבחון יחד את אפשרויות הטיפול השונות ולבדוק האם הן מתאימות לך. כמו-כן תוכלו לחשוב יחד על המשמעות של ההישנקות שלך? ועל הופעת התקפי החרדה? זה יכול להיות מקור ללמוד על הכאבים והחרדות שלך, ולתת להם משמעות.

בהצלחה

שלום יעל,

את מתארת חוויה קשה של בלאגן פנימי וחיצוני, ושקשה למצוא מי שיקשיב, ישמע ויתמוך. מצד שני את מתארת כוחות - 'לסבול בשקט' ברגעים מסוימים זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות וזה מעיד על החוסן הנפשי שלך. עם זאת, ברור כי בעבודה הרגשת שאת בקושי מסתדרת עם הלחץ הנוסף כשאת כבר שרויה בלחץ נפשי משלך.
חשוב, כדי להקל את מצוקתך לעשות קצת סדר בבלאגן. את כותבת על 'הילד'? האם הוא בא איתך לעבודה? האם אין לו מסגרת? האם האם יש באפשרותך לפנות לעזרה עם תור מראש?
חשוב שלא תוותרי ותפני לקבל את העזרה הנפשית הדרושה לך. נראה שאת מתמודדת עם מספר רב של בעיות ולחצים בבת אחת. אם את מעוניינת את יכולה לנסות לפרט כאן בצורה מסודרת את הלחצים השונים שאת מתמודדת איתם? וכן על המצוקה הנפשית שלך. אנו נשתדל לייעץ על נתיבים לקבלת עזרה.

בהצלחה

שחף

תודה תודה על התיחסותך !!!!
אתב מכיר את זה שאתה מספר משהו להרבה אנשים , ולפעמים את ה שוכח שלא כולם מכירים את כול הפרטים?
אז הילד הבעיתי הוא ילד בגן שבו אני עובדת . אני חושבת שכתבתי לרוני עליו מתי שהוא , אבל גם , הייתי צריכה לצאת מתוך נקודת הנחה , שבטוח גם היא לא זוכרת את זה.
בכול מקרה, אותו ילד שאיני יכול לפרט עליו יותר מידי , הוא מתחילת שנה שעברה , נהיה ממש אלים הן כלפי הילדים האחרים, והן כלפי הגננות.
כאשר מנסים להציב לו גבולות הוא מתחמם מהר מאוד , ואלים מאוד , אבל לאחר שהוא נרגע , הוא פשוט משחק יפה עם הילדים האחרים , ולמרות שהוא אלים כלפהם , הילדים האחרים מאוד מאוד רוצים את קירבתו..
יש לציין שלפעצים הוא עוזר להם.
רק לשם הדגמא , הוא בועט מרביץ בידים וכבר הספיק למרוט לי את השיער , בועט בחפצים והופך אותם, צורח , ומה לא............
האמת היא שיש לי כנראה קשר טוב איתו , ואין לי מושג מה היא הסיבה לכך .
השאלה שלי האם אתה חושב שאם לפעמים הוא קורא לי אימא אמיא , ואז הוא אומר סליחה התבלבלתי, קורא לי בשמי ומספר לי שהוא קרא לי אימא .
אתה חושב שזה פליטה פרוידיאנית או מה הסיבה לכך? ( האמת שזה קרה יותר מפעם אחת .
אני מרגישה שבגלל הקירבה הזאת, לפעמים הוא מקשיב לי , ואני רוצה לעזור לו , ולהנחיל לו "עצות" איך להרגיע את עצמו, ואיך שיוכל להסתדר יותר טוב בשעת כעסו , אבל אני מרגישה ויודעת שזה לא מובן מאילו שהוא מקשיב לי .
מה אתה חו/שב שעליי לעשות?
תודה ובברכת שבת שלום קססספר
נ.ב שיטת הענישה בגן נוראית לדעתי , מושבים את הילד על כיסא ועוזבים אותו , גם כאשר הוא בוכה

שלום לך,

אציע שהשכחה שלך שלא כולם מכירים את הפרטים, מביעה גם צורך בהקשבה והבנה, אולי גם הבנה ללא מילים. מעין תחושה שמישהו מלווה אותנו ומבין אותנו כל הזמן. נדמה לי שאת מתארת משהו מזה גם אצל הילד שמגיב באלימות (מובן שיש לסייג כיוון שאין לי מספיק מידע). בתיאור שלך אותו ואת הקשר שלך איתו אני שומע את הבקשה שלו שיבינו אותו גם ללא מילים. התסכול כשהוא לא מובן גורם לו לנהוג באלימות, להתפרע באופן לא מאורגן. את כנראה מצליחה לספק את התחושה שהוא מובן, ושאת איתו. כמובן שזה בלתי אפשרי לספק את זה כל הזמן, ועליו להסתגל גם לכך שלא ניתן להיות מכווננים אליו כל הזמן.
הקשר הטוב שיש לך איתו הוא נהדר, את רגישה אליו, ואפשר להרגיש את האהבה שלך כלפיו למרות הקושי איתו. הוא מגיב לזה, ולכן הוא גם מקשיב לך יותר. את לא צריכה להרגיש רע עם זה, וגם אין צורך להבהל מכך שקורא לך אימא. הוא מבטא בכך את הקרבה שלו כלפייך, ועם זאת לא נראה כי הוא מבלבל את המציאות.
אלימות אצל ילדים מבטאת לרוב מצוקה ותסכול. את גם מאתרת זמן שבו זה התחיל מה שעשוי להצביע על איזשהו שינוי בחייו (למשל הולדת אח/ות, אך זה יכול להיות עוד אינספור התפתחויות אחרות בחיים) שיכולים להשפיע על התנהגותו. כדאי להביא לידיעת ההורים, לראות אם אפשר לגייס אותם לראות את המצוקה של הילד ולעזור לו להתמודד עימה. חשוב מאוד שההורים יהיו בתמונה.

תמשיכי עם הרגישות

לשחף .
רב תודות לך על התשובה המושקעת !!!!!!
אני חייבת לציין שפשוט יש לך את זה בתור פסיכולוג ,וממש קשה להאמין שאת ה רק בהתמחות .
אני אסביר את עצמי .
בחיי עברתי דברים לא קלים והייתי בטיפול פה ושם .
מידי פעם עושים לי שיקוף על הדברים שאני אומרת או עושה , אבל הדבר הגדול בעניי הוא, שעושים לך שיקוך של הרגשות שלא הבעת בדיבור .
תקרא לזה תת מודע , או לא יודעת איך אתם עושים את זה .
הצלחת להגיע בול למה שאני מרגישה! ואני מתככונת על מה שכתבת על ההשוואה שלי ושל הילד שיקשיבו לנו , ואת השני איני זוכרת מהו, וסליחה אם לא דייקתיט במילים הנכונות , רק מקווה שהבנת את כוונתי .
אז יש לי עוד שאלה .
הצרות שלי בחיים הן באות ממקום עמוק , כאב אין סופי של אובדן, על חברה שנהרגה , היו לי שתי שכנים שאחד ניסה להתאבד , והשניה הצליחה , לא ליפני שהיא ניסתה להצית את כול הבניין ,
כן כן היו לי שכנים מדיור מוגן מטעם המדינה , מבלי שילווה אותם איש מקצוע !
ועוד הרבה הרבה צרות .....
אני מנסה לחיות בתלם למרות כול הקשיים , כדי לשמור על שפיות מסוימת .
למרות הקשיים בדרך אני עשתי צבא , לימודים , אבל קשה לי למצוא ידיד נפש , מישהו לחלוק איתו את החיים שלי .
מישהו שאוכל לקום איתו בבוקר , וללכת לישון איתו , להתיעץ איתו ולתת לו הרבה מעצמי .
אני לא יודעת איך בני גילי עושים זאת .
לכולם מסביבי יש אהבה זוגיות מאושרת , ואלוי גם ילדים ואני נשארת מאחור .
אשמח לקרוא את דעתך .

שלום לך,

עצוב לשמוע את הכאב הרב, הסבל והחרדה שעברת בילדותך. לצד זה אני חש את הכוחות הרבים שלך שמאפשרים לך למרות כל הכאב הזה, לתפקד, לעבוד באופן קבוע, להשאר רגישה לזולת, ללמוד ולפנות לעזרה כשצריך. את בונה את עצמך בכוחותייך שלך, ואני רק מקווה שתמשיכי כך.
לגבי הזוגיות, תני לעצמך זמן. בסופו של דבר זוגיות היא המקום הכי אינטימי ופגיע, צריך זמן כדי להבין את עצמנו ולהבין את צרכינו בתוך זוגיות. בימינו אנשים לוקחים שנים עד שהם עושים את הבחירות שלהם ואין עם זה שום בעיה.
אם את מעוניינת להבין לעומק את הקשיים הזוגיים, לחקור אזורים של אמון, פגיעות, מחויבות ועוד, אני מציע לעשות זאת במסגרת טיפולית - לא היה ברור מדברייך אם את כרגע בטיפול. הקשר הטיפולי הוא מקום מתאים לחקור ולגלות את עצמנו בתוך סביבתנו.

בהצלחה

שלום תומר,

נשמע רעיון מצויין. טוב להתחיל טיפול ממקום מושכל, בצעד ראשון של סקירת חומר, וזיהוי השיטה שנראית נכונה בשבילך, והיא אכן נראית כזו.

אתה יכול לעיין באתר של איט"ה, האגודה הישראלית לטיפול התנהגותי קוגנטיבי. יש שם אלפון מטפלים, הכולל תחומי מומחיות, כמו היפנוזה.

אפשר גם להתייעץ עם פסיכולוג רפואי, שיש לו ידע בניהול כאב כרוני, והכשרה בתחומים המעניינים אותך. ניתן למצוא פרטים באינטרנט ובמרפאות כאב.

נסה לבדוק האם תוכל לקבל את השירות דרך קופת החולים שלך.

תרגיש טוב

שלום לך,

כשהייתי בגילך הייתי עסוקה בעיקר בלריב עם אחותי הגדולה ולהתעצבן ממנה. מחמם את הלב לראות כמה אכפת לך, כמה את אוהבת וכמה את לוקחת ללב את אחותך. זה נכס יקר, הלואי שהקשר הטוב ביניכן ישמר עד 120!

אני לא בטוחה שיש לאחותך מה שנקרא "הפרעת אכילה". הרבה בנות בגיל ההתבגרות עסוקות מאד במראה שלהן ובמשקלן, ומשקיעות בסוגי דיאטות שונים ומשונים. חבל שזה כך, אך זה כנראה חלק בלתי נפרד מכאבי ההתבגרות, ובעיקר צריך לעזור עם המון אהבה, פירגון ועידוד.

נשמע שאת לוקחת על עצמך המון אחריות, אולי אפילו קצת יותר מדי. חשוב מאד שתשתפי את אמא בדאגתך לאחותך ובסבל שיש לך בעקבות הריבים והויכוחים בבית. אם אמא תהייה מודעת לרגשות שלך, אולי זה יעזור לה לנהל את המשבר אחרת. אמא ואחותך מוזמנות גם הן לכתוב כאן בפורום, ואוכל לכוון אותן לעזרה מקצועית אם יש צורך.

בהצלחה

שלום לך,

את מתארת פער בין החוויה שלך את המציאות האובייקטיבית סביבך שבה יש לך בית מסודר, מצב כלכלי טוב, ילדים מצליחים, לבין חוויה פנימית של מוטרדות ועצבנות. חוויה פנימית זו באה לידי ביטוי בדרכים השונות שתיארת שבהן התגובות שלך, להרגשתך, לא בפרופורציה, ואת מתקשה לווסת אותן. התגובות שלך מתארות מצב של לחץ ושל חרדה - הקושי להחליט האם בחרת נכון, הפחד לאבד דברים שלקחו לך, וכדומה.
הבנה של הפער הזה יכולה לעזור לך להבין את ההתנהגויות שמהן את מוטרדת, לתת להן פשר ולהחזיר לך את השליטה בהן. את יכולה לנסות לעצור ולחשוב על חייך ולנסות להבין מה המשמעות של הפער הזה? מה ההתנהגויות האלו מנסות לומר לך? להרגשתי, ברגע שכתבת כאן התחלת את התהליך הזה.
לעיתים קרובות זהו תהליך לא פשוט שקשה מאוד לבצע לבד. את יכולה להיעזר בחברות, או בבעלך, לדבר עם אדם קרוב לך ולנסות להבין מה לא נותן מנוח לנפשך? את יכולה כמובן לפנות לטיפול פסיכולוגי מקצועי ולהיכנס לתהליך בו תעמיקי את ההבנה שלך את הפערים בחייך, תעניקי להם משמעות ותמצאי חזרה את המצפן הפנימי שלך.

בהצלחה
שחף

צר לנו, איננו מספקים כאן המלצות.

כל טוב ובהצלחה

שלום שיר,

נשמע שהבחור לוקח את עצמו בידיים, ונעזר בדרכים שונות כדי להתמודד עם הטראומה שחווה, ועל כך מגיע לו כל הכבוד. אני מקווה שפצעיו יחלימו, ושהוא יזכה לחיים טובים ואהבה אמיתית, כמו שמגיע לכל אחד.

האם הוא מתאים לך? את זאת, כמובן לא אוכל לדעת, ורק אצלך נמצאת התשובה. אני לא יודעת מה הרקע שלך ומה השיקולים המניעים איתך, אך כמחשבה כללית נראה לי סביר להיפגש גם מחוץ לוירטואליה ולראות מה קורה ואיך את מרגישה.

אולי חלק מהקושי שחווית בקשר איתו קשור גם אלייך, ולא רק לדברים שהוא עבר ולהתנהגויות שלו. השקיעי בזה עוד מחשבה והתבוננות פנימה.

שיהיה בהצלחה

חסויה יקרה,

מזמן לא קראתי מילים כל כך כואבות, מילים שותתות דם.

אני לא יודעת ממה נגרם הסבל הנורא הזה, אבל אני יכולה להגיד בבטחון שהוא לא מגיע לך, ושיש דרכים לצאת ממנו!

אני מאמינה שאת חיה בסביבה מאד לא תומכת, שרואה בך את הרע או שלא רואה אותך, וכתוצאה מכך הפנמת דימוי עצמי כל כך ירוד. אני בטוחה שיש בעולם מי שיראה בך את היופי, העדינות, והפוטנציאל שטמון בך שפוחד לצאת החוצה.

אנא האמיני שאפשר להיות איתך ולעזור לך, ופני כצעד ראשון לעזרה מקצועית. תוכלי לקבל טיפול נפשי בחינם במרפאה לבריאות הנפש, ותוכלי לקבל הפנייה לעזרה נוספת במשרד הרווחה.

בינתיים אני שולחת לך מעומק ליבי חיבוק חם,

מקווה שאת מרגישה

שלום סופיה,

אנשים רבים לוקחים כיום טיפול אנטי דכאוני. אין קריטריונים חד-משמעיים שאוכל לציין.

ההחלטה על מתן טיפול תרופתי נתונה בידי רופא בלבד. גם רופאי משפחה יכולים לרשום טיפול אנטי-דכאוני, והם אכן עושים זאת, אך עדיף כמובן לקבל חוות דעת של מי שזו מומחיותו - הפסיכיאטר (ית).

אם אמא מוכנה באופן עקרוני להקל על סיבלה בעזרת טיפול תרופתי, נסי להסביר לה שההבדל בין רופא משפחה לפסיכיאטר הוא ברמת ההתמחות בתחום, יכולת איבחון מדוייק, בקיאות בכל החידושים, הכרת פרופיל תופעות הלואי של כל תרופה, ועל כן האחרון מיומן להתאים לה את התרופה המדוייקת והיעילה ביותר.

בכל מקרה, טוב שתביעי בפנייה את דאגתך, ועודדי אותה לפתוח את שאלת הטיפול התרופתי בטיפול שלה.

כל טוב ובהצלחה

היי סופיה,
אני לחלוטין מסכימה עם דבריה של רוני פרישוף לגבי זה שכדאי שאימך תלך לפסיכיאטר לקבלת טיפול תרופתי ורק בגלל העובדה שזה תחום ההתמחות שלו. אך למרות זאת, אני באופן אישי מסיבות מסויימות הלכתי דווקא לרופא משפחה שנתן לי את הויפאקס XR שאני נוטלת, כך שבעיקרון גם רופא משפחה הוא כתובת.
בהצלחה...

שלום ליאת,

תחושת כישלון והחמצה בקריירה יכולה בהחלט להוביל לדיכאון, בעיקר כשאדם מעורב ומזהה את עצמו עם ההצלחה והכישלון. זהו מצב נפוץ, טבעי ומובן.
אני בטוח שיש ערך רב עבור בעלך לעובדה שאת דואגת למצבו הנפשי וקשובה לשינויים שחלים בו. ממה שאת מתארת נשמע שהוא זקוק לעזרה. את יכולה קודם כל ליזום איתו שיחה על מה שאת מרגישה ולשאול מה הוא מרגיש? תוכלו לחשוב יחד האם ואיך לפנות לעזרה מקצועית.
נזכיר שוב שיש אפשרויות לפנות לטיפולים ללא תשלום במרפאות ציבוריות, וישנן עמותות שונות שבהן הטיפול הוא מוזל.

בהצלחה