פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

נועה שלום,

כאן בפורום פסיכולוגיה איננו נותנים מענה בנושאי תרופות. עדיף שתפני בנושא לפורום פסיכיאטריה, או להתייעצות עם רופא.

מעבר לכך, טוב שביתך מתמידה בלקיחת הטיפול. היא זקוקה להמון תמיכה משפחתית, אהבה וקבלה כדי להתמודד עם המחלה ועם תופעות הלואי של התרופות (במידה ולא ימצא תחליף ללא תופעות לואי).

אני מאחלת לכם שנה של בריאות ומימוש עצמי!

שלום צופית,

אני שומעת את הבהלה והמצוקה.

אני מקווה שגם ההורים רואים את הבעייה ומטפלים בה.

אי אפשר לאבחן את מצבו הנפשי של אחיך דרך האינטרנט. עליו לפגוש בהקדם איש מקצוע שיראה את מצבו ויעזור לו.

מכיון שנראה לך שמדובר במצב נפשי קשה, כדאי לפנות לפסיכיאטר/ית, דרך הקופה, פרטי או בכל חדר מיון (בבית חולים כללי או פסיכיאטרי).

אם נראה לך שההורים לא פועלים מספיק כדי לעזור לאחיך, נסי לדבר איתם, להראות להם הודעה זו, או להעזר במבוגר אחראי נוסף.

בהצלחה, בריאות מלאה ושנה טובה!

שלום ה',

כדי לתת כיוון, חשוב לדעת מה מקורות הבדידות, מה הגורמים לה, ומה משמר אותה ומקשה על יצירת קשרים.

האם מדובר במצב נפשי מסויים, כמו חרדה חברתית, חשדנות וחוסר אמון באנשים, חוסר בטחון וכיוב? האם יש קושי במיומנויות חברתיות, כמו יזימת קשר, שיחה וכיוב? האם זה עניין תרבותי-סביבתי, כמו היעדר מסגרות ואינטראקציות? האם יש בעייה קונקרטית כמו נכות, שמקשה להיפתח?

נסה לנתח את שורשי בדידותך, ובהתאם לכך להתגבר ולהתחזק, באופן עצמאי או בעזרה מקצועית.

ברמה מעשית, ניתן להכיר ולהתיידד עם אנשים במסגרות לימודים ועבודה, בחוגים, סדנאות והשתלמויות, דרך עיסוקי פנאי משותפים (כמו טיולים של החברה להגנת הטבע, גינת כלבים, פעילות התנדבותית וכיוב') אפשר להכיר דרך חברים-של-חברים, ולהרחיב את המעגל בהדרגה. אפשר דרך פורומים באינטרנט בנושאים שמעניינים אותך. גם אתרי היכרויות ו"פייסבוק" עוזרים. אפשר לחדש קשרים משפחתיים עם בני דודים, או עם חברי ילדות. יש גם שפע של מפגשים קבוצתיים, טיפוליים ואחרים, ועוד.

כאמור, חשוב לבוא לאינטראקציות חברתיות עם פתיחות, חיוך מסביר פנים, יכולת לקשור שיחה ולהראות התעניינות, אומץ להציע להיפגש, יכולת לפרגן ולהתעניין, וכך הלאה, מיומנויות חברתיות.

בהצלחה ושנה טובה!

הי נטע,

אני מבינה לליבך. לא עבר זמן רב מאז הרומן הסוער שהיה לכם. הוא המשיך הלאה, ואילו את נשארת קשורה ומקנאה. זה שהוא משאיר אותך על "אש קטנה" מטלטל אותך ומקשה לקרר את רגשותייך.

כרגע הכאב גדול. קבלי את כאבך וסלחי לעצמך, השתדלי לא לשפוט או להעניש את עצמך.

נסי לעבור כל יום בפני עצמו. קחי לך פסק זמן מהידידות עם הבחור, אם את מסוגלת, והשקיעי זמן בדברים שיחזקו אותך וימלאו אותך: בילוי עם חברות, פעילויות שונות. עשי דברים שמרימים לך את הבטחון ומזכירים לך כמה את שווה. אל תוותרי על טיפוח עצמי, חיצוני ופנימי.

אולי זה זמן להיפתח לקשר חדש, בדרך שלך, משהו שירגש וישכיח.

דברי הרבה עם חברות. למדי מאחרות שהתגברו על פרידות קשות.

זכרי כי האהבה עושה "אידאליזציה" לבן הזוג, הוא בסך הכל בן אדם רגיל, עם יתרונות וחסרונות כמו כל אחד אחר. הזמן יעזור לגלות את זה.

האמיני בעצמך, בחיים, ובסיכוי הטוב לחוות שוב חיבור ואהבה. מה שצריך לקרות יקרה בזמן הנכון לו, מכל משבר אפשר להתחזק, נסי לגלות את הדרך שלך לצמוח מתוך המצב הקשה.


שנה טובה, ומלאת אהבה

ביום יום אני בסדר, כל אני בסביבת אנשים לא מרגישה בכלל בדיכאון
צוחקת עם אנשים , בעבודה או ביציאות
הבעיה היא שאני פתאום לבד, או פתאום רואה תמונה שלו בפייסבוק

קשה לי לנתק אותו לגמרי
קשה לי לראות שיחה ממנו ולא לענות, לא לדבר איתו לפחות פעם ביומיים
לא מסוגלת לדבר איתו בטלפון ולא להתייחס
כי כל כך מעניין ומסקרן אותי מה עובר עליו
מה הוא עשה באותו יום, עם מי הוא נפגש
זה מגיע למצב שאני בטוחה שזה אובססיה
יש לנו המון חברים משותפים
גם לו נורא חשוב לדעת דברים עלי ואני יודעת שהוא נורא מסוקרן לגבי היום היום שלי
בגלל זה שאנחנו מדברים בטלפון
זה תמיד שיחות ארוכות
וקשה לי לסיים אותם
לפני הרומן ואחרי הרומן הוא החבר הכי טוב שלי
פשוט חבר, שמדברים על סתם דברים
ובזמן האחרון אני מאבדת אותו גם בתור חבר
איך אפשר לנתק חבר מהחיים שלך? איך אני עושה את זה?

??

הי נטע,

אני מבינה מאד לליבך. פועלים בך כוחות מנוגדים. מצד אחד יש רצון לשמור מרחק, לתת ללב לנוח, להתאחות ולהתאושש. מצד שני, החבר יקר לך, את רגילה לנוכחותו בחיים שלך, אוהבת לדבר איתו, ותשומת הלב נותנת לך תחושת ערך ושמחה. קשה איתו ובלתי אפשרי בלעדיו..

רק את תוכלי לקבוע לעצמך את המינונים, בין קירבה ומרחק, בין הנאה מהחברות לבין הכאב על סיום השלב הרומנטי, בין לתת לו חופש לבין לקנא לו עד כלות.

הזמן עוזר למצוא את האיזונים, ומחליש את העוצמות. לפעמים לוקח ה ר ב ה זמן, אבל בסוף זה נרגע, ומופיעה דמות חדשה להתאהב בה.

אני מצטערת שאני לא יכולה לייעץ יותר. אולי תתיעצי עם אנשים שמכירים אותך יותר טוב, אולי תשמעי מנסיונם של אחרים. אם תמשיכי לסבול מאד, גם עזרה מקצועית היא אפשרות טובה.

שנה טובה!

איך מבדילים בין אהבה לאובסיסיה?
איך מבדלים בין רצון תמים להיות עם מישהו לבין קנאה מטורפת?
איך יודעים מתי להניח לעבר במקומו ולוותר?
איך מפסיקים להיפגע מכל דבר קטן?

שלום רמה,

אני מצטערת לשמוע על מצוקתך הנפשית והכלכלית, אך גאה בך שאת יודעת לבקש עזרה ומנסה ליצור לך מעגל תמיכה.

אני רוצה להזכיר שטיפול חינם ניתן במרפאות לבריאות הנפש של משרד הבריאות, ובעמותות שונות.

בינתיים, את מוזמנת לכתוב כאן ולקבל תגובות.

שנה טובה לך!

צר לי אילת, איני מתמצאת בנושא שעליו את שואלת. אני משערת שלא תתקשי למצוא כתובת בעזרת חיפוש בגוגל.

בהצלחה

שלום דפנה

אין ספק שעברת חוויה קשה, בה האמון שהיה לך בבן זוגך נסדק.

הבעיה היא שאת באמת לא יודעת מה בדיוק היה או לא היה, והספק, והמחשבות ימשיכו לכרסם בך.

את אומרת מפורשות שאת לא מאמינה, לו, אינני ודעת אם זה קשרו באופיו, ובסדקים באמון שנוצרו קודם, או שלך קשה להאמין כי ההתחמקות מגבירה את החשד.

ישנה גם שאלה מה קורה ביחסים בינכם במובן הרבה יותר רחב. ניסיון ליצור קשר מחוץ למערכת הנישואין, הוא סמפטום בתוך קשר, ומבטא עוד דברים נוספים, שאולי לא מדוברים בינכם. אין לי מספיק מידע על הזוגיות שלכם כדי לכתוב מעבר לזה, הייתי מציעה שתפנו לטיפולל זוגי כדי שתוכלו לדבר על מה שקרה לפרק את הכעסים ולבנות שוב את האמון בינכם.

בהצלחה

שלום ליאור

אינני יודעת על סמך מה אבחנת את עצמך. האבחנה לדעתי לא ממש משמעותית אלא אם כן אתה סובל מהמאפיינים שלה, ורוצה להשתנות.
אם כך הדבר, פנה לטיפול פסיכולוגי שבהחלט יכול לעזור במצבים כאלו.

בהצלחה

שלום גל

מודעות יכולה לבייש ולהביך בהתחלה, אבל היא הדרך לשינוי וצמיחה.

טיפול פסיכולוגי מאוד יכול לעזור בעיות מסוג זה, ממליצה לך לפנות.

בהצלחה

לינוי יקרה,

עברת ארוע מזעזע. אני יכולה רק לדמיין כמה צער, כאב ומצוקה את מרגישה, וכמה את פוחדת על אמא.

חשוב מאד שתשתפי מבוגרים בסביבה, שיכוונו אותך, ויעזרו גם לאמא. האם אבא בתמונה? האם הוא מדבר איתך ועוזר לאמא?

האם יש לך סבים, סבתות, דודים שיכולים להתערב? ומה עם המחנכת ויועצת בית הספר, אולי כדאי לשתף אותן במצב?

חשוב שתגידי לאמא את כל מה שכתבת פה. כשהיא תשמע עד כמה היא יקרה וחשובה לך, אולי היא "תתאפס" מעט.

אל תדאגי בכלל שאנשי מקצוע יראו אותה וינסו לעזור. רופאים פסיכיאטרים ומוסדות פסיכיאטרים קיימים אך ורק כדי לעזור, ויש להם כלים לטפל בדכאון ובאובדנות. אמא חייבת עזרה מקצועית, ומבוגרים בסביבה יכולים לעזור לה לקבל אותה.

אני שולחת לך חיבוק, ומאחלת לכן להתגבר על המשבר, ושנה עם הרבה בריאות ואושר,

תודה רוני שנה טובה ומוצחת גם לך .
אבא שלי בואי נגיד עושה יותר גרוע ודודים שלי יודעים את המצב .
עברתי לתיכון חדש ואין לי עוד כ"כ אמון ביועצת ובמכנחת .
סבא שלי נפטר וסבתא שלי תקבל התקף לב עם נספר לה היא בבית אבות .

הי דאנה,

אני מצטערת לאכזב אותך. קטין אינו ישות משפטית, ולאפוטרופסים שלו יש זכות לקבל את כל המידע הרפואי (לרבות טיפול נפשי) אודותיו, על כל פרטיו. הורה החפץ לקבל את התיק של ילדו המטופל - רשאי לקבלו ולהשתמש באינפורמציה שבו כראות עיניו. זאת בהתאם לחוק זכויות החולה תשנ"ו- 1996. אין בחוק זה או בכל חוק אחר הגבלה לגבי העניין ונובע מכך שחייו הכמוסים של הילד, המובאים לידיעת המטפל במהלך הטיפול מתוך קשרי אמון, הופכים ל'רכושו' של ההורה - בהיותו אפוטרופסו.

יש מגמות בעולם לחקיקת "זכויות הילד", אך אנחנו עדיין רחוקים משם.

חצי הכוס המלאה היא, שברוב המקרים הסודיות נשמרת מתוך אמון וכבוד שרוכשים שני הצדדים לילד: המטפל/ת מזה וההורים מזה.

אחת מאבני הייסוד בעצם של טיפול הלכה לעזאזל... איך מטופל ייצר הלדבר כשהוא יודע שכל מילה שלו יכולה לעבור להורים שלו?? אוף, זה מעצבן
אממ, גם לגבי שיחות עם יועצת בית ספר זה נכון? לגבי תכנים וזה... לא לגבי סכנת חיים
תודה

הי סיגל,

את מתארת מצב לא נעים, אך בהחלט לא מסוכן. ברכותי על כך שכל הבדיקות הגופניות תקינות.

הטיפול במצבי סטרס הוא בעל שני פנים:

טיפול בתגובת הסטרס עצמה: לימוד שיטות הרפייה והרגעה עצמית, נשימה נכונה, זיהוי ופירוש נכון ולא קטסטרופלי של תחושות גופניות, הקניית חשיבה חיובית ודמיון מנחם, הכוונה לפעילות גופנית ותזונה נכונה.

הפן השני הוא יסודי יותר, ומטרתו העמקת ההבנה של מקור הבעייה וגורמי המתח בחיים. החל מגורמים ב"מציאות" ההווה, ועד לתכנים, כאבים, קונפליקטים, זכרונות, דפוסי רגש וחשיבה וכו' המאפיינים את עולמך הפנימי ושורשיהם בשלבים שונים בהתפתחותך. זהו טיפול יותר רגשי ומעמיק.

ישנם שפע של ספרי הדרכה ואתרי אינטרנט בעניין. נסי להסתייע, ואם תתקשי אל תהססי לפנות לטיפול נפשי. בדיוק לשם כך הוא נועד.

בהצלחה

סטרס וחרדה הם סימפטומים שמוכרים לי יותר מידי טוב.
אשמח לדבר איתך אם בא לך. תמיד טוב שיש מישהו לדבר איתו ושאפשר להזדהות איתו.
לי לא היה עם מי לדבר וזה היה קשה יותר בלי עזרה.

השם שלי מפוברק כמובן מסיבות ברורות, אבל את יכולה לשלוח לי מייל אם בא לך - בכיף, אשמח לייעץ לך מניסיוני האישי אם בא לך ואם לא זה גם בסדר.

הדבר החשוב ביותר הוא לצאת, גם אם את חוששת. לדבר הרבה עם חברים ומשפחה, לאו דווקא על התחושות שלך,אלא על דברים אחרים - קלילים שיסיתו את המיקוד שלך מה"בעיה".
אני גיליתי שככל שאת מתעמקת במצב שלך את נהיית יותר לחוצה ודכאונית וככל שאת ממשיכה הלאה, יוצאת, נהנית ומתפקדת את יוצאת מהמצב לאט לאט.
אשמח לשמוע ממך
"STAR"

שלום אפרת

את נשמעת מאוד במצוקה, ואני מתנצלת שלא עניתי קודם.

נשמע שכרגע את זקוקה למישהו שיבין אותך, ושמצוקתך אמיתית למרות שיש לך תפקיד טוב ואת אמורה להיות מרוצה. המסגרת הצבאית לא מתאימה לכולם, ןלא תמיד כל בני ה 18, בשלים להתמודד איתה באותו אופן. גם אלו שפחות בשלים, יכולים לסגור את פער הבשלות ולהצליח בחייים, כך שכדאי שהכל עוד פתוח.
הרבה פעמים שהזהות לא ממש מגובשת יש תחושה שהמסגרת הצבאית מוחקת את האינדיבידואליות, וחונקת את העצמי.

אנ מציעה לך לפנות לקבן, או לטיפול מחוץ לצבא, כדי להרגיש מובנת ולעשות סדר, ולהחליט איזה מחירים את יכולה לשלם כעת בצבא ואיזה לא. להזכירך יש גם מסגרת של שרות לאומי ופתרונות אחרים שיכולים לא לפגוע בנורמטיביות של תרומה למדינה, וגם להוריד את רמת המצוקה שבה את נמצאת.

בהצלחה

בדיוק.קלעת בדיוק למה שאני מרגישה.

זה הבעיה ,אני לא יודעת איזה עוד אופציות יש לי.
איך אני יכולה לנטוש את הצבא ולעבור לשירות לאומי,אני לא יודעת.
אני אצטרך לצאת מהצבא על נפשי?ואז לא יהיה לי עתיד.
ואם אני אשאר בצבא....אני לא יודעת מה יקרה...אני אשתגע עוד יותר..
ככה או ככה אני מופסדת,למה לי להמשיך לחיות בכלל?

זהו,אני רוצה למות,אם רק היה לי את האומץ.
ככה יהיה יותר טוב לכולם.אמא שלי תפסיק לסבול ואני לא אצטרך לעבור את הגהנום הזה,גם ככה כולם נרתעים ממני.

היום הברזתי מהצבא ואני לא יודעת איזה השלכות יהיו לזה,אני מפחדת.אני לא רוצה לחיות יותר,באמת לא.

תראי המצב שאת מתארת הוא מאוד מוכר, גם אני בצבא הרגשתי את הרגשות האלה
"לשים שוב את המדים האלה?" לא יכולתי היה לי קשה, בשלב כלשהו כבר התחלתי "להתמרד " -לא להתגלח ולא לעמוד בחוקים שהצבא הציב לי, הרגשתי כל כך רע כל בוקר שקמתי
גם כשהייתי בבית הרגשתי רע כי כבר ראיתי איך אני חוזר לשם
רציתי לצאת מהצבא אז נגשתי לתהליך המקובל- קב"ן.
כאשר שוחחתי איתו הרגשתי כאילו הוא באמת מבין אותי והוא ביקש שאתן עוד צ'אנס ושהוא ינסה לעזור לי לצאת מזה ורשם לי ויפאקס XR נגד דיכאון ובמקביל המשכנו להפגש פעם בשבוע
לא רק שטפלתי בבעיות שלי בדרך הזאת מה שבאזרחות היה עולה הרבה יותר גם סיימתי שרות צבאי ואני גאה בעצמי
הייתי מציע לך לפנות לקב"ן ולשוחח איתו

היי עינת,

בפורום זה אנחנו אמונים על החלק הנפשי, לא הרפואי.

אם יש חשש בליבך אנא פני לפורום פסיכיאטריה, או מוטב לחוות דעת נוספת אצל רופא.

כל טוב לכן, והקלה מהירה

ויפאקס היא תרופה מוכרת ואמינה, לא צצה רק אתמול...
היא תרופה בעלת מנגנון חדיש ואולי מפה הבלבול...
היא טובה ויעילה יותר בהשפעתה על הדיכאון וכן בכמות מצומצמת של תופעות לוואי
הרבה יותר טובה מתרופות ישנות כגון ציפרלקס

תמיד חשבתי שתרופות ישנות ומוכרות טובות יותר ועכשיו כשאני מתחילה לברר קצת אני מבינה שבתרופות נוגדות דיכאון זה לא ככה
תודה על התגובות אני אפנה לפורום מתאים יותר

שלום גיא

ראשית אתה מספר על עצמך המון דברים טובים. נעשית יותר מודע לעצמך, וער למה שאתה עושה.
אתה עובד חרוץ אחראי וכנראה גם מוכשר, אם ישלך הספקים גבוהים ושיטות יעילות.

תחליתה של מודעות והתפכחות תמיד מלווה ברקונפליקט כאב כעס וכו'. אך זהו שלב, וכפי שאמרת טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור לך להתקדם על ידי מודעות מוגברת וגם שינוי וצמיחה, ופתרון לפחות חלק מהקופליקטים.

אתה מתאר את עצמך כטיפוס שחשוב לולהיות בסדר, שחשובלו שיחשבו עליו דברים טובים, יאהבו ויעריכו אותו. אבל כנראה בצורה מוגזמת, כזו שגרמה לך לוותר לעיתים על עצמך, לתת לאחרים על חשבון עצמך, ועכשין שפתאום אתה רואה זאת אתה מתעצבן שח מנוצל פראייר וכו'.
המשך עבודה עצמית יעזור לך להתחבר לעצמך ולצרכים שלך, לשים גבולות בנתינה, לתת יותר לעצמך, ואז שתחליט לתת יותר לאחרים תעשה זאת מתוך תחושת נדיבות ושמחה.

בהצלחה