פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

כיוון ההקאות הן רק בחברת החבר שלך, אני מבקשת שתבדקי עם עצמך יותר לעומק - האם יש בקשר שלכם משהו שגורם לך למתח או למצוקה? האם משהו בסיטואציות המיוחדות (יום הולדת, שינה משותפת אצלך) גורם לך לחשש?
נראה לי שהמקור להקאה שלך אינו פיזיולוגי, והמתח או חרדה מראים את עצמם בצורה פיסית ממש, אבל המקור הוא רגשי ולא פיסי. הבטן היא מקום רגיש שנוטה לסמן לנו על מתח רגשי (למשל, שלשול לפני בחינה ).

בקשר לפגישה הקרובה אולי כדאי שתאכלי לפני בואו של חברך, ולכן לא יהיה עלייך לאכול בערב - בזמן הפגישה. כמובן שאם הוא יהיה רעב הוא יכול לאכול משהו שתכיני לו או להזמין אוכל.
נטרלי את החשש המיידי שאת מייחסת לו משקל רב כדי שתוכלילבדוק מה מציק לך באמת בקשר הזה.
מצפה לתשובתך כדי שנוכל הלמשיך בבירור.
דניאלה

קודם כל, תודה על התשובה המהירה..
אני לא יכולה לחשוב על שום דבר שגורם לי לחשש בארועים האלה חוץ מהציפייה.. כמובן שאני לא רוצה להתאכזב ולאכזב את החבר..
ביומולדת אני לא יכולה לחשוב או להזכר על משהו נפשי מלחיץ שקרה.. אולי התרגשתי מכל הקטע שזה הימולדת הראשון שאני חוגגת עם מישהו בקשר רציני.. והייתה לי ציפייה מסוימת שאולי פחדתי שתהרס..
היו לי קצת פרפרים בבטן כשהתיישבנו במסעדה.. אבל חוץ מזה ההנחה השניה שלי היא שהאוכל פשוט לא היה טוב..
אף פעם לא הגעתי למצב של הקאות בגלל לחץ.. אפילו לא בלימודים- הייתי יחסית לחוצה בבחינות במקצועות מסוימים.
כשהחבר בא לישון אצלי, כפי שאמרתי ראינו סרט שממש הלחיץ אותי.. אני אחת שממש מושפעת מדברים כאלה ובכללי נמנעת מלראות דברים שאמורים להיות מפחידים ומלחיצים כי אני פשוט יודעת שזה לא יעשה לי טוב..
קרה עוד מקרה שראינו סרט שגם מאוד הלחיץ אותי.. ובסוף הסרט פשוט הלכתי והקאתי..
וכל שאר המקרים אני מאמינה שקרו בגלל הפחד שהם יקרו..

חשבתי ליום שישי להזמין עוד חברים.. אולי בגלל שזאת תהיה סיטואציה שונה אז לא יהיה לי הרפלקס והפחד שזה יקרה לי שוב.. אבל עדיין כל הזמן מתרוצץ לי בראש שאני שוב כנראה הולכת להקיא.. למרות החברים.

החבר לא עושה מזה סיפור, הוא לא נעלב או כועס..
אבל אני ממש מרגישה לא בנוח להקיא לידו שוב.. כי אני מפחדת שהוא פשוט יפסיק לקבל את זה..

הייתה לי תקופה ממש רעה וכואבת .. עכשיו, כשאני מסתכלת על זה. אני יכולה לאמר שהיא התחילה כמה ימים לפני היומולדת שלי-לפני 3 חודשים.

לפני פחות מחודש התחלתי לסבול ממחשבות טורדניות כאילו משהו רע יקרה לי, פחד ממחלה פיזית, פחד לאבד מישהו או פחד להכאיב לאנשים קרובים אם חס וחלילה יקרה לי משהו..
זה גרם לי להרגשה של חנק, דפיקות לב מהירות.. בפעם האחרונה שזה קרה לי הרגשתי ש"זהו זה הסוף" ואז הלכתי לדבר עם סבתא.. היא הרגיע אותי וההרגשה עברה לשבוע בערך..
עכשיו אני מרגישה שהיא לפעמים חוזרת כי נכנסים לי דברים טיפשיים ולא הגיוניים לראש.. אני מנסה לא לחשוב עליהם וכל הזמן להתעסק במשהו שאני אוהבת וגורם למחשבות להעלם לכמה זמן..
אם אני מסתכלת על התקופה שעברה עליי אני דיי מבינה מאיפה כל זה מגיע... באמת הרגשתי שאני מתפרקת.

אני לא יודעת כמה זה באמת קשור לנושא ההקאות.. אבל חשבתי שכדאי לציין את זה..

לפני כשלושה חודשים קרה משהו שגרם לך לחרדה. מה קרה ? מה הפך את התקופה לקשה וכואבת? האם היה זה אירוע חיצוני או אירוע נפשי, בינךם לבינך?
לאחר מכן, לפני כחודש , כתוספת לחרד'ה, התווספו מחשבות טורדניות לגבי אסונות שעלולים להתחולל. במחשבתך מיהו המועד לאסון. את? או מישהו אחר?
והמצב התפשט כך שכל דבר פשוט כמו לצאת לבלות, לראות סרט, לאכול במסעדה, לבלות עם החבר הפך לטעון ובעייתי. כולל ההקאות. כאשר בעבר לא היו בעיות כה חריפות סביב פעילות כזו?

תמשיכי לבדוק עם עצמך, כמו שעשית ועני לי
דניאלה

לפני שלושה חודשים,כמה ימים אחרי היומולדת, היה לי מוות במשפחה..
הייתי דיי במצב של הכחשה כמה ימים לפני, כשהיה האשפוז בבית החולים..
מצאתי על עצמי גידול שהדאיג אותי מאוד ואופן הטיפול [בעצם, חוסר הטיפול] במרפאה הצבאית תסכלה אותי עוד יותר..
החבר שלי נפרד ממני, לא ציפיתי לזה בכלל... [חזרנו יום אחרי אבל הרגשתי שהוא פשוט ניפץ אותי - עכשיו ההרגשה עברה ופתרנו את זה]
שירתתי במקום מאוד עמוס מבחינת עבודה ותמיד הרגשתי שלא משנה מה אני עושה זה אף פעם לא טוב מספיק ולא מוערך, ובאמת בסופו של דבר לא התאמתי לקריטריונים שלהם.
ועוד כל מיני דברים קטנים שמאוד הדאיגו אותי..
אני חושבת שלא הייתה תקופה שבכיתי בה כמו שבכיתי בתקופה הזאת..

אחרי שעברתי למקום החדש, שהוא בהרבה יותר רגוע התחילו לי המחשבות האלה..שבדרך כלל קורה לי משהו..

לא כל דבר פשוט הפך לטעון בעייתי.. אנחנו כן יוצאים וכן נפגשים ואני מרגישה בסדר גמור.. אני יוצאת עם חברות ואוכלת איתן ומרגישה בכללי טוב..
אבל יש ארועים שהם חשובים לי שבגלל הפחד שזה קרה בדיוק באותן הנסיבות,ושזה יקרה שוב.. זה באמת קורה..

אני לא יודעת למה הקאתי ביומולדת, ולמה הקאתי כשהוא בא לישון אצלי..
אני פשוט רוצה להפסיק לחשוב על זה ועל סיטואציות נוספות שיכולות להיות לי איתו שאני יכולה להקיא בהן..
איך נפטרים מזה?

אני כמובן מציעה לעבור בדיקה רפואית כדי לשלול אפשרות של בעיה גופנית, אך נראה כי ההקאות כמו המתח והמחשבות החרדות - נוצרו בעקבות האירוע של המוות והחשש לעצמך בעקבות הגידול המדאיג וכמובן בגלל הפרידה המנפצת שלא ציפית לה מצד החבר.

למרות שאת אומרת שהכל בינכם פתור לכאורה - הרי שידוע כי "מי שנכווה ברותחים, נזהר בצוננים". כלומר אחרי שנכווית ממנו ובאופן לא צפוי בפעם הראשונה, נוצר בך חשש שאירוע כזה יחזור על עצמו והחשש מראה את עצמו בהקאות .

מעבר לאפיזודה עם חברך, נראה שקרו הרבה דברים לא קלים, בתקופה האחרונה, שפיתחת בגללם גם מחשבות מטרידות וחרדתיות וגם תגובות גופניות של הקאה.

אני בדרך כלל לא מציעה "להיפטר" מדברים שמציקים לנפשנו. אם רגלך היתה נשברת לא היית "נפטרת" ממנה אלא מקבלת טיפול. כך גם בנפש. נפשך מאותתת לך מאד חזק כי יש בעיות והדרך היא להקשיב להן, להיות מודעת, להבין לטפל ולרפא.
כלומר שאני ממליצה לפנות לטיפול ולהיות סבלנית ומקבלת כלפי עצמך. גם אם התכנים מפחידים - כמו מוות , מחלה, פרידה - עדיף להתמודד ולא לברוח. בסופו של דבר, אין לנו דרך לברוח מעצמנו. מה דעתך?

טפלי בך יפה ושמרי עלייך
דניאלה

הי ברוריה,

מסירותך לאימך נוגעת ללב, גם בנכונותך לתת לה אכסניה חמה לשעות הלילה, וגם באכפתיות הרגשית שאת מגלה כלפיה.

חשוב לדעת שהרבה מהכאב של אמא, שורשיו באובדנים ובטראומות מהשואה, וכנראה גם מאובדן אבא. לכן מענה קונקרטי לשיעמום, מוצלח ככל שיהיה, לא תמיד יכול לפתור ולמלא את החלל הפנימי.

חשוב גם לדעת לשים גבולות טובים ביניכן, גם גבולות נפשיים, וללמוד לא להיות מושפעת מאד ממצביה הנפשיים.

תוכלי לפנות ל"עמך", הארגון לעזרה פסיכוסוציאלית לניצולי שואה ובני משפחותיהם. הסניפים פזורים ברחבי הארץ. הם כוללים גם מועדון חברתי לניצולים, ומגוון פעילויות חברתיות וטיפוליות לדור הראשון והשני.

בהצלחה

שלום יעל

נשמע שעברו עליים קשייים מרובים, אובייקטיבים ושנים קשות. את מספרת על התמודדות והרכה כוחות לבנות את חייך מחדש. אך המכות הקשות המשיכו להכות בך וביתך נפטרה, ואת רואה את הקשיים של נכדייך וליבך כואב.
אני חושבת שיש גבול לכמה בן אדם יכול להתמודד עם כל כך הרבה משברים וקשיים, ונשמע שאת כבר באי ספיקה, והחרדות והדאגות באות בלילה עם האול ועם הדכדוך.
הבנתי מדברייך שיש לך משפחה תומכת אך לא תמיד זה מספיק, גם לאנשיים חזקים.
כדאי שתפני לעזרה ותמיכה בסקטור הציבורי או הפרטי.

בהצלחה והרבה בריאות!

הי קרן,

המקרה שלך מדגים עד כמה הבטחון העצמי והדימוי העצמי שלנו תלויים ב"מראה" שההורים נתנו לנו בילדותנו. כאשר הילד אינו רואה בעיני הוריו התפעלות, חום ואהבה, אלא פוגש ביקורת או אכזבה, הוא גדל בהרגשה שמשהו אצלו חסר, לא בסדר.

את מרגישה שהיחס הקר של אמא יצר אצלך פער עצום בין התכונות ה"אובייקטיביות" שלך לבין הדימוי העצמי, שהוא נמוך ושלילי.

יותר מכך, את מפחדת להיות כמוה, ביקורתית וקרה לעצמך ולסובבייך.

אני ממליצה לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי, שמטרותיו יהיו גיבוש דימוי עצמי ריאלי וחיובי יותר, יצירת ניפרדות נפשית מאימך ובתוך כך יצירת קשרים חדשים ומזינים עם אחרים, ומציאת כיוון נכון וטוב בחיים.

לגבי שאלתך "מי אחראי", נכון ההורים אחראים לתת לילד יסודות של בטחון ואושר, אך כעת, כשאת אדם בוגר, את אחראית לעזור לעצמך להשתחרר מכבלי הילדות ולצאת לדרך חדשה.

בהצלחה!

הי אחת,

קשה לתת תשובה כללית לשאלתך. כל מקרה לגופו, כל מטופל וצרכיו.

בודאי שיש הבדל בהרגשה להיות מטופל ע"י מטפל בן מינך או בן המין השני. יש גם הבדל בהרגשה להיות מטופל אצל מטפלים בעלי אישיויות שונות, גילאים שונים, מוצאים עדתיים שונים, גישות תיאורטיות שונות וכיוב'.

מן הסתם, טיפול אצל מטפל בן אותו מין מדגיש מעט יותר סוגיות שקשורות ביחסים עם ההורה בן אותו המין, ולהיפך. אך גם זו אמירה כללית מדי, שכן האפקט יכול להיות הפוך לחלוטין.

בקיצור,

נסי להתחבר למה הכי נכון ומתאים לך, והעיקר שתהייה כימיה אנושית טובה והרגשה של תועלת.

בהצלחה

שלום אור

נשמע שאתה מטפל בעיתך ברצינות וזו כבר התחלה מצויינת לפתרון.

טוב שפנית לטיפול פסיכולוגי 4 פגישות זה ממש מעט, אבל אם רמת החרדה והעיסוק האובסיסבי בבעיה לא נותנים לך מנוח, כדאי שתפנה אל הפסיכולוגית שלך ותשתף אותה. אפשר בהחלט ללוות את הטיפול, לפחות בהתחלה עם טיפול תרופתי או שיטות אחרות להורדת החרדה שיקלו עליך את התקופה הנוכחית של תחילת הטיפול.

בהצלחה!

לגוני שלום
גוני את בחורה גדולה ועברו כבר הרבה שנים. לעיתים צריך לדעת להניח לדברים ולהרפות.נראה לי שחשוב שתביני מדוע דוחים אותך מה חלקך בדבר, על מנת שתוכלי למצוא חברים חדשים.
לדברייך את נמצאת בהוסטל, קרוב לודאי שיש דמויות טיפוליות שיכולות לעזור לך להבין יותר לעומק את קשייך הבין אישייים.

בהצלחה!

שלום חן,

טיפול תרופתי אנטי דכאוני, כשמו כן הוא, יכול מאד לסייע לשפר את המצב הנפשי.

מכיון שבעלך נמצא בטיפול, כדאי להתייעץ עם המטפל ולשלב את הטיפול התרופתי עם הטיפול הנפשי באופן מושכל.

לגבי התרופה הספציפית, איננו אמונים על הפן הרפואי, ולא נוכל להתייחס לטיפולים תרופתיים. מומלץ להתייעץ עם רופא מומחה (פסיכיאטר/ית).

התמיכה המשפחתית בדכאון בכלל, ובהתאוששות ממחלה בפרט, היא קריטית. למרות שהוא מסוגר ומנותק כעת, אין לי ספק שבעלך חש את נוכחותכם ותמיכתכם וניזון מהן. אתם עבורו קרן אור בחשכה, גם אם הוא לא מסוגל להראות זאת בשלב זה. התעזרי בהרבה סבלנות ואהבה.

רפואה שלמה, לגוף ולנפש,

הי דינה,

אינני יודעת להשיב על שאלתך.

אני מאמינה שפנייה לאחראי על הטיפולים הנפשיים בקופה תניב את התשובה.

אני בהחלט מקווה שרשימת המטפלים בהסדר כוללת מטפלים באמנות.

בהצלחה.

הי הייהיי

אני מכירה את הבעייה מהקצה השני..

תמיד הייתי הכי נמוכה בכיתה, ו"זכיתי" להרבה בדיחות במקרה הטוב, ולעג במקרה הרע.

ילדים ומתבגרים (ובינינו, גם מבוגרים) לא יודעים איך "לאכול" את השונה, ולכל צורה של חריגות, אפילו הכי תמימה, הם עשויים להגיב בצורה די מרושעת.

החדשות הטובות הן, שמה שלא הורג אותך מחשל אותך, ובמשך הזמן אתה לומד לא להתייחס לשטויות וללחץ חברתי, ולהבין שאתה יחיד ומיוחד בזכות מי שאתה ולא למרות מי שאתה.

כשלמדתי לקבל את גובהי (או בעצם, קוטני) באהבה, ההתייחסויות התחילו להיות אוהדות יותר, ובאזור גיל 20 פסקו לגמרי.

מהניק שבחרת (היי היי) אני מבינה שיש לך חוש הומור טוב, שזה מנגנון ההתמודדות המוצלח ביותר!

לכי בראש זקוף וגו מורם, חייכי לרכלנים, אל תתייחסי ואל תגיבי, המנעי בעצמך מרכילות על שונותם של אחרים, ותגלי שיש הרבה כוח ויתרון לגובהך,

בהצלחה

זה קשה לי עם זה , שלא צוחקים עלי ומרכלים עלי ולא אומרםי לי שום דבר על הגובה (זה קורה בכמה ימים כאלו) אני לא שמה על אף אחד.
אבל ברגע שצוחקים עליי ומרכלים עליי אני מתחילה להעלב ולהתעצבן.
תראי אבל יש כמה בנות מגעילות שהן להן בושה שאני אפילו לידם הן מתחילות לצעוק את זה וגם אתה שם שלי בקול רם.
ואני כ"כ סופגת את זה שבא לי לא יודעת מה לעשות להן. ( סליחה על הביטוי).
אבל מה אני יכולה לעשות הריי זה העבודה.
אבל זה קשה לי שצוחקים עליי.

תודה על העידוד.

הי מיה,

את מצטיירת כאשה חזקה, נחושה, עם הרבה כוחות נפשיים, שגם מודעת לגופה ונפשה, ויודעת להאזין להם.

עברת טלטלה רצינית, וכעת את חוששת שמא בלי משים תעמיסי על עצמך לחץ שישפיע לרעה על גופך.

ובכן, לדעתי אין להתלבטותך תשובה נכונה או לא נכונה, אלא הכל שאלה של הקשבה לקצב הפנימי, וזרימה עם הצורך האישי הטבעי והנכון לך.

אני ממליצה לך לבסס כל החלטה על הקשבה עמוקה פנימה: מה נכון לך, לנפשך ולגופך כעת. אם נכון לך להמשיך ברצף שנקטע - הרי זו יכולה להיות התמודדות מצויינת עם המשבר שעברת. אם דוקא נכון לך לקחת הפוגה להתאוששות, זה מגיע לך, וזה מצויין.

קחי לך את זכות הגמישות. בכל רגע ורגע תוכלי לשנות את החלטתך ולקחת כיוון אחר (וזה נכון לחיים בכלל, לא רק אחרי מחלה).

תוכלי להנות מליווי של טיפול פסיכולוגי בהתבוננות פנימה ובקבלת ההחלטות, אך כמובן אין זה הכרחי.

רפואה שלמה והמשך לימודים וקריירה פוריים!

הי חן,

אוף.. איזה מצב קשה ומתסכל..

דוקא בגיל שאת כל כך צריכה את אמא, בשביל אהבה, הכוונה, ועצה טובה, הכל משתבש והופך לריב אחד ארוך קשה ומכאיב.

אמא כנראה מתקשה לקבל את העצמאות ושאר השינויים שחלו בך כשהפכת מילדה לנערה, ולך כנראה קשה לקבל את הגבולות והסמכות שלה.

המצב קשה ומתסכל, אך הוא לא סיבה "להשתגע" או לפגוע בעצמך. נסי לשמור על פרופורציות, ולמצוא דרך לתקשורת יותר טובה עם אמא.

נורא חשוב שתנסי לשתף אותה בהרגשה שלך, ותנסי להקשיב בראש פתוח גם לטענות שלה אלייך.

נסי לכתוב את הדברים שמפריעים וכואבים לך, ולתת לה לקרוא בזמן ששתיכן רגועות ופנויות לדבר. חשוב שתצליחי לנהל שיחה רגועה, גם אם היא תאמר דברים ש"מקפיצים את הפיוזים".

אם שיחה היא בלתי אפשרית כרגע, נסי לערב את אבא, או מבוגר אחר, כמו יועצת או מחנכת. יתכן שהם יוכלו לתווך ולפשר.

כמובן פתוחה האפשרות להיפגש עם פסיכולוגית, לבד או יחד עם אמא, ולהעזר בנסיונה כדי ללמוד לתקשר יותר טוב ולהגיע לפשרות בנקודות המחלוקת.

בהצלחה

למה אתה מרגיש כך? יש בטח המון סיבות.. תתחיל לחשוב אחד אחד מהן הסיבות זו התחלה טובה.
אחרי כן תראה איך אפשר לשנות כל דבר ודבר למען האושר שלך
בהצלחה!

הי רועי,

לא ברור ממכתבך האם אתה הוא המתמודד, או בן משפחה.

כך או כך, התשובה היא כן! בהחלט!

לתמיכה המשפחתית יש תפקיד מכריע בהתמודדות עם המחלה, בשיפור הדימוי העצמי והרווחה הנפשית, בהשתלבות בקהילה ובשיפור איכות החיים.

יש הטוענים אפילו שהמחלה היא לא "של" הפרט אלא של המשפחה כולה.

המשפחה היא מקור לחום ואהבה ללא תנאי, לקבלת האדם יחד עם מחלתו, למידע והכוונה, לשיתוף ולתחושת "יחד".

יש הרבה מקורות מידע ותמיכה למשפחות. נסה להתחיל במרכז מידע ושיתוף לקהילת משפחות מתמודדי נפש באינטרנט, וכן פנה לעמותת "אנוש" המפעילה קבוצות תמיכה למשפחות.

בהצלחה!!

תודה רוני על התשובה אחי הוא החולה ואני חלק מהתמודדות של כל המשפחה עם המחלה אני רואה איך ההורים נסחפים בעצם למרדף אחר הפתרון התרופתי שברור שהוא חשוב ושהמחלה היא כימית ביסודה ובוודאי למצוא את התרופה הנכונה זה קריטי אבל באמת יש לי תחושה שנאבדנו בכל הסיפור הזה אנחנו בסך הכל חזקים ומתמודדים אני רק מקווה שנמשך ככה ושאחי ימצא איזון

שלום ליאור

לי אישית אין ניסיון רב בתחום.
אתה צודק שעזרה מקצועית מאוד תועיל לך. כדאי שתפנה לקבוצת תמיכה לטרנסג'נדרים, תקיש בגוגל, דרכם גם תוכל לקבל המלצות על אנשי מקצוע עם ניסיון בתחום.

בהצלחה