פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך,

הכרה בבעייה היא צעד ראשון ומשמעותי בדרך להחלמה!

הרבה אנשים עם התסמונת מכחישים את העובדה שבעייתם היא נפשית, ואינם מראים מוטיבציה להשתנות. את מכירה בבעייה ומודעת לך, ולכן סיכוייך להרפא טובים.

הציבור הישראלי יותר סובלני מבעבר לבעיות נפשיות, ומבין שלפעמים אדם אינו שולט ברגשותיו ובמעשיו. את אינך שקרנית וכזובה, אלא סובלת מבעייה ששולטת בך. אני בטוחה שגם אוהבייך יבינו זאת ויעזרו לך לצאת מזה.

כעת עלייך לפנות לאיש מקצוע שיאבחן את מצבך ויעניק לך טיפול. אם אכן את מסבה לעצמך טיפולים רפואיים מיותרים, אנא הקדימי לטפל בבעייה כדי שלא תגרמי לעצמך נזק.

בהצלחה!!

הי בני,

אני משתתפת בכאבך על איבחון המחלה, ומאחלת לך הסתגלות מיטבית למצב החדש. אני לא מכירה היטב את המחלה ומהלכה, כך שלצערי לא אוכל לתת עצה ספציפית יותר.

נסה להתרשם מהאתר של עמותת עינבר, לחולים במחלה. העמותה מספקת תמיכה לחולים באמצעות קבוצות תמיכה, פעילויות חברתיות, הפנייה למומחים, פרסום מידע, קיום כנסים והפעלת קו פתוח לייעוץ וכן פועלת לקידום הכנסת תרופות נוספות לסל הבריאות.

אולי לא ענו לך ממכבי בגלל תקופת הקיץ-חגים. אל תוותר, אני בטוחה שתמצא טיפול דרך הקופה.

יתכן שתוכל להעזר בפסיכולוג רפואי-קליני. זהו ענף של הפסיכולוגיה שמתמחה בקשר בין מצבים גופניים, רפואיים ומחלות לבין המצב הנפשי.

בהצלחה וכל טוב

שלום.
אתה מוזמן לפנות לאחד מבתי החולים הכלליים הקרוב לאזור מגוריך על מנת להתייעץ עם הפסיכולוג הרפואי הראשי של בית החולים שיוכל לכוון אותך לפסיכולוגים רפואיים המתמחים בעבודה עם חולים המתמודדים עם דלקות מפרקים ו/או מחלות ראומטולוגיות נוספות
בברכה,
אורן

אמא יקרה

באמת תסבוכת. החששות שאת מעלה מאוד לגטימים ומובנים.
זה חשוב שאת קשובנ לעצמך לרצונותייך חששותייך ולגבולות שאת זקוקוה להם ביחסים המשפחתיים. אפשר להבין גם את בעלך, והצרכים שלו מול משפחתו שונים משלך. יכול להיות שהוא בתפקיד של מישהו שצריך לתת לרצות (עם קמץ בריש) את אחיו ואחותו, ומתקשה לשים גבולות.
אין ברירה אתם חייבם לדבר עלזה. אולי אפשר להעזר בחברים שידברו איתו, אני ד בטוחה שרוב האנשים דווקא יזדהו איתך. נראה שבעלךמתקשה לשים גבולות, ונוטה להתערבב בקשר המשפחתי, ואת שונה ממנו וזהלא מתאים לך, הוא חייב לדעת את זה, את גם אומרת שבסך הכל מטרתך היאלהמשיך ולשמורעל הקשר הטוב, וערבוב ייתר עלול לפגוע בו. לא חסרים סיפורים על משפחות שעבדו ביחד, גרו בשותפות ואחר כך רבו וניתקו יחסים. אני מקווה שתצליחי להראות לבעלך את כל התמונה ןתוכלו להגיע לפשרה.

בהצלחה

קבוצה שמטרתה הטיפולית היא לעזור לאנשים עם קשיים בקשרים חברתיים יכולה בהחלט להתאים עבורך, או כל קבוצה טיפולית שבה תוכלי להתמודד עם הקושי מול חברי הקבוצה. זהו אכן רעיון טוב ואינו סותר את המשך הטיפול הפרטני שלך.
כדאי גם שתשוחחי עם המטפל/ת שלך על הקושי שלך איתה - כדי שהיא תדע כיצד את מרגישה וחושבת. זה מאד חשוב בטיפול ובעצם בכל קשר משמעותי אחר.

אנקבוצות כאלה תוכלי לחפש באינטרנט.

בהצלחה רבה

דניאלה

איך קוראים לכזאת קבוצה? (כדי שאוכל לחפש)

חפשי אחרי: טיפול קבוצתי, קבוצה טיפולית, קבוצה דינמית או מכון פסיכולוגי שנותן טיפול קבוצתי.

אמנם בא לי להמליץ לך להשתדל לא להעלב ממה שלא חייבים להעלב .. לשתף אותך שמגיל 30 ומעלה מנגנון השליפה מהזכרון מתחיל להתחרבש, כל השמות בראש מתחילים להתערבב, כך שגם לילד שלך אתה קורא בשם של הכלב.. להסביר לך שזה לא אישי ושבטח זה קורה לה עם עוד מטופלים וחברים, כי זה טבעי ואנושי..

אבל לא אגיד לך את זה, כי כל רגש שאת מרגישה בטיפול הוא אותנטי, לגיטימי, חזק ובעל משמעות.

בודאי העניין פגש דברים חשובים בעולמך הפנימי, דברים שקשורים בייחודיות, קשר, מחיקה, נטישה..

פתחי את רגשותייך בטיפול, ולאחר עיבוד שלהם אני בטוחה שהפגיעה תרגע, והקשר ימשיך בטוב.

במשך הזמן כשששאר הבנות תצמחנה ותגדלנה אני מאמינה שההבדל הגדול בינכן יטשטש או יעלם ושוב תראו באותו גודל ובאותו הגיל. בגיל 14 יש הבדלים גדולים בין הבנות. יש כאלה שהן ממש נראות ילדות: נמוכות ורזות, שטוחות חזה. ויש כאלה שמקדימות לפרוח ולגדול ויכולות להיות מפותחות וגבוהות. אך תוך זמן לא רב - אולי שנה - הדבר ישתנה. אני יודעת ששנה זה זמן רב אך הזמן יחלוף. זכרי גם שלגובה מרשים ולגוף מפותח יש יופי רב משל עצמם. לרוב הנערות בגילך - גם לאלה שכלפי חוץ נראות בטוחות בעצמן - גיל ההתבגרות הוא קשה ומביך.

בקשר לילדה שאת מספרת עליה - אני מציעה שתנסי להתייד אתה. אולי תגשי אליה אחרי השיעור ותשאלי לשמה או תבקשי ממנה עזרה בתנועה מסויימת שלימדו אתכן, תחמיאי לה על הכישרון שלה בריקוד. זו דרך להתקרב אליה, לנסות ליזום קשר וזו גם דרך להתגבר על הביישנות שלך.

כדי להתגבר על דברים אנחנו חייבים להעיז לעשות דברים שלא קלים או טבעיים לנו.

את נערה חמודה ונבונה שמבינה מה שקורה איתך ואני בטוחה שתוכלי להתמודד ללא עזרה מקצועית - רק קחי קצת אומץ. ואל תדאגי כל כך הרבה.

דניאלה

הי ורד,

אני לא מכירה אדם שאין לו פנטזיות אלימות מדי פעם. כשמישהו "חותך" אותך בכביש, את לא מאחלת לו כל מיני מיתות משונות?

לכן, התגובה הראשונית הטובה ביותר בעיני, לא חשוב מה ההפרעה או הסיכון, היא הבעת הזדהות ואמפתיה. אפשר כמובן גם לדבר על המידה בה הוא מרגיש שדברים עלולים לצאת מכלל שליטה, והאם הוא מודע לכל הסיכונים הכרוכים בכך. חשוב לברר איתו מה מרגיז אותו ומכאיב לו כל כך, ואיזה אפשרויות התמודדות טובות יותר הוא יכול לאמץ. כמובן, חשוב להביע אהבה ותמיכה, ולשאול לאיזה סוג של עזרה הוא זקוק ממך.

מעבר לכך, קשה לי מאד לאמר דבר יותר ספציפי דרך התאור הקצר שלך, וגם אם היה מפורט יותר, אי אפשר לאבחן אדם דרך האינטרנט, ובודאי לא להעריך רמת סיכון לאלימות.

אני ממליצה לך לבקש את רשותו של בעלך להיפגש עם הפסיכיאטר, ולקבל ממנו תשובות לתהיותייך, הן לגבי מצבו הנפשי של בעלך, והן לגבי תגובותייך הרצויות.

אני מבינה שהמפגשים עם הפסיכיאטר כוללים גם שיחות טיפוליות. לא ברור לי אם זה טיפול נפשי קבוע או רק פגישות מעקב. נשמע שבעלך מתוח וסובל, וכדאי שיטופל היטב גם בהיבט הנפשי.

כל טוב!

הי אור,

לא ציינת בת כמה את, ומדוע את מוצאת קושי כה חריף למצוא תעסוקה. כמו כן לא ציינת מהו מצבך המשפחתי, והאם יש לך מקורות עניין ותמיכה (חברתית, נפשית וכלכלית) נוספים.

מכיון שתעסוקה נותנת משמעות לחייך חשוב שתמצאי לך מסגרת, גם אם בשלב ראשון לא במקצועך. יש שפע של עבודות בשכר נמוך יחסית או עבודות התנדבותיות שהן מלאות משמעות, תוכן ותרומה, למעט החלק הכלכלי.

מעבר לכך, חשוב שתביני למה קשה לך להשתלב מחדש במקצועך, ומה הגורמים החוסמים אותך. ישנן תוכניות ממשלתיות כמו "סטרייב ישראל", שעוזרות להשתלב מחדש בשוק העבודה. טיפול או אימון יוכלו לעזור לך לא ליפול לדכאון ולהתמודד באופן פרודוקטיבי.

בהצלחה

הי מיקה,

נשמע שאמא סובלת מתקופת אבל מתמשכת על לכתו של אביך, וכך חווה התרוקנות של חייה מתוכן ומשמעות.

אני מתרשמת שאמא שואבת את עיקר הסיפוק והמשמעות בחייה מעזרה לאחרים. לכן, לא מעניינות אותה כרגע פעילויות שהן "מהנות" (הדוניסטיות). אולי אפשר בעדינות לכוון אותה לעזור בעוד תחומים, מעבר לשמירה על הנכד. בגלל מצבה הנפשי, היא לא תיזום בעצמה פעילות כזו, אך יש סיכוי שתגיב בחיוב אם יבקשו ממנה.

למשל, לעזור למשפחה במצוקה, או לבקר בבית של ניצולת שואה באזור מגוריה (יש עמותות שעוזרות ב"שידוך" ובהכוונה להתנדבות). אולי דרך בית הכנסת ניתן לזהות צורך בעזרה, במקום או בקהילה. כאשר היא מבקרת אתכם, רצוי לבקש ממנה עזרה במטלות בית עפ"י העדפתה (ובודאי לא "לחסוך לה מאמץ" כפי שילדים רבים עושים בטעות וגורמים להורים להרגיש כמו נטל מיותר).

אל תחוו את יחסה כדחייה, והמשיכו לגלות התעניינות ותמיכה. וכאמור, אל תהססו לבקש עזרה בתחומים שמתאימים לה.

כמובן, גם טיפול מקצועי, נפשי ותרופתי יוכלו לשפר את מצבה.

בעניין הדת, אינני מתמצאת, אולי מישהו אחר יוכל לתרום.

בהצלחה

אם תרצה לדבר איתי ואני מבינה אותך ממש...
תגיד לי..רק תגיד כן ואני אשמח לשמוע ממך ולעודד אותך

ובטח אנשי המקצוע כאן יעזרו לך לא פחות ממני

הי ענאן,

בגיל ההתבגרות יש שינויים מהירים בזהות, בגוף, ויש התעוררות מינית די פתאומית. זה יכול להיות מאד מציף, ולעיתים מבהיל ומבלבל.

מתבגרים רבים מרגישים לא נוח עם הגוף והמיניות שלהם, ולפעמים לא בטוחים למי ולמה הם נמשכים.

יכול להיות שמה שאתה מרגיש זה חלק מהבלבול המיני של הגיל, ויכול להיות שיש לך העדפה הומוסקסואלית.

אני ממליצה לך לקחת זמן לראות איך אתה מתפתח, עם הרבה פתיחות ובלי לחץ.

בעבר הומוסקסואליות נחשבה להפרעה, ואף היו נסיונות טיפוליים לשנות העדפה מינית. נסיונות אלו הצליחו בעיקר לשנות התנהגות אך לא את ההעדפה עצמה, ולעיתים גרמו נזק נפשי. האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית פרסמה הודעה רשמית היוצאת נגדם.

כיום הדעות אחרות, הומוסקסואליות נחשבת כנטייה מינית נורמלית, זכויות האדם של הומוסקסואלים הולכות ומעוגנות בחוק, וכבר כמעט לא תמצא מטפלים העוסקים ב"טיפולי המרה". (אם כי עדיים ישנם מעט כאלה).

יש שפע של ארגונים ועמותות שנותנים עזרה ותמיכה לנוער גאה, כמו ארגון הנוער הגאה "איג"י".

בכל מקרה, בטחון אהבה וקבלה עצמית עוזרים להתמודד עם הכל. בהמשך, יתכן שתוכל להעזר בטיפול נפשי, שיעזור לך לבדוק את הדברים, ולגייס תמיכה משפחתית וחברתית.

בהצלחה!

טוב..זה כבר לא כזה רלבנטי כי הוא לקח את ההחלטה ונפרד ממני אתמול:(
הרגיש שאני מרוחקת...איך יכול להיות כשרק כשמאבדים משהו זה מתחיל להיות כל כך כואב ודבילי להפסיד בגלל שטויות????אני מייסרת את עצמי..מצד אחד היה חסר לי משהו,לא התאהבתי..מצד שני,יכול להיות שאם לא הייתי מתעסקת במה פחות טוב בו הלב שלי לא היה חסום... יכלתי לסתןם ולהגיד תודה היה לי בחור טוב, זהב וחיפשתי אקשן או שנראה גברי יותר ומה אני מושלמת?????
הוא אומר שהוא מאוהב אבל מחליט שהשתיקות והקושי שלי להיפתח מינית אליו(הוא היה אמור להיות מס' 1..)מקשים עליו ..אם יש לו רגשות איך הוא יכול להיפרד ?

שלום אדווה,

לא ציינת בת כמה את, ומה הנסיון שלך בקשרים זוגיים.

אחד המפתחות להצלחה זוגית היא תקשורת. יכולת לדבר בכנות ובפתיחות אחד עם השני עוזרת להגביר את האהבה ולצמצם את הפערים.

נראה שתקשורת היתה הצד הכי חסר בקשר ביניכם.

לשניכם היו דברים שהפריעו, או שהיו חסרים, אך לא מצאתם דרך לדבר על הדברים. שיחות "על מזג האוויר" החליפו תקשורת יותר פתוחה ואינטימית על הצרכים והרגשות שלכם.

צריך ללמוד לדבר ולהביע, ולא לצפות שהשני יקרא את המחשבות, או שהקשר יתנהל מעצמו.

אולי עוד אפשר לחזור לזוגיות בעזרת גישה פתוחה וקשובה יותר, נכונות לשמוע את הצרכים של הבחור ולהשתנות, ובטחון לדבר על עצמך ולבקש מה שמתאים לך.

בהצלחה

בוקר טוב איכשהו רוני:)ותודה על התיחסותך..
האמת שאני בת 26..מסיבות של חיי נמנעתי מקשרים אישיים ואינטימיים ועם כל ה"סל הריק" הזה של חוסר קשר והתנסות נכנסתי בכייף ובבשלות לקשר הנוכחי (אני במקביל כבר שנתיים בטיפול).
הפתיחות היתה אחד ממוטיבי הקשר ,אני יודעת שזה נשמע הזוי לאור מה שרשמתי אבל נפתחנו אחד לשני וסיפרתי לו את העניין שלא היה לי קשר וגם דברים אחרים שעם חברות לא דיברתי.כי נוח וכייף היה לי וגם הוא סיפר.מצד שני ,יכול להיות שעקב כך ששננוי רגישים התחלנו לשמור דברים קטנים שיצרו אי הבנות גדולות ורק אחרי שרבנו גילינו כמה כל אחד פירש אחרת.ברור שהיינו צריכים לדבר וגם דיברנו על הצורך של כל אחד.בלי להיכנס להכל..הוא רצה יותר אינטימיות וסקס אחרי ש"חיכה "4 חודשים אני שלא התנסיתי התחלתי מקטן ועדיין לא יכולתי י סקס...לי חסרו דברים אחרים יותר לרגש והוא היה בבלאגן של קשיי שגרה וזה לא הסתדר ותסכל אותי.אנחנו שתי נשמות שכייף להן ביחד ומצד שני לא ניתן להתגבר על המחסום של הצורך אחד של השני ולא שאין רצון.אז הוא החליט שעדיף שניפרד למרות הקושי כי מה שמפריע כנראה לא הולך להשתנות כי קשה לכל אחד בעניין שלו....אז אני חוה בצער ובכאב את קשיי הפרידה והפספוס האישי שלי .....וזה כואב..
ברור שאפשר לחזור מתוך הכאב והגעגוע אבל לא בטוח שזה יחזיק אם מה שמפריע לא נפתר..אוף...

אבל אני מרגישה צורך...עד שתגיע הפגישה הבאה אצל הפסיכו' שלי ......אני מכה על חטא...היה לי בחור שהתאהב בי ..שנתן לי את ליבו...ולא קיבלתי את זה ...לא התאהבתי...אולי כי בחיי תמיד רדפתי אחרי כולם...אני מנסה להבין...אולי זה נראה לי מוזר כשהוא נתן לי בלי שרדפתי?אולי כשלא הייתי צריכה להתאמץ כדי לומר שאני שווה אלא מישהו פשוט הבין את זה לבד ולי היה "חסר " הרדיפה?אני פאקינג דפוקה או מה?התעסקתי במה שלילי בו במקום מה חיובי ויש הרבה...אז היו חסרות לי פגישות איתו..הוא עובד כמו חמור אז אולי יכלתי לסתום ולהגיד שהוא לא עצלן במקום להגיד ולחפור שזה הצורך שלי והוא לא מספק אותו ובאותה מידה הוא אמר שאני לא מספקת אותו ...הוא ידע שאין לי ניסון והיה סבלני ורגיש ו4חושדשים עשינו דברים אחרים וגם זה בקושי פעם בשבועיים "הסכמתי לתחנוניו".אני יודעת שאני חוששת מזה ,לא יודעת למה כי אני נהניתי בדברים הקטנים,אולי זה מהווה מעשה רגש י וזה שלא התאהבתי מנע ממני להתמסר?ואיך עכשיו שהוא קיבל החלטה אני כל כך כואבת?ופצאון אולי כן מרגישה משהו?ואפילו בא לי לשכנע אותו..מצידי לשכב היום לא משנה לי ...אני אתעלה על הפאק הזה שאני סוחבת עליי כאילו שאם מישהו אחר זה לא יהיה ..מי אמר שאני אמצא מישהו כמותו רגיש ומחכה ומבין ומקבל?????????????????
אני מכה על חטא.אני מוכנה להתפשר יש כאלה שיגידו שאני מבטלת את עצמי ,לא איכפת לי.

קודם כל התכוותי לרשום התכתבויות ולא כפי שנרשם בכותרת..
שניץ-זה שלא חשבתי שאני התאהבתי -עכשיו אני מרגישה שכן...אני כואבת .אני מתגעגעת וכנראה שגם אוהבת...לא ידעתי מה מרגישים...איך...אולי פחדתי מזה..לא יודעת,באמת.רק אחרי שהוא נפרד הבנתי!רק אחרי שאני מאבדת משהו אני מעריכה אבל זה לא משנה כי אני נשארת בלי כלום!עם כאב כמו שאני מתורגלת כל חיי

אדווה יקרה,

לא שכחתי אותך. סגנון הכתיבה שלך מזכיר "יומן", כמו כתיבה אישית אל עצמך, דרך הרשת.

הדחיסות של הכתיבה פחות מזמינה דיבור ותגובה. דבר שמחזיר אותנו שוב לנקודה של התקשורת, והצורך לברר עם עצמך האם את יודעת לתקשר היטב ביחסים בין-אישיים.

את מעלה המון תחושות, שאלות והתלבטויות, כולן חשובות ושוות בירור.

אני שמחה לשמוע שאת בטיפול, ומציעה לך להמשיך את הבירור היסודי עם המטפלת שלך.

בהצלחה!

לך קודם כל תודה בכל זאת שהגבת גם אם זה די הכאיב לי .כנראה ששיקפת את המציאות הכואבת.
זה שאני אצל המטפלת זה אמנם משהו שגם אני שמחה שעשיתי אבל כבק שנתיים שהיא מקשיבה ומקשיבה ואני מרגישה שאמנם אני לומדת על עצמי אבל חוזרת שוב ושוב על הטעויות.מילא שאני מקלקלת או משלמת בכאביי על תחומים שונים אבל כאן פגעתי במישהו ,לא שאני לוקחת את כל האחריות אבל אם יש לי עכבות אולי היא היתה צריכה להזהיר אותי שאני קודם צריכה לטפל בהן כדי שלא יתאהב בי ואני לא.לא?
כי זה סתם גורם לי להתייאש כבר מהטיפול.
תודה בכל מקרה על ההתייחסות.אני אסתדר איכשהו.

הי רינה,

אני מניחה שאת בת משפחה או חברה קרובה.

האיבחון של מחלה נפשית הוא רגע קשה בחייו של אדם ובחייה של משפחה. לוקח זמן רב עד שדברים מתאזנים ונכנסים לשגרה. לא רק החולה צריך תמיכה, אלא גם משפחתו.

יש מספר עמותות שתומכות בחולים ומשפחותיהם, לרבות מפגשים, מועדונים ופורומים באינטרנט. תמצאי שפע של מידע והכוונה בעזרת חיפוש בגוגל "תמיכה סכיזופרניה".

הכי חשוב, בעיני, הוא להמשיך לראות את ה"אדם" שמעבר למחלה, ולהתייחס אליו בהתאם. זה אומר, להמשיך להביע אהבה, הערכה, אמונה, ציפיות, להמשיך לשוחח ולעסוק בפעילויות בתחומים נוספים. אל תוותרו לו, ואל תוותרו עליו.

חשוב לשדר מסר בהיר, שהאומץ והכוחות להתמודד עם המחלה מעידים על גדולת הנפש, ולא על חולשתה.

התרופות החדישות הן יעילות למדי (אולי כדאי להתייעץ עוד לגבי ההתאמה של הטיפול התרופתי), ובעזרתן ובעזרת הרבה הכוונה ותמיכה מצידכם, ניתן להגיע לרמות טובות של עצמאות ותפקוד, לרווחה אישית ולאיכות חיים.

בהצלחה

הי סובל,

לכאורה החיים שלך זורמים על מי מנוחות. השכלה.. אשה מקסימה.. עבודה טובה.. אפשרויות קידום..

ובכל זאת אתה נותן לקומץ של אנשים את הכוח לקלקל לך הכל. מדוע אתה נותן להם את הזכות לשלוט בך, להפוך את נפשך ולהעכיר את שלוות חייך, שעמלת כל כך הרבה כדי להשיגה?

האם יש לך תובנות בעניין, מתוך ההיכרות שלך עם עצמך? האם גם בעבר היית מועד לצבירת כעס ושנאה? האם דמות משמעותית בסביבתך (כמו אחד ההורים) סובל מבעייה דומה? אולי יש לך עניין לא פתור בשאלות של יחסי-סמכות, תחרות, קינאה, ביקורת, הערכה וכיוב? אולי קיים בך גרעין של חוסר בטחון, שאותם אנשים מציתים שוב ושוב?

אין ספק שאתה משלם את המחיר על אופיים הרע של הקולגות, וחבל שכך. מטרתך לפתח יכולת להכיל את הכעס ולהרגיע את עצמך, לחזק את הבטחון העצמי שלך, ובמקביל למצוא דרכים לפתור את הבעיות הבינאישיות בדרך בונה (למשל באמצעות שיחות בירור, או סיוע של צד שלישי).

לצערי אני לא בקיאה בספרי הדרכה לעזרה עצמית. אך כאלו יש בשפע בכל חנויות הספרים. יעזרו לך ספרים בנושא ניהול כעסים ויחסים בינאישיים בעבודה. גם טיפול פסיכולוגי, או אימון ממוקד, יוכלו לעזור.

בהצלחה

הי רננה!
אני לא פסיכולוגית ולכן אני אחווה את דעתי עד שיתפנו אלייך...
על מנת שתוכלי להפסיק לקנא רבות באנשים לדעתי עלייך ללמוד לאהוב את עצמך ולמצוא סיבות טובות לעשות כך.אין מישהו מושלם בעולם,גם אם נדמה לך שאת מתבוננת ממש טוב במישהו ומקנא בו...אינך יכולה לדעת מה שורר במעמקי ליבו.גם אם יש לו הרבה כסף או זוגיות או עבודה נחשקת ,גם אם הוא מתרברב בפנייך כי הוא מאושר ומצליח לא אומר שתמיד זה גם בלב כך.ויכול להיות גם שכן...אז מה?למה שלא תיקחי את הקיאה ותתעלי אותה אלייך?במקום לעשות השוואה ולקנא תראי מה אהבת במי שקינאת בו ותנסי גם...עבודה?זוגיות?תספורת יפה?אולי כדאי שתתחילי לקנא בעצמך.לדעתי זה מתחיל בכך שלא תגידי על עצמך מטומטמת.זה מעיד על חוסר הערכה עצמית.כנראה שזה לא מה שאת באמת אלא רק השפעה של תסכול .תתחילי להביט במראה ולראות אם בא לך לראות מישהי אחרת.אולי מחייכת?אמרת שאינך מכוערת ולא יפה?מה אפשר לשפר?בא לך להסתפר ולהחדש?פנקי עצמך!שימי לק..אודם....בושם טוב...תראי אם זה מעלה חיוך..כשאת תחייכי לעצמך יחייכו אלייך בחזרה בפידבק-תנסי! תרשמי לחוג שאת אוהבת-בטוח תמצאי משהו כזה ...אם ספורט/אומנות/בידור...לכי לסרט..צאי עם חברים.....תמצאי את הטוב!
לגבי ספריפ-את יכולה לדעתי לנסות ספרי קואוצינג,וגם ספרים עם טיפים לחיים טובים...תחפשי בחנויות כמו סטימצקי ואחרים .תנסי גם בגוגל לרשום ספרים לחיזוק הביטחון/הערכה וכו'....
אני גם הייתי ממליצה לפנות לשיחות בטיפול פסיכולוגי!
בהצלחה! וחכי גם לתשובה מהמומחים כאן!

אני באמת מנסהל מצוא את הדברים החיוביים שבי ולא כל כך מוצאת.אולי לא חיפשתי מספיק
בקשר לזה שאני מטומטמת :) \\זה ממש לא עניין של הערכה עצמית, אני באמת כזאת.
אני אם אני טובה במשהו או לא טובה במשהו אני יגיד את זה ואני מרגישה טוב עם זה ,אין לי בעיה להגיד אני לא יודעת לרקוד או לא יודעת את זה או לא מבינה את זה ודברים אחרים שאולי יש אנשים שמתביישים להגיד ..או להודות בטעות שעשיתי... חוץ מהקטע הזה של המטומטמת ..אני פשוט בן אדם לא חכם.
מבחינת המראה שלי אני מתפארת אפילו לפעמים וכן פשר להגיד שזה מעודד אותי שלפחות אני נראת בסדר ולפעמים עם האיפור יפה..
הקנאה עכשיו ממש חזקה אצלי כי בן אדם שאני נורא אוהבת התברר לי שהוא אוהב את החברה שלי והוא מנסה להסתיר את זה ממני , די נחמד מצדו..אבל אני כבר יודעת וזה קצת מפריע לי וכואב

הי ש,

ההרגשה שאת מתארת קשה ומתסכלת. את רוצה ליצור קשרים, ולזכות באהבה ובהערכה, אך משהו בהתנהלותך או בהגנותייך משיג את התוצאה ההפוכה.

הרבה פעמים אנשים שנפגעו בעבר נהיים מאד רגישים ופגיעים, ולמרות רצונם בקשר, משדרים יחס חשדני ועויין, המשדר מסרים כמו "אני יודעת שבסוף תפגע בי, אז אין לכל זה טעם" "אני יודעת שאת לא באמת רוצה להיות איתי, אז די עם הצביעות" וכיוב'. לעיתים הפגיעות יוצרת שריון של נוקשות, קושי בנגיעה רגשית ודברים נוספים שציינת.

את יודעת שכדי ליצור קשרים משמעותיים עלייך לקחת סיכון של חשיפה ופגיעה, אבל כרגע את כנראה לא בשלה להסתכן, ומפעילה מנגנוני הגנה שמרחיקים ממך אנשים.

אפשר לאמר שאת כמו קיפוד, שבטנו רכה כל כך, והוא מגן על עצמו בעזרת קוציו הארוכים. אני בטוחה שיהיו אנשים שעוד יגלו עד כמה הקיפודה הזו חמודה, וכמה היא צריכה שישמרו עליה.

נהדר שיש לך מודעות עצמית גבוהה. טוב שאת רואה שסגנונך האישי לא פשוט לאחרים, טוב שאת מזהה את הדמיון להורייך ולסבייך, ובמיוחד טוב שאת יודעת שזה לא בא מרוע אלא מפגיעות.

כבר חסכת לעצמך חצי שנה ראשונה בטיפול! (:

כעת, כדאי מאד שתיגשי לטפל בעצמך, כדי שהדפוסים המשפחתיים יעצרו, ותוכלי לצאת לדרך חדשה, נעימה וחברותית יותר.

תוכלי להעזר בטיפול פרטני, וגם בטיפול קבוצתי, בו תקבלי פידבק מזין ומשמעותי על התנהלותך הבינאישית, וגם תרכשי מיומנות חברתית ותלמדי לתמוך ולעזור לאחרים.

את יכולה לפנות לעמותת "עמך", המוקדשת לטיפול בניצולי השואה ובני הדור השני והשלישי, או לכל מסגרת ציבורית או פרטית אחרת.

בהצלחה!