פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום דנה,

לא ניתנות בפורום המלצות לאנשי מקצוע, כדי לא להכניס מניעים זרים, ולהשאיר את המקום נקי לתמיכה נפשית.

תוכלי להתרשם משפע של אתרים באינטרנט, או לקבל המלצות מחברים.

בהצלחה.

שלום יניב
אני מניחה שאתה מדבר על עצמך, ועל סבל שעובר במשפחתך מסור לדור, עם תחושה של מבוי סתום וגורל ידוע מראש של המשך הסבל.
טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזר להפסיק את השרשרת ולבנות יחסים בין אישיים אחרים עם הקרובים לנו, במיוחד עם ילידנו כדי שהם לא יסבלו ולא יעבירו הלאה את הסבל.

בהצלחה!

הוריך נהגו בך בכעס ואלימות וזה קשה ועצוב.
אך לי חשוב מה אתה תעשה בחייך .
האם בגלל ההתחלה הקשה תיתן לכל חייך להתנהל בסימן של כעס ואלימות וקשרים לא טובים עם אנשים שאהובים עליך, או שתנסה לשנות ולהתנהל טוב יותר ?

אתה כן יודע לאהוב וכן מעוניין בקשר אחר עם בני אדם וזה מה שמאפשר לי לדעת שאתה מסוגל לשנות.

אולי אין טעם, כמו שכתבת, להתמודד עם הוריך אבל לא כדאי לברוח מהתמודדות עם עצמך ועם הקושי הגדול שלך עצמך.
אני יודעת שמאד קשה לשנות את החיים לבד לכן כדאי מאד שתפנה לטיפול ותצא למסע של הצלת חייך.

מה דעתך? כתוב לי.

דניאלה

שלום
ראשת כל הכבוד לאחיך שהחליט על צעד משמעותי בחייו, כדי לצמוח ולהתקדם.
פסיכולוגים קליניים הם מעצם הגדרתם גם פסיכותרפיסטיים.
פסכיאטרים עובדים סוציאלים קלינים וכו' צריכים לסיים בית ספר לפסיכותרפיה על מנת להיות פסיכותרפיסטים רשמיים. לכן כדאי לברר היטב.
הכי כדאי לנסות להגיע דרך המלצות ולסמוך על תחושת הבטן והאינטואיציה.

בהצלחה!

סתיו שלום,

בהחלט אפשר ורצוי לטפל בדכאון לאחר לידה באמצעות טיפול פסיכולוגי.

במהלך השנים הצטבר ידע ונסיון רב וחיובי לגבי טיפול נפשי במצב זה.

אמנם קיים מרכיב פיזיולוגי-הורמונלי לתגובת דכאון לאחר לידה, אך לא פחות מכך קיימים תכנים נפשיים, שאפשר לעבד, להכיל ולפתור באמצעות שיחות.

אפשר לחשוב יחד בטיפול על מידת הצורך של עזרה תרופתית. ההחלטה לקחת טיפול תרופתי (במיוחד אם האם מניקה) היא לא פשוטה, וגם לעצם קבלת ההחלטה כדאי שיהיה ליווי, עיבוד ותמיכה.


בהצלחה

אני סבלתי מדכאון אחרי לידה וטעיתי בכך שהתחלתי לטפל בו הרבה יותר מדי מאוחר. טופלתי בהתחלה גם ע"י טיפול תרופתי וגם ע"י טיפול פסיכולוגי, אבל מהר מאד הפסקתי עם הטיפול הפסיכולוגי, כי הרגשתי שהוא לא ממש מסייע והתרופות עושות את העבודה לבד.

הי סתיו
מבינה מאד את שאלתך
מניסיוני בדיכאון שלאחר לידה ניתן לטפל בכל מיני דרכים כולל טיפול פסיכולוגי
אני שילבתי אותו עם טיפולתרופתי ואני מוכרחה לומר שעשה לי פלאים ועזר לי מאד
ויפאקס XR קראו לתרופה שלקחתי
בהצלחה
רק בריאות ושמחה!

זה לא SNRI? חשבתי שנותנים SSRI בהתחלה לפחות..

הדיון מאד חשוב.

אני ממליצה להמשיך אותו בפורום פסיכיאטריה, שם המומחים לעניין יוכלו להגיב ולחוות את דעתם המקצועית.

בפורום זה אנו דנים בהיבטים הפסיכולוגיים של הדברים.

והבנתי מהפסיכיאטרית שלי שהממלצה היום היא לתת דווקא SNRI כטיפול ראשוני

שלום יואב,

אני שומעת סבל ויגון ארוך בשנים.

מזל גדול הוא, שלצידך אישה שתומכת בך, ושאינה נגועה בכל חשדותייך.

יש לך נסיון עשיר בטיפולים מסוגים שונים. נסה להיזכר מה היה סוג הטיפול, או מי היה המטפל, שבהם נעזרת ביותר. יתכן שתשקול לחזור לאותה שיטה או דמות טיפולית.

מחקרים מראים כי טיפול קוגנטיבי-התנהגותי הוא יעיל יותר מאחרים לטיפול בהפרעה טורדנית-כפייתית, לצד טיפול תרופתי. זה לא בהכרח נכון לכל אחד ובכל מצב, אך זו התחלה שכדאי לנסות. תוכל דרך הרשת או דרך המלצות לקבל שמות של מטפלים בשיטה זו.

אולי כדאי לקבל חוו"ד פסיכיאטרית נוספת לגבי איבחון מצבך והטיפול בו.

חזק ואמץ, ובהצלחה,

שלום ב',

תודה רבה על הפידבק!

בהחלט כדאי לנסות להסתייע בטיפול פסיכולוגי, שבוחן את שורשי הבעייה, ועוזר לך לפתור את הקונפליקטים ואת המתחים שבהם את נתונה.

מסגנון הכתיבה שלך אני מתרשמת שאת בחורה עם יכולת לאינטרוספקציה (התבוננות פנימה) וסקרנות להבין את עצמך, כך שאני חושבת שטיפול יהיה בשבילך חווייה עמוקה וטובה.

יתכן שתגיעי יחד עם המטפל/ת למסקנה שכדאי להעזר גם בטיפול תרופתי, כצעד שני.

אני לא בהכרח מסכימה לחלוקה שאת עושה בין מטפלים של קופ"ח לבין מטפלים מן השורה הראשונה. איכות המטפל לאו דוקא קשורה למידת הפירסום או ההצלחה הכלכלית שלו. אני מכירה מטפלים מצויינים שעובדים במסגרת הסדר עם קופת חולים.

בכל מקרה, מרכיב עיקרי בהצלחת טיפול הוא מידת הכימיה והאמון שנוצרים ביחסים הטיפוליים. שווה לפנות למטפל/ת של הקופה ולראות אם יש כימיה ושפה משותפת.

בהצלחה!

הי נעמה,

מה שאת מתארת הוא בכלל לא "צרות של עשירים", אלא חסר וכאב אמיתיים, שאפשר מאד להזדהות איתם, והרבה בחורות בגילך עסוקות בהם.

העניין של מציאת בן זוג לחיים הוא מאד מסובך ומסתורי. כשחושבים על הנתון המצער, שלמעלה משליש מן הזוגות הנשואים מתגרשים, מסתבר שגם אלו שהגיעו לחופה לא תמיד הפעילו את השיקולים הנכונים, או לא השכילו לנהל נכון את הזוגיות.

לכל אחד יש קצב אחר, ומסלול שונה להכיר בן זוג ולהינשא. יש יותר פשרנים ומסתגלים, ויש שיותר מקפידים על תחושת הדיוק בהתאמה. יש כאלו שנמשכים אל המוכר והנוח ואילו אחרים נמשכים אל הקשה, הבלתי מושג, המכאיב. יש כאלו שמחשיבים סממנים חיצוניים, כמו מראה, כסף ועיסוק, ואילו אחרים יותר מתבססים על חיבור נפשי. יש כאלו שמחפשים אהבה ללא גבולות, ואילו אחרים ריאליסטיים יותר בסגנונם. יש כאלו שיוצאים המון ונותנים צ'אנס, יש כאלו שבשבילם זו משימה של אחת לכמה חודשים. יש כאלו שמוכנים לצאת לפגישות עוורות משידוכים או מהאינטרנט, ואילו אחרים מוכנים להכיר רק ב"מצבים טבעיים".

יש רווח ומחיר לכל סגנון, נסי לבדוק את עצמך, ולראות עד כמה את גמישה ופתוחה מבחינת דרך ההיכרות, השיקולים שמנחים אותך, והדרכים שבהן את מנהלת את הקשר. במיוחד חשוב לעשות חשבון נפש, מה קורה לך בתוך קשרים עם בחורים שבהם את מעוניינת, שמרחיק אותם ממך. אולי את נמשכת מלכתחילה לבנים קשים להשגה או לא מעוניינים? אולי את נהיית תלותית, פגיעה או תובענית מדי? אולי את לא מסתדרת טוב עם חילוקי דעות או פערי ציפיות? אולי את לא בשלה לאינטימיות, למחוייבות ולויתורים שיש בקשר?

ניסית פעם לשאול את בן-הזוג או את האקס מה מפריע לו? ניסית לקבל פידבק על העניין מחברות טובות?

תמיד שווה לבדוק את הדברים מקרוב, ולשפר את המצריך שיפור, באמצעות טיפול נפשי.

כמובן, שלגיטימי לגמרי לחיות לבד, לאורך כל החיים, או לתקופה מסויימת. הרבה פעמים ה"לבד" מחזק ובונה יסוד טוב יותר לזוגיות. מדברייך נשמע, שאת לא באמת רוצה להיות לבד, אלא שהרצון נובע מתסכול ויאוש, וזה חבל.. עדיף לטפל בדברים ולהשיג את מבוקשך.

בהצלחה!

שלום

אינני יודעת אם ניתן לעשות משהו. ויכול להיות שבן זוגך הוא טיפוס שאחרי שנפגע או מאויים מיציבות הקשר ממהר לנתק כדי לא להפגע יותר.
מה שבלט לי בדברייך הוא שאת מאוד עסוקה בבן הזוג. בשחזור שלו בתוך מערכות יחסים, הקשר עם אביו (במרומז) ופחות לעושה את בדק הבית שלך. את מדברת על מערכת זוגית שלישית שמתפרקת לך ואני מאוד מבינה לכאבך. אולי כדאי שתבדקי מה הם הדפוסים שלך בתוך מערכות קשרים, האם זה מוכר לך לפוצץ ואחר כך להתחרט, וזאת על מנת שאם לא תוכלי לתקן כמקרה הזה, פרק ד יהיה מוצלח יותר.
בהצלחה!

חזרתי לקרוא את הנאמר-נכון אני עושה בדק בית-השאלה למה אינני מתאוששת מהמשבר?אני לא מפוצצת יחסים כלל.וגם לא קרה לי מיקרה כזה.זה המשבר הגדול של חיי.

אל דאגה, להתבונן לאנשים בעיניים אינו מאפשר לחלק ממך לעבור ללא שליטה לאדם אחר. דניאלה

הי רננה,

קודם כל תודה על הפידבק החיובי! ניכר שאת בנאדם שיודע להעריך נתינה, יודע לפרגן, ולכן כיף לתת לך ולעזור לך.

אני בטוחה שגם המטפלת שלך מרגישה כך.

כל מה שאת מרגישה בטיפול הוא טבעי, אנושי, שכיח ולגיטימי. אין בכך כל דבר חריג, מוזר או מעורר בושה/אשמה.

כפי שאמרת, לא מדובר בקשר רפואי סטרילי, אלא בקשר אנושי חם ומזין, ששתי נפשות מושקעות בו.

רק טבעי שתפתחי רגשות של אהבה, אכפתיות, התעניינות ואולי גם תלות. סביר שגם המטפלת שלך מרגישה רגשות אישיים כלפייך, כמו בכל מפגש אנושי קרוב.

טבעי שמדי פעם יופיעו גם רגשות שליליים, כמו כעס, נטישה וכיוב'. גם הם לגיטימיים ויכולים לשמש חומר חשוב לעבודה.

ה"חוכמה" היא להתנהל בתבונה עם הרגשות והתכנים האישיים השונים, כדי שהם ישרתו אותך ואת מטרותייך בטיפול. התהליך האישי המתרחש בקשר הטיפולי יכול ללמד את המטופל המון על עצמו (פרויד קרה לזה "העברה"). פעמים רבות מטופלים לומדים לרתום את הרגשות האישיים שמתעוררים בקשר הטיפולי לטובת קשרים משמעותיים בחייהם הפרטיים.

לשם כך חשוב שתקבלי בחיוב כל מה שאת חושבת ומרגישה, ותשתפי בכך את המטפלת בגילוי לב. אל תחששי מתגובתה. היא תאמץ את דברייך בחום, ותעזור לך לתעל את הדברים לטובתך.

בהצלחה!

אני אפנים זאת..

אין-לי-מושג מה זה אומר עליו..

אבל אם את מעוניינת, אולי תשיבי לשאלתו בחיוך ותראי מה קורה?

שלום


אני לא רופאה אבל יכולה להבין אותך ..
את יכולה לגשת לרופא משפחה ולבקש הפניה לטיפול פסיכולוגי,
יש טיפולים מסובסדים במסגרת הקופה וזה לא ככ יקר. גשי לשם זה יעזור לך
מאוד.

שלום אלה,

אני ממליצה לך להעזר בטיפול נפשי, שם תוכלי "להרפות" קצת, ולמצוא לך דרך חדשה בין כל הלחצים.

טיפול מסובסד אפשר לקבל דרך קופת חולים, ועמותות שונות.

טיפול חינם אפשר לקבל במרפאה לבריאות הנפש של משרד הבריאות באזור מגורייך. לעיתים ניתן טיפול או ייעוץ בחינם גם במחלקת הרווחה בעירייה, או דרך עמותות שונות.

כדאי לך גם להתייעץ עם פסיכיאטר/ית. יתכן שטיפול נגד דכאון או חרדה יקל עלייך, בהתאם לאיבחון מצבך.

בהצלחה ושנה טובה!

שלום שמרית

באמת קשה לצפות מהצד כשרור לך שהורייך לא נוהגים נכון ושני הצדדים משמרים תלות הדדית וקשיי פרידה.
נראה שאחיך מתקשה לנהל חיים עצמאים, אך התלות בהורים היא תוצאה של קשיים עמוקים יותר (כאלו שגם מפריעים לו למצוא בת זוג). זה יכול להיות קשור בחרדות, ערך עצמי נמוך וכו' . כך שגם אם את הכי צודקת בעולם, ההיגיוןלא ממש יוכל לעבוד פה. מה שאת יכולה זה לנסות לראות את המצוקה של שני הצדדים ואת הקושי, ולא רק את ההתנהגות המעצבנת, וכך לכעוס פחות.
בנוסף כך תןכלי להיות יותר אמפטית לקשיים וזו כרגע העזרה היחידה שאת יכולה לעזור.

בהצלחה

ונורא מפריע לי שהם לא פותרים את הבעיה... אני ממש פוחדת שהמצב יחמיר עוד יותר ממה שהוא, בזמן שידיי כבולות. כמובן שאני מבינה את האח וגם את ההורים, אבל ההבנה לא מקלה על המצב...

איך אפשר לראות את זה מהצד ולא לעשות כלום?

שלום שמרית
הייתי בחופשה ורק היום ראיתי את תגובתך.
אין ספק שזה קשה מכעיס מכאיב ומקומם לראות את משפחתך בתסבוכת שלא מקדמת אף אחד. אין לי ספק שהרצון שלך למעורבות נובע מאכפתיות ודאגה. אבל קחי בחשבון שנורא קשה להשתנות, ולצאת מתלות כזו. זה תהליך שיקח הרבה זמן ובכל שאת יש התקדמות קטנה. אולי יהיה לך קל יותר אם תראי זאת כמצב שמזכיר נכה שצריך להתחיל תהליך שיקום. לאחיך יש כנראה קשיים רגשיים והואלא יכול להשתנות להפוך עצמאי גם אן הוא רוצה בעצמו.
את יכולה לעודד את השינוי שכבר נעשה, להציע הצעות לשינויים קטנים הדרגתיים ולהוריד את רמת הציפיות. וכן ימשיך להיות לך קשה לראות זאת, ועל זה תצטרכי לעבוד עם עצמך.

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href=SelectedForum.aspx?ForumID=177 id=link]פסיכיאטריה[/a].

הי ש

אני זוכרת את השוק שחטפתי בפעם הראשונה שקראו לי "גבירתי".

הסתכלתי לאחור, לראות אם יש שם איזו גברת, לא האמנתי שאלי הכוונה.

אחר כך התרגלתי לרעיון, הבנתי שזה רק מתוך נימוס וכוונות טובות, ואני ממשיכה הלאה.

נסה לקבל את העניין ברוח טובה, בהומור ובקלילות. היום אתה נראה מבוגר לגילך, אולי עוד 10 שנים תראה צעיר לגילך.

בהצלחה