פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

דיכאון יכול להיגרם מגורמים שונים. אין איזה טריגר קבוע. בכל מקרה את ממש לא אשמה, לא עשית שום דבר במח, דיכאון בסופו של ענין זה אנומליה של חומרים מסוימים במח, וקל מאד לטפל בו ע"י טיפול תרופתי (ואפשר לשלב גם טיפול פסיכותרפי). דיכאון שמטופל בצורה נכונה יכול לעבור לגמרי ולא לחזור. כיום רוב הרופאים ממליצים על תרופות ממשפחת ה-SNRI (שעובדות גם על הסרוטונין וגם על האנדרנלין) כטיפול ראשוני בדיכאון, וכמובן שכדאי לשלב טיפול פסיכולוגי.
תרגישי טוב, ואל תרגישי אשמה בשום דבר.

הי נועה,

כפי שדפנה אומרת, דכאון יכול להיגרם מהרבה סיבות, החל בחוסר איזון כימי, דרך חוויית אובדן (אמיתי או סימבולי), ועד רגשי אשמה, חרדות נטישה ועוד גורמים רבים.

פאזה של דכאון יכולה לחלוף מאליה כעבור כמה שבועות או חודשים. אך למה לסבול? דכאון הוא בעייה ולא עונש, ואפשר להיפטר ממנו. רצוי מאד לפנות לטיפול נפשי מקצועי, שם תוכלי לברר את מקורות הדכאון שלך ולהתגבר עליו!

בהצלחה

שלום לך,

את מתארת תנודות מהירות במצב הרוח ובבטחון העצמי. נשמע שאת נערה עם עולם פנימי עשיר ומלא, אך עם קושי לבטא אותו בצורה נכונה בחברה, באופן שיתרום להשתלבות ולקשרי חברות.

טוב שיש לך כמה חברות טובות, נסי למצוא את האיזון הנכון בין הצרכים שלך לשלהן, כדי שלא תאבדי אותן.

נראה לי שכדאי לשתף את הורייך בהרגשתך, ואם זה קשה לך אז את יועצת בית הספר, את המחנכת או דמות אחרת שאת סומכת עליה. כדאי לשקול טיפול פרטני או טיפול קבוצתי, כדי לחזק אותך ולשפר את היכולות החברתיות שלך.

גיל ההתבגרות הוא גיל של הרבה סערות רגשיות, תנודות בבטחון העצמי ושאלות לגבי השתלבות חברתית. גם ככה זו תקופה קשה, אולי קצת הכוונה מקצועית תעזור לך לעבור אותו יותר בקלות.

בהצלחה!

ראשית דבר אני חושבת שכדאי שתפני לטיפול, שכן את מספרת שדברים רבים בחייך קשים לך ושנחוץ למצוא מוצא גם בפן החברתי והמקצועי.

לפחות תפני לקבל טיפול תרופתי שיקל על הדכאון והחרדה, למרות שברור לי שהם תוצאה של חיים לא נעימים ולא מספקים ולכן כדאי טיפול נפשי אמת פסיכלוג/ית.

באשר לבדידות החברתית: כדאי שתחפשי באינטרנט ותפני לטיפול קבוצתי - 2 ציפורים ביד אחת - גם טיפול וגם קבוצה חברתית שאת משתייכת אליה.
את יכולה גם לבחור קבוצה שתתאים לתחביב או חיבה שלך. למשל להשתייך לקבוצה שעוסקת בספורט, בדיון אומנותי, קבוצת לימוד, קבוצה שמטיילת יחד, עבודה התנדבותית, או כל דבר אחר שאהוב עלייך ובו בזמן תכירי אנשים חדשים רבים. יש הצעות רבות באינטרנט לקבוצות שנפגשות סביב נושא מסויים.

תעיזי ליזום ואני בטוחה שתוכלי למצוא קבוצה כזו מאד בקלות

בהצלחה
דניאלה

שלום אלמונית

באמת מואד קשה מה שאת עוברת, עוד אכזבה, עוד בגידה של הגוף, של המזל...
את מתארת בדידות מאוד גדולה, ואולי גם כמיהתך לילד קשורה לכך. חשוב מאוד שיהיו לך מקורות תמיכה בתקופה זו, אמיתיים וקרובים. אם אין לך אז אולי זו ליבת הבעייה הבדידות.
גם אם יש מקורות תמיכה, את מתארת מצב דכאוני עם מחשבות אובדניות, וחשוב שתפני לאישמקצוע, תגובתך בסך הכל טבעית, אך מתמשכת, ובודאי פוגעת בך במישורים רבים. פעמים רבות יש קשר בים המצב הנפשי לבין יכולת הפוריות.

בהצלחה

שלום גלי

אכן אין פה תגובות בכל רגע, וצרים להמתין, לעיתים גם יום ויותר.
נראה שאת למודת אכזבות, ןכל כך לא רוצה להתאכזב שוב, שאינך מתארת מה הבעייה, ואז בעצם אין שו אפשרות לעזור, גם אם לא באותו רגע, והנה שוב את מתאכזבת ולא מוצאת טעם בתמיכתם של אחרים. האם זה מוכר לך?

אם תתארי את מצוקתך קרובלודאי שמישהו יגיב אליה.
בהצלחה

אני עברתי הפל ה לפני מספר ימים (גרדה) כי לא הייה דופק לעובר .קשה לי אין לי תבאוןבוכה הרבה .חולמת אל חדר הניתוח .אני חייבת לצין זה באה לי בבום גדול יגעתי לרופא בגללדלקת בשתן פיתום אומר לי יש בעיה אין לו דופק . שבעים לפני בהכול הייה בסדר בבדיקה אולטרסנט לא יודעת אך לעבור את זה צריכה עזרה ??

שלום שין

את עוברת סוג של אבל על הבת שלא תהיה לך, המלווה בכאב ואשמה על בחירתך, המאוד מובנת.
זה ארוע מאוד טראומטי, והייתי מציעהלך לפנות לעזרה מקצועית ממוקדת סביב האובדן.

משתתפת בצערך.

כאשר הרדימו אותך גם העוברית נרדמה. בגיל 22 שבועות אין עדיין תחושות כאב. כך שהעוברית לא חוותה שום כאב.
מאד חשוב שתפני לטיפול לפני שתתמוטטי.

אני מקווה שהידיעה שכלל לא היה כרוך בהפלה סבל או כאב עבור העוברית יקל עלייך.

משתתפת באבלך
דניאלה

נפלא שאת מרגישה יפה וחטובה ושאת נהנית מעצמך.
את בשנות העשרים שלך ואני מניחה שאת לא מתכוונת להרות וללדת בקרוב או שלפחות כרגע זה לא באמת עומד על הפרק.
כשאנו מתבגרים, דברים שהטרידו אותנו בגיל מוקדם יותר נוטים לאבד ממרכזיותם, ודברים אחרים נעשים חשובים יותר .יתכן שכשתגיעי לגיל בוגר יותר תהפכי למתונה וסלחנית יותר כלפי התהליכים של השתנות הגוף.

את יודעת שגופינו משתנה לא רק עם ההריון והלידה אלא גם עם הגיל. ולכל גיל מתאים גוף מעט שונה. ובכל הגיל הגוף, אם נטפל בו טוב כמו שאת עושה (תזונה, בריאות, ספורט) יכול להיות יפה ובריא.

אני מקווה שתוכלי להשלים עם מהלך הזמן שמשפיע עלינו ומשנה אותנו כמו גם את הגוף שלנו.

בינתיים תמשיכי להינות ללא דאגה משנותייך הצעירות ומגופך היפה.

אם את מרגישה שאת לא יכולה להפסיק להיות מוטרדת פני לטיפול.

דניאלה

שלום בלהה

אני מניחה שאת מדברת על ביתך או מישהי קרובה אליך ואת רוצה בטובתה.
בחירת בן זוג אינה רציונלית וקשורה בהרבה משתנים לא מודעים, לא לאדם עצמו ולא לצופה.
לבחורה יש בודאי הרבה סיבות טובות לבחירותיה, אחת מהן לפי תאורך אולי ערך עצמי נמוך, וחוסר אמונה פנימית רגשית (לא רציונלית) שהיא באמת שווה או שבאמת מגיעלה מיזהו טוב. או אולי היאמחפשת מישהו שונה ממנה כדי ללמוד ממנו להיות חמה יותר ספונטנית יותר וכוכ'.
שינוי יוכל להיות רק אם הבחורה תרגיש רע עם בחירותיה, אם טוב לה, פשוט תניחי לה ונסי למצוא את הטוב בבני זוגה.

בהצלחה

תודה יפעת. אכן המדובר בביתי. קל להגיד לי להניח לה, אבל איך להגיד לך הבחורה "מושקעת". וכידוע לך כל אמא רוצה את הכי טוב בשביל בתה. את מה שאמרת שבחירת בן/בת זוג זה לא מודע לנו ולבת רק מחזק את העובדה שבחירותיה שרירותיות וכן צריך להתערב לא בצורה אלימה ואינטנסיבית כמובן, אך כן דרך זה לחזק אצלה את הדימוי העצמי והערך העצמי בזה שאומר לה "תראי כמה אתשווה, מגיע לך יותר , ולחזק אצלה את הבטחון העצמי והערך העצמי שלה. האם ע"י כך אני לא גורמת להפוך?
אני רוצה לדעת מה דעתך, תודה!

שלום בלהה
אין לי ספק שאת רוצה בטובתה של ביתך, אך נראה לי שאת יודעת מה התשובה והטפות ובקורת לא עוזרות ויכולות ליצור את ההיפך.
כשאת אומרת לה שבחירתה לא טובה את בעצם גם אומרת לה שהיא לא יודעת לבחור, שאי אפשר לסמוך על בחירותה, שהיא מאכזבת אותך וכו'. זה הסאב טקסט של הטקסט שאת אומרת לה, ולכן זה לא יעיל ואף פוגע בערך העצמי.
נסי לסמוך עליה שהיא בוחרת בטוב לה גם אם את לא מסוגלת להבין שאת, ואם המצב נראהלך ממש קשה עודדי אותה ל-פנות לטיפול שם תוכל לבחון את בחירותיה, ולחזק את הערך העצמי

בהצלחה

תודה מקרב לב על העזרה!

חשוב לי לדעת, לפני שאני מנסה לענות לך, מאיזו מחלה בעלך סובל? דניאלה

בעלי סובל ממחלת היפטיטיס C והמחלה נמצאת כבר בשלב די מתקדם . הטיפול המקובל במחלה זו לצערינו לא עזר ...

אפשר לעזור רק למי שמוכן לקבל עזרה, ואפשר להתקרב רק למי שמוכן לקירבה.
לפי מה שאת מתארת בעלך לא מוכן לתת לך להתקרב ולעזור.

הוא אכן סובל ממחלה כרונית אבל אם הוא לא מסכים לקבל ממך עזרה ולא מוכן שתמשיכו את החיים המשותפים (זוגיות, ילדים...). אם אינו מוכן ללכת לטיפול שלו כדי להתמודד עם האבל על מחלתו או לטיפול זוגי כדי לאפשר לכם לחיות בטוב - יתכן שכדאי שתציבי בפניו את האפשריות: או שהוא מתגייס למענכם למרות הקושי, או שאת ממשיכה את חייך.

אני מבינה את האהבה כלפיו ואת הכאב של הפרידה ,אבל אני שואלת אותך: האם את מוכנה לוותר על ילדים ועל חיי זוגיות טובים כדי להישאר אתו בכל מחיר?
אם התשובה שיש לך בלב ברורה לך אז פעלי על פיה.
אם את נמצאתבקונפליקט שאת לא מצליחה לפתור לבד, כדאי שאת תפני לטיפול כדי לצאת מהמבוי הסתום ולהמשיך בחיים.

דניאלה

בסוג של קונפליקט : אני מבינה את כל המצב שהוא פשוט מוציא אותי מחייו ואולי מתנהג ככה כדי לגרום לי לעזוב , אבל בלב אומר משהו אחר... קודם כל אני בן אדם שהכי מפחיד אותי בחיים להיות לבד ולהתחיל לחפש זוגיות מחדש במיוחד כשאני כבר לא ילדה. אני נאחזת בזכרונות הטובים מעברנו וזה מפריע לי לעשות איזה מעשה ... אני חייה בסרט הרע הזה כ-4 חודשים , מרגע שנודה לו שכשלון בטיפול ( יצא במקביל לזה שאני עברתי הפלה מאוד כואבת ) ואני כן הצלחתי להתאושש מטראומה ורוצה להתקדם הלאה , אבל הוא קיבל את שתי האכזבות אלו מאוד קשה - סוג של אכזבה מחיים והוא נהיה פשוט בן אדם אחר...ולי נורא קשה לתפוס ולהבין שבן אדם משתנה מקצה לקצה ב-4 חודשים...

אני מקווה שבעלך ירגיש טוב יותר, 4 חודשים אינם זמן רב מאד ויתכן שהוא ימצא את הדרך להתאושש. חבל שאינו נעזר בך או באיש מקצוע.

את בקונפליקט ובתקופה באמת קשה. האם שקלת לפנות לטיפול? כדאי שאת תטפלי בעצמך משום שאפשר "להיתקע" בקונפליקט למשך זמן רב. (אני מבינה שהקונפליקט הוא אם להישאר אתו או לעזוב) ואני מאד ממליצה לך לפנות לטיפול משום שחבל על הזמן ואת כותבת שאת כבר לא ילדה. כדאי שתבררי עם עצמך אם את נשארת אתו כי את בוחרת להישאר או בגלל הפחד. פחד אינו מניע טוב מספיק כדי לחיות עם מישהו.

אני מאחלת לכם שתמצאו את הדרך בחזרה זה אל זו. לפעמים טיפול של אחד מבני הזוג עשוי לעזור ולשנות את המצב עבור שניכם או לפחות יבהיר לך מה את רוצה לעשות בחייך.

בהצלחה
דניאלה

לפני שאני מנסה להגיב לפנייתך, חשוב לי לדעת על איזו נכות מדובר. האם את יכולה לפרט? דניאלה

אני כבדת ראייה

איני יודעת מה המצב הרפואי וכמה קשה כבדות הראייה שאת מדברת עליה.
אני מניחה שאת נעזרת בעדשות מיוחדות או באביזר רפואי-אופטי אחר שמאפשר לך לראות, לקרוא וכולי.
אם כבדות הראייה שלך אינה מפריעה לך בפעילות משרדית (אולי את זקוקה לאותיות גדולות במחשב) ואת מתפקדת היטב, אולי אין צורך להזכיר אותה בראיונות ולשים דגש על היכולות שלך ועל השגייך ולא על הקשיים שלך?

אם כבדות הראייה כן מקשה עלייך מאד בפעילות כזו, אולי עבודה משרדית שמתמקדת בפעילות קריאה/כתיבה שאת מחפשת, אינה דווקא הכיוון המתאים לך. יש עבודות/מקצועות רבים שאינם מתמקדים דווקא בזה.

חשבי מה היית רוצה לעשות. תואר אקדמי אינו בהכרח מקצועי. אולי כדאי שתרכשי מקצוע ספציפי. איני יודעת מה את אוהבת במיוחד לעשות, או אם יש לך חלום או שאיפה לגבי מה לעשות בפן המקצועי בחייך, אבל כדאי להקדיש לזה מחשבה רבה.

נדמה לי שבגלל בעיית הראיה, שפוגעת בך מאד באופן רגשי, אולי יותר מאשר באופן תפקודי, את נותנת לקושי הזה לפגוע בכל מרקם חייך. אכן הקושי גדול ועצוב, אבל לכל אדם הקושי שלו -גדול או קטן יותר, ולא כדאי לחיות כאשר הקושי מנהל את חיינו.

תפסיקי לתת לכבדות ראייה מקום כה מרכזי. זו נכות לא נראית, כך שהיא לא פוגעת במראה שלך. ואם את מתפקדת איתה היטב אל תתני לה להציף את כל חייך. את מדוכאת וכדאי לך לקבל טיפול רגשי או טיפול תרופתי נגד דיכאון.

נכון, יש לך קושי, האם זבה אומר שכל החיים לא שווים? צאי מהמיטה, ותתמודדי אתו. יש בך דברים רבים נוספים חוץ ממנו. שימי אותו בפרופורציה וצאי לחיים.

דניאלה

שלום לך,

איננו נותנים המלצות בפורום. הביטי באתרים של מטפלים באינטרנט, והכי טוב לקבל המלצות מאנשים שמכירים אותך ואת סומכת עליהם.

בהצלחה

שלום לך צוקי,

טוב שעשית צעד לקראת עמאות ומימוש עצמי. את "ילדה גדולה" והגיע הזמן לגלות מי את ולחוש את הטעם של סיפוק והצלחה.

עם זאת, לא ברור עד כמה יש לך את הכלים והכוחות להתמיד, לעמוד על שלך, להתגבר על מכשולים חיצוניים ופנימיים, ולקדם את חייך במישורים שאת רוצה (עסקי, זוגי). העבר רודף אותך, ונסיונותייך למשוך קדימה נתקלים בכוחות חזקים שמושכים אותך אחורה.

קשה להבין ממכתבך מה בדיוק מטריד ומקשה עלייך, וקשה לייעץ לך. המילה "עצלנות" בדרך כלל מקפלת בתוכה דברם הרבה יותר "כבדים" כמו חוסר בטחון ופחדים.

נראה שהדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות למען עצמך הוא לקבל טיפול נפשי מקצועי, שיעזור לך להבין מהם מוקדי ושורשי הקשיים, ואיך להתגבר עליהם ולהגיע למימוש העצמי המיוחל.

בהצלחה!

הי אורן,

נתת מעט מאד פרטים כך שקשה להתייחס עניינית.

אני מבינה שעברת טלטלה וזעזוע עקב יחס של מרצה. נסה לחשוב האם יש דרך לפתור את הבעייה באופן ענייני, ע"י שיחה או קובלנה. האם חברים ללימודים יכולים לתמוך בך כדי להקל את תחושת הבדידות?

בכל מקרה אני מזדהה עם כאבך, ומקווה שבאמת "יעבור" ותמשיך את שנת הלימודים בסיפוק והצלחה,

שלום ליה,

כואב לשמוע את סיפור חייו המר של אחיך, ומחמם את הלב לשמוע את החום והדאגה שאת חשה כלפיו. אני בטוחה שאת קרן אור בחייו.

נשמע שכרגע הבעייה העיקרית של אחיך היא תחושת בדידות וחוסר שייכות. הוא כנראה מרגיש לא-רצוי ולא שייך, לא פה ולא שם. יתכן שגיוס למסגרת מתאימה יקדם אותו, ואני מקווה שתקבלו מהצבא תשובה במהירה.

מכיוון שקיימת בעיית השתייכות, כדאי לחשוב על מסגרת שהיא לא רק טיפולית, אלא רחבה מספיק כדי לתת תחושה של שייכות ומסגרת. ישנם מעונות יום שנותנים טיפול על בסיס יומי, מגוון ואינטנסיבי. ישנן עוד מסגרות טיפול ושיקום בקהילה. כדאי מאד להתייעץ בשרותי הרווחה באזור מגוריכם, ולשמוע על פתרונות, כדי שאחיך לא ישמט שוב.

אני גם קצת דאגת לך, ליה, האם את קשובה לעצמך, האם יש לך תמיכה, והאם את מוצאת מענה לצרכים שלך עצמך. גם עלייך עברו חיים לא קלים. לא רצוי שכל הדאגה לאחיך תיפול על כתפייך.

ב המשך לתשובתך... אני קיבלתי היום תשובה מצה"ל והם מסרו לי טלפונית כי הם ישלחו לאחי פטור והסיכוי הקלוש שלו להתגייס זה לשלוח מכתב המלצה במידה והוא עובד או לומד ומכתב אישי ממנו למה חשוב לו להתגייס, עשינו זאת כבר.
הסחבת הזאת פשוט מעצבנת למה מתנהגים ומזלזלים באנשים שהם חלשים, אולי תוכלי לכוון אותי לאיזה גורם שיוכל לעזור לו להתגייס.
ויש לי שאלה שלא עניתי לי והיא חשובה, עם כל הבעיות שלו באישיות האים יש דרך לטפל בו חוץ מכדורים באמצעות תרפיה מסויימת, שיחות עם פסיכולוג?
האים את יכולה לייעץ לי על אנשי מקצוע בנצרת עילית?
תודה

שלום ליה,

אני מצטערת לשמוע שלא קיבלתם את התשובה שרציתם. אני גם לא יכולה לייעץ למי לפנות בעניין. האם יש אפשרות לערעור? האם ניתן להעזר בעו"ד? האם חוות דעת פסיכולוגית/פסיכיאטרית תוכל לסייע?

לגבי טיפול ניסיתי לאמר, שקודם כל נדרש טיפול פסיכולוגי, רצוי אצל אדם שבקי בשיקום ושילוב בקהילה. כדאי לקבל גם הערכה פסיכיאטרית. מעבר לכך, רצוי למצוא מסגרת תומכת, שכוללת סל שלם של טיפולים ואימון, ומתקיימת על בסיס יומי.

טיפולים אלטרנטיביים אני פחות מכירה, אך יש כאלו בשפע אם זה מדבר אליו.

איננו מספקים המלצות בפורום. כדאי לפנות לשירות הציבורי, כמו לשכת הרווחה והמרפאה לבריאות הנפש, ולהתחיל משם.

בהצלחה

הי ליטל,

קודם כל ברכותיי שזכית לחווייה כל כך טובה של קבוצת חברות טובה ומלוכדת בתקופת התיכון. בני נוער רבים מרגישים זרים, לא שייכים ומתקשים לפתח חברויות משמעותיות. אשרייך שזכית. חוויית החברות תישאר אצלך מופנמת לנצח, והיא תשמש בסיס חם ליצור קשרי אמון וחברות בשלבים הבאים של חייך.

את מודאגת לגבי עתיד החבורה, והסיכוי לשמור על החברות. ובכן, הנסיון מראה שחברויות אמת נשמרות לאורך שנים, גם אם הן משנות צורה, תדירות ואופי. עברתן כולכן שלב בחיים, וגם החברות עוברת שלב ומשתנה, אך לא נעלמת. אל תרגישי לחוצה "להחזיק" בכוח, אלא תאמיני שהקשר מופנם והוא ישרוד וימשיך להתקיים בביטויים כאלו ואחרים, בזמנים כאלו ואחרים. כמובן רצוי ליזום ולשמור על קשר, אך רצוי בלי לחץ וחרדות נטישה.

נראה לי שאת מתלבטת בכלל לגבי המשמעות של המעבר מזהות של תלמידת תיכון לחיילת, והכניסה לעולם המבוגרים. המסגרות החברתיות מאד משתנות בתקופה זו, ונהיות נזילות וגמישות הרבה יותר. את נהיית הרבה יותר עצמאית ואדון לחייך. אולי הקושי להרפות מהחבורה נובע מקושי כללי יותר "להיזרק" אל עולם המבוגרים, ופחד להרגיש לא שייכת.

נסי להנות מהמעבר מילדות לבגרות והמשמעויות החיוביות שלו, אל תהססי לקשור קשרים חדשים, להיפתח לזוגיות, ולכל מה שיש לחיים הבוגרים להציע לך. לא תפסידי דבר, רק תרוויחי.

בהצלחה,