פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

מאז שאני זוכר את עצמי יש לי סטיה מינית - אני נהנה שנשים שולטות בי, מפיק סיפוק מיני מהשפלות וקשירות וכו', אני לא מבין מה לא בסדר בי ולמה אני לא מסוגל להנות סתם מיחסי מין רגילים. יש טיפול שיכול לגמול אותי מהסטיה?אני נורא מתבייש אפילו לדבר על זה.. וגם רציתי לשאול איך זה קרה לי ממה סטיות כאלה נוצרות? קיבלתי חינוך לא טוב בילדות או משהו כזה? אני אשמח אם תוכלו לתת לי הסבר פסיכולוגי כי אני מאד מוטרד. בתודה יהלי (שם בדוי)

שלום. אני בת 31. דתיה מאד. רווקה. משכילה ובעלת סיפוק מחיי המקצועיים. עם זאת טרם מצאתי בן זוג, ורציתי לדעת אם יש מישהו שיכול להבין את חוויית הבדידות? את הכמיהה למגע, לחום לאהבה, שאיננה? בשלב הזה אני מרגישה שאני רוצה ממכם רק הבנה, ותמיכה, והכרה ברגשותיי... הבדידות הזו מקשה עליי מאד. אמנם אני בקשר עם חברות, אבל זה לא זה. מרגישה שרוצה חיבוק חזק , שייתן לי בטחון עם כל ההתמודדויות שאני עוברת לבד בחיים... קשה לי כל כך... לפעמים קשה לי לנשום ויש לי מועקה באזור החזה...

מאז שאני זוכר את עצמי אני נכשל בכל דבר שאני עושה. בבית הספר הייתי ילד דחוי עם ציונים בינוניים, בתיכון הייתי תלמיד חלש וביישן ואת הבגרויות (הגרועות) שלי סיימתי רק אחרי הצבא. בצבא הייתי תמיד אחרון בהכל , בטירונות בקורס ביחידה, בכל מקום לא הסתדרתי עד שקבן הוציא אותי ליחידה עורפית שגם בה הייתי מסתבך כל הזמן ונמצא בעימותים עם המפקדים ועם החיילים, אחרי הצבא ניסיתי לעבוד בכמה עבודות . עבדתי כמה חודשים בעבודה יחסית בסדר אבל כל הזמן הרגשתי ממורמר ושדופקים אותי עד שפיטרו אותי בבושת פנים משם ואח"כ פיטרו אותי מעבודה אחרת ואח"כ מעוד אחת ומעוד אחת. בסוף התיאשתי וניגשתי לפסיכומטרי, הוצאתי ציון נמוך מאד ונרשמתי לחוג באוניברסיטה , לא יוקרתי וגם שלא ממש עניין אותי.. בלימודים ניסיתי פעמיים להתחיל עם בחורות ובכל פעם דחו אותי , כנראה כי אני מכוער ומגמגם וקצת חסר ביטחון עצמי. את הסמסטר הראשון עברתי בקושי בציונים נמוכים ובסמסטר השני קיבלתי התקף פסיכוטי שאשפזו אותי בו בבית חולים כי ניסיתי להתאבד ואחריו שקעתי בדיכאון עמוק שממנו לא השתקמתי עד היום (שנתיים) היום אני חי מקצבת נכות ומרגיש רחמים עצמיים וכישלון מוחלט, הולך למועדון אנוש ומרגיש מושפל נורא איך יצאתי כזה חרא של בן אדם שלא מסתדר עם אף אחד. מיותר לציין שניתקתי קשר עם כל החברים שהיו לי. אני הולך לטיפול פסיכולוגי במרפאת חוץ ומרגיש רגשות של שנאה כלפי הפסיכולוגית שלי ומפחד מהפסיכיאטרית שלי. ההורים שלי נורא לוחצים עלי שאני אקח את התרופות שהיא רושמת לי למרות שנראה לי שהן מזיקות לי , עובדה שהשמנתי נורא (26 קילו בשנה) ואני עדיין יושב בבית ומרגיש בדיכאון. רואה חדשות וגולש באינטרנט וחלק מהזמן בוהה בתקרה ביאוש וחושב מחשבות אובדניות.. לא יודע כבר מה לעשות. גם את החונך שלי שהוא איש נחמד מאד כבר לא בא לי לפגוש. רציתי לשאול מה אתם מציעים לי לעשות , חשבתי לפנות לטיפול בנזעי חשמל, ללכת לנערת ליווי ולהתחיל לעסוק בספורט אקסטרים.. הדברים האלה טובים לאדם במצבי? בבקשה תעזרו לי ינון

אני ובעלי ניפרדנו ליפני כמה ימים ואני רוצה להיתגרש מימנו אבל כלכך קשה לי אני רגילה אליו ואני עוברת תקופה קשה אני כל הזמן בוכה ולא טוב לי למרות שאני יודעת שבסוף יהיה לי יותר טוב בילעדיו תעזרו לי לנסות לעבור את זה בלי להישבר ולחזור אליו

ככל שאני זוכר את עצמי , אני נמצאת בדיכאון , ולצערי דיכאון כרוני וקשה ? יותר מדי עמוק , הדיכאון כבר שתק אותי מהחיים , בכלל לא חיה , ... אוקי , אז כך המצב , כל היום אני נמצאת בחדר (כמעט ולא יוצת ) , מזניחה את עצמי בצורה גדולה , כן אפילו בקושי מתקלחת , אוכל הוא הדבר הכי משעמם בחיי ( לפעמים עוברים יומים-שלושה ולא נכנס כלום לפה ) , ממעטת בדיבור ואם מדברת זורקת מילה מפה ומילה משם , ואם יושבת עם המשפחה -כאילו לא איתם- ואם מסתכלת על הטלוויזיה כאילו שאני לא שם , לא יודעת מה הולך , ... אני מרגישה שאני חסרת אונים , אין לי כוח עוד , ממש חסרת ערך , תקווה מזמן איבדתי אותה , אימון כבר זרקתי אותו , ... הכל אפסי בחיים ? אין להם שום משמעות , ממש איטים... ויותר על כך , אין יום עובר ? אלא מזיקה לעצמי ? לא משנה מה ובמה ? העיקר להזיק כמו לחתוך , לשפוך משהו חם , לדקור , לשים חומר כימי מרוכז על גופי , נתילת תרופות ללא צורך , מרעיבה את עצמי המון שעות , ... והרשימה פתוחה ... רוב גופי מלא בצלקות ( חתכים וכוויות) ? מבנה רזה מאוד (אורך 1.57מ' ומשקל 36 ק"ג ) ... וחוץ מאלא גם כן נסיתי כמה פעמים לשים קץ לחיי ולא הצלחתי , ותמיד מחפשת דרך נוספת כדי להעלם מהעולם הזה מבלי שיידעו ... זה קצת אינפורמציה על מצבי , ושאלתי היא האם ניתן לטפל בהפרעות האלו ואחרות טיפול פסיכולוגי פרטי ללא טיפול תרופתי ?! אני בכלל לא מעוניינת בטיפול תרופתי , אני בטוחה שלא יכולה לעמוד מול הכדורים ( בקיצור אולי יהיה יותר קל לי לקחת אותם בבת אחת וזהו ) ... את האמת הלכתי כמה פעמים בדודים לפסיכיאטרים שונים והם רשמו לי תרופות שונות אבל ... כן, לקחתי אותם בבת אחת , לא יוכלתי ... זה ממש קשה וכנראה בלתי אפשרי ... הבטחתי להם שאפסיק או אפילו אפחית מלפגוע בעצמי אבל נכשלתי בגדול , במקום לצמצמם הגברתי את זה עד כדי אישפוזים וניתוחים ... לא יודעת מה לעשות , נראה לי שאני נמצאת בדילימה : האם לחזור שום לטיפול (פרטי) או להשאר כך ולחפש דרך נוספת לצאת מהחיים ?????!!!!!!!!!!!!!!! המשפחה לא כל כך מודעת למצבי ( נו הוריי כבר בני שבעיים ואני בת 24 והאחים כולם נשואים וגרים רחוק ) , אז רק אני מודעת לבעייתי והרופאים הפסיכיאטרים הפרטים הגרים גם הם ממש רחוק (אני באיזור השרון והם באיזור הדרום או הצפון) , הרופאים שלא מכירים אותים היטה , אפילו שמי האמיתי לא גליתי להם ... הרופאיןם האלה כבר יותר משנה וחצי לא ראיתי אותם ... תודה לכם על כל עזרה

שלום.אז ככה .אני בן 22 והכרתי בחורה דרך האינטרנט.מאותו זמן אני פשוט מקבל ממנה הודעות מעליבות .כמו : אתה מסכן,אתה אומלל ,יא זבל ושאר ביטויים אחרים עליי.
לא עשיתי כל דבר רע.אני לא מכיר את הבחורה בכלל. לצערי מסרתי את הטלפון שלי אליה וזו הייתה טעות .
בכל אופן,אני מעוניין לדעת מהי התופעה הזו שיש לבחורה הזו . מה מאפיין אדם כמו שהיא מתנהגת.
היא בנוסף לכך :
מקללת את הוריי,את מוצאי ושאר דברים .
נשמע מאוד רדוד כמו הדיבורים שלה. ולטענתה היא אומרת שאני לא יברח ממנה ולא יצליח להתחמק ממנה .
תודה.

אני מופנמת ובישנית ומאד בודדה מאד זקוקה לחברה ולא מצליחה למצוא לא יודעת כיצד, כמו כן סובלת מבעיות שינה בין יתר הבעיות, אבל נראה לי שאם היתה לי חברה מישהי שתבין אותי שאוכל לדבר שאוכל לצאת אתה למשל אני רוצה לצאת לטיול ואין לי עם מי אשמח לכל עצה ועזרה.

שלום אני בן 17 ווחציי בקיצור שבוע שעבר אני התחלתי לעבוד באיזה עבודה עבדתי שם במשך שבויע וחצי ופטרו אותי היום ואין לי בטחון בכככל אני בטוח שהם פטרו אותי רק בגגל שאין לי בטחוןן אני רוצה שתעזרו לי איך אני מחזיר את הבטיחון שליי גם שעבדתי שם בעבודה התבישתי לדבר עם אנשים לגיד להם שלום בבוקר וגם למנהלת של עבודה היתי בא לעבודה בבוקר לא מדבר לא עם המנהל ולא עם אפחד היתי מדבר אולי פעם בה בקושי אין לי בטחון בככלל זה פוגע לי בחיםםם אחותי גם אמרהה שאין לי בטחוןןן בככל ורק שאני חושב שאין לי בטחון הוא יורד לייייייייי מה עושים במצב כזה כול עבודה שאני יתחיל עם לא יהיה לי בטיחון אני בטוח שנאי לא יסדתר שם כבר שתי עובודת התחלחתי ופטרו אותי התאישתי כברררררר תעזרו ליייייייייייי אני בטוח שהמנהל עיף אותי כי לא דברנו בככל בעבודהה לא אמרתי לו שלום בבוקר לא כלום אין אני לא יסדתר ככה באף מקום אתה חושב שיש לי בעיה פסוכלית או משו כזהההההההה עם כן אני רוצה לטפל בבעיה הזאות תין לי הצעות מה לעשות?

אני חדשה לגמרי פה והאמת שמאוד אובדת עצות. אני בת 31, לא נשואה, וחזרתי לגור בבית לפני שנה אחרי שבן זוגה של אמי במשך 23 השנים האחרות, עזב אותה למען בחורה צעירה יותר ואמי שקעה בדכאון. אבי נפטר לפני 28 שנים וכבר אז אמי היתה מאושפזת כשבוע בבי"ח פסיכיאטרי עם דכאון שפרץ אחרי פטירת אבי. לפני שנה, כשבן זוגה עזב אותה, היא אושפזה שוב למשך שבוע עם דכאון חריף ומחשבות אובדניות והתקפי חרדה. אני שמתי לי למטרה להרים אותה על הרגליים מהמצב שבו היא נמצאה אז וזה הרגיש שזה מצליח. אבל..בזמן האחרון חלה התדרדרות במצבה הנפשי. אני ממש מרגישה שזה שידור חוזר (עם אותם הסימפטומים) של השנה שעברה לפני האשפוז ואני לא רוצה להגיע לאשפוז איתה שוב אחרי כל ההתקדמות שעשינו יחד, בשבילה. העניין הוא שאני לא עבדתי ארבעה חודשים והייתי צמודה אליה כל הזמן והמצב הכלכלי לא איפשר את ה "חופש" הזה שלי והתחלתי לעבוד ואז התחילה הנסיגה במצב הנפשי שלה. אני לא מבינה למה כל כך קשה לעזור לה. הייתי בביטוח לאומי על מנת לקבל סל שיקום ואמרו לי שם, אחרי שמילאנו וצילמנו את כל המסמכים הדרושים שאם היא מקבלת פנסיה היא לא זכאית לסל שיקום ושננסה להשיג לה סיעוד לכמה שעות ביום. להשיג סיעוד זה לא המקרה, משום שהיא צעירה מדי (62) ולא זה המצב. לא רצינו קצבה, לא רצינו כסף, רצינו רק שיכירו במצבה כדי שנוכל לעזור לה באמת והיא לא תיפול בין הכסאות כי ההתדרדרות, כשהיא קורית, מהירה ולוקחת אותה למטה. היא הולכת שלוש פעמים בשבוע למועדון אנוש בראשון לציון בערב. דיברתי איתה על דיור מוגן כי אני באמת חושבת שהאפשרות הזאת תעזור לה ממש. היא לא מתפקדת בבית כמעט בכלל ואני מתפקדת כ"חונכת" שלה כבר שנה אבל בזמן האחרון הבנתי שרוב המצב לא בידיים שלי וצריך לפנות לעזרה מקצועית. יש לה פגישה עם פסיכיאטר של קופת החולים כל חודשיים בערך ואלו ממש פגישות קצרצרות בהן הפסיכיאטר נותן לה מרשמים חדשים לכדורים שהיא לוקחת וזה הכל. למרות שכבר שנה אני בתוך כל הסיפור הזה (ויש לי אח שמתנער מכל סוג של עזרה שגר באותו בניין איתנו ולא עוזר כלום אבל מעניין אותי רק איך לעזור לה ומי שלא רוצה לעזור אי אפשר להכריח-ניסיתי לדבר איתו. לא עזר. כלום.) אני לא מבינה...אין שום דבר שאני יכולה לעשות?? אני ממש על סף ייאוש. המסגרת הנוכחית לא מתאימה וההתדרדרות מהירה..אני ממש אשמח לכל סוג של עזרה אם מישהו יכול להאיר את עיניי בנושא...תודה..

בני בן ה-20 כל הזמן חושב שכולם נגדו. בכל דבר שאני אומרת לו הוא עונה בגסות וחושב שאני נגדו. זה כאילו שאי אפשר לא להסכים איתו על כלום. האם זו בעיה נפוצה ואיזה טיפול יכול להתאים לו.
תודה רבה

אני נשואה + 1 מאז הלידה היחסים שלי ושל בעלי זה אומר לגבי הפידיון הילד הברית הכל בלחץ ועצבים אנחנו גרים בראשון לציון לבד כל ההורים שלנו בפ"ת אין לי חברים כאן בכלל אני כל היום בבית עם בני הוא עובד כרגע לבד אני מנסה לשמור על רוח טובה אבל אני מרגישה שבעלי לא עוזר לי מספיק אני לבד ממש בגלל המשמרות שלו יש עזרה כשהוא בבית אבל כשהוא לא אני ממש לבד וקשה לי מאוד אני רוצה לחזור לפ"ת ליד חברים משפחה כדי שהבן שלי יהנה גם איתם יותר אבל בעלי לא רוצה בכלל הוא אומר נקנה רכב הכל יסתדר אבל אז הויכוח יהיה אחר על הכסף על הדלק ואני ניסיתי לחסוך את זה מעלינו גם ככה אין כסף אז נגור קרוב לכולם ואז יעזרו לנו ואנחנו גם נעזור איפה שאפשר גם ככה צריך לחסוך בהוצאות רק הנסיעות במונית ספיישל להורים פעם בחודש חתיכת הוצאה באוטובוסים צריך 2 אוטובוסים וצריך להסחב עם ים דברים של תינוק פעם בחודש לבקר הורים שיש להם נכד ראשון זה לא נורמלי וההורים מוגבלים לכן אינם יכולים להגיע אלינו אין לנו רכב ואין להם אני מנסה ליעל גם מבחינה כספית וגם לעזור אבל בעלי לא מקשיב לי נוא אומר שהוא לא מוכן בשום אופן לפ"ת עדיף שאני ילך חזרה להורים וזהו פה בראשון אני לא מכירה אף אחד ניסתי לדבר עם מישהי בגן השעשועים לא הבינה למה בכלל פניתי אליה הבן שלי רק בן 7 חודשיים אני מרגישה ממש בודדה לבד ואני מנסה להחזיק את עצמי רק בשביל בני בעלי לא מפרגן בכלל אני תמיד מפרגנת לו גם לבד וגם בקבוצת אנשים הוא ממש לו אני איתו כבר 8 שנים עוד מעט נשואה 6 שנים עוד מעט הוא עוזר אבל הוא עובד במקום עם רעש של מפעל ואנשים סביבו הוא בא הביתה בשביל מחשב טלויזיה אני ובני אין לו חיי חברים כמו שיש לי אמרתי לו אם אין לך כוח אני ילך אז הוא נפגע כשאני הולכת בלעדיו מידי פעם כל הזמן אפילו אני מרגישה שאני יכולה להועיל יותר אבל אני תקועה פה אני בבית ומחפשת את עצמי באוכל טלויזיה שזה ממש לא אני עם האנרגיות שלי אני בדר"כ תמיד עם אנשים לעזור לתרום לתת כמה שאפשר אני בן אדם חברתי מאוד בעלע ממש לו שום דבר לא מתאים לו וזה חונק אותי איפה שהוא אני מנסה להיות אדם עצמאי ולא מאפשרים לי אני בן אדם לא בזבזן ובכל זאת בעלי כל הזמן טוען שאני בזבזנית אפילו בגים אני קונה פעם בחצי שנה ונעלים פעם לשנתיים אני מנסה להבין למה לחנוק אותי שבעצם אני מנסה לא לבזבז לא לצאת אז מה למות בארבע קירות איך הוא מצפה שאני יחייה מה אני יתן לילד שלי לראות בסך הכל אני רוצה להתרחב ולהתפתח אז שיעזור ולהפך אני מרגישה שהוא חונק אותי איפה שהוא אולי כי אני בבית אני מרגישה ככה או בגלל שאני לא עובדת אבל אני פשוט לבד נטו וזה הורג אותי נפשית אפילו ללכת למשהו אין לי כאן אלוהים אוליי תגידו לי מה אני צריכה לעשותל אני פשוט מאבדת את העקשונות שלי עוד מעט.
אני לא רוצה שבני יפגע אני משתלדת להיות האמא הכי טובה אבל אני מפחדת שבגלל איך שבעלי מתנהג זה יפגע בבני.

אנא בדחיפות מחכה לתשובה

היי
לפני כמה שנים עברתי טראומה קשה בגלל פסיכופט (מבוגר) שתפס אותי אחרי בית ספר וניסה להרוג אותי
הוא אמר לי כל מיני דברים הזויים כמו : "למה צרחת עליי?!
אתה צרחת עליי!!" והתחיל להרביץ לי מכות רצח
הצלחתי לברוח דרך הדלת האחורית של הבניין בזמן שהוא רדף אחריי עד הבית. בקושי הצלחתי להימלט ומאז אני בטראומה קשה לא רק מזה ,אלה גם ממה שבא אחרי זה בבית ספר\ תיכון. כל החיים שלי נהרסו , האופי הטוב והחזק שהיה לי נהרס, ילדים מסכנים שהיו מתחתיי ניצלו את ההזדמנות וטיפסו עליי וכל יום אני חושב מה אני אעשה להם כשאצא מזה .
אני עובר טיפול אבל הוא לא עוזר, אני במצב נואש, כל היום אני בדיכאון וחרדות מרוב הדברים, מבחינה נפשית חזרתי לגיל 3 , כולם נראים גדולים למרות שהם יותר נמוכים וחלשים ממני.

אשמח לקבל עצות לטיפול אלטרנטיבי מכיוון ששום טיפול אחר לא עזר לי.

בני בן13 וחצי לומד בחטיבה תלמיד מצטיין וילד רציני מוקף חברים . בחודש האחרון הוא נכנס לפחדים וחרדות שמפריעים לשלוותו ולשמחת החיים שלו הוא נכנס למחשבות שאולי הוא הומו ולחרדה "ששיתקה אותו" ומשם המשיכו מחשבות סטייתיות על ילדים קטנים,או מחשבה שהוא דוקר את אביו בזמן שינה. הוא לחוץ מאד ואנו כהורים עוד יותר ,הוא ממשיך לתפקד חברתית ולימודית אבל אין יום שלא עוברות לו מחשבות טורדניות ומפחידות שגורמות לו להיות מכונס בעצמו ומבוהל
מעצמו.הוא פוחד להיות לבד ,מתקשה להרדם בלילה .(לציין כי היחסים בינינו ההורים מצויינים ופתוחים וכן היחסים שלנו עם בננו אוהבים וחמים) קבענו תור לפסיכולוגית.מה זה אומר ? איך צריך להתייחס למקרה כזה? בעלי ואני דואגים מאד ומוטרדים .האם זה דבר שכיח אצל בני נוער? האם ניתן לפתור בעיה כזו? ממתינים לתשובה.

זה באמת מקומם לשמוע על זה ובכלל להרים יד על מישהו שלא יכול להגן על עצמו זה בכלל קטסטרופה אבל התגובה של שני היתה לא במקום כל כך, כי אותה אמא זקוקה לעזרה וזה נכון שלא משנה כמה שננסה לרחם עלייה היצר הראשון שמתעורר בנו זה לשלום התינוק.
אז מה שיש לי להגיד לאמא זה שתנסי לחשוב על יום היוולדך בו את היית אותה תינוקת בת שבועיים שנתונה לחסדי אמה, את היית רוצה שיכו אותך?תנסי לחשוב על כך שמישהו היה מכה אותך היום וידייך היו קשורות ולא היית יכולה לגונן על עצמך- מצב לא נעים נכון?
אז בפעם הבאה שאת מרגישה שאת יוצאת מהכלים תנסי לעצור שניה אחת ותחשבי לעצמך שזה שתכי אותה לא יפתור את הבעיה זה רק יעשה אותה יותר גדולה- במצב הכי גרוע אם תכי שוב ילדתך היא בטח תמשיך לבכות ולצרוח ובעצם לא פתרת שום בעיה ואל תשכחי גם את העובדה שיכולים לקחת לך אותה אם תכי אותה שוב.

היי,
אני בת 22 וסובלת מחרדה חברתית ברמה די גבוהה.
אני כבר למדתי לקבל את עצמי בערך כמו שאני ואני כבר לא מתרגשת כשקורים לי דברים כתוצאה מהחרדה הזו, אבל מה שכן אני מאוד מפחדת מהסבירות שהחרדה החברתית קשורה לגנים ואם זה באמת כך אז יש סיכוי שגם בתי או בני לעתיד יחוו את החרדות האלו (אני ואחי לדוגמא ירשנו את החרדה החברתית מאמי).
בכל מקרה אני מאוד לא רוצה שהילדים שלי יקבלו את התכונה הזו שלי.
מה הסכוי שהתכונה הזו תהיה אצל אחד מילדיי?