פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

אז ככה..
אני בת 15(עוד פחות מחודש), אני ילדה חכמה וטובה, יש לי המון חברות ומישפחה אוהבת ותומכת.
למרות כל זה אני מרגישה כל הזמן כבר במשך חודשים שלמות עצב ורא.
אני פשוט כל הזמן עצובה ופשוט לא טוב לי.
אני די מלאה, ואני חושבת שהבעיה המרכזית שלי היא הגובה. אני 1.50...שזה נמוך מאוד מאוד.
כל החברות שלי והמישפחה אומרים לי שזה לא כזה נורא, ושלבחורה זה בדר, אך אני פשוט מייחסת לזה חשיבות גדולה מדי.
אני מרגישה שהעיניין הזה לא נותן לי מנוחה.
אני כל הזמן חושבת על זה.
הלכתי לעשות בדיקה בעצם כף היד ואמרו לי שסביר להניח שאני לא יגבה עוד.
כמו כן יש עצלי עוד בעיה.
אני אוהבת גברים גבוהים יחסית, אבל ביגלל שאני נמוכה מידי זה ניראר מצחיק מהצד.
אני מרגישה לא שייכת למרות שהכי לא נכון.

אני הייתי מאוד שמחה אם תוכלי לייעץ לי טיפה יותר בעיננן, ואולי לענות לי על מס2 שאלות כמו למשל:
*האם בנים אוהבים נמוכות?
*האם להיות נכון זה נורא כ"כ?.?

תודה מראש: סיוני=]

אני משוחרר זה מספר חודשים היה לי שירות צבאי מדהים ממש מילתי מספר תפקידים פיקודיים השתחררתי התחלתי לעבוד ואז התחילו לי הדיכאונות תחושת אובדן בילבול חוסר חשק ומה לא מין מערבולת כאזאת לכאורה מבחוץ אני משדר הכל כרגיל אבל מבפנים אני נקרע אני כל הזמן חושב המח לא נותן לי מנוחה כל הזמן יש לי מחשבות בראש

שלום לכולם
אני בן 24 רווק י
אני מנסה לרשום כאן את הבעיה הספציפית שלי
אבל את האמת אני ממש לא יודע איפה להשים את האצבע
בשנתיים האחרונות אני כל כך מבולבל עם עצמי עד שלפעמים אני מרגיש רע
לדוגמא בתוך תוכי אני יכול להיות אדיש להכול אבל מבחוץ להיתעצבן משטויות
או שיכול להיות לי ימים שאני מלך העולם מצחיק שלם לגמרי עם עצמי וימים שאני רגשני ושקט
וחושב כמה אני לא טוב
אני יודע שלא בדיוק רשמתי פה בעיה ויש שיגידו שלכולם יש ימים טובים וימים רעים
אבל שבן אדם מרגיש שמח הוא יכול לתת לך סיבה אני לא
אודה על עצה או סתם לשמוע מה יש לדעה מקצועית לומר על זה

נכון שאין דרך אחרת מלשכנע את האדם לצאת ממשבר בדרך כל שהיא
ולפעמים מילים עוזרות אבל בדיוק לשנייה ולאחר מכן חוזרים למציאות הקשה של כל אחד מאיתנו יש את החזקים נפשית שיפעלו לטובתם
ולעומת זאת יש את החלשים יותר שהצרות גדולות עליהם בכמה מידות וקשה להם מאוד לראות את האור בקצה המנהרה לכן הם נתלים על כל פיסת מידע שיכול לתת להם עזרה ותמיכה נפשית (פורומים למינהם)
שאני בהחלט לא מזלזלת וההפך הגמור מאוד מברכת על קיומם.
מתוך ניסיון ומשבר נוכחי שאני עוברת במקביל אני נעזרת גם בחברות,משפחה,ונוכחתי לדעת מהר מאוד שלפעמים זה לא תלוי רק באדם עצמו אלא על המון גורמים אחרים שמשפיעים עליו לבצע שינויים
כגון:ילדים,מצב כלכלי, הרגלים, תרבות ועוד..
נכון המשפט "אם אין אני לי מי לי" בתאוריות הכל נשמע יותר יפה וקל
אך במציאות מאוד מאוד קשה לבצע שינוי ולא לכולם יש את הכסף להעזר בפסיכולוג טוב שלא בטוח שגם הוא יעשה את העבודה .
ובכל זאת צריך כל אחד מאיתנו לזכור דבר אחד וחשוב מאוד להאמין שבאמת יש אור בקצה המנהרה ודרכו אפשר למצוא את הדרך לחיים יותר טובים. (וגם את עצמי אני משכנעת גם אם קשה לי כרגע).

שלום אחי אני התחלתי לעבוד עכישו אני מצאתי עבודה דברתי איתך כבר מצאתי עבודה אבל איזה אחת בעבודה צעקה עלי באותו שניהה מזה ירד לי הבטחיון המנלת ראתהה שעבודת צעקה עלי אחרי זה היא לקחה אותי לצד אמרתי לי מקווה שלא נפגעתהה שהיא צעקה עליך זה בגגל שיש לך לחץ אמרתי שלא נפגעתי אבל בתוך הלב אניייי מאוד נפגעתי ממממנה הורדיה לי תבטחון לללכת לעבודה וגם בטעות שפכתי שםם איזה משהו אז איזה אחת אמרה לי אני לא יודעת איך אתה מגיע למצב כזה מה צריךך לגיד להם במצב כזה אני לא יודע עם ליכנס בהםם או שלאא אני מסדתר שם ם אנשים אבל שאני עושה איזה טעות קטנה ישר צעוקים עליייייייייייי

אשתי בת 57 וזוהי הפעם השלישית שהיא בחרה לטפל בתאומים שרק נולדו ובמשרה מלאה. איני יודע מה רע לטפל בתינוק אחד? היא טוענת שיש לה שליטה בשני תינוקות, הבנה וזה ממלא אותה והכנסה מירבית. אנו לא סובלים מבעייה כלכלית, וחורה לי לראות אותה חוזרת שפוכה מהעבודה, חושש שלא תקרוס היא פשוט מתעלה על עצמה. מה היא רוצה להוכיח בזה גבורה? מועורכת יותר???גם אם היתה צעירה יותר זוהי עבודה לא קלה ומאד אחראית לטפל בזוג תינוקות שכמעט פגים. וכל כך הרבה שעות. לנדנד לה שתרד מיזה היא לא מוכנה לשמוע, זו היתה בחירתה, ומצד שני קשה לי לראותה חוזרת גמורה מהעבודה. מה דעתכם ותודה.

שלום!

אני עובדת במקום עבודה כלשהו, משרד קטן. יש לי שני בוסים (גברים). אני בהיריון ראשון (אבל רווקה). אני אמורה להודיע להם על הריוני - אבל משום מה אני מתביישת, נבוכה, פוחדת מהתגובה שלהם וכו'... מה עושים? אני כל הזמן חושבת על זה, איך להודיע להם? למי מהם? מה להגיד?

יש לכם עצה?

אני לא יודעת היכן להתחיל, הכל כל כך קשה ,אני לא צעירה יש לי בעל יש לי ילדים בוגרים אבל בכל זאת אני בודדה לא מצליחה לתקשר עם בעלי הוא אדם אגואיסט שחושב רק על עצמו, הוא חלה לפני כמה שנים ומאז החליט שהוא לא יכול לעשות כלום לפרנסתו ושעלי לפרנסו ולעשות הכל לבדי לדאוג לו כל כך קשה לי אין לי חברות היכן לשפוך את הלב קשה לי גם מפני שאני מפרנסת לבד ועכשיו גם עלי לעזוב עבודה ולחפש משהו חדש שזה לא פשוט בגילי לא יודעת מה לעשות מיואשת, וזקוקה לתמיכה מאד.

תודה על העזרה
ומקווה שאמצא את מבוקשי

יש כמה חברים טובים והקשר הוא טוב ובטח שזה עוזר רק שזה לא מספיק
גם להם כאנשים צעירים יש שאלות וחיפושים ולא תמיד הם מבינים כמו שמבוגרים מבינים החוסר שלי הוא במסגרת משפחתית מחבקת אמיתית לא בחברים.

אני בטוחה שיש עוד אנשים כמוני שמתביישים לבקש עזרה חלקם חוזרים בשאלה חלקם יתומים חלקם מנותקים ונשארים עם הסבל והייסורים וחבל אם אפשר להרגיש טוב ולהיות שייך חלק ממשהו
של חום ואהבה.

אני מכירה מישהי כזו דרך אחרים שמשפחתה ניתקה ממנה ליפני שנים
היא נמצאת עם בן זוג כבר שנים רבות שניהם לא נישאו היא כיום בשלבי גסיסה ולא מתפקדת ומבלה את זמנה בבתי חולים ובבדיקות ולמרות שהיא במצב כזה המשפחה לא יוצרת קשר ומתעניינת בשלומה
מי שדואג לה הוא בן זוגה מה היה קורה לולא הוא היה שם.

שלום, רציתי לשתף אתכם בתחושות הקשות שלי ואולי יש למישהו עצה כלשהי בשבילי. אני בת 55 ונשואה לבעל אלים וכעסן, אני אוהבת אותו ולא מעוניינת להיפרד, בגלל הסיבה הזו ילדי ניתקו איתי את הקשר, הם טוענים כי הם לא מוכנים לראות אותו ולשמוע עליו ולכן הם לא באים לבקר כלל. אני לא נפגשת איתם בעצמי כי בעלי מסיע אותי לכל מקום והם לא מוכנים שהוא יבוא אליהם והם טוענים שאני צריכה להיותיותר עצמאית, אבל איני רוצה לפגוע בבעלי ולהסתכסך איתו ואפילו לומר לו שהילדים לא מוכנים לראות אותו אלא רק אותי

תודה על התשובה רונן אבל אשמח אם תעזור לי למצוא קשר עם משפחה בצפון

שאוכל להתחבר איתה ולמלא את החלל החסר כי זה לקח לי את הכוח ואני תשושה ועצובה

להיות לבד חברים זה לא מספיק הם לא יכולים לעזור

אני ממש זקוקה לקשר עם המשפחה שלי זה לא הולך זה כמו לדבר עם קירות שנים אני מנסה זה לא הולך הם רק מורידים אותי למטה.

אני ממש מתחננת זה כל כך חשוב לי ואני לא יודעת איך למצוא כזו

זו הסיבה זה הכי קשה לי עכשיו

זה טיפול יותר טוב מפסיכולוג ופסיכיאטר

שלום לכם אתמול אני וחבר שלי יצאניו לסתובב וגם הלכנו לחפש עבודה אז מצאנו איזה עבודהה בקיצורר אנננו נכנסו למקום וחבר שלי דבר אמר לו שאנחנו רוצים לעבוד פהה אני התבישתי לדבר לגיד לוו גם דברים אין לי בטיחון לדבר אאניי מתבישש איך אפשר לחזיר את הבטחיון כי פעם לא היתי מתביש מכלום היתי מדבר חופשי והכול עכישו אני חסר בטחוןןן חבר שלי בגגל שהוא דבר עם בעל המקום חבר שלי אמר לו דברים ספר לו על עצמו והכולל הוא בחור פתוח ואני התבישתי לדבר אז עכישו רק הוא עובד שם ואניי לא רק בגגל שהוא דבר ואני התבישתיי זה מבאסס שאין בטחיון לבנאדם הוא לא יכול לסדתר בחים בככל אני מתביש לעבוד מתביש לללמוד הכולל מה עושיםם תנו לי כמה הצעות להיות פתוח עם כולם ולא לדביש לדבר ליד אנשיםם

אני בת 27 ובתקופה זו עוברת קשיים נפשיים במשפחתי הייתה אלימות
מצד אבי ולכן יש לי איתו נתק מגיל צעיר אימי הסתגרה ובקושי אנו מדברות ואחיי נשואים ואח אחד מתקשר פעם בשנה והוא הפנה לי עורף כשלא היה לי היכן לגור לישון חברים קצת עזרו לי אבל כמה אפשר לבקש זה לא נעים.
וכך נדדתי מדירה לדירה מעבודה לעבודה הכל לבד לבד לא יכלתי בגלל חוסר בכסף לטפל בשיניים שלי ואני סובלת מכאבים ודלקות.

אני גרה לבד יצאתי מבית אימי עקב מצב כלכלי קשה ובגלל הדכאונות שלה
ואני מחזיקה את עצמי כלכלית בקושי רב דירה ועוד הוצאות ויתרתי על הרבה דברים כדי לשרוד בגלל מצבי הרוח בקושי מצליחה להחזיק מקום עבודה לשרוד כלכלית ולמצוא בן זוגשמחפש בחורה שפויה ועצמאית.

כיום אני בחיפושי עבודה לעובדים סוצאליים אין פתרונות סיוע כלשהו

והדבר שאני הכי רוצה זה קשר עם משפחה לחזור למקום נחמד של שפיות ויציבות מישהו לדבר איתו מצבי הנפשי התדרדר בגלל הבדידות חברים זה לא מספיק גם להם יש את המשפחה והחיים שלהם, האם יש אפשרות שדרך הפורום הזה אני אוכל למצוא משפחה שאוכל לקיים איתם קשר לבוא לפעמים לארוחות שישי רק להרגיש קיימת שפויה שייכת ולא לבד כל כך בעולם מבוגרים שאורל לדבר איתם ולהרגיש שהם כמו הורים מאמצים
אוליי משפחה שכולה שחוותה גם אובדן העצב שלי כל כך גדול והאנרגיות שלי ירודות בגלל חוסר במשפחה.

אני חולת סכיזופרניה 14 שנה. זה הגיע להכל. OCD ופאראנויות ודכאון וכל סוגי הסכיזופרניה. אחרי 19 אישפוזים נשברתי. קשירות ומשברים. איבדתי את כל החברים. 10 שנים אני לא עובדת ואף אחד לא מצליח להרים אותי משם. כשאני מצליחה בחיים אני מקבלת התקף ותמיד מנסה להרגיש מכורה וזורקת את הכדורים בשביל הגבר הבא וגורמת לו לזרוק אותי. אני כבר לא יודעת מה זה לאהוב. החיים שלי סיוט. יש לי גם בורדר ליין ככה שאני לא בדיוק חיה. תעזרו לי אם תוכלו. התייאשתי. עוד לא קיבלתי את זה שאני חולה14 שנה יותר. יש לי פטפוטים בלילה בראש במקום שינה המשפחה רחוקה הבית שומם ואני לבד בלי עבודה כל היום מעשנת סיגריות.. לא האמנתי שאגיע למצב כזה. תמיד חשבתי שאני אהיה כוכבת. המציאות לא רק שאני לא רואה אותה הורסת אותי. הדכאון מחמיר עם אנטי דכאוני. פשוט בן אדם סוג ב'. פעם אנשים כמונו היו מתענים בהם. אני מתעללת בעצמי 24 שעות. וכל זה אחרי שתמיד הייתי מוכה וילדת רחוב. נשבר לי. פשוט נשבר. אין לי כסף לפסיכולוג. מגיל 12 הכריחו אותי להיות מטופלת וזה לא עזר. קשה לי עם אנשי מקצוע. ההורים שלי היו כאלה. על כל גבר יש השלכה והעברה של אבא שלי ותמיד הם דומים לו. אני מרגישה רע נורא ייאוש איום ולא סובלת את עצמי בלשון המעטה. אני שונאת את עצמי. שלא ישקרו ויגידו שאני יפה מיוחדת. אני חולה רעה ומכוערת בנשמה. והיה לי את אלוהים כל החיים אבל זה היה חבר דמיוני. איבדתי הכל. אין לי סיבה להמשיך. את כל התפילות מכירה בעל פה נתתי שעורי תורה לבנות במחלקה סגורה קראו לי מבני ברק צדיקה. והכל שקר. וכל דבר סרט של שעות ולאף אחד אין כח אליי אבא שלי הביולוגי אומר שכלום לא יעזור לי. תנסו לעזור לי אני דומעת מרב כאב. מקווה שאני במקום הנכון. אולי יגיע גלגל הצלה. תודה.

שלום רב,
להלן מצבי: אני שוקלת כ90 קילו (160 גובה), כעת אני מובטלת, גרה אצל אימי (אני בת 29), ואני מתקשה מאוד למצוא בן זוג.

כבר 4 שנים שאני מחפשת באתרי היכרויות ובחוץ, ועדין לא מצאתי בן זוג.
הבעיות שתיארתי גורמות לי לתחושת יאוש יומיומית. האם עלי לנסות כדורים? אשמח לקבל המלצה מה עלי לעשות?
תודה רבה