פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום יוסי,
איני יודעת על אלו פתרונות אחרים אתה חושב..

קשה לי להתייחס לשאלתך, ראשית כיוון שבני אדם אינם 'תגית פסיכיאטרית'.
כשמדובר בהפרעת-אישיות - יש סוגי הפרעות-אישיות שונות, רמת-החומרה של ההפרעה יכולה להיות גבוהה/נמוכה' ועוד גורמי שוני בין הפרעות-אישיות וכמו כן בין בני-אדם מבחינת הכוחות/החולשות שלהם.
אם קיבלת [אתה או מישהו ממקורביך] אבחנה של 'הפרעת-אישיות' עם המלצה לפנות לטיפול ספיכולוגי - זכותך לחזור אל מי שנתן את האבחנה וההמלצה ולבקש הסברים נוספים. תברר גם איזה סוג של טיפול מומלץ, גם בטיפולים-פסיכולוגיים יש וריאביליות.

כל טוב,

שלום רעות,
תודה על הפידבק החיובי, נעים לי לשמוע זאת.

מאוד קשה לשפוט סיטואציה בין-אישית כששומעים צד אחד.. ולכן איני יכולה לחוות דעה על ההתנהלות המקצועית כפי שאת מצפה ממני, וגם אין זה מסמכותי.
אתרכז בקונפליקט שלך ביחס לפסיכולוגית, כפי שעולה מתיאורך.
מחד, את נהנית ממה שזורם אלייך, מה'מזון' שאת מקבלת ממנה. מאידך את חוששת שמא המזון אינו באמת ההזנה נכנוה.. אולי לעתים לא מצליחה 'להתחבר' ולעכל את המזון הזה, מרגישה מוצפת [יותר מדי .. כולל הארכת השיחות מעבר לזמן].
את תוהה אם מדובר ב'העברה' שלה. ובכן, העברה היא בדרך כלל תהליך דו-סיטרי, וייתכן שמשתחזר כרגע בטיפול, וגם בקונפליקט שלך, משהו שאפיין את הדרך בה גידלו אותך.. במיוחד כיוון שאתן בתחילת טיפול, בונות את המרחב הטיפולי.

מדדוע שלא תעלי תהיותייך בתוך הטיפול? אשת מקצוע מיומנת תדע כיצד להתמודד עם זה, וזה יכול לקדם את הטיפול שלך.

כל טוב,

שלום ורוניקה,
מתיאורך אני מתרשמת שהקושי העיקרי שלך הוא לחוש נוחות והנאה בסיטואציות בין-אישיות, חברתיות או אינטימיות. הקושי הזה מלווה אותך שנים רבות.

אין ביכולתי להעריך עד כמה מדובר בפגם אישיותי שכן/לא ניתן לתיקון. יש אנשים שהם פשוט 'כאלו' אך עליהם ללמוד לחיות עם זה טוב יותר ממה שאת מתארת. ולעתים ניתן לתקן קושי זה בטיפול פסיכולוגי, במיוחד לאור העובדה שאת מאוד צעירה, וזה בדיוק הזמן לתיקונים כאלו..
אני ממליצה שתפני לפסיכולוג, הן להערכה והן לטיפול. כדאי לך לעשות זאת, משום שקושי הזה עלול להפריע לך בחייך, הן בתחום החברתי והן בתחום בניית זוגיות ומשפחה.

בהצלחה,

שלום דנה,
התופעות שאת מתארת אמנם ניראות בתחום של דכדוך.. חרדה... התקפי פאניקה. גם התרחישים השחורים שאת בונה בראש [לגבי מחלות שאת עלולה ללקות בהן ] מאפיינים דכדוך.
את כותבת שאת "מתביישת לספר על כך".. אינך היחידה שוסבלת מסימפטומים של דכדוך וחרדה, הסטטיסטיקה אומרת שכל אדם סובל מהתקף דיכאון חריף לפחות פעם בחייו. אבל צרת רבים אינה נחמה.. חשוב לטפל בבעייה.
עפ"י תיאורך הסימפטומים מחריפים כשאת נשארת לבדך, ואני מניחה שהחופש הגדול שהחל בימים אלו החריף קצת את המצב. כדאי לך ערוך תכניות לתקופת החופש, כך שלא תישארי חסרת מסגרת, עיסוק ובעיקר קירבה לאחרים למשך תקופות ממושכות. בנוסף, האם חשבתם על טיפול פסיכולוגי? טיפול כזה יכול לעזור לך ללמוד לווסת את עצמך יותר טוב.

הרגישי בטוב,

שלום צ'ארלי,
אני משיבה לפניות בפורום בהתנדבות, בזמני הפנוי ובסדר שנובע משיקולי המקצועיים. אם יש משהו דחוף ניתן תמיד לפנות לייעוץ באופן פרטי [מה גם שהייעוץ בפורום הוא ראשוני ואינו מחליף ייעוץ פרטני] .

חוסר הסבלנות שלך כלפי עצמך ["האם נכשלתי בחינוך.."] אולי בא לביטוי גם כלפי בנך המתבגר, ועלול להחריף עימותים ביניכם.
כדי שתוכל לטפח יותר סבלנות כלפיו אנסה להסביר מהו 'מתבגר', מהו 'גיל המעבר' הזה. במובנים אחדים המתבגר הוא תינוק בגוף של גבר.. יש פערים בתוך המתבגר בין הבנה קוגניטיבית. שהיא וודאי יותר משל תינוק לבין מצב פסיכולוגי לא יציב. ההורמונים המשתוללים 'מחרפנים' אותו.. השינויים החריפים בהתפתחות הגופנית מבלבלים וקשה לעכלם. מאוד מבלבל ומעייף להיות נער מתבגר! בעיקר בחלק האמצעי של גיל ההתבגרות בו כניראה נמצא בנך [זה לאו דווקא עניין של גיל.. לכל אחד קצב משלו. אתה יכול לקרוא על כך יותר באינטרנט]. בנוסף קיים הצורך בהגדרה עצמית מחדש ולכן מרדנות כלפי ה'מימסד' והסמכות - מרדנות שעלולה להחריף בסביבה הורית נוקשה מדי.
אין זה אומר שעליכם לוותר לו בכל עניין. בנוסף עליכם להיות עם יד-על-הדופק שלא יתפתחו מצבי דכדוך.. שימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים.. או התחברויות חברתיות לא-רצויות..

כשתשרדו שניכם את התקופה הזו - יהיה לך את החבר הכי טוב !

קודם כל, אל תהיה מיואש, חייך אל העולם והעולם יחייך אלייך בחזרה. שנית אם אתה שואל אותי, תפיסת עולמך שגויה. גמני הייתי בדיכאון וחרדות זמן מה, הכל עובר, תלוי מה הם רצונותייך האמיתיים. Good luck

שלום לך,
בדבריך ניתן לזהות שני מאפיינים של מתבגר שטרם סיים את תהליכי הבשלות של גיל ההתבגרות [אגב, אינך בן ה - 40 היחיד שסובל מתופעה זו, ההתחלה והסיום של 'גיל ההתבגרות' מתרחשים בגילאים כרונולוגיים שונים, לכל אדם קצב משלו].
מאפיין התבגרותי אחד הוא הדיכאון והיעדר בחירה בחיים, אותה תפיסה שהעולם לא ראוי לחיות בו... המאפיין השני הוא המאבק שאתה מנהל כנגד הוריך והציפיות שלהם. אינך מזדהה עם הציפיות שלהם, אך גם אינך אדיש כלפיהם - הרי אתה תלוי בהם מבחינות שונות [כמו מתבגר].
אתה כותב שאתה סובל מדיכאון וחרדות, ואני מניחה שאתה מקבל טיפול תרופתי.. אך האם אתה גם בטיפול פסיכולוגי? טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לך להשלים תהליכי גיל ההתבגרות ולחיות באופן יותר שלם עם עצמך ועם הסביבה וציפיותיה.

הרגש בטוב,

שלום דנה,
מזל טוב על התינוקת החדשה. את עוברת תקופה מיוחדת, אימהות בפעם הראשונה. הרבה דברים חדשים להסתגל אליהם.. וייתכן שגם צורך בהגדרה מחדש של עצמך.

את שואלת האם את "צריכה" להתחיל טיפול.. לי נשמע שאת רוצה להתחיל טיפול, כמקום בו תבררי את עצמך לעצמך, תתיחסי לקצוות 'לא-סגורים' בהיסטוריה שלך. ייתכן שהרצון הזה שלך קשור לאחריות החדשה שאת חשה כאם, רצון ליצור בתוכך מודל אימהות מוצלח יותר ממה שחווית בעצמך, רצון להיות מודל מוצלח לבתך..

מצאי באיזור מגורייך פסיכולוג/ית עם התמחות קלינית. בתחילת הקשר רצוי להגדיר יחד מטרות, ויש לקחת בחשבון שטיפול המאפשר שינוי אורך זמן מה..

בהצלחה!

אני לא גרה בארץ, אלא בחו"ל, בלונדון.
האם יש אפשרות לקבל המלצה על פסיכולוגית בלונדון?

אני מנועה מלתת המלצות שמיות בפורום [מעבר לכך שאיני מכירה אישית את הנפשות הפועלות בלונדון ]. רצוי מאוד שיהיה מדובר בפסיכולוג קליני עם גישה דינמית.
קבלי מספר המלצות דרך חברים.. חפשי במאגרי מידע מתאימים.. ואח"כ הרשי לעצמך לדבר בטלפון עם כמה פסיכולוגים ולהתרשם מה מתאים לך, מעין
window-shopping . מותר להקדיש לחיפוש החשוב הזה מעט מאמץ...

בהצלחה,

שוב שלום מאיה,
יש לך בערך שתי אפשרויות: האחת היא להמשיך לחשוב שיש לך משפחה איומה.. שלמצב אין תקנה...ולהמשיך לקטר [בפורום זה.. בפורומים אחרים.. .סתם באוזני חברות על כוס קפה..] בקיטור זה את מן הסתם מבשלת ומנפחת עוד קצת את ההתמרמרות שלך , בין אם היא מוצדקת יותר או פחות.
האפשרות השנייה היא לנסות לעשות שינוי - וזה בוודאי קשה לבד, ומצריך עזרה מקצועית, כפי שהמלצתי בתגובתי הקודמת. אולי אחרים במשפחה [שאף להם - אל תשכחי! - רגשות התמרמרות משלהם] לא ישתפו פעולה, אך לפחות תוכלי להרגיע עצמך ולהפסיק להתבשל עם הנושא. ואולי כן תזכי לשיתוף פעולה, ולו עם אחדים ממשפחתך, ותצליחי להעניק לבנותייך חווייה משפחתית בריאה יותר.

הבחירה היא שלך..

שלום דנה,
ייתכן שהתופעה הפיזיולוגית-רפואית שחווית היא 'חמיצות' או צרבת. כיוון שזה כבר קרה לך בעבר כדאי להתייעץ עם רופא משפחה, אולי גם דיאטנית, לגבי הרגלי האכילה שלך.
תחושת הצרבת היא באמת לא נעימה, אף כי לא ידוע לי בדרך כלל שצרבת יכולה להתפתח עד כדי חנק. אך את לדברייך חרדתית - ולכן, בנוסף להתייעצות עם רופא משפחה, רצוי שתפני לטיפול פסיכולוגי כדי לפתח יכולת טובה יותר לויסות עצמי.

הרגישי בטוב,

שלום אלה,
את מתארת חוויית-חיים מאוד לא נעימה.. כדי שאנסה לענות יש לי שאלות -הבהרה:
- האם המשפחה נמצאת בטיפול כלשהו - אם במסגרת מחלקת הרווחה בעיר, או טפול נפשי כלשהו - ?
- האם את עצמך בטיפול רגשי/נפשי [אם ע"י יועצת ביה"ס, או פסיכולוג] ?
- מה פירוש 'דוחפת אצבעות' ?

המשפחה שלי לא נמצאת בטיפול.
אני גם לא נמצאת בטיפול.
דוחפת אצבעות- דוחפת אצבעות לגרון ומקיאה בכוח.
המשפחה שלי משחקת אותה יותר מידי מושלמת, אפילו שעכשיו אנחנו נמצאים בבעיות כלכליות המשפחה משדרת שלא, אני מתכוונת שעד לפני שלוש שנים היה לנו הרבה כסף ועכשיו יש בעיות, רבים מידי פעם על דברים ובגלל מה שכולם משדרים זה נראה כאילו שום דבר לא השתנה.
חשןב למשפחה שלי מה שחושבים עליהם.
עכשיו, אחרי שאח שלי הרביץ לי שוב הוא כעס על אמא שלי שהיא בדקה מה קרה איתי ושהיא מדברת איתי בכלל אז עכשיו אף אחד לא מדבר איתי.
אני יודעת שהוא לא בסדר, שהוא חולה אבל זההורס לי את החיים, זה הורס לי את הרצון לחיות. במקום שהבית שלי יהיה המקום המוגן שלי למרות כל מה שקורה לי זה המקום שהכי הורס לי את הלב, לפעמים אני ממש מרגישה כאבים בלב , כאבים אמיתיים וזה בגלל שמה שהם עושים מכאיב לי, הם משאירים אותי לבד בעולם ועכשיו כשאני הכי צריכה אותם הם רק מחמירים עם זה, המצב הולך ומחמיר. אח שלי מרביץ לי ליד אמא שלי, לפני לא הרבה זמן הוא הרביץ לי וירד לי דם מהאף (הרבה) ואמא שלי הלכה לראות אם הוא מסדר בזמן שאני הייתי סגורה במקלחת בהתקף של פאניקה כשנוזל לי הדם באף, הייתי בטוחה שאני אמות מחוסר בחמצן כי מהפאניקה לא הצלחתי לנשום.

שלום אלה,
בתוך חווית החיים הלא-נעימה שאת מתארת יש שני דברים חמורים במיוחד, מטרידים, שמצדיקים התערבות מבחוץ:
אחד, אסור לאף אחד כולל אחיך להרים עלייך ידיים! בין אם זה נובע ממחלה שלו או "סתם" איבוד שליטה שלו - כך או אחרת - אסור לאחיך להרים ידיים !! קוראים לזה "אלימות במשפחה", ויש לערב בכך מיידית גורמים מבחוץ. אני מתפלאה שאימך אינה מטפלת בכך, כולל מדוע אינה פונה למשטרה.
הדבר השני שמצריך התערבות - התקפי הפניקה, 'דחיפת אצבעות' והקאה.. את מאוד במצוקה וחשוב שתקבלי בהקדם תמיכה נפשית. וגם כאן , אני מתפלאה שאימך אינה דואגת לכך שתקבלי עזרה מקצועית מתאימה.

נדרשת התערבות מבחוץ - ואני מציעה שנעשה יחד תכנית פעולה. ראשית, האם ניסית בעבר לערב גורמים כלשהם מחוץ למשפחה? ושנית - אל מי את מרגישה שאת יכולה לפנות בעצמך כיום, ובהקדם?
[הנה כמה אפשרויות:
קרוב משפחה כלשהי - דודה וכדו'. - שיעזרו לך להתלונן במשטרה, כדי להפסיק את האלימות של אחיך כלפייך.
מישהו שאת סומכת עליו בצוות בה"ס - המחנכת.. יועצת.. פסיכולוגית ביה"ס.. למרות שזו חופשה יש תמיד עם מי לדבר.
רופא המשפחה בתור כתובת ראשונית שתפנה אותך הלאה..
עו"ס בקהילה.. ].

אני ממתינה לתשובות ממך,

ברוב הערים יש מרכז או גוף כלשהו שעוסק במניעת אלימות במשפחה. אם את רוצה את יכולה לכתוב לי מהי עיר מגורייך ואנסה לברר עבורך להיכן בדיוק עלייך לפנות.

שלום אבי,
יש לי מספר שאלות- הבהרה לפני שאנסה להשיב לך:
בן כמה אתה?
האם חווית תחושות אלו בעבר?
האם אתה - כיום או בעבר - בטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי?

שלום מאיה,
אינכם חריגים - לצערי הרב. אני מזכירה לך שאחד המחזות הידועים ביותר - 'רומיאו ויוליה' - מתאר את האומללות הנובעת מסכסוך משפחות. ולא רק בספרות, גם במציאות יש משפחות שהרגלי-החיים שלהן כמשפחה, ו'הנחות-היסוד' שלהן לגבי משפחתיות, אינם תקינים - וזה גורם לסבל... ועלול להיות מונצח אח"כ הלאה בהרגלים-המשפחתיים שבנותייך תטפחנה.

בכל אופן, 'צרת רבים' בהחלט איננה נחמה. יש לשאוף לתקן את המצב, ולא פעם צריך לשם כך עזרה מקצועית. אולי יש דברים שאתם - את ובעלך - יכולים לעשות [ואולי גם אתם תורמים למצב בלי יכולת שלכם לראות את 'הנקודה העיוורת' שלכם זאת ולגרום לשינוי]. ייתכן שפסיכולוג עאו עו"ס בקהילה יכולים לעזור. אם יש סכסוך על משהו ברור - לפנות למגשר..

בהצלחה!

על מנת שאנסה להתייחס ולענות - שאלות הבהרה אחדות:

בן כמה החבר?
מי קבע שהוא צריך פסיכולוג?
לצורך איזה עניין נדרש לו הפסיכולוג?
מדוע החבר אינו מחפש בעצמו?

שלום קורין,
לא כל דבר ניתן למיקום על הרצף של 'פתולוגיה' או נורמליות, ואין לי מידע סטטיסטי לגבי אהבת-תינוקות אצל בנות 22.
האם מדובר ב'בעייה'? אין לי אפשרות לקבוע זאת. ייתכן שכאשר תתקרבי להפיכתך לאם תחושתך כלפי תינוקות תשתנה מעצמה.. מאידך, ייתכן שחוסר הסבלנות הנוכחי שלך לתינוקות קשור לדברים נוספים אצלך שרצוי לא להמתין ולטפל בהם כבר עכשיו [ובהזדמנות זו גם לברר מדוע בכלל נושא האימהות מטריד אותך כבר עכשיו.. האם מה שמטריד זה 'אימהות' או 'נשיות'.. או 'מיניות'..].

כדאי שתתיעצי עם פסיכולוג באופן פרטני,

כל טוב,

שלום מאי,
אני שומעת אותך מוטרדת מאוד, וחשה 'אשמה', בגלל נשיקה.. הבעייה היא כנראה נטייתך לחוש אשמה, דבר שמאפיין נפגעות הטרדה מינית.
טוב שאת בטיפול פסיכולוגי , כנראה הנושא החשוב בטפול שלך הוא הפחתת רגשות האשמה!

הרגישי בטוב, בהצלחה בטיפול