פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

אירית שלום
סיימתי טיפול של 3 שנים אצל פסיכולוגית קלינית. הטיפול הסתיים בשל אילוצים (מעבר שלי לחו"ל). במשך כל הטיפול הסתייעתי בפסיכולוגית גם בין הפגישות: שיחות טלפון, הודעות SMS. הפסיכולוגית הצליחה להרגיע אותי והקשר בין הפגישות עזר לי עם הפרעת האכילה ממנה סבלתי. כשהרגשתי צורך לבלוס ולהקיא, יצרתי איתה קשר ובמרבית המקרים, הקשר איתה מנע ממני לבלוס ולהקיא אבל עכשיו כשאני נטושה, שוב פעם גובר הצורך לחזור להרגלים של פעם, כלומר, לבולימיה. בן זוגי אמר שהטיפול לא היה טיפול טוב מכיוון שהוא גרם לי לפתח במטפלת תלות ועכשיו כשהיא לא בתמונה, אני אבודה. האם הוא צודק?
כשהייתי בטיפול, סה"כ היה לי טוב ותפקדתי טוב (כמובן היו נפילות אבל היא הייתה שם על מנת לתפוס אותי). מה דעתך? האם הגיע זמן שאתבגר?
תודה לך וחג שמח

שוב החג מגיע ויוצאת לחופשה כפויה של עשרה ימים ללא עבודה שתחזיק אותי מתפקדת בכאילו. כועסת על כל מה שאין לי ומעולם לא היה לי: ביטחון עצמי, אהבה עצמית, חברים, משפחה, אהבה, צחוק ומגע של ילד, שלווה נפשית ורוגע אמיתי.

ומסביב....כולם מתכננים תכניות לבלות עם המשפחה, לנסוע לחו"ל ונדמה שאין גבול למשפחתיות נוטפת הדבש... ואני...אמשיך להתבונן בעיניים כלות בכל אשר ביקשתי לי פעם, לפני שנים, אך בתוכי ידעתי שאל הארץ המובטחת לא אגיע.

כבר שנים לא יכולה לשמוע את הביטוי "חג שמח". אין לי חג והוא בטח לא שמח.
סתם סדרה ארוכה של ימי בדידות לא מזהרת ללא מפלט.

שלום,
במהלך שנים ארוכות היו לי הרגלים שבאו בתקופות, חלק כבר נפסקו וכו'. מדובר בהרגלים כל כך מוזרים שלא סיפרתי לאף אחד וגם לא ראיתי צורך לספר. למשל, הייתי נוהגת לגרש את ראש ולאכול את העור שיוצא או למשל בעיקר כשהייתי קוראת ספרים או חומר של הלימודים הייתי מורחת את העור על הדפים. או מתעסקת עם השיניים ומורחת את מה שהיה יוצא מהן. בכלל, היתה לי נטייה להריח דברים (חלק עד עכשיו), למשל אוכל שהיה יוצא לי מהגרון או לכלוך שהייתי מוציאה מתחת לציפורניים ברגליים. בעבר היתה תקופה די קצרה לדעתי שהייתי עושה לעצמי דלקות בעיניים על ידי גירוד השיניים והכנסה של מה שיוצא לעין (כמו שאומרים תמיד בצבא לעשות כדי לקבל גימלים), פשוט ניסיתי את זה, דחפתי גם חתיכות של עור לעיניים, וכשהית לי דלקת הייתי מריחה את המוגלה שהיתה יוצאת. בכלל יש לי נטייה להריח את כל הדברים האלה (מורחת מתחת לאף ומריחה). פעם גם תשלתי שיער מאזור קטן בראש ופעמיים בחיי היו לי קרחות קטנות ונקודתיות בגלל זה. בנוסף כבר תקופה שיש לי התעסקות מוגזמת עם האזניים. זה התחיל בניקוי אזניים ובחינה של מה שיוצא אוחר כך עבר לדחיפת של צמר גפן והוצאתו. לאחר מכן התחלתי לדחוף לכלוכים שהיו יוצאים לי מהאף כי אהבתי את התחושה של הנפילה של זה בתוך האוזן וההתעסקות עם זה. וגם במשך שנים לא הקדפתי לצחצח שיניים.
זה נשמע מכל מה שאמרתי שאני משוגעת. אבל מבחוץ אני נראית רגילה לגמרי. אני לומדת כרגע תואר שני במקצוע שבקיץ האחרון סיימתי את התואר הראשון שלו וקיבלתי רשיון לעבוד בו. אני בקשר זוגי עם בחור מדהים כבר שנה וחצי ואתמול איכשהו הכל יצא ממני והעולם שלו התהפך. הוא לא יודע איך לעכל את כל זה ואני לא יודעת עד כמה אני לא נורמלית. אמרתי לו שזה לא שכל היום אני עושה את כל הדברים האלה, היו דברים בעבר, דברים שקרו לפעמים. העניין עם האזניים והשיניים נמשך עד אתמול וקיבלתי החלטה להפסיק. אני אציין שיש לי גם הרגלים קטנים של סידור דברים על השולחן בצורה ישרה, סידור של השמיכה על המיטה שתהיה ישרה, סידור של הכריות (לא דברים שמונעים ממני לתפקד, אלא כמו מן אובססיות קטנות). אני לא יודעת מה לעשות, שנינו בהלם ולא יודעים איך להתמודד עם המצב. לדבריו הוא לא מכיר אותי ואני מרגישה שאני מאוד נורמלית מצד אחד, אבל מצד שני היו לי את ההרגלים האלה עד אתמול ואני לא יכולה להתעלם מהם. בעיקר כשהכל יצא החוצה. אני לא יודעת עד כמה יש עוד אנשים עם הרגלים מוזרים כאלה ועד כמה המצב שלי חמור.
אני לא יודעת מה לעשות... ביניים אני אבודה והקשר שלי בסכנה נוראית כי אני לא יודעת איך להסביר לחבר שלי את זה והוא מצדו בהלם ולא יודע איך לעכל ולהתמודד עם זה.
בבקשה, אני חייבת שמישהו יגיד לי עד כמה אני לא נורמלית.
תודה רבה!

שלום,

אני לא בטוחה שזה המקום הנכון אבל אשמח לקבל סיוע בתחשות שאני חשה כרגע. הייתי בזוגיות ב-4 שנים האחרונות והיא הסתיימה לפני 4 חודשים בצורה מאוד דרמטית. הזוגיות כללה שנתיים בהם ניהלנו קשר מרחוק ועוד שנתיים בארץ שגרנו ביחד. הכל היה מדהים בתקופה שניהלנו קשר מרחוק והמשיך ככה גם כשעברנו לגור ביחד. בן זוגי מצא עבודה במהרה, יצאנו הרבה וראינו את עתיד משותף ומאושר ביחד. ידעתי שבן זוגי נוטל כדורים פסיכאטרים בעקבות משבר ודיכאון שהיה לו בעבר אך לא ידעתי שכמה חודשים אחרי שהגיע לארץ הוא הפסיק את התרופות על דעת עצמו (כנראה שהרגיש טוב ושהוא לא צריך אותם יותר). מרגע זה הדברים הידרדרו לאט לאט. הוא פוטר מעבודתו, הפך להיות מסוגר, היה עצבני, חסר מצב רוח ועוד. אני לא אספר פה הכל אבל הוא הפך להיות מבן אדם מפנק ואוהב לאדם קשה ולבסוף גם אלים לפעמים. כנראה שהכדורים הפסיכאטרים נועדו להפרעה נפשית בציר הפסיכוטי ולא רק הדיכאוני. לאורך התקופה הזו (כשנה+) ניסיתי לתמוך בו ולעודד אותו לפנות לטיפול ולהתמודד עם הקושי (גם עלייה וגם הרקע הקודם) אך לא הייתי מושלמת. אני מרגישה עכשיו שלפעמים לחצתי יותר מידי, כעסתי יותר מידי, הגזמתי, לא מספיק הבנתי ויצאתי מגדרי בגלל דברים שבדעיבד נראים לי ממש לא חשובים. העזיבה שלו הייתה דרמטית כי משפחתו רכשו לו כרטיס טיסה (מבלי ידיעתי) וכעבור יומיים הוא עזב ולא יצר איתי קשר מאז. עכשיו, 4 חודשים אחרי, אני מרגישה ממש רע. אני עצובה על זוגיות ואהבה גדולה שהייתה שנהפכה למשהו כ"כ רע ואני מאשימה את עצמי בהרבה דברים שיכולתי לעשות או להימנע מלעשות. קשה לי. אני עצובה בשבילו וגם בשבילי. אני בת 29, עובדת, משכילה ונראית טוב אבל שום דבר לא ממלא אותי ליותר מכמה דקות. שום דבר כבר לא מעניין אותי ואני לא מפסיקה לחשוב על מה שקרה. קיים בי רצון למות אך לא אעשה שום דבר. אני רק רוצה לישון ולא לקום אך לא אעשה לעצמי משהו כי זה יפגע בהורי. אני לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה שהסביבה שלצידי מצפה ממני להמשיך הלאה ולא מבינה מה אני "נתקעת שם" (כועסים עליו על זה שהוא עזב ככה). אף אחד לא יודע את כל הסיפור ואם ידעו עוד יותר לא יבינו אותי. פשוט רע לי ואין לי כוח לעשות כלום. אני בוכה כל יום אבל משדרת שהכל בסדר ליד אנשים. מצטערת על הסיפור הארוך, הייתי חייבת לכתוב למישהו.

יש בחור שאני מכירה והוא רואה את עצמו בעיקר.
זאת אומרת, היו לו חברות בעבר וכולן נפרדו ממנו מאותה סיבה.
הוא מצדיק את הדרך השלו והוא מקובע בהשקפה שלו שהוא צודק.
אני והחברה הקודמת שלו נפרדנו ממנו ( כמו השאר ) מאותה סיבה, התנהגות חלקלקה, לא באמת אכפת לו, הוא מצדיק את עצמו, וכשמסבירים לו שההשקפה הזו מרחיקה אנשים ומוטעית, הוא ניסגר ומתהפך ומתעצבן.

בקיצור, הוא לא רואה איך פוגע באנשים.
מצד אחד, יש לו אגו שהוא שומר עליו, אבל האם זה רק זה?
יש לזה שם..?
מה זו ההתנהגות הזו?
הוא באמת בטוח בדרך שלו ומאמין שהוא לא טועה.
ולמשל הוא רב במשך שעה שלמה עם החברה הקודמת שלו ( שלטענתו שיקרה שאמרה שהיא זו שהתרחקה ממנו בגלל ההתנהגות החלקלקה, המילים באוויר, אומר שהוא אוהב ולא באמת מראה ).. הוא רב איתה על זה שהוא זה שייבש אותה ולא היא איתו ( כי לטענתו היא משקרת )
ולא נראה לי, כי כל מה שהיא אמרה הגיוני, הוא לא הגיוני בשום צורה, ועד עכשיו שום קשר עם בחורה לא הצליח לו בגלל זה.
וזה בוודאות - שום קשר שלו עם בחורה, לא צלח בגלל הבעיה הזו שלו.
מה זה הדבר הזה?
יש לזה שם?
הוא פשוט מתהפך ומפיל את כל האשמה על הצד השני.
ובצורה פשוט דוחה ונוראית.
מזה?

שלום אני בכיתה ח'. בבית בספר שלי יש ללא ספק הפרדה בין המקובלים ללא מקובלים. יש חבורות חבורות של ילדים.
יש את המקובלים שכולם שואפים אליהם, חבורת בנות ובנים שנחשבים המקובלים.
להיכנס לחבורה זה בהחלט לא פשוט וצריך גם הרבה מזל אבל זה אפשרי.
אני כל כך רוצה להיחשב מקובלת ולשנות את הסביבה שלי.
אני לא ילדה ביישנית, אני מחשיבה את עצמי כלא מכוערת, לא יפה אבל לא מכוערת, יש לי אופי חברותי ואני מאוד פתוחה. אני שלמה עם עצמי.
אני יודעת איך להתחבר לאנשים ולהכיר אותם אבל משום מה פה זה לא עובד לי.
מאז שאני בחטיבה אני כל כך רוצה ושואפת להגיע לשם. אולי בגלל שאני צריכה כל הזמן אישור מהסביבה שאני בסדר,אולי כי פשוט מתחשק לי להיות חלק מזה.
ובגלל זה פניתי לפה.
בתקווה שתוכלו לעזור לי להבין מה לא עובד לי נכון, למה כל כך קשה לי להתחבר, מה בכל זאת אני יכולה לעשות כדי לגרום לזה לקרות ולמה חשוב לי כל כך המעמד שלי בחברה

תודה רבה, רותם

אני פונה אלייך על מנת לשמוע את דעתך ועצתך בקשר לבן משפחה שלי שנמצא במצב קשה מאוד ללא מוצא.

מדובר בבחור בן 40 , רב סרן במילואים , בעל תואר ראשון.
מזה 8 שנים, מאז שסיים את התואר הראשון והשתחרר משירות קבע, הוא גר בבית ההורים, בקושי יוצא מהבית, אינו מחפש עבודה, מנותק מחברים.

מבחינת עבודה, הוא ניסה פעמיים: פעם אחת, אביו סידר לו עבודה בחו"ל איפה שהוא עובד והוא נסע לשם לשבועיים וחזר כי "לא יכל יותר". בפעם השנייה סידרנו לו עבודה בארץ, הוא התקבל, החל לעבוד והתפטר אחרי חודש כי "לא היה מסוגל".

מבחינת חברים, הוא ניתק קשר עם כולם, כי הוא מתבייש במצב שהוא נמצא בו.

מבחינת טיפול פסיכולוגי, הוא הלך לטיפול פרטי במשך כשנה, וגם טופל בכדורים נוגדי דיכאון, אך הפסיק את הטיפול מאחר ולא חל כל שיפור ומבחינה כלכלית לא הרגיש בנוח משום שהוריו שילמו על הטיפול ולא היה טעם להמשיך אם לא חל כל שיפור. לאחרונה הוא החל שוב טיפול במסגרת קופת החולים, אך שוב, ללא תוצאות.

מבחינת ההורים, הם עשו הכול כדי לעזור, אך חוץ מלהעיף אותו מהבית, אין שום דרך אחרת שלא ניסו. הם מפחדים שצעד קיצוני כזה יגרום לו לפגוע בעצמו. מיותר לציין שהמצב בבית לא טוב ויש כל הזמן מריבות וקונפליקטים בקשר למצבו. חברה של ההורים, שהיא פסיכולוגית במקצועה, כבר הביעה דעתה שהמצב אבוד איתו, ורק מות ההורים, חס וחלילה, אולי יוכל לדחוף אותו להתמודד עם העולם.

מבחינת התנהגות, הוא מתנהג לרוב בסדר בחברת אנשים, עד שהשיחה מתגלגלת עליו, ואז הוא מסתגר, מתעצבן וננעל בחדר. כמו כן, יש לו הפרעה מסוימת, שהוא שוטף ידיים כ10 דקות אחרי כל מצב שהיה סיכוי שיתלכלך לדוגמא: אחרי שהיה בחוץ, אחרי ארוחה, אחרי משחק עם האחיינים שלו וכד'.

המסגרת היחידה שבה הוא מתפקד ומרגיש כמו בן אדם נורמטיבי היא שירות המילואים שם הוא עושה חיל, אך הוא לא היה מוכן ועדיין אינו מוכן לשקול את האפשרות לחזור לשירות קבע , מה גם שכעת גילו לא מאפשר זאת. לחברין ליחידה הוא בדה סיפור שהוא כן עובד איפשהו על מנת שלא יסתכלו עליו בעין עקומה.

שאלותיי הן:

1. איך אפשר לעזור לו לצאת מהמצב הזה?
2. האם יש איזושהי דרך שלא ניסינו?
3. האם באמת המצב אבוד? האם צעד קיצוני כמו שהזכרתי יוכל לעזור?

כללי
אני בן 35 נשוי +2 בריא בדרך כלל
נמצא בשליחות בחו״ל מזה שנתיים וחצי חוזר לארץ בקיץ הקרוב.
ככלל אני אדם רגוע ,יורד לפרטים בכל נושא .
להלן מספר אירועים שהתרחשו ב9 החודשים האחרונים:
מקרה 1: לפני 9חודשים
במהלך דיבור עם חבר בארץ חשתי בילבול וחוסר פוקוס למשך חצי דקה .בעקבות כך פניתי למיון ונבדקתי ע״י נוירולוג שקבע שזה לא נוירולוגי בשל העובדה שהיה לי גם כאב באיזור העצם התחתונה של הלחי.בדיקות דם תקינות.ללא המשך טיפול
מקרה 2: לפני 8חודשים
אשתי שהתה בארץ בחופשת לידה אני שהייתי בחו״ל.אשתי הודיעה לי במהלך הלילה שהיה אירוע נשימתי לתינוק (alte) (היום הכל תקין).הרגשתי לחץ בחזה ותחושת מועקה למשך מספר ימים.טסתי לארץ לטובת הבדיקות של התינוקת.ביצעתי לעצמי גם מספר בדיקות כולל Ekg הכל יצא תקין.
במשך חודשיים מאז מקרה זה נמנעתי ממפגשים חברתיים חשתי לעיתים חוסר ריכוז במפגשים שונים
מקרה 3:לפני שבועיים
לפני שנרדמתי שוחחתי עם אשתי על נושאים שונים שקשורים לחזרה לארץ. לאחר שנת לילה קצרה התעוררתי בבהלה ככל הנראה התקף חרדה שכלל הזעה דופק לב חזק ולא מהיר ורעד בגוף. אחרי חצי שעה לערך זה עבר .
במהלך השבועיים האחרונים שהיינו בחופשה בחו״ל.גם במהלך החופשה היו לי מחשבות לא טובות/שליליות
מקרה 4:שלשום
באמצע היום לאחר שכל היום הרגשתי טוב חשתי סחרחורת,לא רואה בחדות,ישבתי .הנ״ל עבר לאחר כ15 שניות לערך.
ביומיום אחרונים חשתי כאב חד בבוהן ימין ושמאל לסירוגין סהכ כ 4-5פעמים.
מאותו מקרה אני מרגיש חולשה כללית ,ללא תיאבון, חוסר ריכוז לאורך זמן, חש נוח יותר כאשר נמצא במיטה במנוחה.
כללי:
בין המקרים היו תקופות שהרגשתי טוב ללא אף תופעה שהוזכרה כאן.
לפני חודשיים וחצי שברתי את הקרסול במהלך משחק הנ״ל הצריך טיסה לארץ לניתוח.במהלך חודשיים עד לפני שבועיים הייתי עם קביים.
בכל התקופה של הפציעה וההחלמה חשתי טוב .
אתמול ביקרתי אצל רופא משפחה מקומי(בחו״ל):
הנ״ל חושב שמדובר בפוסט טראומה..
הנ״ל קבע שישנה בעיה פסיכיאטרית שמצריכה מעקב
הנ״ל המליץ לבצע MRI מוח בעיקר בשל מקרה מספר 4.
הנ״ל המליץ לקחת כדורים שישפיעו על חוסר הריכוז ורוגע
Trika 0.25mg אחד ליום בערב
Censpram 20 mg אחד ליום בבוקר
סהכ ל10 ימים הכדורים לאחר מכן יבחן לשלוח אותי לבדיקת פסיכיאטר.
שאלות:
לאלו רופאים מומלץ לבצע המשך בירור וטיפול?
האם המלצת רופא המשפחה מקובלת?האם אופי הכדורים והמינון סבירים.
באילו מקרים מומלץ לבצע MRI ראש?

שלום רב
אני בן 21 ואני רוצה להתחיל לטפל בהרהה דברים ששמתי בצד במהלך השנים וכעת יש לי את האפשרות ואני מרגיש מוכן,אבל לא יודע אם יותר מתאים לי תהליך של אימון אישי משולב עם nlp או פסיכולוג....
אני רוצה לפתח דעה חזקה משל עצמי, להיות יותר אינדיבידואל, לחזק את כושר קבלת ההחלטות שלי,לחזק את הביטחון העצמי,להיות שלם יותר עם העבר שלי, ולהצליח בהשגת, ופחות לרצות כל הזמן לחפש מודל לחיקוי..ככה אני מגיל קטן...מה דעתכם, איזה תהליך יתאים יותר אימון אישי או פסיכולוג? תודה רבה:)

שלום רב
אני נשואה




אני נשואה + 3 ילדים משנת 1992 אני בת 44 בעלי 47. הזוגיות קרה. אנחנו משפחה דתית שומרת שבת. חצי שנה האחרונה בעלי התהפך ביחס אליי. אחד הסיבות שאני לא מבינה עד היום שזה בגלל אחותי שהיא חיה עם בן זוג בביתה +ילדה משותפת בניהם . היא הפתיעה אותו בחיים שלה . יש לומר שבעלי מאוד פרימיטיבי. ולכן הוא כל הזמן מנסה לגרום בבית דיכאון ואומר כל הזמן הסתרתי ממנו שיש לה חבר או שהיא בהריון ולא מתחתנת שזה גועל נפש . עוקץ אותי ואמר היא הסתובבה במועדונים כמוך ומשפיל אותי .והוא משרה בבית כעס אני סובלת כי זה משפיע עליי בבריאות . לא פעם הוא מנשה לגרום לי לכאוב ולבכות עד שהוא ממש יורד עליי. ובעיקר מראה שהוא לא סובל את המשפחה שלי. לא רק זה הוא אפילו מקלל את הילדים שלו בקללות מאוד קשות. חוסר טרקט דל בן אדם. אני בטוחה שישלו בעיה קשה עם עצמו וזה משדר לנו להתרחק ממנו , אני פשוט מתרחקת ממנו מה אליי לעשות?














=

אפשר בבקשה לקבל הסבר איך הרמוטיב עובד ...הבנתי שהוא חוסם סרוטונין ודופומין ...העם שאני אוכל אוכל שמעלה את הסרוטונין לא יכול להיגרם עודף סרוטונין ?איך הגוף מחזיר לעצמו את היכולת להחזיר לבד שוב את הסרוטנין לאחר הפסקת ההרמוטיב?איך מתבצע העיכוב סרוטונין?מה הנזקים לטווח הארוך ?כמה זמן ניתן לקחת?איך משתחרר החסימה וכו ?אשמח עם תעני לי על שאלות אלו ואפילו להוסיף עוד מידע שנוכל חברי הפורום ואני ללמוד קצת ולדעת מה אנחנו מכניסים לגופנו

"אובחנתי אתמול כבעלת אישיות גבולית.
אני קוראת על ההפרעה וכן מוצאת את קווי הדמיון ביני לבין המתואר.
מן הכתוב עולה מעין "גזר דין מוות" לסובלים מהבעיה, שכן כמעט אין לה מרפא, היא מתוארת כמחלת נפש ולא רק כהפרעה ולהבנתי רבים מהסובלים מהבעיה הגיעו לאשפוז בבית חולי נפש.
אשמח לקבל קצת יותר אינפורמציה".

שלום אני בן 22 יש לי בעיה שהיא תמייד אני מציב לעצמי מטרות בחיים ואני לא משתלט שאני לא מגייע אליהם....ותמיד ההורים תמיד אומרים שאני רק טוב בדיבורים ולא במעשים כי תכלס אני באמת רוצה לעשות דברים ובסוף מאכזב את עצמי ואת כל מי שמסביבי... האם צריך לפנות לפסיכולוג או שזה משהוא טבעי חלק מהתבגרות...?

היי
אני בן 28 גר עם ההורים ונמצא בזוגיות. החיים שלי עשויים פסיפס של פלאשבקים, התודעה שלי פדוט מלאה בפלאשבקים מהילדות, ואני חש הרגשה תמידית של געגוע למשהו שאין, ופספוס של משהו טוב שהיה ומתרחק כל יום עוד קצת אל הבלתי ניתן לשחזור.
אפשר להגיד שאני ״אובר נוסטלגי״ ופוחד מהעתיד, העתיד נראה לי מפחיד מאשר הילדות הנעימה. אני מפחד להיות ברגע שאני אגיד לעצמי ״ זהו עברת עוד שלב בחיים, כבר יש לך אחריות ומשפחה״.
איך אני אמור לחיות עם הרגשה תמידית עצובה?

שלום מכובדיי, אני מתנצל מראש על האורך, אשמח לייעוץ מכם.
אני בחור בן 29, מהנדס בהשכלתי ועובד בתור מתרגל אקדמאי.
בשנה וחצי האחרונות אני מטופל בתרופת פרופסיה נגד התקרחות כאשר היא עושה לי תופעות לוואי של ירידה מאוד דרסטית בחשק המיני, כמו כן אובחנתי כסובל מהפרעה טורדנית כפייתית OCD ובעקבות כך אני מטופל בתרופות.
אני מטבעי בחור מאוד ביישן ומופנם, בעל קבוצת חברים מצומצמת המבלה איתם בתדירות נמוכה. אני ממש מתבייש במה שאני הולך לכתוב אבל לא הייתה לי עד היום מערכת יחסים רצינית עם בנות כלומר יש לי קושי והרבה הססנות בלהתחיל.
בעקבות הטיפול בתרופות שהזכרתי יש לי ירידה מאוד חדה בחשק המיני, שזה בא לידי ביטוי למשל באוננות.
הייתי בטיפול פסיכולוגי מספר חודשים אבל הפסקתי אותו אחרי שהתברר שכל מה שעניין את הפסיכולוגית זה איך לחלוב ממני יותר ויותר כסף.
ההורים לוחצים עליי להתחתן ומכייון שכמו שהזכרתי שלא הייתה לי אף פעם מערכת יחסים רצינית (הדייט האחרון שהיה לי היה לפני 3 שנים) אני לחוץ ולא יודע מה לעשות כאשר תיכנס לתוך חיי בחורה.
אני מנסה את מזלי באתרי הכרויות אבל לצערי לא יוצא משם כלום.
יש לציין שבנוסף להכל אני בתול.


אנא מכם, אני במצב לא פשוט...אשמח לעזרה מכם.

משה