פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

צר לי שאת חשה כך.
מקווה שתמצאי במקום אחר מענה שיתאים לך יותר, ואולי עם הזמן תוכלי להיעזר גם בדברים שנאמרו כאן.

בהצלחה בטיפול,

שלום לך,
ראשית אבהיר שאינני יכולה לדעת מה נכון עבור אחותך [בניגוד לפסיכולוג שלה שמכיר אותה שבע שנים, ובניגוד לאחותך עצמה.. שניהם יודעים מה טוב עבורה ].

עם זאת, אתייחס לשני עניינים חשובים שעולים מדברייך.
עניין אחד - מה בעצם מתרחש בטיפול מוצלח? הטבה בתפקוד והפחתה בסימפטומים הם ביטוי חיצוני, 'גלוי', - לכך שמתרחש תהליך סמוי של שינוי פסיכולוגי פנימי, שינוי אישיותי. הטיפול המוצלח הוא תיקון לכשלים שהתרחשו במהלך ההתפתחות הפסיכולוגית - וזהו תהליך ממושך.
כפי שלא שולחים ילד לחיים עצמאיים רק משום שהוא שמח ומתפקד, כך לא משלחים מהטיפול מטופל שעדיין בתוך אותו תהליך תיקון. ייתכן שאחותך חשה עדיין מורעבת למזון הטוב שהיא מקבלת מהפסיכולוג שלה לצורך אותו תיקון פנימי.

עניין חשוב נוסף הוא התמודדות הסביבה הקרובה עם תהליכי השינוי של יקירם. תכופות יש לחץ מצד המשפחה לקצר את הטיפול [ובכך בעצם מפריעים למטופל להמשיך ליהנות מאותו תהליך תיקון]. הסיבות ללחץ הזה יכולות להיות שונות, מעלים שיקולים כספיים, או חששות מ'תלות'.. אני סבורה שפעמים רבות קיימת באופן לא-מודע קינאה ביחס למטופל: את אמנם שמחה לראות את אחותך פורחת ומחייכת - אך זה די מעצבן שהיא נזקקת לאדם זר [הפסיכולוג] ולא מסתפקת בך, האחות שטיפלה וגידלה אותה..
אני מבטיחה לך שהיא עדיין ותמיד תהיה זקוקה לך, אחותה הגדולה. וזקוקה כרגע שתעמדי לצידה באותו תהליך שינוי פסיכולוגי שהיא חווה.

כל טוב,

תודה על התשובה. הארת את עיניי.
גם אני עברתי ילדות נוראית וכנראה מתקשה לבטוח (כולל בפסיכולוג של אחותי שהוא איש מקצוע נהדר, ויותר מכל בן אדם נפלא).
ושאלה אחרונה ברשותך - האם יש אנשים מסוימים שיצטרכו כל חייהם תמיכה / טיפול פסיכולוגי? אנשים שעברו טראומה נוראיות?
ויכול להיות שזה באמת בסדר?

אני מניחה ששאלתך נובעת מהצהרותיה של אחותך שהיא תזדקק לטיפול 'כמו חולה כרוני' כל חייה, היא כנראה רגילה שמקשיבים לה רק שהיא 'חולה' .. אבל ייתכן שהיא עצמה חווה את הטיפול שלה כארוחה מזינה ולאו דווקא כ'תרופה', והיא תרצה לעזוב את הטיפול או להפחית מאוד את המינון כשהיא תחווה שובע [כלומר, כאשר יושלם אותו תהליך תיקון שדיברתי עליו לעיל] .
אני מציעה גם לך לחשוב על טיפול פסיכולוגי לא כעל משהו שנותנים לאנשים חולים.. אולי כל אדם זקוק לטיפול פסיכולוגי כ'מקצה שיפורים'. ואם תשאלי " עד כמה אפשר להתמיד בהשתפרות?" - השמיים הם הגבול, לא??

כל טוב,

ראי דברי "טיפול פרטני V פנייה לפורום" [בתגובה לפנייתך "מה כן מתאים לכאן"? מ - 22/1].

תלונות על אופן ניהול הפורום ניתן להפנות להנהלת אתר BEOK

כל טוב,

מתנהל בינינו, מיכליקה, דיאלוג מתמשך, למרות שפיזרת אותו על פני פניות שונות [פנייותייך "בבקשה עזרה" מ - 15/1 "התייעצות" מ - 19/1, ולבסוף "מה כן מתאים לכאן?" ו"תגובה מפתיעה ולא ממש ברורה" מ - 22/1].

בפניותייך ביטאת כעס כלפי הפסיכלוג המטפל בך וקושי לתת אימון ביכולתו לאמפת איתך [כדברייך: "הרבה מאד כעסים סביב התנהלות הדברים בייננו ובפורמט הטיפולי", "קשה לי מאד להכיל את החלקיות המועטה שבטיפול", "גם המטפל הוא בן אדם,והאם יכול לכפות על עצמו אמפטייה כלפיי מטופל??"].

צר לי, מיכליקה, שכעסייך בתוך הטיפול הפסיכולוגי שאת עוברת אינם מטופלים שם, בתוך הטיפול הפרטני. כעסים אלו זולגים כאן לפורום ומוטחים כנגד מנהלי הפורום.
וכפי שקורה לא פעם כשכועסים גם מעוותים קצת את המציאות.. האם באמת רוב הפניות כאן אינן נענות כפי שאת טוענת? כדאי שתקראי כמה עמודים, ותבדקי שוב אם ה'סטטיסטיקה' שלך מדוייקת.
אולי את עסוקה מדי בניסיון להיכנס לנעליים של מנהלי הפורום- ממש כפי שאת עסוקה מדי ב'מה עובר על המטפל' , "האם הוא יכול לתת לי אמפתיה" - , ייתכן שבכך את מקשה על הטיפול שלך להתקדם.
הפורום מנוהל בהתנדבות, וקיימים שיקולים ונסיבות שונות של מנהלי הפורום, מי עונה מתי. כמו כן, הייעוץ בפורום מטיבעו מוגבל, ויש להפעיל שיקול מקצועי מתי התערבותנו לא תועיל לפונה.

כל טוב,

שלום לך,
בתחילת קשר אנו לא רק באי-ודאות אלא אף באי-ידיעה לגבי האדם שמולנו. למעשה אינך יודעת מיהו באמת הבחור, מה כוונותיו ומה הוא מחפש...
בשלב זה את בעיקר עם עצמך - כמיהות, געגועים, ציפיות, זכרונות עבר נעימים ופחות נעימים כגון אכזבות. רצוי לזכור זאת, ולהבין שהוא אינו 'אשם' בציפיות שאת פיתחת [וגם הצד השני מצוי בדיוק באותו מקום של אי-ודאות וחוסר ידיעה, וגם את אינך 'אשמה' בציפיות שהוא פיתח].

כל עוד לא התפתח קשר.. כל עוד לא למדתם דברים בסיסיים זה על זו.. כל עוד לא נאמרו דברים שיש בהם מחוייבות כלשהי - רצוי להיות זהיר, ליהנות מצעדי החיזור ולאפשר לעצמך ללמוד מיהו האדם החדש.
אם את נוטה בדרך כלל לפתח ציפיות מהר מדי, או 'סוחבת' איתך חוויות פוגעניות שטרם החלימו - רצוי לפנות לייעוץ או טיפול.

כל טוב,

אכן, לא כל התנהגות היא ביטוי ל'הפרעה' או בעייה.
אך כיוון שזה מפריע לך ואת כדברייך בטיפול פסיכולוגי - את יכולה לדון בכך עם הפסיכולוג שלך.

כל טוב,

שלום לך,
הכתובת לשאלותייך היא הפסיכולוג שאצלו את בטיפול. איני רואה כל סיבה מדוע לא תעלי את כל ספקותייך והתלבטויותייך בשיחה גלוייה איתו, והוא זה שגם יוכל לענות לעניין - כיוון שהוא זה שמכיר אותך ואת צרכייך.

כל טוב,

שלום מיה,
הכתובת המתאימה לשאלותייך, ולבירור תחושותייך השונות, היא הפסיכולוגית שלך שמכירה אותך.

כל טוב,

מיכליקה, הייעוץ בפורום הוא מוגבל ממהותו ואינו יכול להיות במקום הטיפול עצמו, שהוא המקום בו יש להתמודד עם החששות ועם פגיעות העבר [ואנא קראי שוב את תגובתי הקודמת לך].

כל טוב ובהצלחה,

קראתי ועל כן כתבתי שוב, חשתי שתגובתך לא מתייחסת ישירות למה ששאלתי, וניסיתי לנסח שוב את הדברים. בכלאופן תודה.

שלום מורן,
האימהות היא התמודדות חדשה עבורך, התמודדות שיש בה אחריות רבה.
מטבע הדברים את זקוקה למידע על דרכי התמודדות עם ההורות והמטלות הכרוכות בה, ללמוד לשתף את הסביבה במטלות אלו [הבעל, בני-משפחה אחרים] , ללמוד דרכים להפחתת חויית לחץ. מידע כזה אפשר לקבל בחוגים שונים.. בספרים על הורות.. במאמרים באינטרנט.. ומותר לך גם לפנות למספר פגישות לייעוץ פרטני ע"מ ללמוד דרכי התמודדות מתאימות עבורך. הכתובת המתאימה היא למשל: עו"ס בקהילה.. פסיכולוג במסגרת הקופה שלך..

כל טוב,

ההתחלה נקטעה, והכוונה הייתה לספר שהייתי בטיפול שנמשך כשנתיים עד שהפסיכו' נטשה אותי. ( עקב נסיבות חייה, אם כי בסוף הן לא באמת היו אלו שהכריעו). אחת מהן הייתה הריון וחופשת לידה, ואז הגעתי למטפלת הנוכחית- "המחליפה" , ובעצם כל מה שכתבתי הוא עליה, והנה ההמשך:
המשכנו לדבר על זה כשאני מרגישה מרומה. ונבגדת. ופתייה. ושאיך אוכל לסמוך על המילה שלה? כי היא לא עומדת מאחוריה. ולא אחראית.
והרי אני כל הזמן שאלתי מה יהיה ושנחשוב על פתרון ועל מה עושים אם לא אמצא עבודה.

והנה- בפגישה שחלפה היא גם הוסיפה משהו:" היא אמרה שטעתה. ושהיא לא מתהפכת. ושהיא רוצה להמשיך איתי. אבל שאצטרך להירתם למאמץ הזה. וגם שהיא חשבה עד היום- עד שפגשה אותי, שהיא יכולה להתמודד עם הכל. ושהיא הכי גמישה שיש.
ואמרה לי שלא אמצא טיפול טוב מממנה- באחריות".

אבל שזה עבר גבול פנימי שלה, שהיא לכן רוצה לשמור.והסבירה למה:"שאם יש מטופל שלא יכול לשלם- היא תעמוד בזה, ואם יש מטופל שהוא מאד מאד קשה ( בגלל הסיפור שעבר בחייו) אך אין לו בעייה כלכלית- היא גם עומדת בזה, ומאפשרת לו הכל: סמסים, מיילים, פגישות רבות, המון המון נתינה שלה.
אבל! כשיש גם וגם- את זה היא כבר לא מסוגלת להכיל.

ולכן - אהיה חייבת לשלם.

בעצם מאז שהיא חזרה בה אני יותר ויותר מתפרקת:

אני מרוסקת. מבחינתי- זהו.

הנה- זה שוב קורה לי. יש איום.
נטישה.

שאם אין לי לשלם- אין לי אותה. היא פשוט תעזוב.

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

וחושבת על הסוף.

מחשבות לא מרפות. לא מצליחה להרגע. לוקחת כדורי קלונקס שנשארו לי מפעם. בלי רופא.


וחושבת על למות

שלום לך,
אני שומעת כעס רב והתמרמרות שלך כלפי הפסיכולוגיות שטיפלו/מטפלות בך.
בין אם כעסך מוצדק יותר או פחות - השאלה היא לאן את רוצה לקחת את עצמך בשלב זה.
את מזהה נכון שאת בדיכאון, את עוטה על עינייך משקפיים שחורים ודרכם הכל ניראה מייאש.. אולם בטיפול נכון תוכלי להחליף את צבע-המשקפיים ולבנות שוב יכולת ליהנות מהחיים. ונכון, פיטורין מהעבודה יכולים ליצור רגע לא נוח, - אך חשבי על כך שזו גם יכולה להיות הזדמנות למשהו חדש.
מהו טיפול נכון? קלונקס איננו הטיפול הנכון לדיכאון, ייתכן שגם פגישות 3-4 פעמים בשבוע אינן המינון הנכון עבורך..
אם את עדיין ממשיכה בקשר עם הפסיכולוגית האחרונה - האם פנית אליה ודיווחת לה על מצב הדיכאון שלך?
אם אינך יכולה להמשיך בטיפול אצלה עקב קושי כלכלי - באחת המסגרות הציבוריות [מרפאה לבריאות הנפש של משרד הבריאות, או של קופת-החולים שלך ] תמצאי מענה הן מבחינת טיפול תרופתי, הן מבחינת טיפול-בשיחות, והן מבחינת הקשר הצוותי בין הפסיכולוג והפסיכיאטר, קשר שלעתים הוא חשוב ביותר, ויכול לעזור למטופלים ולמטפלים לא להיסחף למקומות לא מיטיבים.
אני ממליצה שתשוחחי עם הפסיכולוגית האחרונה שלך על תחושותייך, תדווחי לה על הדיכאון, ובמקביל פני לרופא משפחה שלך כדי להתחיל טיפול תרופתי נכון וכדי שיפנה אותך בהקדם למרפאה לבריאות הנפש.

הרגישי בטוב,

תודה על התשובה המפורטת.

אשיב על שאלותייך:

1. כן. אני בקשר עם הפסיכו' האחרונה-הנוכחית.( זאת שאני פוגשת 4 פעמים בשבוע, וזאת שאמרה שלא תוכל להמשיך לטפל בי בחינם- וכל שאר הדברים שכתבתי כאן).

האם זה הגיוני? האם את בעצם אומרת לי שמוטב לי לעזוב אותה?

2. כן- ברור שהיא יודעת על המצב. אני כל הזמן משתפת אותה במחשבות שלי וברצון שלי למות. ( לפני מס' ימים אפילו הראיתי לה מכתב אובדני שכתבתי. היא לא "אוהבת" את האיומים... היא אומרת שרק אני אחליט אם אני רוצה וצריכה תרופות. וגם אומרת שאני "הודפת" אותה ו"מתווכחת" עם עצמי לגבי התלות בה ולכן בעצם נשארת לבד.

3. אני קצת חוששת מפנייה למרפאות בקופה שלי. כי בגלל שאני מנסה למצוא עבודה, אז זה לפעמים כרוך במבחנים במכוני מיון לעבודה למינהם. ואם נניח שאני מתמיינת לתפקיד כלשהו בקופת החולים שלי, אני נורא חוששת שזה ייפגע בקבלתי לעבודה.

האם את לא חושבת שזה סיכון? או שנניח כדאי שאחכה עם הפנייה לשם עד אחרי המבחנים? ( הם ממש בקרוב, ואני הרי יודעת שפנייה בטח תופיע בתיק הרפואי, גם אם התיק עצמו יישאר חסוי)- האם אני טועה בהערכתי?

4. האם זה נשמע לך הגיוני מה שהפסיכו' אומרת? שהיא לא תוכל להמשיך הטיפול בלי שאשלם כלל. ושהיא גם לא מאמינה שאין לי מה לשלם או שלא יהיה לי. ושהיא מצפה שאקח כל עבודה- גם אם באופן זמני כדי שאעשה מאמץ לשלם.

חוויתי חוויה נוראית עם הפסיכו' הקודמת. אהבתי אותה בכל נפשי( ועודני אוהבת ומתגעגעת אפילו שאני בטוחה במאת האחוזים שהיא הגורם שהביא לפיטורים ולשקיעה שלי). היא נטשה אותי. והיא עדיין כאן בארץ. וועובדת גם בקליניקה פרטית אך גם במרפאה של קופה"ח לה אני שייכת.

5. מה ההבדל בין תחנה לבריאות הנפש של משרד הבריאות לבין מרפאה לברה"נ של הקופה?

תודה רבה. ( אגב- פעם הלכתי לפסיכיאטרית שהפסיכו' הנוכחית מצאה לי- כי אני אמרתי לה שאני קורסת. זה היה בדיוק כאשר הבלאגן בעבודה התחיל.לאחר פגישה בודדת של שעה, היא נתנה לי קלונקס- כי אמרה שלהערכתה אני בחרדה ודכאון כתגובה נורמלית למצב קשה, ושהיא לא חושבת/בטוחה שכדאי לתת לי משהו לטווח ארוך).

6. אני באמת לא מבינה כבר מה זה מטפלת אחראית. אולי באמת אם אין מה לשלם או שקשה - אז אין פתרון, והיא לא אמורה להבטיח לי שלא תעזוב אותי?

לילה יקרה,
כיוון שאת בקשר טיפולי עם פסיכולוגית - דבר שלא היה ברור לי מפנייתך, הבנתי ש'נכפתה' פרידה על רקע כלכלי - התערבותי היא ממש לא לעניין! ואני רק יכולה להתנצל אם בחוסר-ההבנה שלי את הסיטואציה הוספתי לך בלבול..
את כל ההחלטות - כיצד להתמודד עם הדיכאון, לאיזה פסיכיאטר לפנות.. האם לפנות לפסיכיאטר במסגרת ציבורית או לא.. וכו' וכו' - את כל ההחלטות הללו מוטב שתעשי עם מי שכבר מכירה אותך ולא עם פסיכולוגית שאינה יודעת עלייך דבר וחצי דבר, אינך חושבת?

הרגישי בטוב, בהצלחה בתכניות החדשות,

שלום לך,
הטיפול בפצע, שבמילא כואב, אכן עלול להכאיב. אך האם בשל כך לא נטפל??
כאשר המטפל מיומן.. רגיש.. יודע כיצד 'לסגור פגישה' ולא להשאיר פצעים פתוחים - אפשר לקוות שיכאב פחות.
לעתים נוקטים ב'הרדמה מקומית' [למשל, לעתים מלווים תקופות מסויימות בטיפול-הפסיכולוגי גם בטיפול תרופתי, כדי להקל ולאפשר את הטיפול]. ייתכן שצריך לטפל יותר בזהירות, באיטיות, 'החלפת תחבושות תכופה' [למשל, ייתכן שתקופות מסויימות בטיפול עדיף לנקוט במיפגשים תכופים יותר ולא להסתפק במיפגש חד-שבועי].

המטפל צריך אם כן להיות מיומן ומתאים - עדיף פסיכולוג קליני, עם נסיון בטיפול בנפגעי פגיעה מינית . בנוסף, אבחון פסיכו-דיאגנוסטי [טסטים פסיכולוגיים] קודם לתחילת הטיפול יכול לעזור למטפל לדעת מהם הקשיים הצפויים ולתכנן נכון את ההתערבות. לעתים יש צורך במעורבות של פסיכיאטר שיהיה 'בתמונה', יסייע בהערכת מצב ובמידת הצורך יסייע בעזרה תרופתית במהלך הטיפול.

הצבעתי על פתרונות אחדים אפשריים להקלה על הכאב שבטיפול, אלו כמובן החלטות שהן לשיקולו של המטפל. מקווה שתמצאי את המטפל/ת המתאים ולא תזניחי את עצמך.

כל טוב,

כל דבר שגורם לקונפליקטים ביניכם עשוי להיות מקור לבעיות.
ייתכן שאת ביקורתית מדי כלפיו [רוצה שהוא יתנהג כמו 'כרטיס הביקור' שלך ואינך מקבלת אותו כפי שהוא].. ייתכן שיש פערים תרבותיים ביניכם בנושאים שונים כגון התנהגות חברתית [ואם תלמדו לקבל זה את זו תגלו שאתם משלימים יופי אחד את השני]... אולי באמת יש לו קושי כלשהו בתחום ההתנהגות החברתית.. או דווקא לך..ואולי משהו מכל הנ"ל ביחד.
הדרך להבין את מקור אי-הנחת שלך, ולטפל בה, היא בהתייעצות פרטנית עם פסיכולוג, את עצמך, או אתם כזוג .

כל טוב,

שלום יוסי,
אם שאלתך היא 'כיצד משתלבים בעבודה שקשורה בשירות המדינה ' - כגון: צבא קבע.. שירות הביטחון.. וכדומה - עליך לברר אילו תפקידים מסוג זה פתוחים, איפה מתראיינים, אילו תהליכי הכשרה צריך לעבור וכו'. אין לי תשובות ברורות וממצות לעניין זה.

אך מכיוון שפנית לפורום פסיכולוגיה, וגם מתוך בין השורות של דבריך, נדמה לי ששאלתך קשורה יותר לנושאים של זהות אישית. נתת את השירות למדינה כפי שנדרש כל צעיר בישראל- ובשלב זה בחייך אתה אמור 'לתת שירות' לעצמך, להבהיר לעצמך מה מושך אותך, לברר מדוע עדיין אינך בהיר וברור לעצמך, וגם לטפל בדיכאון שלדבריך משתרר עליך ככל שעובר הזמן ואינך מוצא את עצמך.
אני מתרשמת שאינך מצליח מבחינה פסיכולוגית לעמוד על רגליך. זהו מצב שמאפיין לא פעם צעירים בגילך שלא השלימו תהליכים פסיכולוגיים של גיל ההתבגרות, והתשובה היא בטיפול פסיכולוגי.

כל טוב ובהצלחה,

שלום מיכליקה,
בתוך טיפול טבעי שיעלו הדברים הבעייתיים מחיי היום יום - הרי המטופל אינו הופך ל'אדם אחר' כשהוא נכנס לחדר הטיפול. אדרבה, ההזדמנות לעסוק באותם דפוסים בעייתיים מול מטפל נייטראלי ומקצועי, לקבל ראייה חדשה.. תגובה שונה.. הם חלק מהמהלך הטיפולי. זוהי בדיוק ההזדמנות ללמידה חדשה ולשינוי.
משום כך, התגובה העיקרית שלי לדברייך היא שעלייך להעלות בפני המטפל את הקשיים שלך, גם אלו שאת חווה מולו. חשוב מאוד שתדוני איתו בקשיים אלו, אינך אמורה להתמודד עם זה לבד. מטפל מקצועי אמור לעזור לך להתמודד גם עם מה שאת חווה כ'חלקיות' או מיעוט זמן.

אני מקווה כמובן שאת אמנם בידיים מקצועיות. הכתובת המתאימה לטיפול פסיכולוגי היא בד"כ פסיכולוגי קליני, עו"ס קליני [עו"ס בעל תואר שני עם התמחות לתחום הטיפול]. את יכולה לברר עם המטפל עצמו מהי הכשרתו [ותעודותיו] לעניין טיפול. את גם יכולה לבדוק זאת באתר משרד הבריאות [תחת הכותרת "מאגרי מידע" ו"רישוי מקצועות רפואיים"].

אני מקווה שתצליחו - את עם המטפל הנוכחי, או עם אחר - לייצר את ה'חממה' הנדרשת לך לשינוי מיטיב,
כל טוב,