פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

התגרשנו לפני חצי שנה לאחר בגידה. הגרוש בגד במשך שנה עם מישהי צעירה ממנו ב-17 שנם(רווקה) רוצה לפתוח איתה פרק ב'.
בתור ילד היה צייתן ואמו הייתה מאוד דומיננטית. באמירה שנאמרה על ידו עכשיו שהוא מוותר על האהבה האמיתית עכשיו כי זה יפגע בי כי אני בעצם אימא עבורו.
פתאום קלטתי שבעצם הוא לא אהב אותי כאישה אלא הייתי אימא שלו!! חייתי כל כך הרבה שנים שלא אהב אותי כאישה? וילדיו?
פתאום עכשיו זו אהבה אמיתית?
המחשבה מטרידה אותי כל כך

יש משהו שמטריד אותי מאוד ואני זקוק לעזרתכם.

אני אדם בוגר, מעל גיל 30 שוכר דירה משלי. אני סובל מחרדה שלעיתים גורמת לדיכאון ולעצב. רוב הזמן אני מסתגר בבית שלי. טיפולים שעברתי בעבר נכשלו וכיום איני מטופל.

לפני מס' שבועות כעסתי על אמא שלי מכיוון שאמרה לי שהיא לא מוכנה שאני אחזור לגור איתה מכיוון שאני מדוכא ושהיא מעדיפה שאשאר בדירה השכורה שלי. אני נפגעתי מכיוון שהרגשתי בדבריה תחושה של דחיה וזה הכעיס וגרם לי לאכזבה רבה.

למרות שאני אדם בוגר, לא ציפיתי לקבל "כתף קרה" שכזו מצד אמא שלי וזה באמת לא מגיע לי היחס הזה. אני לא עבריין, אני לא נרקומן, אני אדם טוב עם בעיית חרדה.

כתוצאה מהכעס הזה נוצר נתק בקשר ביני לבין אמא שלי.

1. אני מרגיש רע שאני כועס, ואני מרגיש שהכעס שלי מוצדק. אני לא יודע איך לשכך את הכעס שלי ואת האכזבה ממה שאמרה. מה אפשר לעשות עם הכעס והאכזבה הזו?

2. יש לי חשש שמכיוון שאמא שלי גם בצער וידוע לי שהיא גם בוכה היא עלולה לחלות בסרטן או במחלה סופנית אחרת? האם זה ייתכן? האם הצער שאני גורם לה עלול להביא אותה למצב של מחלה קשה???

אודה לייעוץ שלכם.

תודה.

שלום, לפעמים אני מחבקת את הפסיכולוגית שלי לאחר פגישה שהרגשתי שהייתה משמעותית עבורי, ועזרה לי. מרגישה שזה לא במקום אבל זה פשוט קורה.. האם זה דבר מקובל? בפעם הראשונה שאלתי אם אפשר חיבוק , הרגשתי שהיא היססה בשניות הראשונות אבל אמרה "בטח." ובפעם השנייה כבר חיבקתי אותה בטבעיות בסיומו של המפגש.. לדעתי אחרי שנה פשוט נקשרתי אלייה קצת יותר מדי

שלום,
אני בת 26, סטו' לקראת סיום התואר.
אוטוטו הלימודים מסתיימים ואני ממש חוששת מזה, אציין שאני מאד נהנית בלימודים ועם החברים ומרגישה במקום מאד טוב מבחינה אישית וחברתית אבל אני מאד חוששת מהרגע שזה ייגמר ואצטרך להתחיל לעבוד במקום קבוע ובעיקר מהתקופה שלפני כן, של חוסר וודאות ותקופה ריקנית עד שמוצאים עבודה ומסיימים את כל החובות של האוניברסיטה. (לדעתי מדובר בתקופה של כשלושה חודשים).

אני גם חושבת על התקופה הזו אבל בגלל שהיא קצרה אני יודעת שארגיש אחרת אח"כ כשאהיה במסגרת במקום עבודה. אבל יחד עם זאת אני מאד חוששת, קשה לי שאני לא נמצאת במקום שטוב לי בו או במקום שאני לא מוקפת בחברה.
להתחיל את החיים הבוגרים ולהפסיק להיות "ילד" מאד מלחיץ אותי, למרות שאני מאד בוגרת ואחראית (זה לא שאני באמת "ילדה") אבל אני חוששת שזה כבר לא יהיה ולא אהנה כמו עכשיו כאשר אתחיל לעבוד בעבודה קבועה.

החיים כסטודנטית מאד מהנים, עושים הרבה דברים, עבודה\\לימודים\\ מלגות ופוגשים הרבה אנשים וחברים במיוחד כשגרים באזור כולם ביחד ועכשיו זה עומד להסתיים וזה מלחיץ.

גם הלימודים מבחינתי משמעותיים, תחושה של חממה, מסגרת, שאפשר להרגיש עוד קצת "ילדה" וזה קשה לסיים למרות שגם יש בי רצון לסיים ולהתחיל את המקצוע שלי ולהתקדם.

האם יש דרך להקל על התחושה הזו? האם זה משהו טבעי? או שכדאי לטפל בו?

אשמח לשמוע דעתכן,
תודה

שלום,

מחפש פסיכולוג בירושלים שעובד עם קופ"ח כללית. תודה

היי, אני בת 19 ומאז ומתמיד סבלתי מביישנות רצינית שבעצם התגלתה כחרדה חברתית.
מאז ומתמיד.
הבעיה שהחרדה החברתית הזו לא רק בחוץ.
אלא גם בבית.
אחי הגדול תמיד אומר תלמדי לבשל ( את חושבת שיהיו לך שפים שיכינו בשבילך שתהיי גדולה? ) תורידי את הזבל, תעשי כלים.
ואני עושה, אבל כשאין אף אחד בבית אני עושה.
אני מבשלת לעצמי, אני מנקה, אני מסדרת, שואבת, כביסה.. הכול.
אבל כשיש אנשים בבית, בעיקר שהאח הגדול בבית ( הוא לא גר איתנו, אבל כשהוא כאן ) אני לא עושה כלום.
אני משותקת.
כל תזוזה שלי מביכה.
אני מובכת, מבויישת, סגורה, לא זזה.
ואז אני ניתפסת גם בפניו וגם בפני השאר כמישהי שלא יודעת לבשל, לא כלום.
( הם אומרים את זה בצחוק רציני. אבל עדיין. זה תמיד היה ככה.
גם כשהייתי מאוד מאוד מאוד קטנה.
המשפחה לא יודעת שיש לי חרדה חברתית, וכשסיפרתי לאח הגדול לפני יותר מחצי שנה.. הוא אמר שלא כל איבחון מאינטרנט הוא נכון.
יש לציין שיש לי עבר קשה מאוד שאף אחד לא יודע עליו בחרדות.
וגם כשסיפרתי לאחי חלקים.. משום מה זה עדיין לא ניתפס.
בנוסף, שהייתי במצב הגרוע ביותר ( מכיתה ז-ט ) ..
אף אחד.. אבל אף אחד.. לא שם לב.
השאלה היא..
האם העיוורון עד כדי כך גדול?

אבל שאלה יותר גדולה..
איך לגרום להם במיוחד לאח הגדול להתייחס אליי ככה?
לענות?
אני עונה.
ועדיין אומרים:"את עוד ילדה.. " וכל התירוץ שקשור לגיל.
אבל הנה.. עובדה. הם עדיין לא מבינים את גודל העניין.
אני מתביישת מהכול.

חיה במציאות שלא קלה לי, מרגישה מאוד לבד. מנסה לדבר עם אנשים אבל החלל לא מתמלא מבפנים. אומנם יוצאת ועובדת כרגיל אבל קיים ריק מאוד גדול. מתמודדת עם אובדן של אב. סיום מערכת יחסים ארוכה אשר לא מזיזה לבן הזוג וישנה תחושה של ניצול ודחיה (מרגישה שכבר לא חלק מהחבורה ואין שום התעניינות מצידו). אני טיפוס מרצה וחייבת להיות בתחושה שכולם מחבבים אותי וישדרו שאני בסדר. קשה לי מאוד לראות דשא אחר שתמיד ירוק יותר ולהרגיש החמצה. תחושת מסוגלות וערך עצמי נמוכה הנובעת מציפיות גבוהות שלי ואכזבות מאנשים שמדברים יפה אבל עושים אחרת. שואלת מה ניתן לעשות מבחינת עבודה עצמית. האם יש צורך בהתייחסות מיוחדת? (להקציב תקופת אבל כדי להתמודד עם כל הרגשות ולרחם על עצמי באמת כמו שאני מרבה לעשות עכשיו, תוך התרפקות על העבר ועל ההווה שאין ביכולתי לשנות, ורק אח"כ לסלוח לעצמי ולהחליט שהעתיד יראה אחרת? אבל איך? זה החלק הקשה והכמעט בלתי אפשרי) או שיש דרך אחרת? אני לא יודעת אם אוכל להשלים עם הפרידה הנצחית של אבי מהעולם הזה. אבל יהיה לי קצת שקט יותר אם לא ארגיש בודדה ומפוספסת בגלל זוגיות שלא צלחה/ אהבה נכזבת כשממול כל אלו שכן והחוסר בטחון המופרז שלי שמשאיר אותי בספק שאני שווה (כי אם זה באמת היה כך, כולם היו מקרקרים סביבי). מאוד יקל עליי לעשות משהו בעצמי, לא די לי בגורם מטפל. אני רוצה לעשות משהו וסופסוף להצליח להעריך את עצמי ואת זכותי פשוט להיות מי שאני. אבל מה?

שלום רב,

לפני כשנתיים, בגיל 17, חזרתי להרטיב בלילה מדי פעם. מדובר בתדירות של כפעם בחודש-חודש וחצי (ולעיתים מדובר ביומיים ברצף). הבנתי שככל הנראה חזרה של הרטבות מעידה על בעיה פסיכולוגית, ולא פיזיולוגית. האם קיימת דרך לפתרון הבעיה באופן עצמאי? במידה ואין אפשרות, האם מדובר בטיפול מתמשך?

תודה מראש.

שלום,
אדם בן 50, בריא בנפשו ככל הידוע, אבל הופך להיות עם הגיל יותר ויותר בלתי נסבל. יש מספר בעיות שאפרט ואציין גם שכבר תואם מפגש עם פסיכולוג ובכל זאת רציתי לקבל ייעוץ גם פה.
מילדות חווה כל אמירה או הצעה או שאלה כהוראה ומגיב בהתאם. למשל:
- אולי כדאי שנפנה פה?
תשובה - מה את רוצה שאני אתנגש בקיר, למה לא אמרת לי קודם? אי אפשר לפנות פה.
שאלה - איזה מוזר שבחנות לא היה את זה ואת זה/ מעניין למה הוא אמר את זה...

תשובה - מה את רוצה ממני, למה שאני אדע למה יש או אין שם משהו? מה אני בעל החנות? מאיפה לי לדעת מה הוא חושב.

הקשר ביננו פתוח, מדברים על הכל, מציפים דברים. קשוב לביקורת, אבל כל ביקורת, בבית או במקום העבודה חווה כמשהו שהוא פגיעה אישית או האשמה אישית. לא מסוגל לנתק האשמה נקודתית עם זה שתופסים אותו כולו כלא בסדר, או כחרא של בנאדם.
אומרים לו - פה היית לא בסדר. תשובה - כן, אז אני חרא של בנאדם?
לא, אבל פה היית לא בסדר. לא שומע - ממוקד במה שהוא חווה או נעלב ממנו.

כל חוויה לא נעימה, תור, דחיפה בסופר, או דברים באמת רעים, שאנשים היו מעכלים וסובלים מהם איקס זמן, הוא חווה יותר קשה וסובל 20 איקס.

נפגע יותר מאחרים מדברים ולוקח יותר ללב.

אציין שמדובר באדם שפוי לחלוטין, מוקף בחברים ומשפחה, ביחסים טובים עם כולם, בוס אהוד בעשרות מקומות עבודה ע"י קולגות וכפיפים אבל בנאדם שמהצד חווה את המציאות חמור יותר ממה שהיא מיחס משקל רב מדי לדברים ומכוון הכל לעצמו. עם פתיל קצר ברמות בלתי נסבלות. גם לא ככ יודע לאמוד את משקל התגובה שלו. מישהו אומר משהו לא במקום, והוא יחזיר לו אבל לא באותה עוצמה. לא מתוך רוע אלא מתוך חוסר אמדן.

ככל שאני מבינה זה ביטויים של טראומות ילדות, ותסביכי ילדות, ומבנה אישיותי. הוא מבין שהוא מגזים, אבל רוב הזמן הוא לא שם לב לזה. ככה הוא חווה את העולם. האם ניתן לשנות זאת איכשהו? מה זה יכול להיות? מבנה אישיותי? הפרעה? זה תמיד היה, גם בגיל 20, אבל עם השנים זה מחמיר ומחריף ובלתי נסבל ודברים שבחור צעיר לוקח ללב או נעלב מהם או רואה כגדולים, בנאדם בגילו ובנסיונו אמור לסנן כבר. והוא לא. הדברים שאני מתארת הם לא תחושה סובייקטיבית שלי, או משהו שאני לא רואה בו את החלק שלי, אלא משהו שמוסכם עי כל המשפחה. אציין שחיי המשפחה והזוגיות הם פתוחים מאוד, ככל הידוע לי לא שומרים דברים בבטן והכל בסדר. מדברים על הכל ואין משהו שאפשר להגיד רובץ על הבנאדם וגורם לו לחוסר נחת וסבלנות.

גם בחופשות, כשאין שום דבר רע שמעיב או מפריע. הכל מעולה כמה ימים עד שהוא מוצא על מה להתעצבן. כאילו הגוף כבר רגיל שצריך לכעוס ולפרוק זעם לפעמים, לא רגיל להיות במצב שליו.

מצב המוצא שלו הוא לא שליו, לא רגוע. כאילו הוא תמיד במגננה מחכה לתקיפה מאיפשהו. וסתם.

אשמח לעצה.

אני בן 29 וחברה שלי בת 25 אנחנו נמצאים ביחד כבר חצי שנה ....לאחרונה לפני שבוע בערך הצעתי לה נישואין....אנחנו מדברים הרבה בפלאפון ולאחרונה היא סיפרה לי על מקרה שהיה לה עם הארוס הקודם שלה שבו היא מספרת שמיהוא התקשר אליה בלילה בתקופת היותה מאורסת לו והתחיל לשאול אותה שאלות כמו למשל אפשר להיפגש איתך אפשר לגעת לך בכול מיני מקומות ראיתי אותך ואני דלוק עלייך ממש וכו.....לה היה חשש שזה היה הארוס שלה ולאחר שבועיים שהייתה שבורה ופגועה החליטה ללכת למשטרה להתלונן .....לאחרונה גם נודע לה שהארוס שלה היתחתן והיא התקשרה אליי בוכה וכואבת שהיא לא סולחת לו בחיים והיא מקפידה עליו היא אמרה חבל שלא הכנסתי אותו לבית סוהר אף על פי שהיא לא ידעה ב 100 אחוז שזה הוא שהתקשר אליה באותו לילה ..שאלתי אותה את לא תרגישי רע עם זה שהוא יכנס לבית סוהר ?היא ענתה יכול להיות אבל אני הייתי ממש פגועה וכן מגיעה לו להיכנס לבית סוהר.....יש לה רגשות נקם חזקות ביותר .....וגם שהיא שמעה שהארוס הקודם התחתן היא אמרה לי נו מתי נלך לחפש אולם ...יכול להיות שהיא רוצה להתחתן רק בגלל שהארוס שלה התחתן למרות שאני יודע שהיא אוהבת אותי ....השאלה שלי זה האם כדאי להיתחתן איתה במצב שהיא עדיין בוכה על הארוס הקודם?שהיא בכתה בגללו ממש ניפגעתי ....היא אמרה שהיא הייתה בן אדם שמח פעם והוא הרס לה את כול השמחה ...ממש פוגעה שהיא אומרת את זה שאני איתה ..מה כדאי לעשות?לחכות עם זה?לא לבצע צעדים כעת ?ואולי מחר אני יעשה לה איזה משהוא שהיא תרצה להתנקם בי כמו שהיא הלכה למשטרה בקשר לארוס שלה ?קצת מפחיד על כול שטות ללכת למשטרה...אשמח לתשובה תודה מראש

j

שלום
מה הוא הצורך הנפשי שעומד מאחורי ההתנהגות הנפוצה של אנשים לספר לי על קנייה (לא תמיד חשובה) שהם ביצעו והמחיר המוצלח שהם שילמו עבורה?

יש לי חברה כבר 5 חודש לפני שבוע היא סיפרה לי שהיא הייתה מאורסת למישהוא פעם [לפני שנה בערך הייתה מאורסת] ויום אחד מישהוא התקשר אליה בלילה והתחיל לשאול אותה שאלות מניות ודיבר בצורה גסה [בתקופה שהייתה מאורסת]...היה לה חשד שזה הארוס שלה ולכן הלכה למשטרה להגיש תלונה היא אומרת עוד שהיא לא סולחת לו לעולם ושהיא מקפידה עליו והיא בוכה כול יום שהיא מספרת עליו דברים שהוא עשה לה ...זה מאוד מעליב שהיא בוכה בגללו ...האם היא עדיין אוהבת אותו ...?האם היא בנויה להיות איתי ?האם זה בסדר ולגיטימי שהיא בוכה על מבשהוא אחר ושומרת לו טינה בזמן שאני איתה ?ואם זה לא מסוכן שהיא הלכה למשטרה על כזאת שטות ?בעתיד היא יכולה לשמור לי טינה ועל כול שטות ללכת למשטרה...

שלום, שמי רון אני בת 21 . בחודשיים האחרונים יש לי מחשבות רבות על מוות, לאו דווקא על המוות שלי אלא יותר של הקרובים אליי.. המחשבות תופסות אותי כל יום כל היום וגורמות לי למועקה ולדפיקות לב מהירות. בנוסף, לאחרונה אני מעדיפה להסתגר בבית ולא לצאת אם אני לא חייבת.. באופן כללי, אני מרגישה שאני בנאדם פחות שמח ויש לי כל הזמן מחשבות שליליות ודאגה ! המצב מטריד מאוד, וככל שאני מנסה להמנע ממחשבות אלה הן מטרידות אותי יותר ..מה ניתן לעשות במצב כזה?
תודה,
שיהיה לכולם סופשבוע מלא במחשבות חיוביות !

שלום,
אני בחור 28 ללא ניסיון בזוגיות כלל. אני בתול.

אני נראה בסדר גמור, לא דוגמן כמובן. אומנם נראה צעיר מדי לגילי אבל כלל לא מכוער, אלא מאוד מודע ומשקיע מאוד מאוד באסתטיקה והיגיינה.
אך הסיבה למצב שלי היא אחרת -
במשך רוב שנותיי כאדם בוגר, הסתגרתי מאוד ולא הרבתי לצאת בלשון המעטה - למעט לעבודה.
בשנה האחרונה התחלתי סוף כל סוף לעבוד על זה, "התעוררתי", אני מתחיל לצאת ולעשות דברים, משתדל להיות פחות מופנם. הצעד הגדול ביותר מבחינתי עד כה, זה שהתחלתי לגשת לבחורות מדי פעם ולנסות לפתוח באינטרקציה. אבל עד עכשיו לא הצלחתי להיכנס לקשר עם אף אחת.
אני מאוד רוצה זוגיות, וכן גם יחסי מין, זה מתסכל שלכל המכרים סביבי יש את זה והם מדברים על זה כשלי זה נראה רחוק כרגע. אין בי אובססיה למין, אלא צורך טבעי כמו לכולם וזה לא נעים להיות בגילי כשאף פעם לא חוויתי, בניגוד לסובבים אותי.

אני ממשיך בתהליך ה"יציאה מהבועה" שלי, אבל תהיתי אם יש טיפים או משהו שיכול לעזור לי. הדבר שאני רוצה יותר מכל כרגע זה זוגיות וזה מאוד מעסיק אותי, כל יום.

המון תודה

שלום , יש לי ידיד שאני קצת רואה בו מעבר.. הבעיה היא שנכנסנו להגדרת הידידים וקשה מאוד לצאת מזה ... כשאני והוא לבד אני מרגישה שיש בנינו משהו מעבר שהוא לא סתם , שאין בין ידידים.. יש משיכה ומגע, כיף לנו בייחד מאוד .. הוא גם מפלרטט איתי כל הזמן ..מנסה שאני יקנא בבנות אחרות וכו ..הבעיה שהוא קצת מתוסבך בענייני אהבה,הוא לא רציני והוא אוהב את תדמית ה״חרא לבנות״
אלי הוא לא חרא , אבל עדיין זה בגלל שאנחנו ידידים ... אני לא רוצה לוותר עליו , למרות הסיכונים .. איך אני אדע מה קורה ואם בכלל יש לי מה להשקיע ולהילחם על זה ? (כמובן בלי לפתוח את זה איתו כי איתו זה ממש לא הפתרון )