פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום ענת,
מתיאורך אני מתרשמת שלאורך כל הדרך הבחור לא ממש מוכן להתחייבות, ואילו את משקיעה את כל כולך.. כרגע את 'מושקעת' שם, בקשר שאינו מתקדם. עצתי הראשונה היא למצוא את הדרך להחזיר את ההשקעה הרגשית אל עצמך - להיות בסביבה בה את יכולה להתרפק, לעשות דברים שמיטיבים איתך.
טיפול פסיכולוגי אמנם יעזור - הן כדי לחזור לעצמך, והן כדי ללמוד להשקיע באופן יותר ממותן בקשר הבא. אין צורך בפסיכולוג 'מומחה לאובססיה לגבר', כל פסיכולוג/ית עם התמחות קלינית מכיר מצבים אלו ויוכל להתאים.

הרגישי בטוב,

שלום לך,
ניראה לי שהכתובת הנכונה לפנייתך היא הפסיכולוג/ית מהעבר, שמכיר/ה אותך ויכול/ה לדעת הרבה-הרבה יותר טוב ממני מה נכון עבורך. זה לא בהכרח אומר שעלייך להיכנס שוב לטיפול ממושך , מותר לפנות למספר פגישות.. [בנוסף, כיוון שאת נוטלת תרופות, אני מקווה שאת נמצאת במעקב אצל פסיכיאטר ולא ממשיכה ליטול את התרופה תקופה ממושכת באופן אוטומטי ע"י חידוש המרשם אצל רופא-משפחה..].

ברמה עקרונית, לכל אחד קצב התקדמות והתפתחות שלו, ובוודאי אינך היחידה שבגיל שלושים עדיין אינה רוצה ל'התמסד'.
עם זאת, אני מתרשמת שאת עסוקה בתרחישים 'שחורים' - בין אם אימך מייצרת אותם עבורך, או שאת מייצרת אותם בעצמך . זהו סימפטום המאפיין דיכאון, גם דיכאון כרוני. וזו סיבה נוספת לפנות לפסיכיאטר [אולי לשקול מחדש את סוג התרופה.] וגם לפסיכולוג/ית מהעבר.

הרגישי בטוב,

שלום מורן,
אינך 'בודדה', אנו פוגשים לא פעם אצל צעירים בני גילך - על הגבול שבין התבגרות לבגרות - את הקושי הזה לבטא במלים מדוברות דברים פנימיים.
בהגדה של פסח כתוב "זה שאינו יודע לשאול, את פתח לו". מי שיכול לעזור, לעשות את ה'את פתח לו', הוא בד"כ פסיכולוג. ייתכן שכדאי לך לפנות לזמן מה לטיפול. איני יודעת באיזו מסגרת את כיום - מכללה? צבא? - אך במסגרות אלו יש בד"כ שירותי ייעוץ, או במסגרת קופ"ח.
בנוסף, נסי זמן מה לכתוב לעצמך, משהו מעין יומן, הכתיבה - לעצמך - עשוייה לסייע בגיבוש מה שמסתובב בתוכך למלים.. משפטים.. אולי סיפור קצר?

בהצלחה,

אנא פרטי מעט - בנות כמה אתן, מה מצבכן ומה היחסים בד"כ , רצוי שתביאי דוגמא ל'רכילות' שפוגעת בך, - ואנסה להתייחס לפנייתך.

כל טוב,

תודה על התיחסותך אולם מפאת כבוד הפורום וכבודי שלי אמנע מלפרט את נושא הרכילות באופן כללי מדובר ביחסים בינו לבינה שהם בגדר תחום הפרט ועל פי חוק וגם הגיון בריא הם תחום צנעת הפרט

ובוודאי תביני שעפ"י חוקי האתיקה של מקצועי , וגם עפ"י ההגיון הבריא, אני מנועה מלהגיב או לתת עצות בעניין סתום ולא נהיר לי.

כל טוב,

אולי השאלה שלי קצת טפשית, אם היה אפשר למחוק הייתי עושה זאת.
קראתי תגובות והודעות קודמות נראה לי שיש בתגובות מסויימות גם תשובה לשאלה שלי, אולי הייתי צריכה לעשות את זה לפני שכתבתי.
איך שלא יהיה סליחה ותודה.

שלום לך,
שאלתך כלל אינה טפשית בעיני. זו שאלה שעולה תכופות אצל מטופלים שנמצאים בטיפול תקופה ארוכה ['תקופה ארוכה' זה כמובן יחסי..]. הביקורתיות שלך ביחס לשאלה ששאלת נראית לי 'סימפטום' המבטא את הביקורת העצמית הרבה שלך, את חוויית הבושה המתמדת ביחס לעצמך, חווייה שמלווה אותך עפ"י תיאורך שנים רבות - ועדיין לא נפתרה לחלוטין.
אני חושבת על כמה קשה לחיות באופן מתמיד בפיצול כזה, כפי שאת מתארת.. ואיזו הקלה עצומה עבורך זו תהיה כשלא תחושי יותר צורך להסתיר את עצמך.

את שואלת האם עלייך להרים ידיים, תוהה האם הגעת לקצה גבול יכול ההשתנות שלך. לדעתי עלייךלהעלות תחושותייך ושאלות אלו עם המטפל, זה שמכיר אותך, את מבנה האישיות שלך וכו'. עצם העובדה שאת בטיפול 'תקופה ארוכה' כשלעצמה אינה התשובה. הקצב של כל אחד שונה, ו'תקופה ארוכה' כאמור זה דבר יחסי.
ייתכן שעליכם - את והמטפל - לערוך מעין 'סיכום ביניים' שבו גם את וגם המטפל תבדקו מה היו מטרות הטיפול.. מה מהן הושג - ומה עדיין לא.. סיכום-ביניים כזה עוזר להעריך את ההתקדמות בטיפול, ועוזר לעשות החלטות לעתיד.

בהצלחה!!
נ.ב. אם עדיין תבקשי שאמחק את השיח הזה בינינו - שאלתך ותשובתי - אצטער מאוד, אך אכבד בקשתך.

זה נשמע לי רעיון ממש טוב לעשות מן סיכום ביניים ביחד עם הפסיכולוג ולא רק ביני לבין עצמי.

לכל אחד שיטה משלו. לשיטתי, חשוב שכל אחד, המטופל והמטפל, יתכונן ויחשוב בעצמו, עם דגש על מספר שאלות כגון מה היה המצב 'לפני'.. מה היו מטרות הטיפול.. מה הושג ומה עדיין לא.. אם יש שאלה או שאלות נוספות מהותיות לעניינך..
ולאחר כשבועיים -שלושה של חשיבה-בנפרד, בתאריך שנקבע מראש, מקדישים פגישה או מספר פגישות לאותו סיכום-ביניים.

בהצלחה,

שלום רותם,
לאחר טיפול של שנתיים סביר שיש לך כלפי המטפל רגשות, הרי הוא חלק חשוב מחייך .
רגשות אלו לא לגמרי מנותקים מ'טרנספרנס'. 'טרנספרנס', או בעברית 'העברה' של עמדה רגשית שהיא במקור כלפי אובייקט אחד [למשל ההורים] כלפי אובייקט אחר [למשל הבעל.. החברה הכי טובה.. הפסיכולוג המטפל] - העברה זו מתרחשת כל העת, לא רק בטיפול, אולם בטיפול היא מתעצמת, בטיפול גם אפשר לנתח את הטרנספרנס, ווזה מקדם את התהליך הטיפולי . התעצמות כזו של רגשות, ואירוטיזציה שלהם, עשויים לסמן שלב חשוב בטיפול אף שזה יכול לעתים להבהיל את המטופל. חשוב שתעלי בחדר הטיפול את הנושא ואת והבלבול שאת חשה.

כל טוב,

שלום ליאון,
אתה מתאר מצב מסויים של אובדן שליטה: החשיבה הופכת ללא כוונה להתנהגות מוטורית [דיבור]. והדיבור - שבדרך כלל משמש לקומוניקציה בין אנשים - מאבד באותם רגעים את הפונקציה הזו שלו.
אין לי נתונים לגבי השכיחות של תופעה ספציפית זו של אובדן שליטה, אני מניחה שהיא חלק מקבוצה רחבה יותר של תופעות של אובדן שליטה. עד כמה זה 'תקין'? ובכן, אובדן-שליטה אינו תקין.. אמנם על פניו נשמע שלא נגרם כל נזק, כביכול בסך הכל 'דיבורים'. אולם אתה עצמך חש שאין זו התנהגות תקינה, אתה מכנה את מה שלעתים יוצא מפיך בצורת דיבור כ'שטויות' או 'משפטים שלא קשורים לכלום'..
ייתכן שתופעה זו מעידה על קשיי קומוניקציה שלך עם הסביבה, היא גם עלולה לפגוע בתדמיתך בעיני הסביבה. בנוסף, ייתכן שהיא חלק מתופעות אחרות של חוסר-שליטה אצלך.

אני ממליצה שתפנה להתייעץ באופן פרטני עם פסיכולוג.
כל טוב,

שלום לך,
תשובה ל'שאלה העיקרית' אין לי.
אך אוכל לשתף אותך במחשבות אחדות שעלו אצלי, אולי הן תשמשנה אותך באופן כלשהו.
מתיאורך אני מתרשמת מעמדה חשדנית וזהירה, את בוחנת את הפסיכולוגית שלך מהצד, עסוקה בעיקר ב'מי היא' - ולא במה שמתערר בך. גם השאלה העיקרית [להמשיך או לא] היא חלק מאותה עמדה.
השלכות אנו עושים תמיד, זה חלק מטבענו האנושי - וחשוב להבין 'מה' ו'איך' מושלך.
זהירות בתחילת קשר, וודאי קשר טיפולי, היא מובנת - עד גבול מסויים.
אני משערת שעמדה חשדנית זו שלך מוכרת לך גם מסיטואציות אחרות, זוהי כנראה עמדה בסיסית שלך והיא אולי משאירה אותך פעמים רבות 'בצד', לא מעורבת. עמדה זו מושלכת עתה לקשר החדש, עם הפסיכולוגית, ופרטים שונים בסיטואציה מגוייסים על-ידך כדי 'לתמוך' ולקבע עמדה זו [כגון החיוך של הפסיכולוגית.. העובדה שהטיפול במסגרת הקופה ומכאן הסקת שהיא פחות מקצועית..] .

לנושא המקצועיות של הפסיכולוגית - ניראה לך שהקופות עושות הסדרים עם אנשים לא מקצועיים?? בכל אופן לדעתי אינך צריכה לעסוק בניחושים. מותר לך לשאול אותה.. אשת מקצוע גם תתן מקום לזהירות ולחששות שלך בתחילת טיפול.

אני מקווה שדברי תורמים לך משהו,

כל טוב,

זה נכון שאני מאוד חשדנית, והתעסקתי במה שהיא ניסיתי מאוד להתעסק גם דווקא במה שאני, אני כנראה צריכה להמשיך לבחון זאת. ולתת לזה צ'אנס,

תודה!

אני מאחלת לך הצלחה בטיפול ובתהליך הגילוי של עצמך.

כל טוב,

נשמע שאימך לא סומכת עלייך ועל הבחירות שלך, איני יודעת מה הסיבה לכך.
נשמע גם שאת חוששת לעזוב את 'הסינור' של אמך. אמנם זה מתסכל אותך.. אך את בכ"ז מצייתת לה. מדוע? האם את עצמך חוששת מההחלטות והבחירות שלך, שמא תהיינה מוטעות? האם את עצמך מתקשה לסמוך על עצמך?

ניראה לי שנדרשת כאן התערבות מקצועית, מישהו שיעזור לך להגיע לבחירות נכונות.. לסמוך על עצמך.. ולשחרר את עצמך.
אני ממליצה שתפני לטיפול פסיכולוגי. אם את מתקשה לממן טיפול פרטי - ואם אימך לא תעזור לך לממן טיפול כזה - בררי מהן האפשרויות בקופה שלך, או לחילופין במח' הרווחה בעיריה.

בהצלחה!

אני סומכת על עצמי , אני פשוט מצייטת לה כי אני פוחדת שהיא תצעק עליי.
אבל אני לא מוכנה לעזוב את החבר שלי ובגלל זה היא נהייתה עוד יותר עצבנית

האם ייתכן שכרגע את מתנדנדת בין ה'סינור' של אימך לבן זה של החבר? אולי החבר משמש אותךבתור מרד כנגד אימא?
אני עדיין ממליצה בחום שתפני לטיפול .

בהצלחה,

אבל אני לא רוצה למרוד בה, אני רק רוצה שכולנו נחיה בשקט ושלווה.
היא פשוט מפחדת מכל דבר, אפילו פעם אחת שהתקשרו אליה מבית חולים רק כדי להזיז תור היא אמרה לי שהיא חשבה שהתקשרו אליה כדי להגיד שיש לה סרטן..
אז נראה לי היא פשוט מפחדת שיקרה לי משהו רע לכן היא יותר מידיי שומרת עליי. אז איך אפשר לעזור לה? היא לא רוצה לקחת תרופות גם (שוב כי היא מפחדת
מתופעות לוואי) ואין לנו כסף לטיפול פסיכולוגי

את מציגה את אימך כאישה לא הגיונית שנשלטת על-ידי הפחדים שלה.. ובינתיים גם את נשלטת ע"י אימך והפחדים שלה.
המלצתי הראשונה, שתפני לטיפול כדי להתמודד עם הסיטואציה, עדיין בעינה עומדת. כפי שכבר הצעתי, אם אין לך מקורות מימון לטיפול פרטי חפשי בתחום הציבורי, פני לקופה שלך או למחלקת הרווחה בעירך. אם את לומדת במוסד לימודים כלשהו - גם שם בדרך כלל יש שירותי-יעוץ לסטודנטים.

בהצלחה,

אבל אני לא רוצה למרוד בה, אני רק רוצה שכולנו נחיה בשקט ושלווה.
היא פשוט מפחדת מכל דבר, אפילו פעם אחת שהתקשרו אליה מבית חולים רק כדי להזיז תור היא אמרה לי שהיא חשבה שהתקשרו אליה כדי להגיד שיש לה סרטן..
אז נראה לי היא פשוט מפחדת שיקרה לי משהו רע לכן היא יותר מידיי שומרת עליי. אז איך אפשר לעזור לה? היא לא רוצה לקחת תרופות גם (שוב כי היא מפחדת
מתופעות לוואי) ואין לנו כסף לטיפול פסיכולוגי

אני סומכת על עצמי , אני פשוט מצייטת לה כי אני פוחדת שהיא תצעק עליי.
אבל אני לא מוכנה לעזוב את החבר שלי ובגלל זה היא נהייתה עוד יותר עצבנית

כדאי שתתיעץ באופן פרטני עם פסיכולוג קליני. [ואם התאונה הייתה בעת העבודה - ייתכן שמקום-העבודה חייב לממן עבורך טיפול. זו כבר שאלה משפטית, שאותה יש לבדוק עם גורם משפטי..].

הרגש בטוב,

מכיוון שאתה אינך איש מקצוע בתחום הטיפול רצוי שתימנע מלתת לחברך המלצות כלשהן בנושא זה. פשוט המשך להיות חבר שלו, חבר זה דבר חשוב!

ואני גם כן אמנע מלתת המלצות, הרי אינני מכירה את המקרה. אני מתרשמת מתיאורך שהפסיכולוגית שלו לא מזניחה אותו אלא דואגת לו גם בתקופת היעדרה. יש להבין שטיפול אינו מתחיל ונגמר כשמסתיימת פגישה, אלא מתקיים תהליך פנימי מתמשך, שיימשך גם בתקופת חופשתה של הפסיכולוגית, והיא בוודאי מעדכנת ומכוונת את ה'בייבי-סיטר' - הפסיכולוג-המחליף - לגבי תהליך זה.

כל טוב,

לא הבנתי מה השאלה.. ובכל אופן בנושא טיפול תרופתי יש להתייעץ עם פסיכיאטר.

מתיאורך גם אני מתרשמת שאתה זקוק לעזרה מקצועית, מעבר למה שאפשר לתת בפורום-אינטרנטי.. מדוע אינך פונה לקבל את העזרה במקום המתאים? הכתובת היא פסיכולוג קליני, או פסיכיאטר. ברר מהן האפשרויות במסגרת הקופה שלך, או פנה לפסיכולוג קליני באופן פרטי.

בהצלחה, הרגש בטוב,

הבעיה כרגע שאני נמצא בחול לחודש הקרוב ורציתי לקבל אולי חוות שעת קצת יותר מקצועית בשביל להירגע ולדעת שאני לא באמת משתגע וזה נובע באמת רק מעומס וחרדות עד שאגיע לארץ ואלך לטיפול מעמיק יותר

אינני יודעת מה זה חוות-דעת 'קצת' יותר מקצועית... ואינני יודעת לאבחן ולטפל בפורום באינטרנט. אם אתה מרגיש רע, כפי שתיארת, פנה לאיש מקצוע [פסיכיאטר, או פסיכולוג קליני] במקום בו אתה נמצא. מן הסתם הצטיידת בביטוח רפואי כלשהו לפני שנסעת לחו"ל..

הרגש בטוב,

חוות דעת קצת יותר מקצועית זה לקבל דעה מבן אדם שעוסק בפסיכולוגיה ולא להסתמך אך ורק על ההרגשות והמחשבות שעוברות לי בראש ובגוף ..כל מה שרציתי זה לא שתאבחני מה יש לי זה רק לדעת אם זה תהליך ותגובה נורמלית של הגוף למצב של חרדה ארוכה או שאני באמת משתגע

באמת אין לי אפשרות לדעת מהו מצבך הנפשי רק על סמך הדיווח שנתת כאן בפורום, וזה יהיה חסר אחריות מצידי לתת לך 'מלים מרגיעות' או עצה כלשהי - פרט לעצה שכבר נתתי: פנה לגורם מקצועי, למשל לפסיכיאטר , במקום בו אתה נמצא [לדעתי זה אמור להיות מכוסה ע"י ביטוח-רפואי של נוסעים לחו"ל].
לפ דבריך אתה סובל כבר תקופה ארוכה. כנראה יש לך נטייה לא להתייחס ברצינות למצבך הנפשי.. אולי זה הרגע לשנות כיוון .

הרגש בטוב,

אוקיי תודה רבה בכל מקרה..

מתיאורך גם אני מתרשמת שאתה זקוק לעזרה מקצועית, מעבר למה שאפשר לתת בפורום-אינטרנטי.. מדוע אינך פונה לקבל את העזרה במקום המתאים? הכתובת היא פסיכולוג קליני, או פסיכיאטר. ברר על האפשויות במסגרת הקופה שלך, או פנה לפסיכולוג קליני באופן פרטי.

בהצלחה, הרגש בטוב,

ייתכן מאוד שכן.

בהצלחה,

שלום לך,
אני משתתפת בצערך על מות אביך.
אתה כותב שהחלטת להיות במקום אבא, להיות 'סלע שכולם יוכלו לישען עליו' - אולם זוהי ציפייה מוגזמת, ולא מוצדקת,מעצמך! אתה אינך יכול להיות 'במקום', גם לא במקום אביך. אתה עצמך איבדת מישהו חשוב ועובר תהליכי אבל. בנוסף, אתה עצמך עדיין לא בשל וזקוק לתמיכה כלשהי. כל זה אינו רק 'הרקע', אלא חלק חשוב מהבעייה - הציפייה המוגזמת שהעמסת על עצמך מכבידה עליך!
עפ"י תיאורך פיתחת סימפטומים של חרדה ונדרשת לך תמיכה ועזרה מקצועית.פנה לקופה שלך וברר לגבי אפשרות לטיפול פסיכולוגי. לחילופין, ייתכן שבמסגרת מח' הרווחה בעירך ניתן לקבל עזרה כזו.

בהצלחה, הרגש בטוב,