פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום ליאת,
העיסוק הרב בטיפול הוא בחלקו טבעי ואף רצוי, לעתים זהו עיבוד של התכנים שעולים בטיפול, הרי הטיפול הוא משהו מתמשך ואינו 'נפסק' כאשר מסתיימת פגישה, הוא מתקיים גם בין הפגישות..
את חווה שזה 'יותר מדי' - בכל אופן איני רואה בכך ביטוי לתלות דווקא. ייתכן מאוד שה'יותר מדי' מבטא משהו באישיות שלך, או בבעייה הבסיסית שלך. כלומר, ייתכן שלא רק לגבי הטיפול או המטפל את כ"כ 'אובססיוית, אלא את נוטה להיות כך לגבי כל עניין בחייך..

בכל אופן, מדוע שלא תעלי זאת בטיפול? רצוי שהמטפל יידע על כך, אולי יוכל לעזור לך. למשל יימצא דרך 'לסגור' היטב כל נושא לפני סיום פגישה כדי שלא תסחבי איתך דברים בין הפגישות.

כל טוב,

בורכת בכישרון רב! ביטוי אמנותי - למי שניחן כמוך בכישרון לכך - יכול אמנם לסייע לעיבוד אבל או עצב.
רק את יכולה לדעת אם זה מספיק לך, או שיש לך צורך בעזרה נוספת. בספרו של אנטואן דה סיינט אקזופרי "הנסיך הקטן" מדובר על הרגישות הרבה של השושנה, ועל כך שיש להגן עליה, ולעזור לה לטפח את הקוצים בהם היא מגינה על עצמה [למשל להתמודד עם הכעס הפנימי בעקבות הבגידה והנטישה]. טיפול יכול לסייע בכך.

וחוץ מזה, טפחי את כשרונך! [אולי סדנא כלשהי לכתיבה יוצרת?]

תודה לך על השיר הנוגע.

פני לטיפול!
מטפלים מחוייבים בחיסיון לגבי הנאמר בין כלי חדר הטיפול. אם את רוצה להרגיש לחלוטין בטוחה בעניין זה - פני לטיפול באופן פרטי.
יתכן שחששותייך נובעים מ'רגשי אשמה' שאת חשה, רגשי אשמה בלתי מוצדקים - תופעה שאנו פוגשים לא פעם אצל נפגעי/עות פגיעה תוקפנית או מינית. אולם אין כל פגם בך, ובוודאי שאין פגם בכך שאת פונה לטיפול פסיכולוגי, ואין בכך סיבה למנוע ממך כל התקדמות בחיים, עשיית רשיון, וכו'.

לחכות שהזמן יעשה את שלו? ההמתנה הזו עשתה לך דברים לא טובים.

כתובות מתאימות: אם יש לך אפשרויות מימון, בעצמך או בעזרת משפחתך, - פסיכולוג קליני באופן פרטי, או פני לטיפול דרך אחד הפורומים לנפגעות פגיעה מינית.

בהצלחה,

תודה לך על תשובתך האם פסיכולוג דרך כללית מומלץ? אין לי אפשרות לממן פרטי

ועוד, כשאמרתי ניצל את מצבי התכוונתי שהפעם הוא לא הלחיץ אותי מינית אך גרם לי להתגרות לבדי מה שגרם לי רגשות אשמה כי הייתי במצב של משבר וכמובן שאז החל להתייחס אליי מגעיל ולקלל אותי הרגשתי כאילו ייצר מריבה על מנת לסיים את הקשר

האדם הזה גרם לך בכל צורה אפשרית לא לאהוב את עצמך.. לחוש אשמה.. אלו המאפיינים והתוצאות של ניצול.
גם אם את חשה שיש ביניכם דברים לא סגורים, מה שלעתים מקשה על ניתוק, - בכל זאת כדאי לך מאוד להתרחק מקשר זה.

את כותבת שאת 'ילדה', לא שאלתי לגילך - אך האם אין בסביבתך מבוגרים שאת יכולה לשתף אותם בסיטואציה? [הורה.. יועצת ביה"ס ..]. בכל אופן זה לא במקום טיפול מקצועי. פסיכולוג קליני במסגרת קופ"ח כללית זה בסדר גמור.

בהצלחה,

תודה לך "ילדה" זה כינוי אני בוגרת לגילי אך גם ילדה במובנים מסוימים ובאמת כמו שכתבת הוא גרם לי להפסיק לאהוב את עצמי לפני שזה קרה הייתי "בובה" ובריאה מבחינת מראה והייתי שלווה עם עצמי.

שלום חיים,
אתה שואל: האם אהבה יכולה להיות חוויה מתקנת? וודאי שכן.
אולם אחת הבעיות של מי שלא חווה אהבה בילדות, גיל בו מתגבשת האישיות, - שהוא אינו יודע איך לקבל ו'לצרוך' אהבה וחום שמגיעים מהזולת. כדי לצאת מהדכדוך ולזהות אהבה כשהיא מגיעה - נדרשת ההבנה של איש מקצוע, וחוויה מתקנת במסגרת טיפול פסיכולוגי.

כל טוב,

שלום לך,
אין לי כל אפשרות להעריך אם מדובר ב'הפרעה' ומה חומרתה, האם זה משהו חולף - או משהו מדאיג שיש לטפל בו.
אני מציעה שתפני להתייעץ באופן פרטני עם מישהו שיוכל לשאול אותך שאלות נוספות לגבי בנך, וגם לפגוש בו ולהתרשם ממצבו [כגון רופא משפחה.. פסיכולוגית בית-הספר בו בנך לומד.. או פני לפסיכולוג באופן פרטי].

כל טוב,

ראשית, אני נגד הרמת-ידיים של אביך שעפ"י תיאורך מתרחשת בביתכם. בעניין זה יש לערב גורמים מחוץ למשפחה. זה וודאי לא קל - אך אם את פונה לטיפול במסגרת הצבא תוכלי להסתייע ולקבל תמיכה בפנייה שלך לגורמים אזרחיים [כגון רופא-משפחה, עו"ס קהילתית] שיטפלו בבעייה זו.

הקשיים של אחותך הקטנה יכולים לנבוע מסיבות שונות, החל מתגובה להתנהגות אביך, דרך טמפרמנט רוגזני או אולי הפרעה מסויימת. היא זקוקה לאבחון ועזרה, ע"י גורם מקצועי. אולי פסיכולוג ביה"ס? וודאי שלא את צריכה או יכולה 'לטפל' בה. בצד זה בהחלט אל 'תרימי ידיים' אלא הישארי אחותה האוהבת, והשתדלי לא להיכנס לקונפליקטים איתה.

כל טוב,

שלום לך,
לא כל תופעה אנושית מתוייגת וממוקמת על הרצף שבין נורמליות לפתולוגיה..
אם אתה חש לא נוח בקשר לאופן החשיבה שלך פנה באופן פרטני לפסיכולוג.

כל טוב,

שלום לירון,
החווייה שאתה מתאר מוכרת, סימפטום של דכדוך או דיכאון כרוני.
במהלך גיל ההתבגרות חוויה זו עלולה להתחזק - והיא אמורה להיפתר ולחלוף בשלהי גיל ההתבגרות. נעשית אז 'בחירה בחיים', מציאת דרכים למימוש עצמי ומתן משמעות לחיים דרך קאריירה.. יחסים אינטימיים..
צעירים רבים פונים לטיפול פסיכולוגי בדיוק על רקע זה, כדי להצליח בתהליך זה של 'בחירה בחיים'. ולמרות שאתה בן 37 - אתה כנראה עדיין מתבגר [אינך יוצא דופן, תהליכי גיל-ההתבגרות מתחילים ומסתיימים אצל כל אחד בקצב שונה..].
תשובתי היא אם כך - כן! אני בהחלט סבורה שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור לך.

בהצלחה, הרגש בטוב,

שלום דנה,
את תוהה אם יש קשר - ומהו הקשר - בין מצבך הנפשי הנוכחי, לבין מצב הזוגיות.

הסימפטומים שאת מתארת - מחשבות טורדניות, אי שקט ורוגזנות רבה - אופיניים לדכדוך, והשערתך שחוסר הסבלנות שלך כלפי בן-הזוג נובעת ממצב הדכדוך שלך היא השערה סבירה. לא פעם אנו 'משליכים' על בני/בנות -הזוג את מצבינו הפנימיים. אולי את אפילו 'בודקת' אם הוא מסוגל לסבול אותך גם במצבים אלו.
בצד זה, כיוון שאינני מכירה אותך ואת יחסיכם , וכיוון שאת בחורה צעירה מאוד והרבה דברים עדיין אינם מגובשים אצלך, את עצמך עדיין בשלב-מעבר מבחינה פסיכולוגית - ייתכן שמשהו ביחסים עצמם מטריד אותך.
תוכלי להפיק תועלת רבה מטיפול פסיכולוגי, הן כדי ללמוד להתמודד טוב יותר עם 'מעברים' , עם הנטייה לדכדוך ורוגזנות, והן כדי להתבונן בזוגיות באופן שקול יותר.

בהצלחה, הרגישי בטוב,

שלום יערית,
בני אדם אינם תגיות פסיכיאטריות - לא את , וגם לא בני הזוג שלך. אני ממליצה להימנע משימוש במונחים רפואיים שלמעשה אינם מובנים לך.

עפ"י תיאורך יש לך קושי לבנות מערכת-יחסים זוגית מתמשכת, כזו שתחזיק מעמד. הסיבות לכך יכולות להיות שונות.. כדי לעזור לך להתגבר על קושי זה, ולסייע לך הן בבחירת בני זוג מתאימים לך והן בפיתוח הקשר לזוגיות מספקת, מוטב שתיפני לטיפול פסיכולוגי.

בהצלחה!

תודה שענית כל כך מהר, מעריכה זאת מאוד את בהחלט צודקת, אבל למה הבחור לא היה מוריד ממני את העיניים, נעיצת מבטים מתמשכים. מה גם שלאנשים אחרים הוא לא מסתכל בעיניים וכשמדבר מוריד את הראש, ומפחד מזיהומים, ושותה רק בכוסות חד פעמיות וכו... יש לך תשובה בבקשה? או השערה?

יערית, כמובן שאינני מתכוונת להשתתף איתך במשחק שבו את מנסה 'לאבחן' את מצבם הנפשי של בני-זוג-לשעבר.
תיטיבי עם עצמך אם תפני כפי שהמלצתי לטיפול בו תלמדי יותר על עצמך, ועל איך לקיים קשר זוגי.

בהצלחה!

גם כשהייתי צעיר יותר ,היום אני 20,גם אני הייתי מנסה להרשים אחרים למרות שזה לא היה הנושא .לא הייתי מקבל התקפי חרדה זה בטוח ..
היום,אני זוכר נניח לפני שנה הלכתי לקופת חולים,וישבה חבורה בגילי טיפה יותר גדולים ,ישבו שם מחוץ לקופה עישנו סיגריה או משו כזה,הרגשתי די סבבה לפני כן,וכשהגעתי וראיתי אותם,שינסתי מותניים,הגבהתי את הגב שלי,עפתי על עצמי קצת.
חטפתי מיזה התקף חרדה אח"כ.
עד עכשיו ,הייתי בטוח שאני היחיד שמאבד תכלית כל היום בין עם במחשבות ,או במחשבות על התנהגות שאני רוצה לעשות(למשל עם המשחק כדורגל),או עם בהתנהגות עצמה.
כשראיתי את הסדרה ,הבנתי שלא רק אני מתנהג ככה ..שזה טבעי ,אבל כן אני היוצא דופן מי זה שאני מקבל את ההתקפי חרדה מכל דבר שיש בו קו אובססיבי.
מה את אומרת הפסיכולוגית ? יש פה לא סתם בעיה , אני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי ,הבעיה שחלק מהמשבר אצלי גרם לי להיות הפסיכולוג של עצמי.זה הפרעה קשה להיות הפסיכולוג של עצמך,לפעמים יש יתרונות אבל זה הפרעה קשה.והטיפול הפסיכולוגי מעורר את זה מאוד,ומעורר לי מחשבות שאני חושב על הטיפול,ואז אני מקבל התקפי חרדה מספיק שאני חושב על הטיפול כי אני יודע שיש איזה קו אובססיבי נסתר כל שהוא,בגלל שפעם הייתי חושב כל היום על טיפול פסיכולוגי עבורי.בתחילת המשבר הכוונה.
ובלי שום קשר,הדברים שקורים בטיפולים הפסיכולוגים,תמיד נכנסים לי במקומות הלא נכונים במחשבות .הם מזיקים לי. דוגמאות: א':אחד שהייתי אצלו אמר לי תקבל את עצמך - כל פעם שיצא במקרה שקיבלתי את עצמי ,וזה היה בא מתוכי ,הקבלה הזאת,אחרי זה הייתי שומע את הפסיכולוג במחשבות "תקבל את עצמך" .וככה יצא שבעוד הרבה דברים הוא נכנס לי לראש,וזה לא רק הוא,זה מה שהוא מיצג,את הכפייתיות.
הדוגמה השניה:היא שהם והטיפול הפסיכולוגי גם באים לי למחשבות לא כשצריך ,אין לי האמת כרגע דוגמה ספציפית.
זה לא ספציפית טרראומה מימנו,ניסיתי אחר כך עוד שתי פסיכולוגים.אחד אמר שאני לא מאוזן תרופתית כדי לעבור CBT . השניה ,הייתה הוליסטית.כל פעם אחרי שהייתי הולך אליה ,והייתי נכנס להתקף חרדה ,הייתי מתחיל לחשוב על כמה טעויות היו בטיפול ,ועל כמה דברים לא מדוייקים נאמרו ,עד למצב שהייתי בא אליה ואומר לה תקשיבי אני לא יכול לדבר ..

ואפשר בבקשה הסבר על הדבר הזה ? כמו שאת רואה באמת אני מנסה לעזור לעצמי כבר שנתיים,טיפולים תרופתיים,פסיכולוגים,הולסיטים.חשוב לי להבין.
לפני שבוע אני ואמא היינו במרפאה ,שהיא על יד הקניון.אחרי הרופא עשינו סיבוב למרות שלא רציתי ,אבל אמא שלי התעקשה ולחצה עליי.
אחר כך ,יצא שהרגשתי טוב אחרי שעשינו סיבוב בקניון.
ואמא אמרה לי ,"אתה רואה ,עכשיו כל פעם שאתה לא מרגיש טוב תדע שאתה צריך להגיד לעצמך שאתה צריך לצאת".
ואני חשבתי לעצמי שתי דברים
דבר ראשון "אני לא יכול להגיד לעצמי כזה דבר,זה יהפוך לאובססיה וכל פעם אני יגיד אותו"
דבר שני "עצם זה שאני יודע שהסיבוב בקניון עשה לי טוב,ואני אלך שוב להסתובב בקניון ,יעשה לי רע"
מכאן יוצאת המשוואה של :
או שכל פעם שאני יגיע לקניון אני יזכר בפעם הראשונה שהלכתי והרגשתי טוב ,וזה ישגע אותי.
או הדוגמה היותר בוהרת כאן :
חשבתי פה סוג של מחשבה כפייתית ,אומנם ,כל בן אדם יחשוב ככה,אפילו אמא שלי ,אבל כשאני חושב את זה ..זה מקבל טאצ' חרדתי .זה שהבתחלה הייתי כל הזמן מתעסק בעצמי ,
וזה היה אובססיה קשה ,ועכשיו נגיד אני רק מתעסק בעצמי טיפה אני מקבל התקף חרדה ,את זה אנחנו יודעים.
אבל למה לי אסור לחשוב מחשבות שיש בהם קו אובססיבי אפילו ניסתר ? גם שאמרתי לעצמי בתחילת המשבר "עם יש משהו שעושה לך טוב תעשה אותו כל הזמן " ,חשבתי שאני לא בסדר ושאני אובססיבי,
אבל זה בדיוק מה שכולם היו אומרים לי שהיו חושבים ,ואת זה גיליתי במהלך הדרך לשמוע כל פעם קצת ממישהו.מבלי בכלל להגיד שחשבתי ככה אני.

כמה זה מעייף עבורך, להיות מוצף כל הזמן במחשבות ובחשיבה..

אימך ניסתה להסב תשומת ליבך ש'לעשות דברים' עוזר, לפחות לזמן מה, לחדול מ'מחשבות'. ספורט למשל, יכול לעזור - אם תצליח להביא עצמך לעסוק בספורט. ואז, גם אם באות מחשבות אפשר לתת להן לנדוד הלאה, הרחק ממך.
אבל גם ספורט אינו בשום פנים ואופן במקום הטיפול המקצועי הנדרש - טפול פסיכולוגי משולב בטיפול פסיכיאטרי-תרופתי. [אני בספק רב האם טיפולים הוליסטיים ומטפלים הוליסטיים מתאימים לך ובריאים עבורך].

הרגש בטוב,

אני מבין שיש בתיאורים שלי הרבה "אבחנות" ,אבל בכל זאת ..
קודם כל תודה על הצעת הספורט .
ותודה על התשובה היפה .

האם אני מצליח לקלוט עוד איזה רמז מבעד לשורות?
יכול להיות אני כל הזמן רוצה להיות מודע למה תסמין ככה וככה שקורה לי ברגע נתון, מכנה אותם כאבחנות וכו' .ואז קצת בורח ממה שצריך לעשות באמת ולהתמודד ..ז"א זה נותן לי צעד אחורה לדעתך?והיית מתחילה לעבוד על זה לבד?או פשוט לחכות עד שאוכל טיפול פסיכולוגי..

הייתי מאוד ברורה בתגובתי הראשונה: עליך לקבל טיפול מקצועי [טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג קליני, הוא זה שיוכל להבין נכון את בעיותיך, משולב בטיפול פסיכיאטרי-תרופתי].
"לעבוד על זה לבד?" - במקרה שלך בשום פנים ואופן לא. זה הרי מה שאתה עושה עד עכשיו, וממשיך להסתחרר סביב מחשבותיך..

פנה בהקדם לפסיכולוג קליני, הוא גם יכוון אותך הלאה בנושא הפסיכיאטר.

בהצלחה,

אני רוצה לאמר לך שכל זמן שאתה לא הולך לפגישה עם פסיכיאטר היא בזבוז זמן גמור של האנרגיות שלך והחיים שלך.

אתה נשמע בסך הכל בחור רגיל, אבל הדפוס הידוע במחשבות אובססיביות הוא, שכל מחשבה אובססיבית (שלפעמים מלווה בטקס) שלא "נקטעת" בזמן, מובילה למבוך של מחשבות אובססיביות אפילו יותר.
אתה נשמע לי עמוק עמוק עמוק בתוך המערבולת הזו, ולמרות שאני בטוחה שלמדת לעזור לעצמך במצבי מצוקה, אין לך את הכלים שיש לאנשי מקצוע שלמדו שנים על גבי שנים.

טיפול תרופתי יכולה לשפר את המצב שלך פלאים. תכלית, או חוסר תכלית, אובססיה או לא אובססיה- אתה חייב להבין שדברים כאלו הם במקרים רבים פועל יוצא של המבנה האנטומי של המוח שלנו.
זה מפחיד ומפליא גם יחד, אבל טיפול תרופתי בשילוב עם טיפול פסיכולוגי יכול לעשות ניסים. לך לקבל עזרה, חבל על כל יום שאתה סובל!

שלום בר,
אני מייעצת שכולכם - משפחתו הקרובה של אביך - תפסיקו מיד להציק לו , לרדוף אותו, לריב איתו, לזרוק לו קופסאות.. ראשית כי זה לא יעזור. שנית, כי כך אתם רק מגבירים את הקושי שלו להיגמל, ואת ההתנגדות שלו להיגמל. ושלישית - וזה חמור מהכל - אתם עלולים בהתנהגותכם לגרום לו להתקף לב נוסף.
אני מציעה ברצינות רבה שתניחו לו בעניין זה, ותשתדלו להיות אוהבים ותומכים כלפי אביכם שעבר עכשיו חווייה די מפחידה [התקף לב]. אם הוא - מרצונו החופשי והעצמאי ובלי 'נדנודים' מצד הסביבה - יחליט להיגמל אזי הוא כבר ימצא את השיטה.

כל טוב,

שלום לך,
את נשמעת מאוד מוצפת בתקופה זו . מחלת הורה, והפחד לאבד הורה, הם אירוע שתובע התמודדות פסיכולוגית לא פשוטה, ולא פעם נדרש לכך סיוע מקצועי-פסיכולוגי. התמודדות מיוחדת זו עלולה להשפיע על היכולת ליהנות מתחומי חיים שונים כגון העבודה, וגם עלולה להכביד על המערכת הזוגית - מה שמדגיש עוד יותר את הצורך שלך בתמיכה אישית, כניראה מעבר למה שאת מקבלת כרגע בטיפול הזוגי.

עצתי היא אם כן שתיפני בתקופה זו לקבל תמיכה ע"י טיפול אישי. [אגב - האם הבנתי נכון שאתם בטיפול זוגי אצל אותה יועצת שאצלה בעלך בטיפול אישי? בד"כ זה לא כ"כ מקובל, נוצר כאן חוסר-איזון מסויים שעלול לפעול במקרה זה לרעתך].

הרגישי בטוב,

שלום נועה,
מתחת לכל הדברים שהם בסדר - מהלך חייך שלדברייך תקין.. בריאות נפשית.. קשר בריא וכו' - מסתתרים בכל זאת כמה עניינים לא-פתורים, שמפלסים דרכם לסף ההכרה וגורמים לך לחרדה. ובעיקר באותן שעות-קטנות של הלילה שאנו מכנים לעתים 'שעת הזאבים', אז דברים נראים מבעיתים במיוחד.
הדרך להתמודד עם זה בטווח המיידי - כלומר כשזה קורה - לקום מהמיטה, להדליק אור ולשתות משהו מרגיע כגון מיים פושרים עם מעט סוכר, או חלב חם, לקרוא משהו לפני שאת חוזרת לישון. ובנוסף, פני לטיפול, שם תוכלי לברר את אותם עניינים לא-פתורים, ותפתחי דרכים יעילות יותר להתמודד עם חרדה. [את מספקת אמנם רמזים מעניינים ומשמעותיים לגבי תכנים פנימיים שלך, אך הפורום אינו המקום המתאים לעסוק בכך, את כל האינפורמציה הזו תביאי לפסיכולוג/ית].

כל טוב,

שלום לך,
קיים הבדל בין המבנה הפסיכולוגי של נשים לבין זה של גברים, ובהתייחסותם למין . יש כמובן יוצאים מן הכלל, אך נשמע שאת והחבר שלך אינכם יוצאים מן הכלל.
עבורך קשר זוגי ואינטימיות מינית הולכים יחד, ואת מצפה שבן-זוגך יבין זאת וייתחשב ברגשותייך, גם בתחום זה. ואילו עבורו 'סקס' אינו מחייב זוגיות מתמשכת. אולי סקס עבורו הוא גם דרך לשמור על מצב-רוח מרומם, [והוא גם מוכן לעבור קצת את הגבול ואינו בררן בבחירת בנות הזוג מבחינת הגיל] - והוא מצפה שאת תביני זאת... ייתכן שטיפול פסיכולוגי יעזור לו לשמור על איזון-מצב הרוח גם בלי הנ"ל, אך הוא עצמו צריך להיות מעוניין בשינוי ובטיפול. וייתכן שיישאר גם בעתיד גבר בוגדני.- ועלייך יהיה להחליט אם את מסוגלת לקבל זאת.
את עשוייה להפיק תועלת אם 'תתלבטי' בנושא במסגרת ייעוץ פסיכולוגי.

כל טוב,