פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

טל, הקוראים כאן אינם פסיכולוגים, ולכן הפורום אינו הכתובת המתאימה לפרסום השאלון שלך.
התייעצי עם המדריך/ה לסמינר שלך כיצד לפנות למועמדים מתאימים להשתתפות במחקרך.

כל טוב,

שלום חדווה,
חייך עברו לאחרונה שינוי רב. נישאת.. עברת לדירה חדשה.. אלו שינויים שמצריכים הסתגלות. בנוסף ביצעתם שיפוץ , משימה לא קלה שגוזלת אנרגיות.
כל השינויים הללו הם כשלעצמם משמחים - אך הם גם מצריכים הסתגלות. יש אנשים שרגישים יותר לשינויים, ותהליכי ההסתגלות שלהם 'מורכבים' ומעט איטיים יותר.
כנראה שעל רקע זה גם המריבה עם השכנים החדשים נתפסת אצלך 'קשה' מדי, אך אם האווירה בינך לבין השכנים נרגעה הרי הגיעה העת לשכוח ממנה.

תני לעצמך זמן להירגע וליהנות מכל החידושים בחייך! לפני שאת אצה הלאה. אני מניחה שאם כפי שהגדרת מדובר ב'בעיית פוריות קלה' - זה יסתדר כשתהיי רגועה. ובכלל, מדוע אישה כ"כ צעירה, כמוך, ובנישואין כ"כ טריים, עוד לא חצי שנה, צריכה כבר למהר לאימהות? ייתכן שעדיף לתת קצת מקום לחיי הזוגיות, ללמוד קודם להיות 'עקרת-בית' ואשת-איש.
[ואם אינך מצליחה להירגע אפשר גם להיעזר קצת בשיחות עם פסיכולוג].

כל טוב,

אפשר לפנות לאנו"ש, להתייעץ איתם. או למשרד הרווחה.. או בט"ל [הרי אם נקבעה זכאות בט"ל גם יממן לפחות חלקית את השהות] /
אפשר גם לחפש בגוגל, יש לא מעט אתרים שמצייגים הוסטלים שונים. יש לשים לב שהוסטלים אלו יהיו בפיקוח של גוף ממשלתי.

קיים מיגוון גדול של הוסטלים - אך לדעתי צריך ללוות ולכוון את החיפוש איש-טיפול שמכיר את נפגע-הנפש שעבורו מבוקש הוסטל [לא הבנתי אם זה אתה עצמך או שאתה מתעניין עבור מישהו אחר].

בהצלחה,

משי,
מי עוד 'בסביבה' [ גר איתך ועם אימא, וכדומה] ? מה עם אבא, אחים ואחיות?
והאם אימא מטופלת ע"י גורם כלשהו [למשל מחלקת רווחה של העיריה]?

תודה על עזרתך..
יש לי עוד 4 אחים ואבא גם גר איתנו ..אף אחד לא יודע מזה כלום ועכשיו גם אחותי שהיא בת 16 גילתה את זה ובקשתי ממנה שלא תתערב ושאני יטפל בזה אמא שלי חושבת שרק אני יודעת אז בקשתי ממנה לא לספר לה ..ואמא לא מטופלת בכלל....

משי, אינך יכולה 'לטפל' במצב בעצמך, וזאת מכמה סיבות.
ראשית, הרקע הנפשי להתנהגות של אימך [הגניבות] צריך כמובן להיות מאובחן ומטופל ע"י איש מקצוע.
מעבר למבוכה החברתית והבושה הנגרמות לאדם אשר הוא נתפס - הגניבות הן בדרך כלל איתות למצוקה נפשית, אפילו זעקה, "שימו לב שיש לי בעייה..עזרו לי". באופן לא מודע אימך משתוקקת להיתפס - כדי שמצוקתה תאובחן ותטופל.
אינני בטוחה שאת עושה נכון כשאת 'סוגרת' את העניין בינך לבין אימא.. ויש לשער שהיא תמשיך עד שכולם יידעו, כדי שסוף סוף תגיע לגורם מקצועי שיוכל לעזור למצוקתה הנפשית.
אני ממליצה לך לערב בהקדם גורם מקצועי, למשל עו"ס במחלקת רווחה של העיריה.. או פסיכולוג באופן פרטי.. או את רופא המשפחה.. מישהו שאיתו תוכלי לשקול כיצד להתנהל.

[שאלה נפרדת, וחשובה , שעלייך לדון בה עם איש מקצוע- כיצד זה שאת חשה שעלייך נופלת 'האחריות' לטפל באימא??]

בהצלחה,

עלייך לשאול את עצמך [אולי בעזרת התייעצות כפי שהצעתי עם אחד הגורמים שציינתי] האם לא נכון יותר לערב מישהו בוגר ממשפחתך, כגון אביך?

אני יודעת שאני לא יכולה לטפל באמא לבד אם הייתי יכולה כבר הייתי עושה את זה ...
למה חייב לפתוח את זה עם כולם ולא לטפל בזה רק כשאני ואמא יודעות..?
אני לא משתפת את אבא שלי כי אני יודעת שאם זה יקרה יהיה הרבה באלגן באשמתי..ואמא שלי תמצא עוד סיבות להאשים אותי בהרבה דברים..
לפעמים אני מרגישה כבר מיואשת כי אני בעצמי עוברת דברים קשים מאוד שאני לא מסוגלת לשתף בהם חוץ ממדריכה שלי שיודעת ,בכיתה י עברתי פגיעה מינית ואולי סיבה נוספת שאני לא יכולה לשתף את אמא כי אני לא סומכת עליה והגניבות רק חיזקו את זה ..שאין לך על מי לסמוך ..אמא שלי אישה מאוד חלשה נפשית ..אני חייבת לעזור לה אי אפשר להתחיל טיפול רק כששנינו יודעות????

ולגבי זה שאמרת שנופלת עליי האחריות לטפל באמא ...זה כבר ההרגשה בבית שאני הכי חזקה ואותי תמיד אפשר לשתף ובאיזשהו מקום אני מרגישה האמא והיא הבת..ככה זה מתנהל הייתי רוצה להוציא ממני את ה"תפקיד" הזה כי הוא כבד עליי מאוד אבל אין לי איך לעשות את זה ..כי לפעמים אני יודעת שהבית תלוי בי ואם אני ישבר אז...

כמה הרבה נטלת על עצמך, משי. וכמה קשה לך לתת אימון..
אולם לעתים נדרשת התערבות של איש מקצוע, גם את מבינה זאת. לכן את פונה אלי, כאן בפורום. אך הפורום מטבעו מוגבל, וכל מה שניתן לעשות כאן הוא לתת לך עצה כיצד להתנהל הלאה.
ייתכן שאילו היית מערבת את אביך היית יכולה לגייס את המימון הנדרש לצורך פנייה לפסיכולוג באופן פרטי. אך כיוון שאת חוששת לערב אותו [בצדק או שלא בצדק] אני ממליצה שתפני, ובהקדם! לעו"ס במחלקת הרווחה בעיר מגורייך, או לרופא-המשפחה. ייתכן שבעזרתם ותמיכתם כן תוכלי לערב גם את אביך.
קראי שוב מה שכתבתי לך בתגובתי הראשונה, נסיונך 'לסגור' את הדברים בינך לבין אימך עלול רק להחמיר את המצב. אימא שלך כמהה לעזרה מקצועית!

[וגם את עצמך כמהה לעזרה כזו וזקוקה לכתובת. האם המדריכה שלך, זו שאותה שיתפת, עזרה לך למצוא כתובת מתאימה? אם לא - ייתכן שתמצאי סיוע דרך פורום 'שוברות שתיקה'.]

כל טוב,

קודם תודה רבה לך על העזרה וההקשה סוף סוף מישהי שכן מבינה אותי חוץ מעצמי..
אני והמדריכה שלי רוצות להתחיל טיפול אבל נשארו לי 3 חודשים כדי להיות בת 18 אז אני מחכה כי מתחת לגיל 18 צריך אישור הורים ואני לא מתכוונת לשתף אותם אף פעם ..
ולגבי אמא אני יעשה הכל אני יתן את החיים שלי בשביל לעזור לה.!!! אני ינסה לבדוק יש דרך להתחיל טיפול לא יקר ?? אני לא יודעת אם אוכל לממן את זה בעצמי ..

באיזו מסגרת המדריכה שלך היא מדריכה שלך?
ומה פירוש 'אני והמדריכה שלי רוצות להתחיל טיפול'? איפה, ומה מקצועו של המטפל?

לנושא אימך , כפי שניסיתי שוב ושוב לומר לך - זו גישה מוטעית לחשוב שהטיפול בה צריך להיות כך על כתפייך ואחריותך! לא מעשי [אפילו קצת 'ילדותי'?] לחשוב שתוכלי לעמוד בזה לבד. לעתים עלינו להכיר במגבלותינו.. עלייך לערב את אותם אנשי מקצוע שהזכרתי. הם יעזרו לה להגיע לטיפול במסגרת הקופה, שאמנם יש בו רשימת המתנה, אך אינו יקר.

לגבי אמא את צודקת אני יעשה את זה ויערב עזרה מקצועית..
ולגבי..המדריכה שלי היא דרך בית הספר הלכנו לארגון שנקרא מסל"ן כי לא רציתי דרך הבית ספר ושהמורים ידעו או משהו כדי שלא ישתפו את אמא שלי ..
ודרך מסל"ן דיברתי עם עו"ס והיא אמרה שכדי להתחיל טיפול עם פסיכולוגית צריך אישור הורים או גיל 18 אז אני מחכה ..

תודה על הדיווח המרגיע, משי. נשמע לי שבאמת תנהגי באופן הנכון גם בעניין של אימך ואני שמחה על כך. [וגם אם אימך תתנגד תחילה - זכרי שזה חלק מהבעייה שלה.. בגרות ובריאות נפשית באים לביטוי גם ביכולת לקבל עזרה. וגם בהכרה במגבלותינו].

בהצלחה, כל טוב,

תודה רבה לך על היעוץ והכל באמת תודה!!

התייחסתי לנושא, לירון, בפנייתך הקודמת לפני זמן מה, אנא קרא שוב מה שכתבתי לך אז [27/1 , 28/1].
ייתכן שכדאי לתבדוק - אולי בעזרת המטפלים שלך - מה גורם מדי פעם להתגברות הסימפטומים ותחושות אי-הנחת שלך, האם יש מחזוריות עם הגיון כלשהו, או האם זה בעקבות אירועים כלשהם.

הרגש בטוב,

אז אולי זה אבא שלי שעכשיו כשהוא בבית עושה לי יותר חרדות..
אני לא יכול לדעת חוץ מלנסות .אבל מה לי ולמלחמות עכשיו?אני בקושי חי . אני חסר .... אןי לי מושג אלוהים ,זה הכל מהמצב הנפשי הרי ,אין משהו שאני באמת יכול לעשות חוץ מלחכות לתרופות..הרי כל התבטאות שלי היא כושלת אני מאבד את הקשר עם הרגש או עם המחשבות..עשיתי בעבר אבחון דיאגונסי ,את יודעת ..האבחון עם כל הטסטים וכו' אצל פסיכולוגית.לא לקחתי את התשובה עדיין כי עברתי מרפאה.את חושבת שזה יכול לעזור לי בלנסות את הבנת העניין של ,מה מחמיר לי את המצב?
כשאבא שלי לא היה פה לפני חצי שנה הרגשתי יותר טוב ..
וחוץ מיזה המטפלת הנוכחית שלי איננה מבינה בOCD אלה יותר בבעיות רגשיות.כייון שהOCD מפריע לי בצורה קיומית אני לא יכול לטפל בבעיות הרגשיות וגם לפסיכולוגית שלי ,ידיה כבולות.זה רק לחכות לתרופות כי אני גם ככה עבד של המוח ושל המחשבות שלי..
כל הזמן מחשבות קופצות , אתה רוצה לפרוק אבל אתה לא יודע איך..אתה בסופו של דבר מוצא דרך לפרוק ולבכות אבל אחרי חצי שעה אתה שוב נמצא בהתקף..
אני אוהב ללמוד אבל בגלל האופי אובססיבי המסריח שלי שאני מאבד תכלית עם המחשבות כל הזמן אני לא יכול ללמוד ואני גם בדיכאון אז אין חשק ויודעת מה אני שם פס על החוסר חשק אבל אני מתחיל ללמוד ונהיה לי רע..כל דבר שאני עושה נהיה לי רע..וגם שאני לא עושה כלום רע לי..מה זה שווה מה .??אני לא מצליח למצוא מרגוע איפה שהוא שלא יהיה לי רע ..אני מתבייש בעצמי שאין לי רגשות כבר אפיללו כלפי אמא שלי..אני כל כך נמצא בחסך רגשי שכבטלוויזיה בן אדם נמצא בסצנה אמוצינולית ,או אני שומע ממישהו על משהו רע ,הגוף שלי ישר אוטומתית מתחבר לסיטואציה ונהיה לי רע .אבל מה עם הרגשות שלי כלפי עצמי?איפה הם?נמאס לי הלוואי והיתיי יכול לקרוא כל פעם איזה דף שמסביר בדיוק על הבעיה שלי ,הבעיה שזה יהפוך למחשבות טורדניות ..ההלך חיים שלי לא בריא כי כל הזמן יש נזקים שמפריעים לי להתקדם . גם הקטע הזה שיש לי בזמן האחרון שאני מדבר על מוות ועל זה שאולי זה הסוף ? גם זה חצי מפוברק.טוב בעצם זה היה אמיתי ,אבל אירית,אני באמת מוצא את עצמי מפברק דברים ומרוב החסך שיש לי בחיבור ,כל מחשבה שקופצת או כל דבר שאני שומע באינטרנט או בטלוויזיה ,מעורר אצלי את מה מפריע לי.אני כאילו ניזון ממקורות חיצוניים ולא מעצמי.איפה ההתחברות לסיפור שלי ולמה מפריע לי? ,זה בעיה בתוך בעיה.אתה מוצא את עצמך כל יום עושה עוד נזק ,בין עם זה משפחתי ובין עם זה לעצמך ..אתה רק מחכה לתרופות.כבר שנתיים למעשה.
ומה הקטע הזה גם ,הרי אני לא יודע מה באמת ההפרעה השולטת בי חוץ מי OCD שזה ברור כשמש לי וגם ברור לעוד 20 רופאים שאבחנו ככה.אבל אני יודע שיש עוד משהו ..ואני צריך לדעת מה הוא,אבל בגלל מחלת הספק אני אף פעם לא ירגע.אז מה?לשחרר?להיות כמו כלב?הרי המחשבות מחלחלות וכואבות.וכל מי שמנסה לעזור לי,אני מקשיב,אבל אחר כך זה הופך לי למחשבות טורדניות!

אני מתרשמת, לירון, שהטיפול שלך 'מפוזר' על פני מטפלים שונים [האבחון במרפאה 'ההיא' ואינו בידי הפסיכולוגית הנוכחית, בדקו אותך לדבריך כבר אינספור רופאים, ואתה 'ממתין 'כל הזמן להחלטה על תרופות]. הפיזור הזה והתחלופה הרבה של מטפלים מבלבלים... ולא מאפשרים טיפול טוב.
צר לי שאינך מצליח לעצור! ולהיצמד לפסיכיטאר אחד ופסיכולוג/ית אחת לתקופה מספיק ארוכה.

הרגש בטוב,

שלום אושר,
אני משתתפת בצערך ובצערכם על מות הכלבה.
כשמת כלב, או חתול, או כל חית-מחמד, ובמיוחד חיה שגדלה אצלכם וחייתה איתכם שנים רבות, זה באמת כואב. מותר לך להיות עצוב. זה מצב של אבל - למרות שלא נהוג לקיים מנהגי אבלות במקרים אלו.
המוות הוא חלק מהחיים [ונדמה לי שכלבה בגיל 14 היא כבר די קשישה, לא?].
ייתכן שפגשת עכשיו את המוות של מישהו אהוב בפעם הראשונה בחייך, ואתה מופתע מעוצמת הכאב שלך ושל אחיך והוריך. וחושש להכניס עוד 'מישהו ' - כלב חדש - שאתה עשוי לאהוב ועלול אח"כ לכאוב.. אולם הכאב, כך תגלה, מתמעט עם הזמן.
דעתי היא: שמח על החיים הטובים שהיו לכלבה שלכם איתכם שנים רבות - והרשו לעצמכם להעניק את הטוב הזה לחיה נוספת.

כל טוב,

שלום קרן,
ראשית - אל 'תרדפי' את עצמך על כך שאת כותבת בפורומים. הלוא לשם כך הם קיימים!
אנשים נבדלים ביניהם בצרכים שלהם, וגם בעוצמת הצורך לשוחח ולדבר על עצמם. אולי פשוט תקבלי את ה'צורך' הזה שלך בטבעיות ומבלי לגעור בעצמך??

בצד זה, את יכולה גם לנסות לברר עם עצמך מתי הצורך הזה גובר - אולי בעקבות משהו שקרה? ומכיוון שאת נשמעת קצת כועסת ומאוכזבת ביחס לטיפול - אולי משהו שקרה עם המטפל/ת?
בנוסף, לדעתי את יכולה [ואולי גם צריכה] לדבר על כך עם המטפל/ת שלך.

הרגישי בטוב, שבת שלום,

שלום מוטי,
גיל 23 נחשב אמנם כגיל 'בגרות', אולם אצל בוגרים רבים בני גילך צצות בעיות , הנובעות מכך שהמטלות הפסיכולוגיות של גיל ההתבגרות לא התמלאו במלואן, ובראשן המטלה של גיבוש זהות-עצמית. זה בא לביטוי בתופעות שגם אתה מתאר [חולשה של הדימוי העצמי.. ספיקות בקשר לזהות ג'נדר..]. זה גם יכול להפריע לאדם לנהל את המערכת הזוגית.
התופעה ידועה, אתה ממש לא לבד. הפיתרון הוא אמנם טיפול פסיכולוגי, שיכול להימשך זמן-מה ומטרתו להשלים את אותו 'תהליך התבגרות' שלא הושלם. אני שמחה לשמוע שאתה בטיפול, היה סבלני! והתמד בו.
לעתים יש צורך לתקופת מה להיעזר גם בטיפול תרופתי - למשל בגלל עוצמת מחשבות חודרניות שמפריעות לתפקוד. בנוסף, התתייעץ עם הפסיכולוגית שלך האם לא כדאי שתשלח אותך לאבחון פסיכודיאגנוסטי [טסטים פסיכולוגיים], זה יכול לעזור הן באבחנה, הן בהבנת האישיות ותכנון הטיפול, הן בהחלטות לגבי טיפול תרופתי.

הרגש בטוב,

ככל שהזמן עובר אני מרגיש שהתהליך מרחיק אותי מבת הזוג,אני חושש להתקרב אליה כמו פעם,המפשים איתה מאוד טעונים ואני חושש שכל מפגש ייגמר בזה שאני אומר לה שאני רוצה להפרד וזאת רק בשביל לא להתמודד עם הלחץ הזה
אני חש שהתחושות והמחשבות הם שני עולמות שונים,אני מרגיש צורך לשקם הכל ולחזור לפעם אך המחשבות נלחמות בי והמילים " אתה חלש אתה הומו אתה לא תצליח לשמור על הקשר" נתפסות אמנם כמילים בלבד אבל משפיעות עליי ומחלישות אותי...

ההתמודדות עם נושא זה צריכה להיעשות עם הפסיכולוגית שלך, היא מכירה אותך..

ואל תשכח לדון עימה בהמלצותי [לאור עוצמת המחשבות הטורדניות יש לשקול טיפול תרופתי. כמו כן, יש לשקול לשלוח אותך לאבחון פסיכו-דיאגנוסטי. אבחון כזה עשוי לעזור מאוד בהחלטות לגבי טיפול תרופתי הולם, ולהציע הבנות הקשורות לפסיכותרפיה].

הרגש בטוב,

שלום שרון,
כותרת פנייתך יכולה להיות 'החיים בצל', משום מה השמש הסתתרה.
ייתכן שהדכדוך שלך הוא ראשוני - וגורם לכל דבר בחייך להיות צבוע בגווני שחור ואפור.
מאידך, ייתכן שהעניין הוא באמת הסתגלות הקשורה לגיל ולשינוי קידומת. במהלך החיים יש לנו שלבים שונים שכרוכים בשינוי תפקיד, שינוי תפיסה.. ולעתים המעבר משלב לשלב כרוך בקשיי הסתגלות [ודכדוך נילווה]. הרשי לי להזכיר לך שאף כי אינך יכולה להיות שוב בת 20 - היום את יכולה לעשות המון דברים שאז, כשהיית בת 20, לא יכולת!
כך או כך, מומלץ שתבקשי עזרה ! הכתובת היא פסיכולוג קליני, איתו תתיעצי אם יש גם צורך בעזרה תרופתית לזמן-מה.

הרגישי בטוב,

בורותי בעינייני הרשת היא רבה.. הבה נראה אם הבנתי נכון את הסיטואציה: לדברייך קיימת אפשרות לפרוץ למרחב הפרטי, ואת 'עוקבת' אחרי מישהו כשהוא אינו מודע לכך. את 'חברה' של המטפלת שלך בלי ידיעתה [אם לא הבנתי נכון - אנא תקני אותי].

כתבת שיש לך ייסורי מצפון, ואני לא אתיחס לצד המוסרי [כי שם הרי אין כלל שאלה. ברור שיהיה הוגן יותר לומר למטפלת שהמרחב שהיא מאמינה-בטעות שהוא מרחב פרטי - נפרץ, כנראה לא רק על-ידך].
אתייחס לשאלה הפסיכולוגית, ואשים במרכז את הצרכים שלך, הרי זה הטיפול שלך!
השאלה היא מה יותר חשוב לך, ועבורך. אפשרות אחת היא שחשוב עבורך לברר את הצורך שלך 'לעבור גבולות'.. לברר ולהבין את הצורך שלך 'לעקוב' אחרי המטפלת ולדעת עליה.. להבין את הסיפוק שחשת כשפינטזת שאת כאילו 'חברה' שלה שמשתתפת בחייה.
מנגד, אפשרות שנייה - שיותר חשוב לך לשמור על איזושהי 'תדמית' [קצת מזוייפת] בעיני המטפלת, ולהימנע מעימות ביניכן., "לסיים ברוח טובה".

בהתייחס לצרכים שלך - לא ברור לי מה את מרוויחה מ'לסיים ברוח טובה'. לעומת זאת כן ברור לי שאת מרוויחה הרבה דווקא כשתפתחי את הנושא, אולי זה אפילו יבהיר לשתיכן שקבעתן לסיים את הטיפול מוקדם מדי.

כל טוב,

אוקיי, כנראה שלא הסברתי את עצמי בצורה טובה כ"כ.
"לפרוץ למרחב הפרטי", את יודעת, זה גרם לי לתהות. מרחב פרטי? היא מפזרת את תמונותיה על פני הים.
אין פה לפרוץ. יש להקליד את שמה, ולהתקל בכמויות של מידע. קשה לי להאמין שהיא אינה מודעת לכך.
בן אדם שמשאיר כ"כ הרבה עקבות וירטואלים, לא באמת חי בסרט שיש משהו 'פרטי' בכך. זה גלוי לכל.

וכן, אני מרגישה אשמה. אני יודעת עליה הרבה, ואין לה מושג לגבי זה.
ואת יודעת? אני חושבת שזה נובע יותר מהצורך למצוא דרך לשמור על גבולות. מעולם לא שאלתי משהו לגביה.
ברורה לי חוסר ההדדיות ביחסים שכאלה. ואני לא מצפה לדעת. אז כדי להצליח לעשות זאת,
כדי לא לשאול, לחטט, ולגרום לה להעמיד אותי במקום, מה שיהיה לא נעים לשתינו, מצאתי את הפתרון הזה, וסיפקתי את הסקרנות שלי.

מלסיים ברוח טובה, אני מרגישה תחושה כלשהי של סיפוק. המטפלת שלי לא תחשוב עליי בכעס וסלידה, כי פרצתי את גבולותיה. אני מניחה שבמקום מסויים, זה חשוב לי.

ודבר נוסף.
אני לא רואה את עצמי כ'חברה' של המטפלת שלי. לא קרוב אפילו.
כשאני מסתכלת בתמונותיה, רואה אותה שמחה, מחבקת, נמצאת עם משפחה, מבלה וכו', אני לא מרגישה חברה, שותפה, או משהו כזה.
זו סה"כ תזכורת בשבילי, שגם היא בן אדם, כמוני.
זה משהו שנוטים לשכוח, בקשר כזה. אני נוטה לשכוח שהיא בדיוק כמוני,
כשהיא יושבת מולי, שקולה, מרוחקת. נוצרת תחושה של הערצה. איזשהי תפיסה שאצלה הכל מושלם וטוב.

בסיום טיפול, בתהליך הפרידה, 'צצים' לא מעט עניינים - וזו הזדמנות לגעת בהם ולפתרם. בשביל יחסייך עם העולם, לאו דווקא עם המטפלת.
על אילו עניינים לא פתורים אני מדברת? אני מזהה תוקפנות שלך כלפי המטפלת שלך, כגון הביקורת על שהיא ככה מפזרת פרטים במרחב הוירטואלי . בנוסף, מצער שאת זקוקה לצעדים שגורמים לך אי-נוחות ורגשי-אשמה כדי לשאול שאלות על הזולת. הפעם זו המטפלת, אולם בני-אדם כמטופלים לא ממציאים כלום בשביל הפסיכולוגים שלהם, אלא משחזרים בטיפול את עצמם.
ולכן, אני תוהה האם הקושי לחוש קירבה ולחוש שוות-ערך, ולאפשר לעצמך לבטא רגשותייך בכנות כלפי הזולת, מאפיינים יחסייך מחוץ לחדר-הטיפול, יחסי ידידות וקשרים אינטימיים.
ואולי, אם תפתחי את העניין עם המטפלת, זו יכולה להיות בשבילך הזדמנות לברר משהו שמפריע לך כל חייך.

ובכל אופן , זהו הקונפליקט שלך, בינך לבין עצמך.. אין זה קונפליקט ביני לבינך, ואפילו לא בינך לבין המטפלת שלך. ואם התערבתי לך בקונפליקט הפרטי שלך בינך-לבינך אני מתנצלת ונסוגה.
מאחלת לך שתעשי את ההחלטה הטובה ביותר עבורך,

ואין שום סיבה להתנצל, הרי אני ביקשתי את דעתך בעניין.
תמיד טוב לקבל עוד נק' מבט.
תודה רבה לך (:

לבריאות!

ובכל אופן, גם התנגדות צריכה להיות מתורבתת ולא מעליבה. אני מתגייסת לענות כאן לפניות בהתנדבות ולא על מנת להתפרנס, ותשובותי מבטאות את השקפתי ונסיוני המקצועיים.

איני מכירה ספר שכזה. והאם באמת ייתכן ללמוד את 'מלאכת החיים' באמצעות ספר?
והאם ייתכן ספר אחד שיהיה נכון לכולם?? לשמחתי הרבה - לא! לאנשים שונים יש צרכים שונים. נדרש איש מקצוע כדי לאתר את הצרכים הייחודיים לך ולעזור לך להגיע לאותה למידה הנדרשת לך.

כל טוב,

מבחינה הגיונית דווקא כן מתייחסים לסיבות או הנסיבות-המקלות [למשל בתחום המשפט קיים שלב של 'טיעונים לעונש' שבו מתייחסים לנסיבות המקלות שמאפשרות לרכך את הענישה]. אני סבורה שיש לברר את הסיבה לשגיאות כדי לעזור לאדם לתקן את עצמו על מנת שלא יחזור על אותן שגיאות בעתיד.
אתה נשמע לי ממורמר על כך שלא מבינים את הסיבות לשגיאותיך. האם תוכל לפרט מעט - בן כמה אתה, מהן הטעויות החמורות שעשית או ש'קורות לך' ואלו סנקציות הוטלו עליך?

אני בן 20
ראשית,אולי אני נשמע ממורמר אבל אני לא כזה
לפני כמה שבועות חברי ביקש שאמלא לו את מיכל הדלק ושכחתי.
הוא צעק אליי,אמר שהוא לא סומך עליי וזה היה לו חשוב ואני בכל הזמן הזה אמרתי ששכחתי ויש לי סיבה אבל הוא אמר שהסיבה לא מעניינת אותו. למה סיבה בלתי מכוונת בכל זאת פוגעת באמינות אנשים?
תודה!

הבטחה [לעשות כך וכך..] משמעה לקחת על עצמנו אחריות מסויימת.
לשכוח לקיים את ההבטחה תוך אמירה "..אבל הייתה לי סיבה.." - משמע לתת בעיטה לאותה אחריות, וגם להיות אדיש לאכזבה של הזולת שסמך עליך ועכשיו נפגע.
אם מישהו מרבה לעשות זאת - לקחת על עצמו אחריות מסויימת ואח"כ 'לבעוט' באותה אחריות - הוא יהפוך לאדם בלתי אמין, שאין לתת בידיו אחריות כלשהי, אדם שעדיף לא לסמוך עליו. הגיוני, לא??

אם זה קורה לך תכופות - עליך להבין מדוע זה קורה. כלומר, לברר לעצמך את 'הנסיבות המקלות' לשיכחה שלך . [למשל: האם אתה ממהר להבטיח לעשות דברים כי אתה מנסה לרצות את חבריך, ואינך שוקל מראש אם תוכל לעמוד בהבטחה? האם אתה סובל מבעיות זיכרון ויש לברר זאת אצל נוירולוג מומחה? האם אתה מוטרד ומודאג בימים אלו וכתוצאה סובל מבעיות ריכוז ולכן מרבה לשכוח? או, מוטרד ומודאג בימים אלו ולכן אדיש לסבלו ואכזבתו של הזולת?
וייתכנו עוד 'נסיבות מקלות'.. בכל אופן זו אחריותך לברר אותן, ייתכן בעזרת איש מקצוע, אם אתה רוצה להיות אמין בעיני סביבתך].

כל טוב,

שלום לך,
את ללא ספק מצוייה במשבר. ייתכן שהוא מבטא תהליכי התבגרות, קושי טבעי במעבר מ'ילדות' לבגרות [כן, למרות מצוקתך העזה שניראית לך 'נוראה' -זהו קושי טבעי]. ייתכן שיש גם עניינים נוספים שהם חלק מתוכנו של המשבר, אולי ענייני עבר לא פתורים, או ענייני הווה שקשורים לזוגיות עצמה ויחסי הזוג.
במעגל חיינו אנו חווים גם משברים, והתמודדות נכונה איתם עשוייה לתרום לצמיחה- הן צמיחה אישית, והן בתפקידייך כאם וכבת-זוג. לצורך התמודדות נכונה אנו נזקקים לא פעם לעזרה. לפני שאת נחפזת להחלטות פני לטיפול!

בהצלחה, כל טוב לך,

שלום לך,
לשאלתך בעניין טיפול תרופתי - איני יועצת בענייני תרופות, בנושא זה יש להתייעץ בפסיכיאטר.
אולם מתוך תיאורך אני ממליצה לא למהר לחפש פתרונות-קסם ע"י תרופה.. בקשי הפנייה לאבחון פסיכודיאגנוסטי [טסטים פסיכולוגיים, עורך את זה פסיכולוג קליני לבקשת הפסיכיטאר או הפסיכולוג המטפל] . אבחון כזה מאפשר לעשות אבחנה נכונה, מאפשר להבחין מה שייך לחרדה ומה שייך ל - OCD , לקבוע אם אמנם מדובר ב - OCD. אבחון כזה עשוי לתת אינדיקציה נכונה ו'קריאת-כיוון' הן עבור טיפול פסיכולוגי והן עבור טיפול תרופתי.

כל טוב ובהצלחה,