פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום רועי,
מתיאורך אני מתרשמת שאתה מתקשה ב'פרידות' , וכל פרידה הופכת עבורך למקום של קונפליקט ושל התייסרות. מתקשה להיפרד מהחברה.. מתקשה גם להיפרד מאימא..
יתכן שאתה כועס על הקושי הזה - כועס על מי? על מי שלא הקל עליך את הפרידה? ואולי אתה מכוון את הכעס הזה כלפי עצמך וכתוצאה סובל מדכדוך מסויים שלא מקל עליך את החיים . ובנוסף , אולי אתה עושה אידיאליזציה של הקשר שהחלטת לעזוב ונדמה לך ש'אז' ו'שם' הכל היה מושלם [אגב, על החברה שלא הסכימה להישאר איתך בארץ אינך כועס קצת?].
מה עושים? ניראה לי שמה שאתה מתאר הוא רק 'קצה קרחון' , ורצוי שתפנה לטיפול פסיכולוגי.

בהצלחה,

[נ.ב. הייתי נזהרת מלנקוט במושג 'התמכרות' שהפך למושג פופוליסטי. העוצמתיות שחווית מאפיינת את הגיל, הרי אתה עדיין צעיר מאוד.. ולכן כל-כך חשוב שתטפל עכשיו בעצמך].

הם אמורים לדעת ולספק לך את כל הפרטים.

בהצלחה,

כדי לרקוד טנגו צריך שניים שמוכנים שניהם להראות שיש להם עניין בריקוד. אם בכל עת שאחד מהם צועד לעבר רחבת הריקודים הצד השני נסוג - קשה יהיה לרקוד, לא יתפתח ריקוד זוגי.
אני מפנה אותך לקרוא את התגובה שנתתי לשאלה דומה לפני כחודש [ב - 19/1 "נמצאת באי ודאות"]. לפעמים צריך עזרה, אולי בטיפול פסיכולוגי, כדי ללמוד לא לפתח ציפיות מהר מדי, להתעניין בגברים שמסוגלים להראות כלפייך עניין וכוונה ברורים, ולהגיב כלפיהם בבמינון הנכון.

כל טוב,

כדי לתת פתרונות יש צורך באבחון נכון של הבעייה. עליך לפנות לייעוץ פרטני אצל פסיכולוג, רצוי כזה שמתמצא גם באבחון תהליכים קוגניטיביים

בהצלחה,

שלום דנה,
את כותבת שאת "נשואה באושר רב עם בעלי" - ואח"כ את מתארת את התנהגותו המניפולטיבית כלפייך.
השימוש שהוא עשה בתיאוריה של מסלו הינו מניפולציה. מעבר לכך שהוא לא הבין את מסלו - מדאיגה בעיני העובדה שאינו מבין ואינו מנסה להבין אותך!
האיום שלו שייקח ממך את אהבתו, שלא יחיה איתך אלא אם תתנהגי כרצונו - גם זו מניפולציה..
את גם מתארת מניפולציה שעשה לפני חצי שנה בנושא החופשה, ובמקום חופשה משותפת שציפית לה השתמש בהנחה שלך בטיסות לצורך חופשה עם חבריו.

אני תוהה אם זו האווירה הזוגית הנכונה להביא לתוכה ילד!

אינני יודעת מדוע לא המשכת להיפגש עם הפסיכולוגית.. אולי רצוי שתחזרי אליה? הבכי והזעם שאת חווה מובנים לי, וגם הבלבול. מעבר לחששות מהריון ולידה נשמע לי שזו גם תגובה לחווית חוסר-אונים שבעלך מעורר בך ע"י המניפולציות שהוא מפעיל. את זקוקה לתמיכה מול המניפולציות הללו..
בנוסף, ייתכן שאת ובעלך זקוקים לטיפול זוגי, כדי שתוכלי באמת להיות "נשואה באושר רב".

הרגישי בטוב,

ראשית תודה רבה על תגובתך המהירה!

קצת היה לי קשה לקרוא שאת חושבת שעושים עליי מניפולציות.
חלילה אינני מזלזלת במקצועיותך
.

פשוט לא חשבתי בכיוון הזה. הפסקתי עם הטיפול גם מבחינה כלכלית- כי אני עושה פילאטיס וזה מאוד יקר החוג הזה, אבל יש לי פריצת דיסק וזה עושה לי דבר ממש ממש טוב לגב.

בעלי הוא הכי מפרגן בעולם, הוא עוזר רבות לי ולהוריי.. מסיע אותם כי הם לא נוהגים ברכב וכד,.

הוא תומך בי כמו שאף אחד לא יתמוך בבת זוג, משום שהפעם הראשונה שקיימנו יחסי מין הייתה אחרי שנה של זוגיות, כי יש לי וגימסמוס ווסטיסוליטיס . והוא חיכה לי כי אהב אותי. באותה תקופה טופלתי ע"י פסיכולוגית וזה לא קל ללכת כל שבוע אבל זה באמת עזר.

את באמת חושבת שהוא עושה מניפולציות?
כי הוא לא כזה. עכשיו זה נשמע גרוע כי האני כאילו מנסה להגו עליו והרי הצד שלו לא נשמע...

הוא גם יודע להתבטא ולבא את דעותיו ולשכנע אותי, כי מה לעשות אני חלשת אופי.

האם את יכולה להתייחס לדבריי?
תודה רבה

דנה יקרה,
אם בעלך היה רק, ותמיד, "רע" - אזי לא הייתה בעייה..
את מבולבלת בדיוק משום שהוא הרבה פעמים נורא טוב כלפייך. וכלפי הורייך, שומר על קשר טוב איתם [וכתוצאה הם כנראה יצדדו בו ולא בך אם תביאו אליהם את חילוקי הדיעות ביניכם].

כנראה בד"כ נוח גם לך שהוא שולט בענייניכם, שהוא משכנע אותך בקלות.. ולפתע את מגלה שזה לא תמיד נוח לך, לפתע את רוצה שקולך יישמע ושתהיה התחשבות ברצונך.
זה מצריך שינוי אצל שניכם. את צריכה ללמוד לומר את דברך כך שיישמע. בלי לחשוב על עצמך שאת 'מפונקת'.. ובלי לבכות, הרי גם זה סוג של מניפולציה. טיפול פסיכולוגי נדרש כדי שאת תהיי יותר ברורה לעצמך. הוא צריך ללמוד לומר את דברו בלי המניפולציות שלו. שניכם צריכים ללמוד לעשות 'משא ומתן מוצלח' על ענייניכם בדרכים יותר בוגרות - וחדר-הפסיכולוג הוא המקום המתאים לקבל תמיכה לצורך שינוי כזה.

כל טוב,

שלום אבי,
צר לי מאוד לשמוע שאתה סובל, ואני מקווה יחד איתך שמקור הכאבים ושאר הסימפטומים יתברר בהקדם.

אתה שואל 'מה לעשות?'
ובכן, נשמע לי שאתה עושה את מה שצריך: ראשית יש לברר אם לכאבים ושאר הסימפטומים יש סיבה גופנית-פיזיולוגית, ולכן הבדיקות נדרשות [גם אם הן לא נעימות..]
בעיקרון, יש-מצב שסימפטומים גופניים יש להם סיבה נפשית - אך אפשרות זו יש לשקול ולברר לאחר שנשללו סיבות גופניות. אתה יכול בכל אופן לפנות לפסיכולוג - קליני, רפואי , ואולי אפילו פסיכולוג קליני או רפואי שעוסק בהיפנוזה, - הן כדי לעזור לך להתמודד עם הכאבים הסימפטומים והבדיקות הלא-נעימות, והן כדי לבדוק את האפשרות שיש לסמפטומים רקע נפשי. [איפה מוצאים פסיכולוג מתאים? תבדוק האם הקופה שלך יכולה להפנות אותך.. או, חפש במאגרי מידע שיש במשרד הבריאות או באתרי מידע אחרים, גוגל יעזור.. או באגודה הישראלית להיפנוזה].

הרגש בטוב,

במחשבה נוספת, אבי,
אם הרופא שלך יחשוב לאחר סיום הבירור שמדובר ב'תסמונת המעי הרגיז' [הסימפטומים שאתה מתאר+היעדר סיבה פיזיולוגית ברורה מתאימים לתסמונת זו] - בקש ממנו להפנות אותך למחלקת גסטרו בבי"ח איכילוב. יש שם טיפול בהיפנוזה לסינדרום זה.

הרגש בטוב,

שלום לי,
כיצד תרגישי אם אחותך תזמין אותך לסעודת שישי - בתנאי שתבואי בלי הבעל, או תזמין את ילדייך ותאמר להם "בתנאי שתשאירו את אבא בבית" ??
ניראה לי שאת מפספסת את כוונתה של אימך, שחושבת שמשפחה היא מעל הכל. וזה אומר שלא משאירים אף אחד בחוץ. לא את אחותך.. לא את בעלה.. לא את אחיינייך מאותה אחות. זה לא אומר שאסור לערוך אף פעם מיפגשים 'חלקיים' - חלקים מהמשפחה - אך זה כן אומר שיש לטפח מסורת כלשהי של מיפגשים משפחתיים, כל ה'מליאה'. ואגב, מדוע שאימכן לא תהיה חלק מאותה 'מליאה'??

כפסיכולוגית אני יכולה להוסיף שתי הערות:
האחת נוגעת ל'פיצול' ביניכן [שתי אחיות מול אחת.. ואולי מיהן השתיים ומי האחת עבר שינויים במהלך השנים] : ייתכן מאוד שהפיצול הזה מקורו עוד בילדותכן ולא קשור כלל לבעלים. תחרות וקנאתנות בין שלוש אחיות אינו נושא חדש או מקורי, אך עם ההתבגרות מומלץ למצוא דרכים לפתור את המצב ולא להנציחו. [תחשבי איזו דוגמא את נותנת לילדייך.. קווי שהם לא יתייחסו אלייך בעוד שנים כאל 'מפירת שמחות' עם 'ים של טענות'].
ההערה השנייה נוגעת לגיס שכל כך לא אהוד עליך: לכל אדם יש גם צדדים טובים, גם לגיסך. האם ניסיתן לגלות/לעודד צדדים אלו אצלו? ולו למען אחותך [אשתו] ואחינייך.

כל טוב,

שלום גלית,
כאשר מדובר בחרדות - ההערכה של מצבך והמלצות לטיפול צריכים לדעתי להיעשות בפגישה פרטנית עם גורם רפואי מוסמך מתחום בריאות הנפש, דהיינו פסיכיאטר או פסיכולוג קליני. איני יודעת אם לרופא או גורם אחר במרפאה לרפואה משלימה יש את הכלים לטפל בחרדות. [וכמובן שאיני יכולה במסגרת הפורום להמליץ על טיפול מתאים לך, הרי איני מכירה אותך ואת בעיותייך. אשר לתרופות פסיכיאטריות - אלו צריכות להינתן ע"י פסיכיאטר].

כל טוב,

פורום זה אינו פורום לימודי...
ובכל אופן, לטיפול בהפרעות אכילה וגם בדיכאון יש לפנות באופן פרטני לאנשים מוסמכים מתחום בריאות הנפש, דהיינו פסיכיאטר או פסיכולוג קליני.

[נ.ב. עפ"י מדיניות האתר אין לפרסם כאן כתובות של אתרים אחרים].

כל טוב,

פסיכולוגיה היא במובן מסויים עיסוק של כל אדם [כולל של ענבל, הגברת שכתבה את התגובה לעיל], וכל אחד יכול לפתח ולטפח מחשבות על אורח חיים נכון.
אולם לצורך טיפול באדם אחר, מה גם אדם שסובל מדיכאון או הפרעת אכילה , נדרש מי שמומחיותו היא מעבר לזו של כל אדם. נדרש מומחה בטיפול, ומומחה בבריאות הנפש : פסיכולוג קליני או פסיכיאטר. לימודיהם ונסיונם ללא ספק הכשירו אותם לעסוק , כדברייך, "בכוחות הפועלים בתוכנו אשר אינם גלויים לעיין".

הלינק שצירפת נמחק, עפ"י מדיניות האתר אין לפרסם כאן כתובות של אתרים אחרים .

עפ"י מדיניות האתר אין לפרסם כאן קישור לאתרים אחרים

שלום רשל,
בגיל 20 צעירות רבות מתנסות בקשרים שונים, עדיין לא חושבות על הקמת משפחה ולכן לא בהכרח מחליטות על בן-זוג קבוע.
לא ברור לי מהו המוקד המרכזי בשאלתך. האם מדובר בצורך של בתך באוטונומיה ועצמאות [לא רוצה שתתערבו בחייה החברתיים ובבחירות וההתנסויות שלה בתחום הזוגיות, רוצה שתסמכו עליה,] או שהנושא הוא הבחור הספציפי שמשום מה את בטוחה שהוא 'לא בשבילה'. אולי בתך סבורה אחרת..
מה מדאיג אותך כל-כך בקשר שלה עם אותו בחור?

שלום לנה,
בתיאורך בולטים לעיני שני מוקדים: מבחינות רבות עדיין אינך 'סגורה על עצמך', מצב שמאפיין פעמים רבות בוגרים צעירים. כתבתי על כך כאן בפורום לא אחת, קיראי למשל תגובה שכתבתי לעידו ב - 16/12. על רקע זה ההתערבויות של סביבתך, למשל אימך, מציקות לך במיוחד. את זקוקה ומצפה ממנה לתמיכה פסיכולוגית - אך כנראה עלייך לחפשה במקום אחר, למשל ייעוץ/טיפול פסיכולוגי.
בנוסף , מתיאורך אני מתרשמת שאת בדיכאון. הדיכאון יכול להיות בתגובה למצב שתיארתי לעיל, או גם על רקע גנטי. את זקוקה להערכה מקצועית פרטנית [לא מובנים לי דברי הפסיכיאטרית אליה הופנית.. וכי אנשים אינטליגנטיים אינם נזקקים לעתים לעזרה נפשית??]
אני ממליצה שתפני להערכה וייעוץ לפסיכולוג קליני. כיוון שאת סטודנטית בדקי אם במסגרת המכללה/בי"ס/אוניברסיטה בה את לומדת יש שירותי ייעוץ לסטודנט. אם לא - נסי במסגרת הקופה שלך, או באופן פרטי.

הרגישי בטוב,

שלום לך,
המטופל שאת מתארת קיבל מספר אבחנות [סכיזופרניה, OCD] ומטופל בתרופות עבור מספר מחלות [חרדה ודיכאון], אני מניחה שאם הוא בדיור מוגן לנפגעי נפש והוכר ע"י בט"ל כסכיזופרני הוא גם מקבל טיפול אנטי-פסיכוטי..
ריבוי ה'תגיות' הפסיכיאטריות שניתנו לאותו בחור לא עוזר להבין אותו ולטפל בו. ובכלל, בעיקרון, יש להבחין בין דיכאון או חרדות, או דיכאון מלווה בחרדות, כשהם האבחנה הראשונית - לבין חרדות, דיכאון או התנהגות אובססיבית כשהם משניים לאבחנה מרכזית של סכיזופרניה.
חלק ממה שאת מתארת אמנם אופייני לסכיזופרניה [ההתדרדרות בתפקוד, ההסתגרות החברתית, הקושי בויסות חרדות, הדיכאון שהוא במקרה שלו כנראה מישני לאבחנה המרכזית] . ולכן אני תוהה אם הטיפולים שהצעתם [ 'חשיפה הדרגתית' , CBT או ביו-פידבק] רלוונטיים עבורו. מטרידה בעיני גם העובדה שנעשית לו החלפה תכופה של טיפול תרופתי, הרי הגוף לא יכול להתרגל כך לתרופות.. אני מניחה שההחלפה התכופה הזו של טפול, כמו גם פנייתך אלי, הם על רקע אי-שקט מתמיד שמייצרים הבחור ומשפחתו.
ייתכן שהמחלה של הבחור טרם הובנה באופן ברור. האם נעשה לו אבחון פסיכודיאגנוסטי [אבחון ע"י טסטים פסיכולוגיים, נעשה ע"י פסיכולוג קליני]? אבחון כזה יכול לברר את האבחנה, ומעבר לאבחנה לברר את היכולות הספציפיות לאותו אדם - דהיינו להגדיר מטרות ריאליות לטיפול, ולזהות את נקודות החוזק שאיתן ניתן לעבוד. רצוי שהאבחון ייעשה ע"י פסיכולוג קליני מנוסה בתחום הפרעות הנפש הקשות. אם יש אבחון כזה מהשנים האחרונות [ייתכן שנעשה לו בעת אחד האשפוזים, אם היו] רצוי לבקשו ולהיעזר בו בתכנון הטיפול.

בהצלחה ,

הבחור אובחן כלוקה בסכיזופרניה לפני כ-9 שנים (בעקבות האשפוז הראשון), ומאז כאמור חלה החמרה במחלה.
עד כמה שידוע לי לא היו לו אישפוזים מאז ולכן לא נעשה אבחון נוסף.
האם לדעתך לאחר שפסיכולוג קליני יעשה לבחור אבחון פסיכודיאגנוסטי, שיחות עם פסיכולוג עשויות לסייע לו? ברצוני לחדד שהבחור סובל בעיקר מאובססיות וחרדות והדיכדוך הינו משני ונלווה לחרדות.
יש לציין שהעבודה בדיור המוגן על חשיפה הדרגתית ליציאות החוצה הפחיתה את החרדה שלך מהיציאות מחוץ לבית באופן משמעותי, כיום הוא הולך לבד למכולת ולבית המרקחת הסמוכים למקום מגוריו, כשקודם לכן הוא לא היה מסוגל לעשות זאת ללא ליווי.
תודה רבה!

עלי להבהיר כי הייעוץ בפורום מטבעו מוגבל, אין לי מספיק אינפורמציה כדי לתת כאן יעוץ או הדרכה באופן פסקני.
אומר עם זאת כי אם אבחנתו הראשונית נעשתה בגיל 16, גיל ההתבגרות, יש מקום לחשיבה מחדש ע"י אבחון-פסיכודיאגנוסטי [יש הבדל בין 'אבחון' ע"י פסיכיאטר, לבין טסטים פסיכולוגיים]. וכן, כדאי להתייעץ עם פסיכולוג קליני הן לגבי הבנת ההפרעה והן לגבי אפשרות טיפול ע"י שיחות - בהתאם למה שיראה אבחון פסיכו-דיאגנוסטי.
[ולעניין האבחנות והמושגים הפסיכיאטריים : כאשר האבחנה הראשונית היא סכיזופרניה התופעות האחרות הן בד"כ משניות. חרדות כחלק מחשיבה פסיכוטית כאשר אבחנה ראשונית היא סכיזופרניה זהו עניין אחד, וחרדות כסימפטום נילווה לדיכאון הוא עניין אחר. ובד"כ חרדות דיפוזיות, בדומה לחום גבוה, הן הדבר הנילווה ולא המרכזי, גם אם הן הדבר הבולט בתמונה הסימפטומטית. דכדוך אינו נילווה לחרדות אלא להיפך.. לדברים הללו יש חשיבות הן בהבנת המטופלים והן בהחלטות על טיפול כולל טפול תרופתי].

כל טוב,

שלום אדוה,
איני מכירה אותך ולכן לא אוכל לייעץ לך כיצד לנהוג, אולם אוכל להציע נקודות אחדות למחשבה. ראשית, עבודה חדשה אמנם דורשת תהליך הסתגלות, כפי שאמרת בעצמך. משך הזמן של התהליך הנדרש שונה מאדם לאדם.
שנית, עבודה במשמרות אמנם מעמיסה על המערכת העצבית/הגופנית צורך בהסתגלות מיוחדת עקב השינוי המתמיד בשעות ערות ושינה [משהו כמו ג'ט-לג כשנוסעים מ/אל ארה"ב]. יש אנשים שלומדים לחיות עם זה [כמו בעלך..], יש כאלו שמתקשים בכך. וגם כאן נדרש תהליך הסתגלות.
כנקודה שלישית למחשבה - האמנם השוני המהותי בין עבודת אחות במרפאה לבין עבודתה בבי"ח הוא עניין המשמרות? שאלי את עצמך איך את מתמודדת עם מצבי החירום והחולי הקשים בהם נדרש צוות ביה"ח לטפל.

העבודה החדשה מפגישה אותך עם עצמך, וגם עם צדדים נוספים של מקצועך. כדאי לך לפנות לייעוץ פרטני, מספר שיחות עם פסיכולוג, לפני שאת מחליטה על המשך צעדייך, וגם כדי לבדוק את הרקע לתגובתך, מדוע את באמת בוכה...

כל טוב,

איני מכירה מטפלים בתחום זה בירושליים [ואני גם מנועה ממתן המלצות שמיות במסגרת הפורום]. ייתכן שבאתרים כגון אתר פסיכולוגיה עברית או באתר משרד הבריאות, תחת הכותרת מאגרי מידע, תוכלי להיעזר.

כל טוב,

לא יודע עם כדאי לטפל לאור המצב ,הרי ברור שזה רק יגביר את האובססיות שלי ויגרום לי כל הזמן להיות בהרגשה הפנימית של 60-70 ועם אני לא יהיה אני ישקע במעגלי מחשבות אובססיביות.כאן נמצא הפלונטר .
אבל בלי שום קשר,הבעיה הזאת מוכרת ברפואה הפסיכולוגית ? הOCD חזק מדי כדי לטפל בו באמצעות שיחות ,בדיוק כמו שבדיכאון קליני לפעמים המטופל לא יצליח לחשוב חיובי מרוב העצבות ולכן הוא צריך טיפול תרופתי .אני מטופל תרופתית שנה וחצי ללא הצלחה.
אבל הבעיה הזאת מוכרת ברפואה הפסיכולוגית?או שפשוט להתחיל להרגיל את עצמי ,כי אני מעדיף להרגיל את עצמי מאשר לשקוע באובססיות.הבעיה היא שהכאב שיהיה לי בפעם הבאה שאני יצא למועדון ולא יזרום וירקוד עם הבחורות..הוא יהיה כל כך גדול ..שוב,זה קורה לכל בני הנוער התנודות האלה,ידוע,כמו שאמרתי ,אצלי זה מחלה

שלום לירון,
ניראה לי שאתה עסוק מדי ב'אבחנות' . לפני כחודש זה היה 'חרדה חברתית', היום זה 'אובססיות' ו OCD. הרי 'אבחנות' אלו, מלים מקצועיות אלו ,אלו למעשה אינן אומרות לך דבר! אם הסתיים האבחון הפסיכולוגי שהתחלת [כפי שסיפרת כאן] לפני חודש וחצי - בקש מהפסיכולוג שערך את האבחון לתת לך 'פידבק' בשפה של בני-אדם, לא במושגים פסיכיאטריים-מקצועיים.
כפי שכתבתי לך כאן בעבר - הקשיים שעוברים עליך בהחלט מוכרים, אינך בודד בהם. הדרך הטיפולית הנכונה היא שילוב של טיפול תרופתי בצד טיפול פסיכולוגי, ולדעתי כדאי לך להתמיד בטיפול הפסיכולוגי. מקווה שתמצא שפה משותפת עם הפסיכולוג, ותחוש יותר מובן... גם לעצמך.

הרגש בטוב

קודם כל סתם השתמשתי במושגים הלאה ..מי אני בכלל שאני יבין בהם ,למה למדתי?זה רק כדי לתאר את התחושות.
בכל מקרה אני רוצה שוב לשאול ,הבעיה הזאת באמת מוכרת ברפואת הנפש והרגש ?כי כמו שאנחנו יודעים זה קורה להרבה בני נוער אבל אצלי זה כבר מחלה כרונית .זה מוכר אצלכם ?בוודאות?התנודות בהרגשה הפנימית כאשר ההרגשה הפנימית קובעת את דפוסי ההתנהגות והחשיבה שלך כלפי עצמך וכלפי הסובבים אותך.זה מוכר כסוג של הפרעה נפשית/רגשית ?

לירון יקר,
אתה בהחלט יחיד ומיוחד, ועם הזמן תגלה את הצדדים היפים של היותך יחיד ומיוחד ותפסיק 'לרדוף' את עצמך בכל מיני מושגים פסיכיאטריים..

כל טוב,

למרות זאת שההרגשה באה מידי פעם שזה צף אבל כשאני רואה אותו אני מאושרת
ואוהבת אותו עד הגג !!!!! ילד שמח וכולנו טובים בהחלט.
זה פשוט אני לפני מחזור או משהו שקרה אז אני מייד חושבת על הילד הזה כולנו אוהבים אותו משחקים איתו קונים לו מלמדים אותו והוא הכי הכי....
תודה

הכל בפרופוציה!

שלום לך,
ייתכן שאי-הנחת שאת חווה בתקופה זו קשור - כפי שאת עצמך רומזת - לשינויים הורמונליים קשורי-גיל שאת חווה בתקופה זו.
בצד זה, ייתכן שהוא קשור גם לכך שעלייך במידת מה 'לוותר' על הבייבי שלך, הרי בגיל שש ילד הוא כבר לא 'התינוק 'שלך אלא ילד גדול יותר, שנכנס למערכת החינוך. שלב זה בחיי הילד משפיע לא פעם על אימהות כפי שהוא משפיע עלייך, ומעורר חרדות - האם הוא ייסתדר לבד? והאם את עצמך תסתדרי לבד בלי להיות 'אימא פול-טיים''?? . לא פעם בשלב זה נוצר קונפליקט פנימי ועולות שאלות "מי אני כאדם מעבר להיותי אם?".

אני מייעצת לך, ראשית, לבקש מרופא משפחה או רופא נשים לערוך לך בדיקות הורמונליות כדי שתדעי אם את בתחילת המנפאוזה, וכדי שתוכלי להתייעץ ולהחליט איך להתמודד עם התופעות הקשורות בכך.
בנוסף רצוי שתתייעצי עם פסיכולוג/ית. אי-השקט שעובר עלייך זקוק לאוזן קשבת מבינה, ואולי את זקוקה גם לשמוע כמה דברים והסברים. אי השקט שלך גורם סבל גם לך עצמך וגם לסביבתך הקרובה, ולכן רצוייה התייעצות או אפילו תקופת טיפול קצרה.

הרגישי בטוב,