פורום חרדה, דיכאון - טיפול לא תרופתי - יש לך שאלה?

הי . אני בת 30. נשואה. חיה בחו"ל. יש לנו ילדה בת 6 חודשים. אני בן אדם שמח ואופטימי ומאוד מפוקס. לפני כחודש התחילו לי מה שנראה כהתקף חרדה. המוח לא מתפקד. פחדים. הרגשת מחנק. מתח.דכאון. בלבול. פנינו לבדיקות וגילו שתפקוד בלוטת התריס שלי הינו מאוד מאוד גבוה. הרופא הסביר שבהחלט יש מצב שזוהי הסיבה שיש לי התקפי חרדה ודכאון. התחלתי בטיפול תרופתי לפני כעשרה ימים. אני מרגישה שאני לא מתפקדת... המוח והדכאון והמחשבות משתלטות עלי.. התקפי החרדה באים בתדירות די גבוהה וזה מאוד מתסכל ומעייף.. קשה לי לישון או שאני מתעוררת מאוד מוקדם בבוקר. זה מאוד מתסכל אותי כיוון שאני מרגישה שעקב חוסר התפקוד שלי אני לא מתפקדת טוב עם התינוקת. וכמובן גם לא מתפקדת טוב בעבודה ועם בעלי. אך הכי מטריד אותי התפקוד עם התינוקת. האם באמת הכל יעבור ברגע שבלוטת התריס תתאזן או אולי יש לי גם דכאון שלאחר לידה? האם דכאון לאחר לידה יכול להגיע אחרי 6 חודשים? אני אציין גם שיש לי מתח עצום בעבודה. ידוע לי שאחרי לידה לוקח לכל ההורמונים בגוף להתאזן בערך כשנה. האם אפשרי שעקב הלידה ובלוטת התריס ההורמונים שלי לחלוטין משתוללים ולכן זה משפיע עלי כל כך קשה? זקוקה לעידוד... בתודה מראש. יעלי

שלום. אני בת 32. הבן שלי בן 10 חודשים. במהלך כ- 3 חודשים האחרונים אני נמצאת במצב נפשי קשה מאוד. אינני חווה את "אושר האמהות", לא יודעת מי המציא בכלל את המושג הזה. אני בתחושה שדחקו אותי לקיר ושיותר בחיים לא אוכל להיות מאושרת, לנוח, להנות. מעכשיו אני רק חייבת כל הזמן להתאים לצרכים של הילד. אני מטפלת בו באופן אוטומטי, לא חווה כלפיו כלום. לא אכפת לי כשהוא בוכה, זה לא מזיז לי משהו בלב, אני רק רוצה שישתוק. הדברים שהוא עושה (חיוך, צעדים) לא משמחים אותי, אני אדישה. מרגע שאני מגיעה הביתה הרצון היחיד שלי זה שכבר יגיע שעה 8 ושהתינוק ילך לישון. וגם אז למעשה שום דבר לא משמח אותי. האסטטיקה שלי תמיד היתה חשובה לי, אהבתי לטפח את עצמי ולהתלבש יפה. עכשיו כל זה לא מעניין אותי. אני יכולה לא להתקלח כמה ימים. לא קניתי לעצמי כלום יותר משנה וגם אין לי חשק. ואם היתי מחליטה לצאת בכוח אז גם את זה אני לא יכולה, כי ב5 בערב אני צריכה לקחת את הילד מהגן ומאז שיגרה רגילה: להאכיל אותו, להחליף לו, לקלח אותו, לסדר את הבית וזהו. אני מרגישה כשלון גדול בחיים. במיוחד כל מה שעשיתי אחרי שבני נולד התברר כטעות. כאילו שאחרי הלידה כל החיים שלי השתבשו ואם לפני זה מזל חייך לי לא פעם מאז הלידה אני חווה רק כשלונות וחוסר מזל וכולם רק "דופקים אותי". אני בוכה כמעט כל יום. יש לי הפרעות אכילה- אני מחליטה לפתוח בדיאטה, לא אוכלת כל היום ובערב מתנפלת על האוכל. ואחר כך שונאת את עצמי עלזה. אני לא רוצה לראות אנשים, לא בא לי לצאת מהבית בבוקר. האם עלי לפנות לרופא או שאולי יש סיכוי שזה יעבור. אם אפנה לפסיכיאטר ואספר לו על התחושות שלי לילד (או יותר נכון העדר תחושות) האם לא יכול להיות שהוא ידווח לשירותי רווחה? אציין שאני מטפלת בילד כמו שצריך, אני לא פוגעת בו ואין לי מחשבות כאלה. הביעה שהוא רואה כל הזמן אמא שבוכה ושלא נותנת לו חום ואהבה,רק מספקת את הצרכים הפיזיים שלו כמו מכונה. אני מרחמת על הילד, מבינה שהוא לא אשם בכלום, הוא לא ביקש להיוולד. להיפך נלחמתי הרבה על מנת להביא אותו לעולם (הוא נולד מטיפולי הפריה). יחד עם זה אני מרגישה שעשיתי טעות שילדתי, שאני לא צריכה להיות אמא ועובדה שמאז שילדתי במקום שכל הדלות יפתחו בפני, להיפך המזל שלי סובב לי פנים. אני מאוד מיאשת. אודה לתגובה.

לפני שנה חוויתי דיכאון והתקפי חרדה ולאחר איבחון של פסיכיאטר התחלתי לקחת ציפרלקס 10 מ"ג כל יום. הדיכאון שהיה עבר אבל מאז פשוט השתניתי ואני לא מצליחה לחזור לחיים שלי. הפכתי להיות בנאדם תלותי.. אני מפחדת לצאת או להישאר לבד ולא מסוגלת לעבוד ועושה כל דבר רק עם ההורים שלי. אני לוקחת במצבי לחץ טיפות ולריאן אבל הן כבר לא משפיעות עליי. אני כל כך רוצה לצאת לחיים שוב אבל אין לי מושג איך. בנוסף אני מטופלת בטיפול קוגנטיבי התנהגותי אבל עדיין לא מעזה , דבר שמתסכל מאוד כי אני בחורה בת 20 וכבר רוצה למות ולסיים את הסבל הזה ומרגישה שאין לי מושג כבר איך להתמודד. השאלה שלי היא האם יש כדורים להרגעה שלא ממכרים לפחות להתחלה שאני יתחיל לחזור לחיים ברוגע בלי לפחד שכל רגע החרדה תגיע כי אני ממש חיה סביב הפחד מהחרדה... בבקשה תעזרו לי כי אין לי מושג מה לעשות..

אני סובל מחרדות מספטמבר 2007 התחלתי לקחת סרוקסט ועליתי מאז 13 קילו עלה לי דופק ובדיקות דם שלי הישתבשו ואז עברתי לרסיטל וחרדות חזרו אני לוקח אותו כבר 6 שבועות ויש בחילות חזקות נפיחות בבטן אני רוצה לדעת אם יש צורך להמשיך לקחת או להחליף את רסיטל אני אשמך אם תענו לי בהקדם האפשרי זה חשוב לי מאוד. תודה מראש!

שלום...מעט מורכב להתחיל ולכתוב מה עבר עליי בשנתיים האחרונות..אני עצמי לא מסוגלת להתחיל ולבודד את הדברים הכל התערבב נהיה חשוך למדי כך שאין ביכולתי להבהיר לעצמי ובכלל מה בדיוק מתרחש.. אני אכתוב את מעט הדברים אשר ידועים לי בברור.. מזה כשנתיים אני אדם כבוי למדי אני לא מקיימת שום אנטרקציות עם סביבתי.. מעין ריקנות תהומית..כלומר אני מתנהלת באופן לא בריא אין ביכולתי לבטוח באנשים לרוב אני מוצאת עצמי חובבת אנשים שמבוגרים ממני בהרבה (יש לציין שאני נורא צעירה..17 וקצת..) בעיקרון אני מגיעה ממשפחת דתית (כלומר הורי אנשים דתיים בעוד אני ואחיי יצאנו ממסגרת זו..) הבעיות אינן עם המשפחה עברתי מסגרות רבות במהלך חיי עד שלפני כחצי שנה מאסתי במסגרות קונבנציונליות והחלטתי לסיים תעודת בגרות "במסגרת" אקסטרנית רוב הלימוד מתרחש בערבים וכו.. קצת קשה לי לנסות להבהיר מה בדיוק מתרחש בתוכי אך ברור לי שאיבדתי כל תחושה.. מעבר לבדידות העמוקה שאני נתונה בה (שזו בעיה בפני עצמה) משהו באישיותי מאוד פסיבי כבוי קצת מהוסס אני חושבת שאני קצת פילוסופית יתר על המידה אני לא מקבלת את המרחש כמובן מאליו תמיד מעמיקה ומגיעה למקומות אפלים ובעייתיים..שוב קצת קשה לי לכתוב את המילים הנכונות ..אך בתקופה האחרונה מצב זה החמיר לחרדות מצב פיזי בעייתי וכו.. לא ברור לי באיזה מצב אני נתונה ..כתבי מעט בכדי לנסות ולהקל.. בתקווה למעט שלווה.. אושר..

שלום! אני חושבת שאני סובלת מדיכאון או חרדה, אני לא יודעת תגידו אתם. מאז ומתמיד אני לוקחת כל דבר בצורה קשה מאוד. סיימתי לימודים לפני 3שנים ומאז עובדת במקצוע. כל דבר שקורה בעבודה שמנהל או מישהו אומר אני לוקחת קשה מאוד. בשנה הראשונה לעבודה ירדתי ירידה דרסטית במשקל הייתי בוכה הרבה וישנה בשעות הצהריים-אחה"צ ובלילה ערה, בבוקר קמה לעבודה וחוזר חלילה... בשנה השניה כבר היה יותר טוב. בשנה השלישית היה לי מנהל שמוטט אותי ואושפזתי למשך 10 ימים בעקבות סינוסיטיס קשה שלדעתי שיקף מצב נפשי קשה. אני עומדת להתחיל את השנה הרביעית וגיליתי שקיבלו מישהי חדשה נוספת לתפקיד זהה לשלי, זה הכניס אותי לחרדה. היום גיליתי שהיא קיבלה חלק מהשעות שלי, שהיא רוצה לעבוד איתי באותו חדר שאותו סידרתי בשנה שעברה לבדי והשקעתי וכן רוצה לעבוד עם האוכלוסיה שאני עבדתי איתה בשנה החולפת ושאני יעבוד עם אוכלוסיה אחרת שאני לא מעוניינת לעבוד איתה. אני מרגישה שהמנהלים לטובתה כי היא עם יותר נסיון למרות שהם לא מכירים אותה. נכנסתי ממש לדיכאון שמתבטא בכאבי ראש חזקים, בחילות קלות, נדודי שינה, לחצים בחזה. נראה לי שזה קצת מוגזם... בעלי אומר שכל החיים רצופים קשיים ושמה שאני עוברת זה צרות של עשירים. האומנם? מה אתם מציעים לי לעשות במקרה שלי? תודה.

שלום רב לאחרונה אני מרגישה מתח רב אני התחלתי טיפולי IVF וכן נפרדתי מבן זוגי ואני תמיד מגיבה קשה מאוד בפרדות בימים האחרונים התחלתי להרגיד מעין התכווציות ( קפיצות )לא רצוניות בגוף לעתים שעות בלי ולעיתים בתדירות של כל כמה דקות אני חרדה מכך וחוששת שזה ישאר שאלתי האם יתכן שזהו סימפטום של חרדה שאלתי היא מה המונח המקצועי לכך והאם הנזק הוא בלתי הפיך תודה

רציתי לדעת האם ייתכן שמישהו שנמצא בדיכאון יקבל את כל סוגי התרכובות לטיפול בדיכאון ועדיין לא יצא מהדיכאון האם יש מצב לדבר כזה?

אני מאובחן כבעל דיכאון קליני ונוטל 150 מ"ג לוסטרל ביום. רציתי לשאול מה הסימנים לפיהם התרופה גורמת לירידה בחשק המיני. תודה

אחרי 6 חודשים של לקיחת אפקסור 225 xr אני מפסיק ב3 שבועות אחרונים לקחתי 150 ואחרי זה 100 במשך יומים ואחרי זה 75 שלושה ימים והיום 50 זה מה שהפסיכיאטר אמר לי האם זה בסדר ואיך אני אמור להמשיך וחוצ מזה קראתי שאסור לחתוך את התרופה זה נכון ? כי יש לי טבליות קטנות חמישים (יש רק בחו"ל) תודה אשמח לקבל תשובה ביי

תודה לך ממיקי

שלום יש לי כשנה חרדות וגם הגדירו את זה דיסטימיה .. דיכאון קל. הסיבה העיקרית היא מצב בריאותי קשה שלא עובר לי כבר שנתיים ותמיד מחליפים תרופות ולא עוזר לי כלום מדובר בבעיה בעיכול שלא ממש ברור מה זה יש חשד חזק לקרוהן..... וגם אני לא יכולה לאכול כמו שצריך כמעט הכול גורם לי כאבי בטן ושלשולים ובעיות בקיבה.. אז אני כבר חרדה מכל זה וגם לא למדתי בשנה האחרונה מכיוון כל זה . בנוסף אני סובלת ממיגרנות כל יום שגם התרופות לא עוזרות ולא כלום. זה מופיע בהתקפי חרדה או בצחושה כזו לא טובה בכלל בנפש . הציעו לי פריזמה ולא רציתי לקבל ,כי הרבה תרופות כולל משככי כאבים גורמות לי שלשולים ,ואני מפחדת שגם הפריזמה תעשה את הפעולה הזו. אני מרגישה שכבר נמאס לי להיות חולה ולא יכולה לסבול את זה יותר , ואין משהו או מישהו שעושה לי טוב רק במקרים נדירים גם אין לי תעסוקה ועכשיו עוד מעט יש הרשמה לבית ספר [כיתה י"ב] ,אפילו לא יודעת אם כדאי להירשם . מה עושים? גם הייתי במעקב סוציאלי ופעם אחת פסיכותרפיה שעשה לי מוזר ,לכן הפסקתי . האם יש פתרון לכל זה? תודה מראש.

אני בת 68 היתי נשואה 50 שנה 17 שנים טיפלתי בבעלי ז''ל חולה בפרקינסון עכשיו אני בדיכאון ממש. כשטיפלתי בו לא היתי בדיכאון כולי היתי מרוכזת איליו ניפטר לי לצעריב5.1.2008 אני לבד בקומה 4 ללא מעלית עם כאבים בבירכיים ללא יכולת לרדת מהבית מפחדת מניתוח בירכיים יש לי דליפה בשסתום 1 של הלב מטופלת קרדיולוגית אצל פר' גולדהמר . לא מפריע לי למות . רק הסבל מהדיכאון לא בסדר . בבקשה עיזרו לי .תודה מקרב לב אסתר האלמנה .

שלום מאז תחילת הדיכאון התחלתי לראות לא טוב , אני מאוד רגישה ובגלל שאני רואה לא טוב בשני העיניים אני נושמת בכי מהרגע שאני קמה בבוקר עד הרגע שאני נירדמת בלילה. ממש קשה לי החיים ואני מפחדת שבגלל שאני רואה לא טוב אני לא יצא מהדיכאון אני מאוד מפחדת...... מבקשת תגובה

שלום. זה כבר פעם שנייה או שלישית שאני בדיכאון, ולא יודע איך לצאת מזה. אני בחור מצחיק וחברמן ומאד פתוח, ולאחרונה אני רואה את החיים בצורה שחורה. לפני חודש וחצי פוטרתי מעבודה עקב צמצומים וזה הכניס אותי לדכאון, ולמרות שמצאתי עבודה יחסית מהר(התפשרתי מאד במשכורת), אני מרגיש שנכשלתי. אני גם אמור לעבור דירה בעוד חודשיים, וכל הלחץ הזה משפיע עליי. יש לי ילדים. הילדה בחינוך מיוחד, ולמרות שאני אקדמאי, אני לוקח על עצמי אישית את ההישגים הרעים שלה עליי. ותמיד אני אומר אולי אני אבא לא מספיק טוב. בעבר כבר נכנסתי לדכאונות , לקחתי משהו צמחי אך אחרי שבועיים-חודש יצאתי מזה, אבל הפעם נראה לי שזה גדול עליי. אני יודע שרק שיחות יעזרו לי. אני לא מסוגל לצחוק ולחשוב חיובי. משדר פסימיות, ולכן לא רוצה להתראות עם אנשים. ההתחייבות לדירה השאירה אותי עם מעט מאד כסף, ואין לי תקציב להשקיע על טיפולים רבים ותרופות יקרות. אני צריך מישהו שעבר את החוויה ויכול להרגיע אותי ולחבק אותי. זה יעזור לי . רק חום ואהבה. חשוב לי להוציא דברים החוצה. אם אוציא החוצה, זה בטוח יעזור לי. אני בחור פתוח, וצריך שמישהו קצתיגלה לי אהבה. אשתי לא מבינה אותי בנושא, כי היא לא חווה דברים כאלו, ולא יכולה להבין אותי. אנא צרו איתי קשר, אני צריך את עזרתכם הדחופה. אני יודע שאם קצת דחיפה, אני יוצא מזה בקלות. אנא אל תנו לזה להדרדר. אחרת יהיה לי מאד קשה לצאת מזה. דרך אגב אני בן אדם מאד רגיש, ויש לי המון מחשבות לאחרונה לילות שלמים אני לא נרדם, וחושב כמה לוזר אני, לעומת אחרים. ובפירוש אני אומר הלוואי והייתי נעלם ומתאדה, אבל יש לי עדיין תקווה.