פורום חרדה, דיכאון - טיפול לא תרופתי - יש לך שאלה?

טוב .....אז ככה ....בטעות ( או שלא..) רצתה יד הגורל כנראה והובילה אותי לאתר הזה ובאמת לגמרי במקרה . פשוט אין מצב שבעולם שאני אדבר או אכתוב על הבעייה שיש לי שאותה אני סוחב כבר אולי מכיתה ז ועד היום , למרבה הפלא .
והנה אולי בהשראת החום של היום ( שתמיד עושה לי טוב ומרומם לי את מצב הרוח :) ) החלטתי שדי לסבול יותר , ובמיוחד שאולי הבעייה שלי ניתנת לפיתרון פשוט למדי שבעזרתו אשפר את איכות החיים שלי אחרת אני אמצא את עצמי מפספס את הרכבת בנוגע לכמה החלטות חשובות שאיני אוזר אומץ להוציאם מהכוח אל הפועל .
לעומקו של עניין אני אתן קצת רקע על עצמי . אני בן 34 מתגורר עדיין בבית של ההורים , לא יוצא עם אף אחת כרגע , ואף פעם לא יצאתי עם מישהי יותר משבועיים , לא הייתה לי חברה אף פעם , נכון ... מוזר ובהחלט לא נורמלי . ואני מודע לזה אבל העניין שלי הוא שאני סובל לפי מה שאני משער .. מפוביה חברתית שתוקעת לי את החיים ואני אפרט .......
אני מתקשה למצות את האני שלי ואת היכולות שלי ליד אנשים ובסביבה הומת אדם , מה זה מתקשה ? לא מסוגל בכלל .
הדבר מתאפיין בהתרגשות משתקת ולא מובנת שכוללת הזעה מסיבית בכפות הידיים , דופק מואץ שלא היה מבייש מנוע של פורשה gt2 , הפרצוף שלי הופך לחיוור , אני לא זוכר על מה מדברים ומאבד את חוט המחשבה , קולט שכל המבטים מופנים בצורה יותר ממוקדת אלי פתאום ובוחנים אותי מנסים להבין מה קורה לי דבר שמקפיץ את הלחץ שבעתיים , הקול שלי מתחלף , מנסה לחייך בצורה מאולצת לשדר עסקים כרגיל כשכל שריר תפוס לי בפנים , נשימה מואצת , יבש לי בפה , קולט את עצמי מדבר ולא שומע מה אני אומר בכלל , לא מרוכז , השוקיים רועדות לי , השיניים קפוצות על מנת שהלסתות לא ירקדו לי סמבה כאילו אני בקוטב הצפוני ..........ותמיד תמיד מרגיש כמו אפס לאחר מכן , ואנשים שמכירים אותי מעמידים פנים כאילו הכל בסדר כי בחיים שלי אני בן אדם סבבה , עם מלא חברים אבל בלב שלהם לא מבינים מה קרה כאן .
התופעה אם זכרוני אינו מטעני החלה בכיתה ז כי עד אז הייתי שופע טונות של ביטחון עצמי ואז ביום שישי אחד ,בבוקרו של יום הייתי צריך לתת איזושהי הרצאה בפני הכיתה , פעם ראשונה אני מדבר מול קהל והתרגשתי רצח ובערב כשעשיתי את הקידוש פתאום עבר עלי משהו , כמו פתאום נעשיתי מודע למה שאני עושה ופתאום כביכול לא ראיתי את זה בצורה מובנת מאליו ומאז לא קידשתי יותר בימי שישי ולא דיברתי באופן פומבי ליד אנשים .
הדבר מכשיל אותי בכל תחום בחיי , החל מראיונות עבודה , בביה"כ כשאני משתוקק לקום ולקרוא קדיש ביום שישי בערב , אבל מתרגש עד כדי שיתוק ויודע שזה אבוד מראש , הדבר פוגע לי בהצלחה עם בנות המין השני , וכמעט כולם מתפלאים " איזה גבר חתיך אתה ? איך אין לך אף אחת " וכאלה .על דינמיקות קבוצתיות למיניהם אני פשוט מוותר מראש ובכך מגביל את מקומות העבודה הרלוונטים למקצוע שלי .
אני לא בחור טיפש בלשון המעטה ויש לי ידע בהמון תחומים אך הבעייה החברתית הזו פשוט כ

שלום רב

אני בדיכאון מזה זמן מה,מצבי מדרדר.
אני בטיפול פסיכולוגי פעמיים בשבוע,שעוזר במובן:
בזכות שהמטפלת מאפשרת לי לדבר,"דחף אובדני" אל כך.
ללא הטיפול הייתי מתאבדת מזמן,ולא כי אני רוצה.
המטפלת המליצה מזמן אל טיפול תרופתי!
וללא סוג עבודתי,גם אני הייתי רוצה!!
לשאלה,דילמה????
אני עובדת בסוג עבודה אשר איננו מאפשר טיפול תרופתי,
מדובר בעבודה שדורש,לא 100% אלה 200% ריכוז,
גם מקום העבודה אוסר על כך.
אני פוחדת,אינני רוצה לאבד את מקום עבודתי,
המעט היחד אשר שומר על שפיותי!!!!
מה שאלה באעצם?!?האמת אני לא ממש יודעת.
אני פשוט לא יודעת מה לעשות,אני מיואשת.
שון

-אני בת 15-

במבחן הזה יצא לי 32....
אני פשוט מרגישה חוסר טעם להכל...
היום בכיתי המון ועשיתי לפחות ארבע שיחות "תמיכה" עם אנשים שלא עזרו כל כך
בתחום הרומנטי - אני ריקה
בתחום הלימודים- מדחיקה ודוחה מעלי כל מטלה (ש.ב, התכוננות למבחנים - למרות שעכשיו שביתה, אני לא מדמיינת מה יקרה כשנחזור כרגיל)
בתחום החברתי- אני מרגישה צינה כלפי יותר מתמיד וסלידה כלפי אחרים
ונגד כל זה ועוד הרבה יותר דברים מורכבים שכואבים לי עכשיו אני מפעילה מערכת התמודדות בראש שלי...
בדמיון...
לפני שאני הולכת לישון אני מדמיינת שאני שם...
ושם אני מוצלחת בכל התחומים...
אבל במציאות אני לא יותר מקליפה...
כלואה במחשבות של עצמי

מה לעשות אם יצא לי 40+במבחן ???????

פרופסור וד"ר שלום רב
אני חווית דבר שאף אחד לא היה שורד אותו....
יש לי בעיות רפואוית מפה ועד להודעה חדשה עקב החויות הקשות שחוויתי.
כיום אני מטופל אצל כמה גורמים (רופאים מומחים לתחומים שונים)
הם מסתכלים על הבעיה הרפואית שבתחום שלהם בלבד מבלי להשים לב לבעיות הנוספות דבר שיצר ניגוד תרופתי בין שני מחלות...אני אפרט.
אני סובל מSVT ופלאטר
מתת פעילות בבלוטת התריס
מפעילות יתר בבלוטת הסידן
מפעילות יתר במ.החיסון
עודף סידן
דיכאון עקב המצב הרפואית
מסינוס תכיקדיה קבוע
מדלקת חניכיים קשה בשם אנוגה
כשאני לוקחת אלקתרוקסין במינון של 100 מק"ג ביום אני סובלת מסינוס תכיקדה קשה יותר ממה שכבר יש לי כלומר כשאני לוקחת את הכדור הדופק הוא קבוע 140-160 עם עליה חדה בהתקפיה ההפרעות הקצב.
ומפעילות יתר בבלוטת הסידן כלומר שהסידן מאוד גבוה...
עקב הפרעות הקצב אני לא יכולה ללכת לשיננית כי אני חוטפת הפערת קצב אצלה קבוע
אני פורחת מהכל מפלסתר ביתי ועד לאגד אלסטי מיוחד. כל דבר שנוגע בעור שלי גורם לפריחה ואף במקרים מסויימים לכויות כימיות כמו לדוגמה בזמן בדיקת דם מהמחט אני מקבלת כויוה כימית...
עקב המצב שלי הדרדרו המתמדת והחויוה הקשה שחויותי אני סובלת ככל הנראה מדיכאון.
אני סובלת מכאבים כרונים עקב עודף הסידן ומצריבה בעור אין רופא שיכול לעזור לי בזה כל אחד זורק אותי לרופא אחר בעל תחום אחר ואני תקוע במצב של אין אונים.
המצב נהיה קשה מיום ליום ובעיקר בל

ערב טוב

אני אמורה לטוס לשם טיפול בחו"ל יש לי פחד נוראי מהטיסה ואני חייבת לטוס האם תוכל לייעץ לי

איזה כדור אקח על מנת שאתגבר על הפחד בטיסה

תודה

מה אתם יודעים על השילוב בין CYMBALTA ו-LAMICTAL לדיכאון עמיד UNIPOLAR? והאם יש תוספת יעילות לCYMBALTA 120 MG למרות שבאלון כתוב שאין יתרון מעל 60מ"ג?

ראשית אודה לך על תשובתך המהירה והעיניינית.
שאלתי היא כיצד עליי לנהוג עם בני, האם עליי לשנות את סדר יומי על מנת ל"הקל":עליו.
לדוגמא: לשנות את שעת חזרתי הבייתה מהעבודה כדי למנוע ממנו זמן לבד, זמן פנוי למחשבות, או שמא עליי לנהל את יומי כרגיל ולתת לו להתמודד?
האם עליי לדוש ולשוחח עימו כרצונו על תחושותיו ולתת לו את תשומת הלב העיקרית? למרות שבבית יש לי עוד שני ילדים?
מה נכון ומה לא לעשות וזאת על מנת להיחלץ מתקופה זו ולא לקבע או להעניק לו רווח משני ממצבו.

אודה לך על התייחסותיך.

רויטל

שלום רב,
הנני בת 21 ומאובחנת במחשבות טורדניות, OCD, חרדה חברתית ודכאון קליני (למיטב ידיעתי). טופלתי לפני שנה וחצי ב-30 מ"ג ציפרלקס ביום במינון מתגבר ואז יורד במקביל לטיפול בשיחות עד שבאפריל האחרון הפסקתי מיוזמתי ליטול 5 מ"ג ציפרלקס ומאז חווה מחלות ויראליות חוזרות והתגברות חרדות ודכאון.
לפני חודש עליתי שוב על מינון מתגבר של ציפרלקס (במקביל לנטילה שרירותית של עד 3 כדורי קסנקס ביום לטיפול בחרדות עד השפעתו המוחלטת של הציפרלקס) וכן במקביל לשיחות.
מיותר לציין שדי קשה לשכנע אותי בטעם החיים, אם כי מעולם לא ניסיתי התאבדות.

יש לי 2 שאלות חשובות -
1. מה המקום שלי בעזרה ליציאה מהמצב?
בטיפול הראשון לקח כחודש וקצת לחזור לתפקיד בצבא שבמהלכו כמעט ורק ישנתי (חשוב לציין ששירתתי עוד שנה ורבע בהצלחה בצבא כשהטיפול נעשה באופן פרטי מכספי הוריי).
זה בדיוק מה שעובר עליי גם הפעם (כחודש על ציפרלקס וקסנקס) וידוע לי שניתן לעזור למצב בעזרת תזונה נכונה יותר, פעילות גופנית סדירה ומסגרת מסודרת יותר, אלא שתחושתי הפנימית מקשה עליי מאוד לעשות את כל אלו. חזרתי להיתמך מאוד בהוריי אשר דואגים לי תזונתית, ב"הובלה" לפסיכיאטרית ולפסיכולוגית לפגישות ואף תעסוקתית - רואה טלוויזיה רוב היממה ובשארה ישנה. בזמן זה, כמובן שהדכאון גבר והחרדות רק גדלו, אינני מדברת, רק לעיתים עם הוריי.
הפחד העיקרי שלי הוא מה"מה יגידו" אם למשל ארוץ ברחוב בשביל ספורט ואפגוש מכר/ה והכי גרוע אם אפגוש מישהו מהצבא.
האם ממליץ/ה כן לדחוף את עצמי לצאת מהבית ולעשייה בכלל או לחכות "עד יעבור זעם" בסבלנות ורק כשארגיש מוכנה לגמרי להתחיל בשיקום?

שאלתי השנייה היא:
2. האם ידוע על אנשים מצליחים מאוד שסבלו עד גיל מאוחר מדכאונות וחרדה, התגברו עליהם וקיימו חיים מצליחים ושלמים עם משפחות, קרייריות וכו' על אף שלא הצליחו במסגרות חינוכיות וחברתיות כמו בי"ס וצבא? אם כן, האם יש דרך טיפול מומלצת במיוחד המשותפת לאותם אנשים?

תודה רבה מראש על ההתייחסות,
מיואשת קלות...

ערב טוב ,

לפי אבחנת הפסיכיאטר אני סובלת " מדיכאון קליני קשה ועמוק " .

אני מטופלת כעשרים ושלושה ימים בציפרלקס ( שבועיים 10מ"ג ואח"כ 15מ"ג ) ללא שום שינוי במצב -אפילו קטנטטן , לא ! , וגם כן מטופלת בשיחות ע"י הפסיכיאטר שהן רק מוסיפות לי סבל רב ומתסכלות אותי-אבל אין ברירה -

וחוץ מזה , הוא נתן לי (לפני שלושה ימים ) תרופה בשם קלונקס 0.5מ"ג שאקח אותה לפי הצורך !!! שלצערי אני חותכת את עצמי (בידיים, רגליים, בטן וחזה ) כל יום-יומיים - ולכן הוא בקש לקחת את הכדוד לפני שאחתוך את עצמי בחצי שעה ! אבל כשקראתי באינטרנט על התרופה הזאתי אז ... לא יודעת , זה ממש קשה , באמת מעדיפה להזיק לעצמי ולא אתמכר למעגל התרופות ואח"כ הגמילה הקשה והמסובכת - נכון שזה מקל מהר תוך 20-30 דקות , אבל ... וגם כן משהבנתי שהשפעתן פוחתת די מהר ואז צריך להעלות את המינון וכך ...

שאלותי הן :

1. מתי כן אני יכולה להרגיש בהשפעת הציפרלקס - אפילו משהו קטן ?

2. מהו המינון המקסימאלי לציפרלקס ? ותך כמה זמן מגיעים הזה ?

3. אני כן הולכת לפסיכ' מיוזמתי ואף אחד לא הכריח אותי לכך , וכן לוקחת ציפרלקס כל יום , אבל אף פעם לא חשבתי שזה יעזור לי וישפר המצב , לוקחת אותו כי בקיצור הרופא המליץ לי על זה -לא פחות ולא יותר- האם זה יכול לעקב תהליך הטיפול ?

4. האם הקלונקס הוא כל כך ממכר ? ואם כן , כמה כדורים ולאיזה תקופה כן נחשב לכך ואח"כ צריך גמילה , אם אפשר ?!!! ...

תודה מראש על כל עזרה או תמיכה

שמי עמי לאחרונה אובחנתי כבעל הפרעת אישיות גבולית אני בן 30
אני ממתין כרגע לפגישה עם מטפל בקופת חולים אז העניין ימשך כנראה זמן רב
ברצוני לצבור ידע על המחלה בעיקר על דרכי הטיפול בה (תרופתי שיחות ואחר)
מחיפוש ראשוני ברשת נתקלתי בעיקר במידע כללי על המחלה (הסטוריה, תסמינים, וכו) ולא במידע קונקרטי על מה אפשר לעשות ואולי קבוצות תמיכה ושיתוף ברשת.
אשמח לקבל כל מידע על אתרים או פורומים ממולצים בהם יש מידע ואף אפשרות שיחה עם אנשים בעלי בעיה דומה כמו כן כל המלצה מה אני כרגע בעודי ממתין לפגישה יכול לעשות כדי להקל על תחושות הפחד, חרדה מאנשים, דיכאון שלפעמים יותר קל ולפעמים יותר קשה ושאר התחושות הלא נוחות המלוות את הלוקים במחלה
תודה

שלום,

שמי רויטל ואני אמא לילד בן 11.5 ילד בכור מבין שלושה ילדים.
בימים האחרונים חל שינוי הוא הפך חרד וירא לגורלי שמא אמות, בתאונה או ממחלה.
ראוי לציין שלפני מס' ימים הובא לידו מידע כי אמא של ילד מהשכבה נפטרה ממחלת הסרטן, ואמא של ילד אחר נדרסה לפני כשנתיים בתאונה, (המעבר לחטיבת הביניים) התבצע השנה בספטמבר.
מאז, הוא בוכה, מתלונן על כאבי בטן מדי פעם, הזעה ודופק מהיר. שואל שאלות רבות בנוגע לזמן חזרתי הבייתה. במהלך הלימודים מצליח ללמוד אך עם סיום הלימודים הוא "מתפנה" למחשבות הטורדניות.

אשמח לייעוץ ולהכוונה.

אני נמצאת בקשר מאוד לא בריא. חברי משפיל אותי, מקלל אותי ולעיתים אף מכה אותי. זה גורם לי לדיכאון כול פעם מחדש. ואחר כך הוא עוד שואל אותי: "למה את כול הזמן מדוכאת? אני לא אוהב אנשם מדוכאים סביבי". הבעיה נעוצה בו ובמילים הלא יפות שהוא אומר לי. כשאני איתו אני מרגישה מאוד מדוכאת ועצבנית...מה עלי לעשות כדי להיות פםחות מדוכאת שכן אנשים מהסביבה קולטים שאיבדתי מחיוניותי...

אני מאובחנת כסובלת מ MODERATE MDD. אני נוטלת תרופות 4 שנים לסירוגין כשניסיתי SEROXAT במשך שנתיים, CIPRALEX במשך חדשיים שהחמיר את היאוש, LUSTRAL במשך חצי שנה שגרם לדיכוי יתר, ישנוניות, חוסר מוטיבציה, אפקט שטוח וחוסר תיפקוד. לפני כ-3 שבועות התחלתי CYMBALTA והתחלתי טיפה לזוז, אך בימים האחרונים המועקה יותר מוחשת עם רצון אז לברוח מהכאב הנפשי. השאלה, האם זה חלק מהסתגלות לתרופה או סימן שהתרופה לא מתאימה לי. יש לציין שנתנו לי LORIVAN פעמיים ביום למועקה אך זה רק מרדים אותי והשינה לא שקטה. בו אני חשה את עוצמת הכאב.

אני בן 24 וסובל שנים רבות מחוסר כוח לעשות דברים.אין לי חשק ואין לי אנרגיות.עשיתי בדיקות מקיפות אצל רופאת משפחה ללא כל ממצא,הכל היה בסדר גמור.האם אפשר לשפר את המצב עם תרופות נוגדות דיכאון והאם הן לכל החיים?