פורום הורים ומתבגרים, גיל ההתבגרות - יש לך שאלה?

ביתי בת ה- 16.5 התדרדרה בלימודים ובהתנהגות בשנים האחרונות. היא בת הזקונים שלנו ואי לכך, היא די מפונקת. אולם, כתוצאה משקרים למיניהם וירידה ניכרת בציונים הבנו כי צריך להתנהג בצורה שונה. עם שלושת הילדים הבוגרים שלנו הינו מאוד מתירנים תוך גידול על ערכים חשובים והדגשה של החשיבות של לימודים טובים ולא נתקלנו עמם מעולם בבעיות מהסוג הזה. אבל היא ממש מתחצפת ולא מכבדת אותנו (ברמת הלא מעניין אותי מה שאתם אומרים...!), לא לומדת ואפילו לאחרונה גילינו כי היא אגרה לה סכום כסף מכובד בצד (תמיד היתה לנו מדיניות בבית של ארנק פתוח...עד עכשיו). כל הסיפור התפוצץ לחלוטין שבסוף השבוע האחרון היא החליטה שהיא רוצה לישון אצל החבר ולא הסכמנו והיא פשוט אחרי ביה"ס הודיע לנו שהיא שם. ניסינו לדבר איתה ועם ההורים שלו אבל כלום לא הועיל (הם אמרו שאין מה לעשות ושלא נדאג גם הילדה שלהם פרשה מהלימודים בכיתה י"א... בקיצור ממש מעודד..). לבסוף החלטנו לראשונה ממש להעניש אותה- לקחת לה את הפל' והמחשב ולתת לה את התחושה שאנחנו מאוכזבים ממנה ולא כ"כ אכפת לנו מה היא עושה ואיך היא לומדת כל עוד היא לא מתנהגת באופן אנושי. אולם היא מתנהגת כעת בצורה עקשנית ומנסה להוכיח לנו שלא משנה מה נעשה אנחנו לא משנים לה. היא לא חוזרת מבה"ס נוסעת לחבר ועושה מה שבא לה. אנחנו אבודי עצות- מה לעשות? להמשיך בגישת העונשים? יש למישהו עצה טובה יותר כיצד לפעול? רעיון למישהו מקצועי שיכול לעזור לנו? מקווה לעזרה ממכם!

הבן שלי 13 ואני ראיתי מספיק כדיי לדעת שהוא התחיל לעשן
איך אני מונע את ההמשך ומדבר איתו
צרתי היא שאני ובת זוגזתי מעשנים לא בבית אבל הילדים רואים אותנו מעשנים
עזור לי

אייל שלום ..קראתי את תגובתך לאמא של בן ה15 !! לי יש ילד בן 16 גם שמורד לא פעם אך אצלנו קצת אחרת יש אב בבית אשר הקווים אצלו זה שחור ולבן אין ויתורים ואני לפעמים נשברת ..הבן הידדרדר בלימודים ממש דרסטי מעשן סיגריות ונרגילה וכמובן מכחיש (אבל הוא מגיע מסריח הביתה וטוען שעישנו לידו)השבוע אחד מחבריו היה אצלנו עם ילקוט הם ישבו במחשב(אשר נמצא בסלון)אני כמובן ניגשתי לחדרו והיה ריח מוזר פתחתי את התיק של החבר וראיתי נרגילה כשפניתי לבני לשיחה בצד הוא לא הכחיש אך אמר שלא הוא זה שמעשן ..כמובן מנעתי ממנו לצאת באותו הערב וסידרתי לו כבר תכנית ללכת עם בעלי לסידור כל שהוא.(הרגשתי שלערב אחד הצלתי את בני!! ) אך עד מתי ??
איך גורמים לו לא לעשן?? כמה פעמים הסברנו לו את חומרת העניין את הסכנות הבריאותיות ההשלכות של העישון אך לשווא.
זה פשוט עובר גבולות אין כוחות להתמודד עם זה!! כואב לי לומר אך הבן יצא למסע של שבוע עם השכבה שלשום.. ומאז שורר בבית שקט ושלווה ללא צעקות ללא מריבות פתאום אני מוצאת זמן גם לילדה הקטנה (12) ואני מתפנה לעוד דברים כי כשהוא נמצא הכל סביבו.. מה אפשר לעשות שיהיה כיף לגור בבית?? איתו זה פשוט נוראי.......
ולגבי הלימודים זה סיפור בפני עצמו הוא לא רוצה ללמוד מה שגרם לו ירידה בלימודים אפילו היתה לו פגישה עם מנהל בית הספר .אני מגבילה יציאות זה רק בימי שישי ועד שעה 3 דמי כיס הוא כמעט ולא מקבל (בגלל העישון)אני לא יודעת איך להמשיך כבר .....די מיואשת

גיליתי בזמן האחרון שהבן שלי בן 14 מדלג על ארוחה פעם בכמה ימים במקום לרוקן לי את המקרר שזה מה שאמורים לעשות בגיל הזה. כאשר אני אומרת לו שהוא צריך לאכול , שזה לא בריא וכדו הוא מלמל משהו כמו אין מה לאכול, אני לא רעב. אך איך הוא יגדל ככה.

שלום,
ביתי בת 15.5 ,אומרת לי מידי פעם שאינה אוהבת את המראה שלה, בתחילת השנה היא היתה
מטפחת את עצמה ודואגת להופעתה. בזמן האחרון היא פשוט מזניחה את עצמה. כשאניי מציעה
לה לשים לב להופעתה ,היא מתעלמת ומבקביל מזכירה חברות אחרות" שנראות טוב". יש לציין
שביתי נערה נאה למראה, כאשר אנו בבית היא לפעמים אומרת לי שהיא אוהבת את גופה, מצד
שני שהיא בנוכחות אנשים לדבריה היא לא מרגישה כך. ואומרת לי שאין לה רצון להשקיע בהופעתה.
אודה לכם באם תייעצוני כיצד להתייחס או לא להתייחס, נראה זה שמצב זה משפיע על מצב רוחה.
בברכה,
אור

קראתי את ההודעה של האם לילד בן ה - 15 מטה וממש הרגשתי הזדהות למעט מספר דבראים. אני אמא לילד בן 16 כאשר אביו לא מתגורר באותה עיר ומאד פסיבי בקשר עימו. בחודשים האחרונים חלה רגרסיה עצומה ביחסים ביננו - כמו שנכתב למטהה - מדבר לא יפה, מתנהג בבית בביריונות, לא נוקף אצבע בעבודות הבית וממש תחושה שמשליט טרור. מבחינתי הגיעו מים עד נפש והבהרתי לו שככה אני לא מוכנה שימשיך לחיות בבית וכי בבית יש כללים שאם הוא לא מסוגל לעמוד בהם הוא לא יהיה כאן. תגובתו היתה - "מה תוציאי אותי בכוח?" אני ממש חסרת אונים מרגישה שאני בכלא בבית שלי והוא השליט. מרגישה כי כל הסמכות ההורית שלי נלקחה ממני. האבא לא גר באתה עיר כך שברור לו (למרות שלי זה לא ברור) שהוא לא יעבור אליו. מה עוד לעשות? הפלאפון שלו התקלקל אז אני לאמ תקנת לו ונותנת לו רק את הדברים הבסיסיים שהוא צריך. אבל מרגישה שלא יכולה להמשיך ככה...

אהלן, אני מחפש עצה...
עד גיל 15-16 הייתי עסוק מעל הראש בלפתח את החיים הפרטיים שלי (חברים, חברות, מוסיקה, ספורט..), ממש אהבתי את החיים שלי והרגשתי שכל רגע שעובר אני עושה את הדבר הנכון ומצליח למצות את הפוטנציאל שלי ולממש את האהבה שלי לדברים ולאנשים מסביבי.
כשהייתי בערך בן 16-17 החלו בעיות שונות ומגוונות בבית והיום אני מרגיש כאילו ה"כוחות" שמניעים את החיים שלי זה המריבות והעויינות בבית (והן רבות ומגוונות). אני לא מתעסק בשום דבר מחוץ לבית, הזנחתי לגמרי את החיים שלי.. אין חברים אין חוגים אין דברים שאני אוהב לעשות פשוט כלום.
הבעיה שלי היא המוטיבציה להתחיל לבנות את החיים מחדש בלי להיות מוסח ממה שקורה בבית [אני לא אפרט יותר מדי, רק אספר בכלליות שההורים לא מצליחים לחנך את הילדים ועושים טעויות טיפשיות שכל כך קל לחשוף. הם מעולם לא הרגישו את הצורך לשמוע "ההתנצלות מתקבלת", אם הצלחתי להסביר את זה נכון... והיחסים בבית די קרים]. יש לי מן תקיעות כזאת, אני מרגיש שזה "לא שווה" להשקיע מאמץ בדברים, מן הספק שאחרי שאתעסק בהם כמה זמן פשוט אפסיק לרצות בהם ואעזוב אותם. אני מאז ומתמיד לא מסוגל לקחת כסף מההורים שלי, ממש כואב לי לקחת מהם אפילו 5 שקלים, זה מרגיש לי לא בסדר, ואז את הכסף שאני קורע את התחת כדי להרוויח בעבודה אני לא רוצה לזרוק לחינם. אני פשוט לא רוצה להתחיל דברים כי אני מפחד שאני אאבד עניין, ואז כל הטירחה הייתה לשווא. לדוגמא, להוציא כסף על מערכת תופים, אם עוד שנה אני אחליט שאני לא נהנה מזה, אני ארגיש שהוצאתי חלק מהנשמה שלי וזרקתי לפח. וכמובן שאני מפחד מהביקורת של ההורים...

אם למקד את הבעייה, אני לא מתחיל לעשות דברים כי אני מרגיש שזה לא שווה לעשות אותם, שזה דורש ממני יותר מדי. אם ההורים שלי נותנים לי משהו אני תמיד מרגיש צורך עליון לרצות אותם ולגרום להם להרגיש שזה לא היה לשווא (כן, זה הם שגורמים לי להרגיש ככה, ושיחות איתם לא עוזרות). אני מפחד שהתכונה הזאת תמשיך ללוות אותי בחיים, ואז אני אשאר בטלן וריקני. אני יודע שמי שלא מנסה לא טועה, אבל הפחד מהטעייה גדול מהרצון להיות מאושר... (מלודרמתי אבל זאת ההרגשה). תודה מראש!

אני בת 12 וחצי והשנה עליתי לכתה ז'. המעבר הזה קשה מידי בשבילי אני לא מפסיקה לבכות כשאני לבד, כל יום הכאב הזה רק הולך וגודל במקום שיפחת. אני כל הזמן חושבת רק על זה, על הכתה הישנה שלי ועל המחנכת שלי שהייתה איתנו מכתה ד'. אני כ"כ מתגעגעת אלהים!!!!
כל הכאב שאני מרגישה הוא כאב גדול מדי בשביל בן אדם אחד. כל פעם שאני לבד בבית אני צופה בדיסק של מסיבת הסיום שלי, עשיתי מיליון עותקים לדיסק הזה...
בשנה שעברה עשו לנו הכנות לקראת המעבר אבל לי זה לא עזר. כל פעם שאומרים לי משהו על המעבר הדמעות יוצעות מעני בלי שליטה.
יש לי כתה לא כל כך טובה כי היא תמיד מפריעה בשיעורים וכו'.... שנה שעברה הכתה שלי הייתה הכתה הכי טובה בבית הספר מכתה א' תמיד כל המורות אמרו שאנחנו הכתה המצטיינת של בית הספר. יום אחד כל שכבה ז' התכנסה באודיטוריום כדי לדבר על אלימות ואיך אפשר למנוע אותה. השיחה התגלגלה לכיוון המעבר לחטיבה ולא יכולתי לקשיב לזה יותר, אמרתי למורה שהשגיחה עלינו שאני חייבת ללכת דחוף לשרותים ויצאתי, לא הלכתי לשרותים אלה התכוונתי להבריז, המכנכת שלי יאנה הייתה בסביבה וראתה אותי, היא שאלה מה אני עושה עניתי לה שאני עפה מהתיכון הזה, באודיטוריום כרגע לא מדברים על אלימות אלה על המעבר לתיכון וזה לא הנושא הכי קל אצלי אמרתי לה. כשהתחלתי להגיד את המעבר לתיכון והתחלי לבכות, המורה שלי לא אמרה כלום בנראה היא הבינה עד כמה הנושא הזה רגיש אצלי והברזתי משם. למזלי ההורים שלי עבדו ולא היו בבית, הם חוזרים הביתה בשמונה או בשבע בערב אז רצתי לבית שלי וכל היום בכיתי.


מה אני יכולה לעשות כדי שהכאב יפכת?

שלום רב,החלטתי לכתוב כי לא הצלחתי ואני מבקשת עזרה.אני אם חד הורית,אמא לשלושה.מזה כמה חודשים שחלה ירידה בלימודים אצל בני בן ה 15,הוא תוקפני מאד כלפי,לא מקבל את חוקי וכללי הבית,מרים את קולו עליי ולאחרונה אף הרים פעם את ידו.כמובן שפעלתי בשיטת העונשים,שללתי ממנו דברים,אך הוא עקשן וממשיך בדרכו.אנו מנהלים שיחות רבות,אך הוא בשלו,רוצה לחזור בשעות הבוקר כמו שאר חבריו,לא שותף כמעט במטלות הבית,מבטיח דברים ולא מקיים,מקלל ומתחצף.לפעמים יש שיפור ליומיים שלושה ואז שוב חוזר חלילה.אני מקפידה על דרך אחת,עם מסר קבוע של כבוד,הצבת גבולות ,השגחה ועירנות,אולם כל זה מוביל לחוסר כבוד מצידו,התקררות ביחסים ביננו וחוסר הבנה.אני משתפת את אביו,הוא משוחח עימו,אולם לא תקיף כלל.נהפוך הוא-אם מנעתי ממנו דמי כיס כדרך ענישה,הוא מגיע לאביו ומקבל זאת.אם מנעתי יציאה לבילוי עקב הפרת הכללים,התחצפות, קללות וכדומה,הוא מגיע לאביו באותו השבוע ויוצא לבלות,למרות שעידכנתי אותו בהתנהגותו של הילד.חוסר תמיכה בדרכי ובמסרים שאני מעבירה באופן עיקבי.לפני יומיים לאחר שהגיעו מים עד נפש,הסברתי לילדי שאי אפשר לגור תחת אותה קורת גג במקום שאתה לא מכבד אותו ואת דייריו,להמשיך לקבל שירותים ולא לתת ואם הוא רוצה להישאר בבית,עליו לכבד את הכללים,כמו בבי"ס,כמו בצבא,כמו בכל מסגרת.הבית הוא הבסיס לכל דבר.הילד התקשר לאביו ,ארז תיקים ועבר אליו.קיויתי שהאבא יעביר מסר חד משמעי,שאצלו גם כן יש חוקים,ששום דבר לא ישתנה,אך לשווא.כל מה שמעניין את האב ביומיים האחרונים,זה כמה כסף עליו להוריד לי מהדמי מזונות שהוא משלם לי,עכשיו כשהילד גר אצלו.
ואולי זה זמני?ואולי הילד יבין את הזעזוע שעבר בניתוק הזה?ואולי הוא יבין שתפקידי הוא לחנך בראש ובראשונה?...אני פונה לעזרה,כי קשה לי הפרידה מילדי,אני מאמינה שבסוף זה יחלחל והוא יבין שישנה רק דרך אחת,כיבוד המסגרת בה אתה חי.
אולם כשהמסר הוא כפול (מהאב),הדרך קשה עוד יותר ובטח הפיתרון.משוועת לעזרה...

אני אם לנערה בת 15, תלמידה טובה מאוד ועוסקת בתחומי ספורט שונים בחוגים בלבד. הבעיה היא שמילדות היא מסרבת להשתתף בכל מסגרת המחייבת מעט תחרותיות, על אף שיש לה פוטנציאל רב. הן בתחום הלימודים והן בספורט, האמון שנותנים בה המורים הוא רב, ואף הציעו לה להשתתף בתחרויות בין- ספריות, אך היא מסרבת. אתמול הרחיקה אף יותר וביקשה ממני שאתערב ואדבר עם אחת המורות שתניח לה. אני מודעת לכך שכל תחרות מלחיצה באופן טבעי, אך ברור לי שכדי להגיע להישגים, אי אפשר להימנע מכך לחלוטין, גם אם המחיר הוא כישלון נקודתי. שאלתי היא - האם עלי להמשיך לשתף איתה פעולה בעניין זה ולהניח לה? עלי לציין שגם לקראת הבחינות בבית הספר היא לומדת ושוקדת זמן רב, וכאשר קורה והציון "רק" ממוצע, היא מאוכזבת מאוד ועובדת קשה שבעתיים בכדי לשפרו בבחינה הבאה. מצד אחד אני מאוד מעריכה אותה, אך ברור לי שעלי להבהיר לה שלא כל כישלון הוא קטסטרופה... - מה עושים?

שלום



יש לנו ילד בגיל 12 ואנחנו מרבים להתוכח בינינו לפניו בנושאים הקשורים לחינוכו .



אנחנו מתלבטים מה לעשות כאשר יש חילוקי דעות בינינו :



1. לנהל את השיחה בבית אבל הילד שומע ומאזין לשיחות .



2. כל פעם לצאת מהבית למטרה זו , לא תמיד זה מעשי .



3. להוציא את הילד מהבית .



4. שרק אחד ההורים ינהל את השיחה עם הילד ואח"כ כשהילד לא שומע לנהל את החוסר הסכמה כאשר צד אחד החלט מה שהחליט .



מה המלצתך הדבר הטוב ביותר לנו ולילד .



תודה

אני אב לשני ילדים מקסימים, ילדה בת 10 ובן 16
הילד עובד מגיל 15 בעבודות שונות, ממן לעצמו את הבילוים והוצאות יומיומיות
כשהלכתי לפתוח חשבון בנק בבנק אחר הוא בא איתי ומאז הוא טוען שהוא רוצה את העצמאות שלו וחשבון בנק משלו
אני לא בטוח אם כדאי עד כה אם היה כסף שהוא רצה לשמור בצד שמנו או בחשבון של אשתי או בחשבון שלי
למה פתאום נכנס לו הרעיון הזה דווקא עכשיו?

אני אמא בת 40 ויש לי ילדה בת 17. היא מתחצפת ומקללת אותי ואת בעלי. על כל דבר קטן ופעוט היא מתפרצת, צועקת ומקללת. זה לא דבר חדש, זה התחיל בגיל 12 ונמשך עד היום, לאורך כל תקופת ההתבגרות שלה. תמיד קיוויתי שבאיזשהוא מקום היא תבין בעצמה שזה לא בסדר והיא תשנה את ההתנהגות, אך דבר זה לא קורה ולא נראה שעתיד להשתנות.
אתמול היא עברה כל גבול אפשרי. בנוסף אליה, ישלי ילד בן 7 והיא ממש לא מסתדרת איתו. היא מרביצה לו בלי סוף. היא הרביצה לו אתמול כי הוא מחק לה איזה משהו במחשב. החלטתי שעל כל מכה שהיא מרביצה לו אני מחזירה לה. היא הרביצה לו כ"כ חזק והוא ילד כ"כ קטן. הרבצתי לה בחזרה והיא הרביצה לי. פעם ראשונה היא מרימה עליי יד. היא שרטה והיכתה אותי כ"כ חזק, עד שירד לי דם. כרגע היד שלי כחולה וכואבת מהמכות שלה. אני באמת לא יודעת כיצד לנהוג איתה. בעלי מרביץ לה גם כשהיא מקללת או מתחצפת ומרביצה לאחיה או מקללת אותנו. אנחנו לא הורים אלימים ולא הכנו אותה בילדותה. כיוון שבבגרותה היא ככה מתנהגת, מקללת ומרביצה לאחיה אין אנו רואים דרך אחרת לחנכה. כרגע איני מדברת איתה ולא עושה לה אוכל, כביסות או כל דבר שהיא צריכה.
אשמח לייעוץ מפורט.

כבר מעל לשנה שביתי הבכורה (14) מתבודדת חברתית (לא מעונינת להפגש עם חברות והן כנראה לא מעונינות לפגוש אותה) על אף שעד כיתה ו' (כולל) היא היתה מאוד פעילה חברתית. ביתי מאוד קרירה כלפינו ההורים ובכלל לסביבה שלה (משפחה חברים וכד'). מרבה להשאר בבית ולהתחכך עם אחיה הקטנים ובמעט מאוד הזדמנויות אנחנו זוכים לראות את הילדה המקסימה שהכרנו. רוב הזמן היא מרותקת למחשב ולטלויזיה רוב הזמן מתעצלת למלא אחר חובותיה אם כי המצב הלימודי הוא לא רע כל כך.
מספר הערות רקע נוספות :
1. לפני כשנה היא ננשכה ע"י כלב (נשיכה רצינית) שבעקבותיה היד היתה מוגבלת מספר חודשים. אף על פי כן , התחושה שמאפייני הבעיה היו לפניכן ולא נראה לנו פגיעה נפשית בעקבות הנשיכה.
2. בגלל אי הבנה (כנראה) היא שובצה בספטמבר 2008 ,לכיתה ז' (חטיבת ביניים) שלא עם חברות הילדות שלה. במהלך כיתה ז' הצלחנו להעביר אותה לכיתה אותה היא רצתה (עם חברות הילדות שלה) בתקווה שהמצב ישתפר. אך לצערינו לא כך היה. כיום היא בכיתה ח' ואין שינוי במצב החברתי.
3. ביתי פעילה בחוג ריקוד ופעילות צופים אך קיים הרושם שגם שם היא מבודדת חברתית.
4. ביתי , באופיה ילדה מאוד חזקה עיקשת ואינדיבדואליסטית.

האם תוכל ליעץ לנו ? האם נדרש לפעול באופן מיוחד ? אם כן הכיצד ? או שמדובר במאפינים רגילים של גיל ההתבגרות ?

שלום.
ברצוני לפנות אלייך בבעייה שכבר ניסיתי לפתור אותה כמעט בכל דרך אפשרית בשנתיים האחרונות. אני וחברה שלי יוצאים כבר שנתיים. לפני כן היינו ידידים 3 שנים בזמן הידידות הקשר ביני לבין ההורים שלה היו מצוויינים . הם כיבדו אותי ואהבו אותי כאילו הייתי בנם. חברה שלי נפרדה מחבר שלה לשעבר ו4 חודשים אחכ' התחלנו לצאת הם לא כולכך חיבבו את החבר שלה לשעבר אבל גם לא התנגדו לו . מרגע שהם שמעו שאני והיא התחלנו לצאת זה קרה בערך חודש או חודשיים אחרי שהתחלנו לצאת חברה שלי העיזה לספר להם. ברצוני לציין שהקשר בין חברתי למשפחה שלה הוא מאוד הדוק.. על אף שאבא שלה מגיל צעיר מרבה לחטט לה בדברים, לנתב לה החיים לאודווקא בנושאי החברים גם לצורך העניין בנושאי הלימודים. למרות הרבה ויכוחים שלה איתו היא ואבא שלה וגם אמא שלה מאוד קשורים. יש לה אחות קטנה והיא בלי אחים נוספים. אני ממשיך את סיפורי- ברגע שאבא שלה הבין שאנחנו ביחד הוא לא קיבל זאת וגרר איתו גם את אמה. הוא התנהג אליי בתחילה בקרירות. ואחכ' הפסיק להתייחס אליי כלל וכלל. הוא אינו מסכים שאני יעלה אלייה הוא מנסה לשדך לה חברים אחרים עוקץ אותה ומקשה עלייה את החיים בכל עניין שקשור בי. לעולם לא היה לי ולו איזשהו חיכוחים נהפוך הוא תמיד התייחסתי אליו בכבוד וכשהייתי ידיד שלה הרגשתי שהוא מאוד מאוד מחבב אותי. בכל חג במשך השנתיים האחרונות עשיתי כבוד למשפחה הן בלשלוח פרחים, הן בלהתקשר. גם בימי הולדת. בכלל השיחות - השיחות היו קרירות. אני וחברה שלי מנהלים קשר חברות מצוויין בשנתיים האחרונות אנחנו אוהבים והקשר שלנו פורח חוץ מהנושא הכואב הזה. עליתי מספר פעמים לסבא וסבתא שלה מצד האמא והתקבלתי שם בחום. אמא שלה מתייחסת אלי נחמד מאד אם זה בטלפון או מפגש אחר אבל לפי חברה שלי מדובר בהצגה. וכל המשפחה שלה מעדיפים שניפרד. אחותה מאוד מחבבת אותי. באחד הפעמים עזרתי לאחותה בבגרויות בזמן שאבא ואמא שלה לא היו בבית בזמן שהם חזרו רק האמא עלתה-נכנסה ישר לחדש והאבא העדיף להשאר מחוץ לבית בשלב הזה פיניתי את המקום והעדפתי ללכת על מנת שאביה יעלה. . מאז שאני וחברתי חברים לעולם לא ניהלתי איתו שיחה רצינית ומספר פעמים ניסתי להציע לו את זה בשיחות טלפון אך הוא התנגד ישירות. לעולם לא נאמר במפורשות סיבת הדחייה הרישמית אך מחברה שלי נמסר כי הוא חושב שאני 'שולט' בה ואני מתחמן אותה להיות לצידי. חשוב לי לציין שאין לי שום עניין של כבוד בנושא אני מוכן לעשות את הכול. אבל אני מרגיש שניסיתי כבר הכול. אני מרגיש שעשו לי סוג של רצח אופי מרגע שהפכתי לחבר שלה. אני כולכך רוצה שהעינינים יסתדרו..אני באמת מוכן לעשות הכול. אני וחברתי שנינו בני 22. ואם לא צייניתי ההורים שלי מאוד מקבלים ואוהבים את חברתי. אמא שלי יודעת שאבא שלה קצת קשה אך היא לא יודעת את חומרת המצב האמיתי. אודה לך מאוד אם תעזור לי בנושא ואיך אביה מתנהג אלייה בצורה כולכך קשה וקיצונית לעולם לא עשיתי משהו רע. המון תודה לך, שמוליק