פורום הפרעות אכילה - יש לך שאלה?

חשוב לציין שלא ראיתי שהיא אוכלת בצורה מוגזמת
היא ילדה מדהימה,חכמה ויפה,יש לה מבנה גוף נורמלי
אני לא יודעת אם באמת מדובר במחלה אך אני לא מוכנה להסתכן, ואם כן מדובר בהפרעה אני לא רוצה שהמצב יהיה גרוע יותר,לדעתי זו התחלה אך איך עוזרים לה כבר עכשיו?

שלום לך,
נשמע שאת מאד דואגת לאחותך ושיש לכן קשר טוב למרות ההתרחקות שחלה לאחרונה.
אני מציעה לך לנסות ולדבר איתה בעדינות וכמו כן לפנות להורים ולשתף אותם במה שמתרחש עם ביתם. אני מניחה שהיא לא תרצה לשתף אותם אך יש לכך חשיבות רבה.
הצעד הראשון הוא שאחותך תשתף במה שעובר עליה ופניה לסיוע מקצועי הולם.
בהצלחה

ניסיתי שוב לדבר עם אחותי,ושוב היא סירבה לדבר כאילו ידעה מה אני רוצה להגיד לה,ושוב לא הספקתי להתחיל לדבר על הנושא.
היום שוב ראיתי אותה מסתגרת בשירותים אחרי שסיימה לאכול. ולשבת בצד ולדעת שאין לי מה לעשות זה מעצבן וכואב.
היא לא מוכנה לדבר,ואת ההורים שלי אני לא רוצה לשתף מכיוון שאני יודעת שאמא שלי לא תעשה את הדבר הנכון.
איך אני בכל זאת כן עושה משהו למרות שהיא לא מעונינת לקבל עזרה ??
( בהנחה שהיא מנחשת נכון על מה אני רוצה לדבר איתה).

שלום לך,
תחושת חוסר האונים אכן קשה ומתסכלת עבורך, אך חלק נכבד מהמחלה הזו זה ההסתרה, ההכחשה וההתנגדות לקבל עזרה.
לפי הסממנים שאת מתארת, זה אכן סוג של הפרעת אכילה. את לא יכולה לקחת עליה את כל האחריות, ולכן את חייבת לשתף מישהו קרוב שיוכל לעזור בעניין. היא מתחת לגיל 18 ולכן מבחינה חוקית עדיין תחת השגחת ההורים. אני מציעה לשתף את ההורים, למרות הפחד שלך מהתגובה שלהם. בקופות החולים ישנן מרפאות המתמחות בהפרעות אכילה הכוללות גם הדרכת הורים, בדיוק למצבים כאלה.
ההתמודדות והאחריות לעניין הזה הן קשות ולכן אני ממליצה בחום לשתף (אולי אפילו מישהו אחר שקרוב אליה ובוגר כמו יועצת, רופא משפחה, מורה וכו').
בהצלחה

נשמע שמראה הגוף התחיל להעסיק אותך מאד עם תחילת גיל ההתבגרות, וזה טבעי - אבל זו גם הנקודה שבנות הופכות פגיעות מאד להפרעות אכילה. כדי להימנע ממצב בו במקום להיות פנויה ללימודים, לחברים, לתחביבים ועיסוקי פנאי, לבנים, ולכל מה שאמור לעניין בנות בגילך, את טרודה רק בענייני גוף ומשקל, אני ממליץ לא לעשות על דעת עצמך שינויים תזונתיים ולפנות לדיאטנית שתעזור לך להתנהל עם העניין בפרופורציה. ואגב, בנוגע לבטן - הרבה פעמים דווקא חסך תזונתי גורם להתנפחות של הבטן (ראית פעם תמונות של ילדים רעבים באפריקה?)

חבל שהתחושה שלך היא שהאפשרויות הן רק לנוע בין שתי קיצונויות, בלי להאמין שאפשר למצוא ויסות ואיזון. מניסיוני, התנודות בין הקצוות מותירים את מי שמתנסה בכך בתחושות של מצוקה, חוסר ערך וחוסר סיפוק (ללא קשר למשקל), ותת המשקל אינו מביא איתו את הפתרונות שמאמינים שיביא: לא ערך עצמי, לא אהבה עצמית, לא סיפוק, לא קבלה מהסביבה ולא שליטה. כל מה שהוא מביא זה טורדנות ומצוקה. אני ממליץ שתמקדי את המאמץ בחיפוש אחר ליווי תזונתי שיעזור לך למצוא את שביל הביניים.

שלום רוית,
אני מסכימה שאת צריכה לדבר על הקושי שלך בסוג הטיפול שהיית בו. טיפול הוא מקום בו מדברים בין היתר על הקשר הטיפולי עצמו, ולכן חשוב לשתף ולפתוח את הנושא. במהלך הטיפול יש למידה הדדית הכוללת, בדיקה של מה מתאים לך בתוך הטיפול, מה מפריע לך, מה את מבקשת וכו'.
אני ממליצה לך לפתוח את הנושא כפי שהצגת אותו פה ולשתף במה את מרגישה, מה את חושבת שיכול לעזור, מה בדיוק מפריע לך.
חשוב לציין שפעמים רבות אנחנו מחפשים תשובות מהמטפלים שלנו, או נוסחאות פלא שיעזרו לנו. בדרך כלל אין להם אותם, אלא התשובות נמצאות בתוכנו. אך עם זאת, חשוב לשתף במה שעובר עליך ובמחשבות שלך בנושא.
בהצלחה

שלום לך,
קודם כל, טוב שהגעת למסקנה זו ושיש לך רצון עז להפסיק עם הבולימיה. את יכולה לפנות לקופת החולים שאליה את שייכת ולברר. ישנן קופות חולים שיש להן מרפאות המתמחות בהפרעות אכילה (אני יודעת שלכללית ומכבי יש, לגבי האחרים אינני יודעת). המרפאות כוללות- טיפול דיאטני, פסיכולוגי ופסיכיאטרי (במידת הצורך כמובן).
אני מאוד ממליצה לפנות ולברר
בהצלחה

התופעה הזו אכן מוכרת. אחרי תקופות בהן מתעלמים מצרכי הגוף, מטופלות בתהליך החלמה מתחילות לדאוג ולטפל בעצמן, וסוף סוף להתמודד עם החסכים שלאורך זמן רב היו שם, ולא ננגעו. נשמע שזה מה שקורה גם לך - הרי הרעב לא באמת נעלם ופתאום חזר, מה שחזר זה הנכונות שלך להכיר בצרכים שלך ולהתייחס אליהם. בשלב זה מטופלות רבות מדווחות על מין "רעב פוסט טראומתי", מעין הצפה של החסכים שהצטברו בתקופה המצומצמת. זה שלב שעובר, כשהגוף חוזר לאיזון ולשגרה בה צרכיו מסופקים.

שלום נעה (שם בדוי),
איני יודעת בת כמה את היום, אך לצורך החלמה את זקוקה לעזרה, תמיכה וליווי. לכן אם יש מישהו שיכול לעזור לך, זה יכול מאוד לעזור. אינני דיאטנית, ואני מאמינה שלא יתנו לך תפריט דרך האינטרנט אלא צריך להכיר אותך, לשמוע אותך ובדרך זו לטפל בך בצורה הנכונה והמתאימה לך. לדעתי, יש צורך גם בליווי נפשי (למרות ששנאת פסיכולוגים) כי אם לא תטפלי בשורש הבעיה היא תחזור שוב ושוב בצורות שונות ומגוונות לאורך החיים.
בהצלחה

להשאיר את הילדים עם אדם זר זה בלי קשר צעד לא קל, ואני מבין את הרצון למצוא מטפל מושלמת. בפועל, תאלצי כנראה להסתפק במטפלת אנושית. לגבי שאלת הגודל שלה, איני רואה רלבנטיות - אם היא היתה אישה גדולה ללא הפרעת אכילה גם היתה בעיה?
לגבי הפרעת האכילה, אני חושב שטוב אתם עושים בכך שכוונתכם לדבר על כך ישירות. האשפוז בעבר אינו רלבנטי גם הוא, אבל היות ואת מתארת שגם כיום נמשכת בעיה, אולי תוכלו לברר איתה במה מתבטאת הפרעת האכילה כיום וכיצד היא משפיעה על תפקודה היומיומי. אין פה תשובה מקצועית חד משמעית, ותצטרכו פשוט לשמוע אותה ולקבל החלטה כהורים, האם אתם חשים שהדברים ששמעתם מרגיעים אתכם או לא. אני חושב שעצם הנכונות לנהל איתה דיאלוג ישיר על הנושא היא המשמעותית, ומעידה על המידה בה חשוב לכם לפעול על סמך הערכים החשובים לכם.

יצוין מיד שאינני אשת-מקצוע, ובחרתי להגיב לפנייתך עקב הבנתי ללבך ולדאגתך. אני עצמי לוקה בהפרעת-אכילה עיקשת שנים לא מעטות, וגם גדלתי בבית הזוי אכילתית - אם ניתן לקרוא לזה כך (וסליחה מראש על לשון הארס), כך שאני "סגורה" ומנוסה משני הכיוונים (לצערי הרב).

בגדול, אני לא חושבת שיש מקום לפסול את המטפלת רק בגלל מחלתה/בעייתה. מוזר לי שהיא בחרה לחשוף בפניכם את פרטי מחלתה, כי בדר"כ מופרעי-אכילה מסתירים את היותם חולים, וכל שכן בניסיונם להתקבל לעבודה חדשה. אך אולי זו דווקא נקודה חיובית, משום שכך היא מאותתת לכם שהיא כנה, ישירה ואחראית, ומן הסתם היא לא היתה מכשילה את עצמה בקבלה למשרה שהיא באמת חפצה בה.

לדעתי, יש להתייחס לבולמיה שלה כאל כל מחלה כרונית אחרת, היינו - להתייחס לנקודה האם היא מטופלת ומושגחת איכשהו/היכנשהו והאם היא דואגת לעצמה לפי מסוגלותה, כמובן. בנוסף, יש לשים דגש על המשרות הקודמות שלה, מידת יציבותה בהן ועל הרקע שהיא באה ממנו. מבחינת הזנת הילדים - לדעתי הבולמיה שלה לא אמורה להשפיע על אופן הזנת הילדים שלך או על התנהגותה הנפשית איתם אם היא מיוצבת נפשית (אני טיפלתי בילדים קטנים בהיותי אנורקטית "סודית" ולא היתה שום השקה בין התנהגות האוכל הנורמלית איתם לבין ההפרעה הסודית שלי בחדרי-חדרים). אבל - וזה מניסיון לצערי- התנהגות אכילה לא נורמלית מעל פני השטח כן עלולה להשפיע לרעה על הילדים, כי הם רואים, שומעים וקולטים הכל גם כשנדמה למבוגרים שלא. לפיכך, טוב שאתם מתכננים לדבר איתה ולהבהיר את התמונה לגבי מצבה העכשווי, בתקווה שהיא תבחר שוב בדרך הכנות בעת פרישתה מולכם. אל תהססו לשאול אותה את השאלות שמציקות לכם כדי לקבל החלטה שתניח את דעתכם. וכמובן שקיימת אפשרות של העסקה לתקופת ניסיון המוסכמת מראש על שני הצדדים אם בגדול אתם מעוניינים אבל "עוד לא סגורים על זה".

לסיכום - לדעתי אין מקום לפסול מראש, אבל יש כמה נקודות חשובות שיש לתת עליהן את הדעת. כאמור, זוהי רק דעתי האישית.

מקווה שעזרתי קצת...

בהצלחה.

מבחינת האבחנה הפסיכיאטרית ה"רשמית" היא תאובחן כהפרעת אכילה בלתי מסווגת. בפועל, מבחינת ההפרעה ומבחינת הטיפול, אין לכך כל משמעות.

מה שאת מתארת נשמע מסובך מכמה בחינות: לקושי לנהל דיאלוג ישיר עם מישהי הסובלת מהפרעת אכילה ומכחישה את הבעיה, נוסף גם הקושי של בת שצריכה לקחת על עצמה את התפקיד ההורי ולדאוג לאמה. כל מה שאני יכול להציע לך במצב המורכב הזה זה לנסות ולדבר באופן גלוי וישיר על חששותייך, ולבטא עמדה תומכת ומוכנה לסייע. אם תרצי את מוזמנת להתקשר לקו הסיוע להפרעות אכילה ולברר לגבי אפשרויות טיפול שונות, אך אמך אישה בוגרת, ועל מנת לקבל עזרה היא תהיה מוכרחה להכיר בבעיה שלה ולגלות נכונות לטפל בה. במידה ותבחרי להתקשר, אולי תוכלי לספר לה על השיחה שקיימת, ואף להציע לה את המספר על מנת שתעשה בו שימוש בעצמה.

שלום עדי,
אני מסכימה עם מה שלירן ענה לך, אכן יש קושי גדול בלקיחת התפקיד ההורי במקרה שלך. עם זאת, רציתי להוסיף שתוכלי לפנות לקרוב/ת משפחה שקרובים לאימך, או לחברה טובה או כל אדם אחר שקרוב אליה ולשתף אותם. לעיתים להורה קשה להודות על בעיה אל מול ילדיו, ויותר קל מול אנשים אחרים.
שיהיה בהצלחה

נשמע שמצד אחד את מבינה שאת חייבת טיפול, כי הפרעת האכילה מפריעה למהלך החיים התקין, אבל מצד שני קשה לך להשלים עם העובדה (המצערת, אבל הבלתי נמנעת) שגם טיפול גובה מחיר, בין אם כלכלי, בין אם בפגיעה בשעות העבודה, ובין אם במובנים אחרים. היות ואם מצבך ימשיך להתדרדר תאלצי להתאשפז ולא תוכלי לעבוד כלל, אני ממליץ בחום לנסות ולמצות את האפשרות של טיפול בתל השומר (או כל טיפול אחר שעומד לרשותך כרגע), גם אם זה דורש הקרבה. ברור שהמחשבות שפועלות בשירות הפרעת האכילה "מציעות" לך סיבות רבות להימנע מטיפול ומציבות מכשולים בדרכך. אני מאחל לך שתמצאי את הכוח להתנגד לקולות האלו ותצליחי לדאוג לעצמך ולגייס תמיכה ועזרה במאבק במחלה.
בהצלחה.

כי פניתי אליך בעבר וביקשתי ממך להיות מטופלת בנתיים פעמיים בחודש הסברת לי שלא ניתן.
מצד שני אתה אומר תלחמי על כל טיפול שאת יכולה כרגע זה עדיף על כלום..

אז?

אין לי שום סמכות אבל נראה לי שכשיש בעיה (למשל- חולים בשפעת קשה) אז מטפלים בה בכל מחיר כי היא מפריעה לתפקוד יומיומי. גם אצלי הטיפול דורש המון ויתורים והקרבות אז אני מבינה אותך, אבל אסור לוותר, צריך ללכת עד הסוף- כלומר, למצוא את הטיפול היעיל ביותר עבורך ולהתמיד בו. יכול להיות שהטיפול הטוב ביותר עבורך הוא אחת לשבוע וצריך להתגמש המון אבל לוותר עליו יכול לגרור את המצב להיות כזה שאפילו יום בשבוע לא תוכלי לעבוד.

אחת לשבוע?
כשאת חנוקה בכסף והכול הולך לחובות?
וכשאת כ"כ חייבת תעבודה הזו כי אחרת באמת תשארי בלי כלום?
אה?

אני מבין שכרגע את מרגישה שאין טיפול שתואם את יכולותייך וצרכייך באופן אוטימלי, אלא שבהתמודדות עם הפרעת אכילה חשוב למצוא תמיכה טיפולית יעילה גם אם אינה אופטימלית. אם יש לך אפשרות לקבל טיפול מקצועי בחינם פעם בשבוע בתל השומר, זו נשמעת אופציה שכדאי לנסות ולמצות, גם אם היא דורשת מאמצים. לגבי טיפול פרטני, אני באופן אישי לא חושב שאוכל לטפל ביעילות בהפרעת אכילה על בסיס של שתי פגישות בחודש, ולכן איני מוכן להציע טיפול שאיני עומד מאחוריו מבחינה מקצועית, אך ייתכן שיש מטפלים אחרים שעמדתם שונה.

קודם כל, משמח לשמוע שהצלחת לעצור את ההישאבות ולמנוע נזקים נוספים של ההפרעה, ושכעת את מוכנה לקבל עזרה כדי לוודא שאת ממשיכה להתחזק ולהשתפר. אני בהחלט הייתי ממליץ לפנות לדיאטנית שתחום מומחיותה הוא הפרעות אכילה, אבל איני יודע לומר לך מראש מה יהיה מספר המפגשים (אם כי אני מעריך שהוא יהיה יותר מאחד או שניים). ההבדל העיקרי בין דיאטנית שמכירה הפרעות אכילה לכזו שפחות מכירה את התחום, זה שדיאטנית שיש לה היכרות טובה עם הנושא יודעת לזהות את המחשבות, הטרדות ודפוסי הפעולה המזיקים בין השורות, ומסוגלת לעזור לחזק את הקול הבריא שרוצה להחלים ביותר מיומנות.
אם השיקול הכלכלי אינו מאפשר כרגע, והיות ונשמע שאת עם יד על הדופק ומסוגלת להעריך מה מועיל לך ומה מדרדר אותך, מה שאת יכולה לעשות זה לנסות מספר מפגשים אצל דיאטנית דרך הקופה. תוכלי לשתף אותה במצבך ובדילמות שמעסיקות אותך, ויחד תוכלו לבחון אם יש תחושה שהתהליך מועיל לך או שאולי את זקוקה לטיפול אחר.
בהצלחה.

שלום שלומית,
אני מציעה לא להעיר לו. מה שכן ניתן לעשות זה להראות לו מה הם הרגלי אכילה נכונים ופעילות גופנית בדרך של דוגמא אישית (למשל לאכול ארוחות מסודרות ובריאות יחד כמשפחה, לעשות טיול אופניים יחד וכו'), ללא האמירה הישירה שבדרך כלל פוגעת או יוצרת תגובה הפוכה ממה שהיינו רוצים.
בהצלחה

שלום לך,
את מביעה דאגה רבה ובגרות כלפי אחותך, וזה ראוי לציון. לא ציינת מה גילך ומה גיל אחותך. עם זאת, לקיחת תפקיד ה"רעה" כפי שאת מתארת שהוא למעשה תפקיד ההורה זו אחריות גדולה לאחות. אני מניחה שאחותך רוצה אותך מתפקדת כאחות ולא כאמא או אבא (וגם את). אני מבינה את דאגתך ואת הקושי שלך לצפות בה עושה נזק לעצמה, אך הייתי מפנה את האנרגיות הללו לכיוון ההורים, מסבה את תשומת ליבם. האם אחותך נמצאת בטיפול? אם כן, הייתי אומרת להורים לפנות למטפל/ת ולשתף אותו/ה במה שקורה בבית.
שיהיה לך המון בהצלחה

איני יודע לומר לך באופן מוחלט אם האשפוז יפגע או לא יפגע בשירות הצבאי. אני כן יכול לומר לך באופן מוחלט שהפרעת האכילה תפגע לך בשירות הצבאי, ושאם הנושא המסוים הזה, ובכלל היכולת לתפקד באופן נורמטיבי בעתיד, חשובים לך, כדאי לך לעשות מאמצים כדי להיפטר מההפרעה שמלווה אותך כבר מספר שנים - בתקווה עוד לפני הגיוס. בכל מקרה, הדילמה לגבי אשפוז מורכבת, והיא כזו שצריכה להיות מדוברת בטיפול. אני מציע שתעלי את המחשבות והלבטים מול המטפלים שלך, כדי שהם יוכלו לסייע לך להחליט מה את רוצה לעצמך ומה את מוכנה לעשות כדי להתגבר על ההפרעה.