פורום הפרעות אכילה - יש לך שאלה?

את כותבת שמבחינתך וגם מבחינת הדיאטנית שלך את במצב שמצריך אשפוז, כך שכרגע אין שאלה לגבי איפה את צריכה להיות. בין אם זה אצל ד"ר גור, ובין אם זה במחלקה אחרת להפרעות אכילה (אגב, בהדסה עין כרם נפתחה עכשיו מחלקה חדשה), את חייבת לדאוג לעצמך בשלב הראשון למסגרת אשפוזית - ולהתמיד בה, בניגוד לפעמים הקודמות. בשלב שלאחר מכן חשוב שדאגי לעצמך לטיפול המשך, כזה שיוודא שאת מתייצבת ומצליחה לייצר ולשמר שינויים במצבך לאורך זמן, ואולי גם יאפשר התמודדות עם הדברים שעברת בעברך. בהצלחה.

... אבל אם אכן יש לו "הפרעה פסיכיאטרית" שדורשת טיפול רציני, מידת אהבתו או אי-אהבתו לעניין אינה רלוונטית. לא בקונוטציות ובסמנטיקה עסקינן, אלא בתוכן ובמשמעות.

יש הרבה אנשים שלא מבינים שהם בהפרעת אכילה . סמנטיקה היא מאוד חשובה במקרים כאלה . אם אני לא חווה את עצמי כבעל הפרעה פסיכיאטרית (שאצלינו , ההדיוטות, מתורגמת לטיפול תרופתי , אישפוזים וכדומה) למה שאחשוב שיש לי בעיה ?

והסמנטיקה אינה חשובה כלל. שנית - כל מופרע אכילה יודע שיש לו בעיה או שמשהו לא תקין וחמור מאד קורה לו. טבעה של הפרעת אכילה להשתלט על חיי קרבנה עד לחורבנו המוחלט - נראה לך שמה שמשנה זה משחק המינוחים "הפרעה פסיכיאטרית", "הפרעה פסיכולוגית" או - שומו שמים - מחלת-נפש לשמה? ואם תסתפקי "רק" ב-"הפרעה פסיכולוגית", מצבך ייטב? מסופקני. כי אם יש לך בעיה - היא כאן כדי להישאר עד שתילחמי בה, ולא משנה כיצד תכני אותה, וכל שכן בעיה כה חמורה שעלולה להרוג.

שלום שרון,
מהתיאור שלך נשמע שאת מאוד דואגת לחברתך. בנוסף, את מתמודדת בעצמך עם הפרעת אכילה, שכפי שאת יודעת ההתמודדות היא קשה. לא ציינת מה גילך וגיל חברתך, אך נשמע שאת לוקחת עליה אחריות גדולה. אני מציעה לדבר איתה על כך שאת רואה מה קורה לה ועם מה היא מתמודדת.. בנוסף, הייתי משתפת גורם נוסף שהיא קרובה אליו כמו הורים או כל אדם קרוב אחר. כי במצב הנוכחי, את זו שמרגישה אחראית בלעדית למצבה.
שיהיה המון בהצלחה

היא לא מסכימה שאדבר עם הוריה..
ודיברתי איתה על זה כבר המון פעמים,היא לא מקשיבה ולא מודעת בכלל לכך שיש לה בעיה.
אנחנו בנות 17..
תודה רבה.

וואו, את מדהימה, לעשות את הדברים האלה זה נראה לי כלכך רחוק ( לצערי הרב ) וקשה מאוד.
זה יפה לראות איך שבאמת לקחת את עצמך בידיים והבנת.
הלוואי שהייתי כמוך .. !!!

מצטערת על השאלה הטיפשית, ושאני לא מבינה כל-כך, אבל למה את רוצה לחזור למידות הקטנות אם אמרת שאת רזה ??

לא אמרתי שאני רזה , להיפך , ציינתי שמעולם לא הייתי ממש רזה . אני עכשיו מידה אחת יותר ממה שהייתי ב "ימי החושך " . הייתי רוצה למידות האלה הקטנות יותר אבל לעשות את זה בדרך בריאה ונכונה . דרך אגב, גם אם אני לא אצליח ... לא נורא

הי אני רוצה להגיד שאת פשוט מדהימה !
איך שהצלחת וואי,אני גם בולמית אך קצת יותר ממך כמעט כל יום
אני בהחלט שמחה בשבילךאני מאוד לא מאמינה בפסיכולוגים בכל ה שקשור להפרעת אכילה
אניאשמח לשמוע ממך,בהצלחה

אורלי - תודה רבה רבה לך . אני ממליצה לך מאוד ללכת לטיפול .תמצאי פסיכולוג שיתאים לך . את לא בולמית באשמתך . משהו גורם לזה ובמשהו הזה צריך לטפל . אל תפסלי טיפול . חבל !
שיהיה לך בהצלחה ושיהיה לך הכח

תמר שלום רב,
אני גם כן סובלת מאוד מהפרעות אכילה חמורות של שנים רבות, אכילה כפייתית, הרעבות, נטילת משלשלים וכו'...
אני מחפשת פסיכולוגית שמתמחה בהפרעות שכאלו
האם תוכלי להמליץ לי?
למי את הלכת?

תודה רבה

נשמע שכרגע הקול הזה שאומר לך שלעולם לא תבריאי ונידונת לחיים בצלה של הפרעת האכילה מפתה אותך להרים ידיים ולהתייאש. לצדו יש גם קול אחר, שמפנטז באופטימיות על חיים אותנטיים, אבל כדי לחזק את הקול הזה ולסייע לך להיפטר מההפרעה יש צורך בטיפול מתאים. הבנתי שבעבר טיפולים לא הובילו לתוצאה שקיווית לה, וזה קורה לא פעם בהתמודדות עם הפרעת אכילה - לא מוצאים ישר את הטיפול הנכון, מכל מיני סיבות. חלק מהן אולי קשורות למטפלים, אבל חלק בדרך כלל קשור גם לנכונות לשתף פעולה ולקחת אחריות מול טיפול, שגם היא משתנה עם הזמן. אני מקווה עבורך שתוכלי לגייס כוח ונכונות לצאת שוב לדרך טיפולית כזו, למרות החשש. ייעוץ מדויק יותר לגבי אפשרויות טיפול ניתן לקבל דרך קו הסיוע להפרעות אכילה.

תודה על תגובתך.
אין לי את הכוחות לאסוף ולהתחיל בחיפוש אחר טיפול אחר הפרעת האכילה חזקה מימני וקל לי לתת לה להשטלת בכל כוחה למרות הכאב והסבל שכרוך בכך.
17 שנים אני שם יותר ממחצית מחיי.
יכול להיות שזה גם קשור למטפלים אך יותר מכל זה קשור בחוסר שיתוף הפעולה שלי בטיפול.
הייתי בטיפול יחסית ארוך בבי"ח קפלן ובמרפאת הנוטרים ברעננה.
בעבר כל פעם הייתי מתחילה טיפול אני גם דואגת לסיים אותו אחרי 2 - 3 מפגשים ולא נותת צ'אנס לאף אחד להתקרב.
כיום בגלל התדרדרות במשקל ( ירדתי בפרק זמן קצר כ - 7 קילו ) הופסק הטיפול ( דיאטנית בלבד ) והבנתי שמקומי הוא עם ההפרעה כי בלעדיה אין לי יותר חיים.

כך שטיפול לא יועיל כאן.
מעיין.

כלכך עצוב לי לשמוע שבאמת 'הלכו' לך 19 שנים על הדבר הנוראי הזה.
הלוואי שהייתי קוראת את התגובה שלך עוד הרבה לפני זה, ולא הייתי נכנסת לכל הסיפור הזה.

אני אשמח מאוד לדבר איתך מחוץ לפורום .. אם תרצי כמובן .

אשמח לדבר מחוץ לפורום עם מי שמעוניינת (רק אין לי מושג איך עושים את זה בלי לחשוף את הפרטים האישים שלי . תשאירי לי אי מייל בפורום או משהו כזה ) אבל חשוב להבין שאני לא גורם מקצועי. היה לי מזל גדול לפגוש פסיכולוגית מדהימה שעזרה לי להבין כל כך הרבה דברים : מה היה האוכל בשבילי ומה היו ההקאות , למה הרגשתי כל כך רע בתוך הסיפור הזה ובו זמנית כל כך טוב.
הייתי צריכה לעבור תהליך ראשוני עם עצמי כדי להבין שיש בעיה. אני חושבת שנפל לי האסימון כשהבנתי איך טקס האכילה/הקאה אצלי הפך להיות מתוכנן לגמרי . זה לא היה בולמוס שנכנעתי אליו בסופו של יום אלא טקס מתוכנן שכלל הליכה לסופר , קניות (כמה כסף שרפתי על הסיפור הזה , אל תשאלי . 200-300 ש"ח כל שלושה ימים . יש לי טעם יקר ...) חזרה הבייתה , לאכול ה- כ- ל (אסור להשאיר שום דבר למחר כי הרי מחר , ככה הבטחתי לעצמי , אני מפסיקה להקיא) ואז כמה דקות לא נעימות בשירותים , העלמת ראיות ,מקלחת ולישון . וככה כל שלושה ימים , שנים על שנים.
ידעתי בדייקנות מדהימה מה "כדאי " לי לאכול (כדאי זה איזה אוכל יותר "נוח" להקיא ) . הייתי בתוך מסכת שקרים נוראית . כל הקאה הייתה תמיד ההקאה האחרונה . מחר מפסיקים להקיא ומתחילים דיאטה.
הבנתי בשלב מסוים שאני לא מסוגלת לחיות ככה יותר.
פשוט , לא שווה את זה .
שום בגד ,
שום גבר,
שום מספר על הצג הדיגיטלי של המשקל
לא שווה את זה .
כשהבנתי את זה הבנתי שיש בעיה והייתי מוכנה לשלם כל מחיר (כולל לעלות במשקל) כדי לצאת מזה . הבנתי גם שאני לא יכולה לעשות את זה לבד והלכתי לטיפול
שיהיה לך בהצלחה , תמצאי את הכוח . הוא קיים בך
תמר

קשה לי להגיב, אבל אני חייבת להגיד שאת מדהימה.
איך פשוט תפסת את עצמך בידיים, אחרי כלכך הרבה שנים, ופשוט החלטת לשנות.
ואני ? אחרי כמה חודשים בודדים של כל מיני התעסקויות מיותרות ושטויות החלטתי שאני מפסיקה, יופי לי, הבנתי את זה מוקדם מאוד, עצרו אותי, אבל זה לא עזר, כמעט ולא.
אמנם עברו רק כמה חודשים, ולא הייתי במצב כלכך קשה, אבל הנה.. אני עדיין לא מצליחה לצאת.
לכן אני כל-כך מעריכה אותך, שאחרי המון שנים, שזה עושה את הדרך לצאת מזה קשה יותר, את מצליחה.
מגיע לך !!!!
אז אני מקווה מאוד מאוד בשבילך שרק תמשיכי בדרך הטובה ולא תחזרי לשטויות האלה לעולם.
בהצלחה (:

וו .. יש לך מסנג'ר או משהו דומה כדי שנוכל לדבר ?

תודה קודם כל , מרגש לקרוא אותך .
אני לא רואה את עצמי עדיין כמישהיא שיצאה מזה . אני בתהליך מורכב וארוך של ריפוי והחלמה .
בקרוב אכתוב בפורום יותר על תהליך ההחלמה שלי ועל כמה דברים שהבנתי במהלכו
יום טוב
תמר

אני ממש אשמח לצור איתך קשר מחוץ לפורום
אני תקועה עם המחלה הזו כבר 4 וחצי שנים ונמאאאאס לי
אני מקיאה פעמיים בשבוע
אני מטופלת במרפאת הנוטרים ואשמח להתייעץ איתך אם זה אפשרי

אשמח לדבר מחוץ לפורום עם מי שמעוניינת (רק אין לי מושג איך עושים את זה בלי לחשוף את הפרטים האישים שלי . תשאירי לי אי מייל בפורום או משהו כזה ) אבל חשוב להבין שאני לא גורם מקצועי.
תמשיכי בטיפול כדי לברר עם עצמך מה הסיפור. צריך ה מ ו ן כח כדי לצאת מזה . אני יודעת . וזה לא קורה ביום . הכי חשוב שתמשיכי בטיפול מקצועי .
את מתמודדת עם דבר מאוד קשה . אנשים שלא שם לא מבינים אבל את עושה את הדבר הנכון . לטפל בעצמך זה לאהוב את עצמך .
שיהיה בהצלחה
תמר

תמר, זה נשמע לא אמיתי, לצאת מזה לבד כנראה שיש לך יכולות ענקיות, הייתי רוצה לשמוע ממך עוד הרבה..המשכת לכתוב?

החלטתי שאכתוב כאן על ההחלמה שלי . ההחלמה שלי היא שלי בלבד כמובן ואין לראות בההמלצה לשום דרך פעולה ככה זה היה וזה מה שעזר לי .
שלב ראשון : להבין שיש בעיה .
הייתה לי תדמית על בעיות אכילה : אישה רזה מאוד , חיוורת , עם שיניים רקובות ושיער נושר שאוכלת שני מלפפונים ביום. על בולמיות חשבתי שהן מקיאות אחרי כל ארוחה , 3 או 4 פעמים ביום . מכיוון שאני לא הייתי כזו , לקח לי שנים להבין שמשהו לא בסדר. אני מקיאה בסך הכל פעמיים בשבוע ואני לא ממש רזה . אז אני בסדר , נכון ?
אז זה לא בסדר . אנשים לא אמורים להקיא את האוכל שלהם כדי לרזות . לא אמורים להשתמש על בסיס יומי במשלשלים . בולמיה היא אלפי צורות של אכילה ואין גבול שצריך לעבור אותו .
שלב שני : לבקש עזרה/לספר למישהו
ההקאות היו הסוד הכי גדול של החיים שלי . יש הקלה גדולה בלספר למישהו (אני סיפרתי לפסיכולוגית שלי ואחריה לשתי חברות קרובות . וזהו . אמא שלי עד היום לא יודעת ) .
שלב שלישי : ללכת לטיפול .
עשיתי טיפול פסיכולוגי של קרוב לשנתיים. אחד מול אחד עם פסיכולוגית מדהימה. גיליתי בטיפול את המקום שהיה לאוכל בחיים שלי , למה תדמית הגוף שלי כל כך דפוקה ( התייתמות בגיל צעיר מאבא ואמא מורכבת מאוד שלא תרמה לדימוי העצמי שלי, תודה ששאלתם ) הוצאתי כעסים , בכיתי הרבה וקיבלתי ים תמיכה ואהבה . האישה הזו הצילה לי את החיים . לא פחות .
שלב רביעי : ל ה פ ס י ק ל ה ק י א !!!
חד משמעית , שחור ולבן ,אין דרך חזרה . גם אם אכלתי יותר מידי , גם אם נפלתי לבולמוסי אכילה חוזרים ונישנים . להתמודד עם התחושה המגעילה שיש בגוף כשהוא מפוצץ מאוכל . להתמודד עם רגשי האשמה ועם הפחד מההשמנה . להבין למה אכלתי ככה ואיך מונעת את זה בעתיד .זו ההתמודדות . לא לרוץ להקיא .
שלב חמישי : ל'קנות בגדים
זה שלב קצת מבאס . ההפסקה של ההקאות לא באה ביחד עם הפסקת בולמוסי האכילה והתוצאה היא שעולים קצת במשקל . אז מה עשיתי ? ארזתי את הבגדים הקטנים בשקית ניילון גדולה ודחפתי לארון . הלכתי וקניתי לעצמי בגדים חדשים במידה אחת יותר גדולה . זה היה מדכא אני לא אשקר לכם . אבל לאורך כל הדרך לא הפסקתי להגיד לעצמי את המנטרה הבאה : העיקר שהפסקתי להקיא . זה היה הכי חשוב .
שלב שישי : להתחבר בחזרה לעצמי
זה השלב הארוך ביותר , שאני נמצאת בתחילתו . הבולמיה שיבשה לחלוטין את תחושות הגוף שלי .לא ידעתי מה זה רעב , מה זה שובע , מה אני אוהבת לאכול ומה לא .
התחלתי לקרוא ה מ ו ן על תזונה ולראות הרבה תוכניות טלווזיה על הפרעות אכילה . הבנתי את האוכל טוב יותר . מה טוב, מה פחות .
עשיתי ניסויים פנימים עם עצמי . איזה אוכל גורם לי להרגיש קלה ומלאת אנרגיה? איזה אוכל גורם לי להרגיש כבדה ? היום אני אוכלת בעיקר האוכל אורגני , שותה הרבה מים ומתאמנת .
אני ממשיכה בתהליך שלי ומקווה לחזור לבגדים הקטנים שמחכים לי בשקית בארון . רק הפעם אני הולכת לעשות את זה בדרך הנכונה והבריאה . תמר

קודם כל במצב כזה כדאי לעשות בירור רפואי כדי לוודא שאין בעיה רפואית שקשורה לכך. במידה ושוללים בעיות כאלו, חשוב לנסות להבין אם בכל זאת חוסר התיאבון אינו ביטוי של הפרעת אכילה. אני מבין שאת לא רוצה לרזות, אבל הפרעת אכילה מתבטאת לא פעם בחשש מעלייה במשקל יותר מאשר ברצון לרזות. אם יש לך חשש כזה, כנראה שלא מדובר רק בחוסר תיאבון, וכדאי לבדוק בטיפול מה בעצם הבעיה האמיתית. אם אין לך חשש כזה, ומדובר בחוסר תיאבון שאינו קשור להפרעת אכילה, אז לא צריכה להיות לך בעיה לעשות את מה שאני מניח שגם הדיאטנית תייעץ לך: לאכול כרגע גם בלי תיאבון - במיוחד אם את מתארת שאת מתחילה להרגיש מחירים של המצב כמו הפסקת המחזור.

שלום הדר,
יכולות להיות מספר סיבות לחוסר תאבון, חלקן פיזיות וחלקן נפשיות.ולכן אני ממליצה לברר את הסיבות בשני מישורים אלו, האחד דרך רופא/ת המשפחה והשני דרך טיפול פסכולוגי. אכן חוסר המחזור מדאיג ולא בריא ולכן כדאי להמשיך לבדוק את הסיבות ובדרך זו תוכלי להעמיק את הבירור וההבנה לגבי חוסר התאבון.
בגילך יש שינויים פיזיים ונפשיים רבים, כגון מעבר בי"ס, תחום החברתי, תחום משפחתי, פיזית הגוף עובר שינויים רבים וכך גם הנפש, כל אלה יכולי םלהפשיע על התאבון.
בהצלחה

אולי אני לא פסיכולוגית או מישהי מקצועית, ולהפך.
גם לי היו(ויש..?) הפרעות אכילה, ואני בטוחה שאני יותר צעירה ממך.
אבל חשוב לי להגיד לך שהכל הכל הכל הכל מתחיל אצלך, הכל אצלך בראש .
מה יהיה שונה מהעבר ?! החשיבה שלך ! שלך בלבד !
אם תביני שאת באמת לא צריכה את זה, שתנסי באמת פעם אחת להקשיב למישהו מהצד שאומר שאת באמת יפה, אולי תצליחי.
הכל תלוי בך, הכוח רצון שלך, האמונה שלך בעצמך.
זה תלוי אם את באמת רוצה את זה, אם את באמת מודעת.
ולכן יש לך את הטיפול, שיעזור לך להסתכל על הצדדים האחרים, לראות איפה הטעיות ואיפה את יכולה לתקן.
אבל תאמיני בזה שזה יכול לעזור לך, לכי לטיפול בגישה של 'עכשיו אני באמת רוצה את זה, אני יכולה, הם יעזרו לי, אני אעזור לעצמי'.

שיהיה לך בהצלחה !!!! :)

קודם כל, מה שאת מספרת על הניסיונות להתאבד מאד חמור ומאד מדאיג, וחשוב לשתף בכך את האנשים שאחראיים לשלומך - גם אם יש בכך קושי. זה טוב שאת בטיפול, וחשוב לנסות להתחייב ולשתף פעולה בטיפול גם אם לא בכל רגע מרגישים שינוי או התקדמות, ובוודאי שלא לאפשר להפרעה להוביל אותך למצבים מסוכנים. מה שכן, כשמדובר בהפרעות אכילה חשוב שהטיפול יהיה ממוקד בנושא ועל ידי אנשי מקצוע עם מומחיות בתחום, ואני מקווה שזה המצב אצלך. אם אין ברירה, כמובן שגם אשפוז היא אופציה שקיימת וניתן לבדוק, אבל הדיאלוג על זה צריך להיות מול המטפלים שלך ומול המשפחה. בהצלחה בהתמודדות שלך.

זה בדיוק הקטע..
התחלתי ללכת לטיפול לפני כמה חודשים ואז יצא לי הסוד הגדול- ההפרעת אכילה.
אני לא בדיוק מדברת עם הפסיכולוגית על זה ואני די מנסה להתחמק (יש דברים אחרים לדבר עליהם לא חסרות לי בעיות). היא לא מומחית להרעות אכילה או משהו.
אני רוצה ממש להתאשפז. אבל אני לא במצב מסוכן או משהו (גיל 14, גובה 156 משקל- 44.) אני עכשיו אחרי ירידה של 6 קילו ומקווה לעוד.
אני החלטתי על דעת עצמי שיש לי הפרעת אכילה וחושבת שזה נכון.
הקטע הוא שההורים מבינים שיש בעיה, והפסיכולוגית גם אבל אף אחד לא שיתפתי ממש.
אם אני מבקשת, אני יכולה להתאשפז?

שלום נועם,
אני מבינה שאת מאוד רוצה להתאשפז, אך מנסה להבין מדוע דווקא אשפוז? את רוצה להתאשפז במחלקה להפרעות אכילה?
האם הצלחת בינתיים לשתף מישהו במה שעובר עליך לגבי הפרעת האכילה או באופן כללי (ניסיונות התאבדות למשל). יש חשיבות גדולה לשיתוף כי בדרך זו יוכלו לעזור לך.
אני חושבת שחשוב להבין מדוע את כל כך רוצה להתאשפז. יתכן וזו דרכך לספר ולקבל עזרה.
בכל מקרה, גם אם תפני לאשפוז וגם אם לא- חשוב להעזר ולשתף ולא להיות בכל זה לבד.
בהצלחה בדרכך

שלום,
אם את סובלת מאכילה התקפית, אני ממליצה לברר מדוע זה קורה בטיפול פסיכולוגי אצל מומחה/ית להפרעות אכילה. בדרך כלל יש סיבה לאכילה הרגשית הזו והיא באה לכסות או לפתור בעיה אחרת. טיפול פסיכולוגי בליווי טיפול דיאטני יכול לעזור לך להבין יותר.
בהצלחה

שלום,
קודם כל טוב שהתחלת טיפול פסיכולוגי, למרות שפעמים רבות קיימת תחושה שזה לא זמן מתאים לפתוח ולגעת בדברים. אני ממליצה להמשיך בטיפול, ובבוא הזמן להתייעץ עם הפסיכולוגית לגבי הצבא. אם את והיא תחשבו שיתכן ומצבך אינו כשיר לתפקיד שבחרת, אז עדיף שאכן לא תבצעי את תפקיד זה. הצבא עלול ליצור מתחים ולהעלות קשיים רבים ולכן חשוב לבחון את מוכנותך לכך.
ברור לי שהרצון שלך לשרת בצבא בתפקיד שבחרת הוא גדול, אך בסדר העדיפויות הוא מצבך הפיזי והנפשי. בכל מקרה לדעתי כדאי להמשיך בטיפול, יש עוד מספר חודשים עד הגיוס.
בנוסף, ניתן להמשיך בטיפול במהלך השרות הצבאי כמסגרת תומכת.
המון הצלחה

מאוד עזרת לי ואני אמשיך לחשוב על זה כמו שצריך.

אני חייבת להגיד קודם כל שאת כותבת מקסים, העברת בדיוק גם את המחשבות שלי היישר לדף.
אמנם אני לא בגילך, אמנם אני לא בולמית(טפו טפו טפו), אמנם אני משערת שלא עברנו את אותו דבר, אבל ההתעסקות באוכל .. בדיוק.
אני בעיקרון ילדה שמחה, יפה, נהנת, אבל מאז ההתחלה של ההפרעות האכילה יש לי מן ענן כזה שתמיד מעליי, מנסה להזכיר לי שיש איזה ג'וק קטן במוח שמסרב לצאת, אני קוראת לו " התעסקות מיותרת", כי זו באמת התעסקות מיותרת באוכל.
אני כועסת על עצמי כלכך שהתחלתי עם כל זה בכלל, שעכשיו אני לא יודעת אם אני באמת אצא מזה, למרות שאני כלכך רוצה.
אין לי מושג לאן נכנסתי, ולמרות שרק עכשיו התחלתי את דרכי החוצה, אני עדיין מודאגת.
כי לפעמים אני רוצה לחזור לתקופה השחורה, לפעמים אני רוצה להקיא, לפעמים אני לא רוצה לאכול.
זה מעיק, זה נותן תחושה שאולי אני אשאר כזו לתמיד .. ?
אני ממש לא רוצה, אני רוצה למחוק הכל, אני מבטיחה לעצמי בכל פעם מחדש שאני אעשה הכל, אבל אני נופלת, המחשבות הורגות אותי.
אני רק בת 13 !! 13 !! אני כבר מתחילה לבכות .. איך נתתי לעצמי לבזבז את החיים שלי בגיל הכי נפלא, כלכך מוקדם ? :(
אני מצטערת שכתבתי לך הרבה, הייתי חייבת להוציא.
שיהיה לך בהצלחה, שיהיה לכולנו בהצלחה.
לעולם לא למחוק את החיוך(:

הי אני מאוד מזדהה איתך
אני כלכך שקועה שם כלכך רע לי שזה צורם..אני בן אדם טוב,יש לי המון חברים אני נראית מעולה
במשקל תקין ,אני רוקדת שזה הדבר הייחיד שעוד נשאר לי!
מחוץ למפלצת הזאת שיוצאת כשבא לה....
אני כבר התייאשתי מלהילחם הרי זה קל לוותר אני רוצה לעזור לכולם
אך לעצמי אנני יכולה ...
בכול מקרה , גרמת לי להזיל דמעה ,כי אני אולי יום אחד אהיה שמחה ומאושרת
אולי היא תוותר לי לא יודעת ,אני עוד בודקת את זה כבר 7 שנים
יום טוב

חלק מהמחירים של הפרעת אכילה זה שמתקשים להתחבר לתחושות הטבעיות של הגוף ולאכול לפי סימנים של רעב ושובע, ובמקום זה מתחילים לאכול לפי "כללים" נוקשים של ההפרעה, ולפי לוחות הזמנים שהיא מכתיבה. לכן אני חושש שאם אענה לך על השאלה אני עלול לשחק לידי ההפרעה, במובן שזה ישרת את דפוסי האכילה הנוקשים ולא את היכולת שלך ללמוד להיענות לצרכייך באופן גמיש. אני ממליץ להיעזר באיש או אשת מקצוע שיוכלו לסייע לך להבנות הרגלי אכילה בריאים וגמישים, מתוך היכרות והבנה יותר מדויקות של דפוסי האכילה שלך.

שלום נטע,
יש מיקרים בהם לעיסת מסטיקים בכמויות גדולות עלולה לגרום להתנפחות / סתימה חלקית של בלוטות הרוק שנמצאות מאחורי הסנטר בקו הלסת. אך הניפוח אינו בפנים עצמן. השאלה הנשאלת היא כמה מסטיקים את לועסת? ומדוע?

אני דווקא שמעתי שלעיסת מסטיק זה בעצם "התעמלות " לפנים והיא היחידה שמפעילה את שרירי הפנים ומחטבת אותן...זה יכול להיות?

לא שמעתי על זה, אבל אם את מחפשת התעמלות לפנים נראה לי שעדיף לחייך הרבה.

תודה שגרמתם לי לצחוק - כל אחד בתורו... וזה הרבה בימים טרופים אלו!
תודה :-)

נשמע שבמשך תקופה מסוימת הפרעת האכילה "שכנעה" אותך שבאמצעותה ניתן יהיה להרגיש טוב יותר בנוגע לעצמך ולחייך, אבל שעם הזמן התחלת פחות להאמין, כאשר התחלת להרגיש את המחירים שהיא גובה ולהבין שהפתרונות האלו הם סוג של בלוף. עדיין להפרעה יש כוח עלייך, במיוחד ברגעים של תסכול ומצוקה. כדי להתחזק ולהתגבר על ההפרעה יש צורך בגיוס של כוחות נוספם - כוחות טיפוליים מקצועיים שיוכלו לעזור לך לפתח מיומנויות אחרות להתמודד עם המשברים בחייך. אם אינך נמצאת כיום בטיפול בהפרעת האכילה, מומלץ מאד לעשות צעדים על מנת לקבל טיפול כזה לעצמך.