פורום הפרעות אכילה - יש לך שאלה?

אני בת 32, כשהייתי בת עשרה היו לי הפרעות באכילה שהגיעו לאנורקסיה. כיום אני בסדר כבר כמה שנים אבל עכשיו, אחרי שהתחתנתי ובעלי ואני חושבים על ילדים אני מתחילה להלחץ - אני לא יכולה לחשוב על עצמי בהריון, אני פוחדת שאזיק לילד או לעצמי ברגע שאני אתחיל להשמין. אני יודעת שיש הרבה אנורקסיות לשעבר שמצליחות להתמודד עם ההריון כל עוד יש להן רק בטן הריון, לי אפילו המחשבה על זה עושה דיכאון. אני פוחדת לפנות לטיפול נפשי כי אישה תחשוב שאני משוגעת וגבר לא יבין אותי או אולי אפילו יגעל ממני אם אני אכנס להריון ואבוא לטיפול עם בטן. מה אני יכולה לעשות?

אוקי זאת פעם ראשונה שאני מדבר עליו זה חבר הכי טוב שלי (או שכבר לא כל כך) שהוא חולה בזה אני יודע שיש לו הפרעות אכילה,את האמת הפסקנו להיות חברים כ"כ טובים בזמן האחרון כי הוא החל לרדת במשקל בצורה ממש מהירה ולא אכל ולא כלום וזה השפיע עלי פחדתי להיגרר אחריו אז לא דיברתי איתו ופניתי עליו, עכשיו הוא רזה מאוד,ואני לא יודע מה לעשות,אני רוצה לעזור לו ולא יודע איך,
ראיתי אותו לפני כמה ימים ברחוב רציתי להגיד לו אבל לא היה לי נעים,הרגשתי את העצמות שלו,ואני נמצא במצב שאנחנו כבר לא כל כך חברים טובים אני לא יודע מה לעשות אני מרגיש שאני צריך לפנות למשהו לספר לו ואני לא יודע למי,מה,ההורים שלו לא שמים לב כנראה שככה הבן שלהם נראה שלד פשוט.
ואני ממש רוצה לעזור לו ולא יודע איך.
בבקשה תעזרו לי,לעזור לו,איך לפנות עליו מה לעשות,אני פשוט בדיכאון מזה
כי הוא ממש נראה לי מסכן,ובמצב של סיכון כבר.

הודה לכם מאוד.

אייל.

שלום ,אני בת 18 לפני שלוש שנים הפסקתי לאכול נכנסתי לאנוקסיה שקלת 45 קג והגובה שלי 160 אשפזתי את עצמי והשתחררתי כעבור שלושה חודשים והתחלתי לאכול בצורה מסודרת יותר בדיוק לפני מה שאמרו לי הבעיה היא שמהרגע שהתאשפזתי העליה במשקל הייתה מאוד מהירה ולא יכולתי להפסיק אותה ןהגעתי ל60 קג לפני שנה נכנסתי לדיכאון שוב והפסקתי לאכול והגעתי ל46 קג אחרי טיפול התחלתי לאכול 700 קלוריות ביום וזה נמשך ככה כבר 5 חודשים והרופאים אמרו לי שאני חייבת להעלות ל1200 קלוריות ביום משום שהגוף שלי מאוד חלש עכשיו ואני נהיית חולה ואני רוצה לשתף פעולה אבל אני פשוט מפחדת שהעליה המהירה שוב תחזור ואני לא רוצה לעלות בלי שליטה אני רוצה להיות במשקל תקין ובריא .....מה אני יכולה לעשות?

אני הייתי אנורקסית בעבר ואחרי מאבק ארוך הצלחתי לצאת מזה. כיום, כמה שנים אחרי, כל פעם שיש לי מצב שאני מרגישה לא בטוחה מבחינה רגשית (למשל התחלת קשר זוגי, תקופה שאני מרגישה חסרת ערך וכו') אני חוזרת קצת לדפוסים הישנים, כאילו מתפנקת קצת בלחזור למצב שמסיר ממני דאגה כי המחשבות שלי סובבות סביב משקל ולא סביב הדברים שמדאיגים אותי, וגם איפשהו יש לי אמונה שאני יודעת שהיא לא נכונה, שאם אהיה הכי רזה הכל יסתדר לבד בחיים. כמובן שאני יודעת שזה לא טוב, ואחרי נפילות של כמה ימים עד שבועיים-שלוש אני חוזרת לאכול כמו שצריך, אבל עדיין מפריע לי שהרבה שנים אחרי שהבעיה עברה המקלט הבטוח שלי הוא עדיין חוסר אכילה. מה אפשר לעשות?

לפני שנה במשך שלושה חודשים סבלתי מאנורקסיה,אכלתי כ500 קלוריות,בחודש וחצי הראשונים לא כ"כ הקפדתי,ירדתי כ10 קילו.
היום שנה אחרי,אני לא מעריבה את עצמי והייתה תקופה של אכילה מאוד מרובה שנמשכה זמן רב בגלל שניסתי להרעיב את עצמי והייתי נשברת,לפני חודשיים הפסקתי עם כל השטויות והתחלתי לנסות לשמוע לגוף שלי.
לפני האנורקסיה הייתי בתת משקל (הייתי אוכלת הרבה מאוד) 44קילו גובה 1.66 הבעיה היא שעכשיו אני שוקלת כ10-12 קילו יותר (אני לא נשקלת)
רצתי לדעת האם משקלי יחזור למשקל שהיה לי לפני האנורקסיה? אם כן,זה יקרה באופן טבעי על ידי אכילה נכונה או שיש לעשות דיאטה בריאה? וכמה זמן זה יקח?
חשוב לי להדגיש שלפני אנורקיסה למרות משקלי הנמוך הייתי בריאה לחלוטין והייתי אוכלת הרבה ללא כל הגבלה ולא ראיתי את עצמי שמנה ושהייתי אנורקסית לא אהבתי את הגוף שלי והוא ממש הפחיד אותי. (שקלתי 34 קילו)
התחלתי לעשות קצת ספורט (תמיד הייתי עצלנית ולא עשיתי כל פעילות גופנית)

שלום למומחיות. אני לא יודעת מה לעשות, כל פעם שאני אוכלת מהאוכל של אמא שלי יש לי רגשי אשמה, כמה אכלתי , כמה זללתי, ואני מרגישה גם שאני מתמלאת רגשית, כלומר אני לא יכולה להכיל, להתרכז, לחשוב וזה מפריע לי!

האכילה שלי היא רגשית, כאילו לא מתוך רצון אלא מתוך ריצוי לאמא. וזה משפיע גם על הרגלי האכילה בחוץ. לא נעים לי לאכול בחברת אנשים, שיראו אותי זוללת ויגידו איזה שמנה אוכלת...

לפעמים אני מכריחה את עצמי לאכול בחוץ בעבודה לדוגמא ואז כאילו אני אוכלת יפה ולאט כאילו שלא יחשבו שאני פרה בולסת...אני רווקה בת 40 ועדיין גרה עם הוריי, לצערי....(גם דבר שאני לא מצליחה להגשים-לעבור מהבית ולהיות עצמאית סוף כל סוף)...

אני קצינה ונודע לי שאחת החיילות שלי אנורקסית. מן הסתם חשדתי שמשהו לא בסדר כי היא נראית נורא, הורידה המון משקל ולפנים שלה יש צבע חולני, אבל לא הייתי בטוחה עד שחברה שלה באה וסיפרה לי תוך שהיא משביעה אותי לא להגיד לה שאני יודעת או לעשות משהו דומה. נודע לי גם שהיא ועוד חיילת מדרבנות אחת את השנייה, כל אחת מספרת כמה היא הורידה, מתי היא הקיאה והן אוכלות כל יום ביחד, משהו כמו יוגורט או פתית וזהו. אני מתלבטת אם להעביר אחת מהן בסיס אבל פוחדת שהניתוק יפגע בהן יותר או לפחות בזו שעוזבת. מה אפשר לעשות?

אני בת 27 ולוקה במחלת הבולימיה. בן זוגי מזה כמה שנים אינו מוכן לסבול לחיות בצל המחלה האיומה הזו וכן הפך האחרון מבן זוג לפסיכולוג ולמטפל. אני משתוקקת להיפטר מהמחלה הנוראית דנן הן עבורי והן עבור בן זוגי אשר פשוט מיוסר מהמחלה, אני גורמת לו כ"כ הרבה צער וכאב והוא הדבר הכי חשוב לי בחיי. אנו מעוניינים להתחתן ולהקים משפחה, אך כל עוד אני במחלה אני לא אוכל לעשות כן.
אין לי בעיה להפסיק את מבול ההקאות, אני רק מעוניינת בדרך בה לא אשמין בעודי עושה כן.
אנא סיעו לי אני על סף ייאוש!

בילדותי תמיד הייתי שמנה התחתנתי רזיתי שוב אחרי הריונות עליתי הכל חזרה ואפילו יותר ממה שהייתי בהריון אחרון העליתי 40 ק"ג אחרי שנה וחצי בדיאטה שלא אכלתי כלום רק פירות הורדתי אותם לאחר מכן ניתקעתי ועכשיו חזרתי - אכלתי בשביל כל השנה ועלתי 10 ק"ג ואני בדיכאון מאוד קשה לי להפסיק מתוקים וגם עוגיות ועליתי באגן ובישבן ומכנסיים לא עולים עלי יוצאים לי שומן מכל מקום מה עושים?

יש לי עודף משקל משמעותי ואני לא מעט פעמים מוצאת את עצמי אוכלת בלי הפסקה. זה בולמיה? איך מגדירים את המצב הזה? אני לא תלויה באוכל - יש ימים שאני אוכל פחות, אבל אני בהחלא מרגישה שיש לי "קיבולת". מה עושים - דיאטה (בפעם ה-1,000) או פסיכולוג?

לקרן שלום,
אחותי הקטנה בת ה-13 החלה בחודשיים האחרונים לקנט בצורה אובססיבית בחברותיה, במראה החיצוני שלהן, ברגליים שלהן, מצהירה שהיא שמנה (למרות שנמצאת באחוזון 23 לגילה- גובה 1.56 מ' ומשקל 40 ק"ג), היא דיברה אתי ועם אמי ומבקשת שנעזור לה "לשמור על אורח חיים בריא"- שנשמור עליה לא לאכול ג'אנק פוד, חטיפים או מתוקים (מהם היא נהנתה עד היום ללא בעיה וכמובן שלא השמינה), ושנעשה איתה ספורט. לא היא גילתה שחושבת לרדת "רק 3 קילט". ניסיתי לדבר איתה על כך שהיא נראית מצוין, שהיא לא צריכה לרדת, גם הסברתי לה על אנורקסיה ועל השלכותיה ונראה שפשוט לא מעניין אותה, היא משוכנעת שעליה לרדת. אני פוחדת שזה יגלוש מטרנד של "בריאות" לכאורה לכדי הרעבה. מה לעשות? האם אחותי הקטנה מתפחת אנורקסיה? מה עליי לומר לה כדי לעזור לה? למי כדאי לפנות?
תודה רבה על תשובתך

שלום,
אני בת 28 והפסקתי לעשן לפני כשבעה חודשים. הייתי מעשנת המון, ובכלל, כל הזמן אני זקוקה לתעסוקה לפה.אם לא עישון- כסיסת צפורניים, או מסטיק או עפרון או אכילה... מאז שהפסקתי לעשן אני לא מפסיקה לאכול. הגעתי למצב שאני מקיאה לפחות פעם ביום על מנת לא להמשיך לעלות במשקל (עליתי מאז הגמילה 6 קילו, משקלי היום 60 ק"ג וגובהי 168 ס"מ ). מה עושים? איך מרגיעים את הצורך הזה שלפה תהיה כל הזמן תעסוקה? האם אני נחשבת לבולמית? האם לא נכונה דעתי שלגוף שלי הרבה פחות בריא להתמודד עם כל האוכל הזה שאני דוחסת לתוכו מאשר מלהתמודד עם הקאות יזומות? כל הזמן מנקר לי בראש- מה אוכלים עכשיו. מה עושים?
תודה...

הרבה תודה על תשובתך ל,י רציתי לשאול , אנו גרים באיזור תל השומר. לעומת זאת הפסיכולוגית של בתי המליצה לנו על" שחף" שמטפלים בהפרעות אכילה. מה ידוע לך עליהם האם זה פרטי ,ולה כסף האם הם טובים? האם כדאי לי לפנות אליהם או אל תל השומר ?הרבה תודה.נ.ב איך הפרוצדורה לפניה למרכז הפרעות אכילה ,האם מתקשרים, האם צריך התחייבות מקופת חולים ,האם צריך הפנייה מרופא,האם הם עושים לה אבחון והאם אפשר לטפל גם בלי תרופות (כמובן הכל תלוי במצב).האם טיפול במרכז הפרעות אכילה כמו בית חולים עלול לפגוע בשירות הצבאי ?

שלום!

אני בת 22 וחצי ואני בולמית כבר קרוב ל- 10 שנים.

הייתי באושפזת כמה פעמים ונפלתי שוב.

לאחרונה פניתי שוב לעזרה, הגשתי בקשה לאישפוז חוזר כדי לקבל שוב את הדחיפה להחלמה.

פנייתי נענתה בשלילה ואפשרו לי רק דיאטנית.

אני מודעת למצב שלי והוא לא טוב, דיאטנית לא יכולה לעזור.

בקשתי שיחות אך אמרו שאין מקום אצל הפסיכולוגיות באותו המקום.

אין לי את האפשרות לממן טיפולים פרטיים, המצב שלי ממשיך להחמיר ומאבדת כבר תקווה.

השיחה שהייתה לי עם מנהל המחלקה פשוט גרמה לי להבין שאין סיכוי בזמן הקרוב.

הוא לא דיבר באכפתיות אלא בחר במשפט שלא הייתי מאמינה שאני אקבל מפסיכיאטר: " אנחנו ניצור קשר בערך עוד 3 חודשים ונראה איפה תיהי".

איפה אני כבר יכולה להיות עוד 3 חודשים אולי מתחת לאדמה.

כול כך מאכזב אותי שאני באה וזועקת לעזרה ודוחפים אותי החוצה, לא נותנים לי צ'אנס, אז הייתי בטיפול שם ושוב נפלתי אבל גם קמתי ורצתי שוב לבקש עזרה, זה מראה שאני לא מתייאשת ורוצה לנצח את הבולמיה אבל לא מאפשרים לי ונותנים לה את הצ'אנס לנצח אותי.

אני מתחת לטווח של המשקל שלי והירידה ממשיכה, הדחיה הזאת ממש הפילה אותי והראש מתחיל לשדר שוב את הרצון למות.
אני מקיאה המון ביום, הקאות עם דם, הגרון שלי שורף, הגוף שלי בוגד בי ורוצה רק לישון, אני חיה על כדורים נגד כאבים.

אבל מתוך זעקה גדולה אני אומרת: אני לא רוצה למותתתתתתתתת....אני רוצה לחיות, אני רוצה להבריא ויודעת שלבד אני לא אצליח.
אני לא רוצה להרים ידיים, אני לא מרחמת על עצמי אבל נאבקת וכבר מתחילה להשבר.

-גחלילית-

בתי בת 16 וחצי .לפני כשנתיים התחילה לעשות דיאטה אצל דיאטנית בקופה אבל כנראה שהגזימה .היום היא שוקלת 43 היתה 48 גובהה 1.50 היא מפחדת לעלות במשקל מפחדת להשמין חברות ספרו לי ,שהיא מקיאה .בתי הכחישה אמרה, שקרה רק פעם אחת כשאכלה עוגה והרגישה בחילה ואז הקיאה על מנת להרגיש יותר טוב. בתי נמצאת בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית רגילה(יש לה בעית אובססיה כפייתית) שכנראה לא עוזרת לה נראה לי שבתי מצליחה לשקר לה שהיא לא מקיאה ושאין לה הפרעות אכילה .אני ובעלי מאוד מודאגים מפחדים, שאנו מפספסים את הילדה חסרי אונים לא יודעים למי לפנות ומה לעשות .אבקש את עזרתך והכוונתך ,למי פונים מה הפרוצדורה תעזרי לנו בבקשה ,תדריכי אותנו לגבי השלבים. אני מאוד מודה לך.