פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום עינב.

הסיפור שאת מספרת עצוב מאד. יש משהו עמוק ובעל משמעות בהחלטה של זוג להיכנס להריון. זו אחת ההחלטות החשובות שאנשים לוקחים על עצמם, מפני שהיא כוללת בתוכה את המחויבות לילד העתידי שייוולד, מחויבות שאי אפשר להתעלם ממנה אפילו אם מחליטים בהמשך להתגרש. ובגלל זה קשה כל כך לקרוא את מה שאת מספרת.

מה שעצוב הוא שבעלך כנראה נבהל, ואולי הוא מנסה כעת להתעלם מהמחויבות שלקח על עצמו. אפשר אולי להבין את גודל האחריות ועל כן גם את גודל הבהלה שאחזה אותו, אבל קשה לקבל את האופן שבו בחר להתנהל. כמובן שאם היה פונה לטיפול ייתכן והיה מוצא מקום ללבן את הנושא ולמצוא דרכים אחרות להתמודד, מלבד הדרך שבה בחר. השאלה היא אם יסכים ללכת לטיפול, כי הסכמה כזו דורשת בגרות ולקיחת אחריות.

השאלה הרלוונטית יותר, לדעתי, היא איך את עצמך מתמודדת עם מה שעובר עלייך. האם יש לך עם מי להתייעץ? האם את מוקפת באנשים קרובים - חברים, הורים, משפחה? הכי חשוב זה לא להישאר לבד בתקופה הזו, שבה נופל פתאום עלייך, ועלייך בלבד, הנטל כולו.

מאחל לך שתתגברי על המשבר שנקלעת אליו, ומקווה בשבילך שאת חווה גם רגעים של שמחה ואושר כאשר את נמצאת עם בנך שרק נולד (ואפילו אם כרגע בעיקר קשה, ואין זמן לשמוח או להיות מאושרת, מתאר לעצמי ומקווה שגם הרגעים השמחים עם בנך יגיעו).

שלום ליאן.

את מתארת מצב מסובך, שנמשך כנראה הרבה זמן. אין לי אלא לפתוח בהבעת משאלה שלמרות שכבר חווית הרבה אכזבות וייתכן שאחרים חוו אכזבות ממך, יימצא הזמן ותימצא הדרך לשנות דיסקט, לעבור לעמדה אחרת בחיים, שיהפכו להיות פחות מאיימים מבחינתך.

לכאורה, אין טעם להמליץ לך על פנייה לטיפול, מפני שהיית בכאלה, ובהרבה. אבל בכל זאת, גם כאן אין טעם לאבד תקווה. האם ביררת אם יש מסגרת של טיפול שנקרא DBT בארץ? חוש הניחוש שלי אומר שאולי סוג כזה של טיפול יתאים, מפני שמתוך דברייך, נשמע שאת זקוקה למסגרת כוללת - אולי יומית - שבה ידגישו מאד גבולות, מתוך ההגיון שככל שלומדים להתיישר על פי כללים של התנהלות, כך הופכים כללים אלו לחלק מחזק ומייצב באישיות.

מלבד זאת, מסגרות נוספות שאולי יתאימו קשורות לכתיבה. בהמשך לדברייך, ייתכן שאכן זו צורת קיום שכדאי לפתח, ושתוכלי כך לקיים את נטיותייך ההרסניות, ואולי למצוא להן יותר מובן או צורה. זאת, מתוך ההגיון שכל ביטוי דחפי, אם הוא עובר התמרה לשפה מילולית, נעשה ממותן יותר, ועל כן יותר נסבל.

מאחל לך שתמצאי יותר שקט נפשי ושמכאובייך יפחתו.

שלום ליאם.

נדמה לי שאת שואלת שאלה עמוקה ביותר ביחס למושג הנורמליות: מי הוא זה שמחליט מה זה "בסדר" ומה "צריך", לעומת מה אסור או מה פחות רצוי?

בהקשר החוקי, כל מה שחוקי מותר, כמובן. כל עוד לא גרמת נזק מותר לך הכל, כולל להיות לבד, ללא זוגיות. אבל מה קורה באשר לנורמות, להרגלים שמתפתחים בתרבות? מתאר לעצמי שגם לך ברור שאין מועצת זקנים ששולחת מלמעלה לקסיקון הוראות איך להתנהל בכל מצב ומצב, אבל הרבה פעמים החוקים הבלתי כתובים מחלחלים לתוכנו ומכתיבים לנו את ההתנהגות כאילו מבפנים. קוראים לזה "מצפון".

הייתי מציע לך לנסות ולברר בינך לבין עצמך, או בשיחות עם חברים, מה מקור אי הרצון שלך, עד כמה את מרגישה שאכן, אין לך צורך בזוגיות: האם השאלה מתעוררת אצלך מפני שאחרים לוחצים - הורייך, החברים? האם אי ההימצאות בזוגיות קשורה לפחדים או מחסומים שאת מרגישה שניצבים בפנייך? האם את בכלל לא רוצה לצאת עם בנים, או רק לא להיכנס איתם למערכות יחסים ארוכות? ציינת שאת נראית מצוין. האם זה נושא שמעיק עלייך, בגלל עודף מחזרים? האם את חיה את חייך באופן מלא ומגשימה את עצמך בתחומים שמתאימים לך, כמו חברים או משפחה?

בכל מקרה, נדמה לי שכל מה שחוקי הוא חוקי, ומותר לחיות חיים מלאים ללא זוגיות, אם בזה בוחרים.

בברכה,

שלום דניאל,תודה על התגובה...:)

ברור לי שאין שום חוק 'שמחייב' אותי להכנס לזוגיות,ושהתפיסות שלי לגבי 'נורמלי' ו 'לא נורמלי' מושפעת רובן ככולן ממסרים שהחברה העבירה לי והפנמתי.
ברור לי גם,שהאדמה לא תפתח והשמיים לא ייפלו במידה ולא אהיה בזוגיות...

הבעיה העיקרית היא שאני רוצה לרצות להיות בקשר רומנטי.
כולם מסביבי מרגישים את הסחרור הזה של התאהבות,החברה שלנו נותנת מקום מאד גדול לאהבה ואהבה רומנטית בעיקר ואיכשהו אני מרגישה שאני מפספסת את זה,כי אני לא מרגישה את זה,לא מצליחה להרגיש את זה,אני לא מצליחה להתאהב וגם לא מרגישה צורך בזה,אבל מהצד זה נראה כ"כ 'מפתה',אני כ"כ רוצה להיות שם...
אבל זה כאילו לא מעניין מספיק.

קשה לי לחשוב האם אני לא רוצה לצאת בכלל עם בנים,או שאני לא רוצה להכנס למע' יחסים ארוכות כי אני פשוט לא מרגישה שאני רוצה משהו בזה,למרות שאני יודעת שזה מרגיש ממש טוב.

אני אכן נמצאת בתקופה מבלבלת בחיים שלי מהרבה בחינות-המון אי בהירות בתחומים רבים,ובמקרה אחר הייתי מקשר את זה גם לנושא הנוכחי,אבל לאורך כל שנות ההתבגרות שלי,מעולם לא התאהבתי..
תמיד קיוויתי שזה יגיע,אבל אני כבר בסוף גיל ההתבגרות,משהו היה אמור כבר 'לזוז' וזה פשוט...לא קורה:(

(אני לא חושבת שזה קשור למראה שלי,אני אוהבת להיות מחוזרת וגם ממש טובה בפלירטוטים..)

אין אפשר לשנות את זה?האם נטילת תרופות יכולה לעזור?זה סוג של דכאון או משהו?

שלום ליאם, שוב.

מתברר מתגובתך הנוספת, שאת אכן חצויה - רוצה ברמת העקרון, אבל משועממת מראש; לא מכניסה עצמך לקשרים רומנטיים, אבל טובה בפלירטוטים.

קשה במסגרת הנוכחית לעשות בירור מעמיק וטיפולי יותר, שבכל מקרה דורש גם זמן ממושך יותר. כאשר תחליטי שהנושא מספיק בוער מבחינתך, אני מניח שתימצא לך המסגרת המתאימה לבירור נוסף - עם עצמך, עם חברים, או בטיפול.

איך שלא יהיה, עניין נוסף קשור גם לגילך. אנשים שונים מגיעים לזוגיות בגילים שונים, ונראה לי, במקרה שלך, שזה בהחלט "בסדר" עדיין לא ממש לרצות להיות מעורבת בקשר זוגי. כשתגיעי לשם, זה יקרה.

כל טוב,

שלום דביר.

לצערי הרב, תשובתי העיקרית היא שתוכל להיעזר רק אם תחליט לעזור לעצמך - אם תחליט שזה אמנם הכיוון שלך.

אני כותב כך, מפני שבסופו של דבר, אנשים יכולים לעזור לזולתם באופן מוגבל, אם בכלל, רק כאשר הזולת המסויים רוצה בכך ומוכן להשקיע את המאמץ הנדרש כדי להשתנות. גם אנשים שהולכים לטיפול לא יוכלו להתקדם בו אם לא ייקחו אחריות על עצמם ועל גורלם.

ממה שכתבת, נראה שבינתיים בחרת קצת לקלקל לעצמך. אבל, עושה רושם שאתה בהחלט מבין שהכיוון הנוכחי שבו צעדת עד כה אינו נושא פירות. וטוב שכך. אתה הרי רואה את חבריך שהתחתנו, וייתכן שאם תבדוק את ההתנהלות שלהם ברמה המיקרוסקופית, של היומיום, תמצא דוגמאות טובות יותר של התנהלות.

נדמה לי שהחוכמה היא לדעת איך לרתום את הבחירות הקטנות שנעשות ברגעים הקטנים של היומיום אל המטרות הגדולות שנמצאות באופק העתידי הרחוק יותר. אם מצליחים בכך, אפשר למצוא כיוון.

בוא נסתכל גם על הפן החיובי: גיל 26 זה לא גיל מופלג, ועדיין תוכל לעשות הרבה. מאחל לך שכך אמנם יהיה.

שיהיה בהצלחה,

שלום שי.
נדמה לי שאתה פונה לפורום שאינו מתאים לשאלותיך.
נסה לברר מה הפורום המתאים יותר באתר הזה.
בהצלחה!

שלום רחלי.

האמת היא שהכי טוב יהיה להיעזר באנשים שיעבדו איתך במרכז השיקומי, או לשוטט בכוחות עצמך באינטרנט על מנת למצוא את מה שיתאים ביותר עבורך.

מצטער שלא יכולתי לעזור יותר. בכל מקרה, שיהיה בהצלחה בעבודה המאתגרת, שאיננה פשוטה כלל וכלל.

שלום דנה,

דאגתך נוגעת לאימך נוגעת ללב. כנראה שהקשר בין בנות ואמהות קרוב ועמוק במשפחתך כבר כמה דורות. אובדן אם הוא אירוע קשה מאוד שלוקח זמן להתאושש ממנו. שבוע זה זמן קצר מדי בכדי לקבוע האם יש צורך בעזרה חיצונית. עם זאת, חשוב שתשימו לב למצבה הנפשי והאם היא מצליחה לחזור אט אט לשגרת חייה, לתפקוד, לעבודה, ולעיסוקים שלה.
חשוב שיהיה לה מרחב לבטא את מה שמרגישה, ולעבד את האובדן של אימה, אך אינני חושב שאת הכתובת לכך. לא רק שגם את מתמודדת עם אובדן של סבתך, הרי שאת הבת, וחשוב שתישארי בתפקיד הזה גם ברגעים הקשים האלו. על אף הפוסט הקצר שלך, נראה שיש עלייך משקל כבד כרגע. חשוב שגם לך תהיה רשת התמיכה שלך. אתן כמובן קרובות ויכולות לתמוך, להיות אחת עם השנייה, ולתת אחת לשנייה מהאהבה שלכן, אך לא רצוי שתיכנסי לתפקיד טיפולי כלפי אימך.

אינני יודע על קבוצות תמיכה, אבל וודאי אפשר להמשיך לחפש ולברר באינטרנט. במקרה הצורך, אם לאורך זמן אימא לא מצליחה לחזור לעצמה,רצוי לפנות לטיפול פסיכולוגי במסגרת ציבורית או פרטית, לבחירתה.

בהצלחה

הי תומר

אני חושבת שאתה שופט את עצמך בחומרה. הכתיבה שלך ללא שגיעות כתיב בכלל, אבל אתה שופט את עצמך בחומרה גם בחיים בכלל, לא רק פה בפורום. שומעים ממה שאתה מספר שאתה מרגיש שנכשלת בלהשיג דברים שרצית וכבר אין סיכוי לשינוי ושיפור. אני מאוד מזדהה עם התחושות האלה, כי גם אני ייסרתי את עצמי והייתי בדיכאון בגלל שהרגשתי שנכשלתי בחיים, וזה שיתק אותי לחלוטין. לא הייתי מסוגלת לעשות שום דבר. אני מניחה שהייתי צריכה להגיע למצב שבאמת איבדתי הכל, ואז לא נשאר לי כלום לעשות חוץ מלהיות עם עצמי ולחשוב ( זה הדבר שהכי פחדתי ממנו תמיד ). כשזה קרה גיליתי שכשמגיעים למקום הכי נורא, מתברר שאפשר להתמודד איתו, ושהפחד מפניו הוא גדול יותר מהמצב עצמו. לאט לאט קמתי והתחלתי לאסוף את השברים, גם בעזרת טיפול. היום כבר אין לי שום יעדים, יש לי שאיפות וחלומות, אבל אני בעיקר מנסה להנות מהדרך, ולא ממה שיצא בסוף, וזה מרגיש אחרת.
ממליצה לך בחום להעזר בטיפול כזה או אחר שיעזור לך עם הייאוש והפחדים והחרדות.
אתה נשמע בן אדם מקסים (:
לילך

שמח לשמוע שיצאתי מהמצב ההרסני שאני חווה אותו בימים אלה. אפשר לדעת אזה טיפול לקחת בדיוק?

שמח לשמוע שיצאת מהמצב ההרסני שאני חווה אותו בימים אלה. אפשר לדעת אזה טיפול לקחת?

הי דביר ( סליחה על הבלבול בשם)

אני נעזרתי בטיפול פסיכולוגי בגישה דינאמית, אבל יש מגוון רחב של טיפולים וגישות. יש טיפולים מוזלים בסבסוד של קופות החולים ( אם יש לך ביטוח מושלם/מכבי זהב וכו'), יש גם טיפולים בחינם במסגרת מרפאות בריאות הנפש, אבל צריך בדרך כלל לחכות קצת לפני שמתקבלים, ויש מכונים שמציעים טיפולים מוזלים כמו "מקום של קשר" או תמוז,בייחוד אפ אתה סטודנט וכמובן מטפלים שמטפלים פרטי. בקיצור יש מלא אפשרויות..
בהצלחה.
לילך

שלום דביר.

מצטרף לדבריה של לילך.

בהקשר הטכני, מוסיף על דבריה את מסגרות הטיפול שקיימות בכל אוניברסיטה עבור סטודנטים, במחיר מוזל במיוחד (שירותי ייעוץ לסטודנט, קוראים להם בדרך כלל). סוגי הטיפול שם מגוונים, וכוללים טיפול קבוצתי, טיפול ממוקד מטרה כמו חרדת בחינות, וטיפולים פרטניים. ממליץ בחום לפנות למסגרת הזו.

בהקשר הרגשי, אכן, נראה שאתה שופט את עצמך לחומרה, תמיד ובכל מצב (העברית שלך באמת מצוינת!). בנוסף לכך עולה מתוך דבריך הבדידות שבה אתה שרוי - בארץ שבה לא נולדת, במסגרת לימודים שאתה פחות מרגיש בה בנוח, ללא חברים וללא משענת, אולי גם במצוקה כלכלית.

חיים כאלו הם חיים קשים, וגם האדם החזק ביותר היה נשבר אם היה מתנהל כך לאורך זמן. הפנייה לכאן אולי יכולה לשמש אותך כצעד ראשון שבו נקטת כדי להיטיב עם מצבך.

מחזק את ידיך, ושוב, ממליץ לך לברר על מסגרת טיפולית באוניברסיטה שבה אתה לומד.

שיהיה בהצלחה!

יש לי חבר שאני בכלל לא מבינה למה הוא אוהב אותי ואיך הוא נהנה איתי בכלל.
אני חושבת להפרד ממנו בגלל שאני לא רוצה "להכניס אותו לתסבוכים שלי" , אני לא רוצה שהוא יענש בגלל שאני כזאת דיכאונית וחרדתית מהחברה. אני לא רוצה לספר לו יותר מידי על זה כי אני לא רוצה להכניס אותו לזה ולעשות לו רע. מפחדת שהוא לא ידע איך להתמודד איתי ושיחשוב או יבין שאני משוגעת או משהו כזה.

נמאס לי ואני מרגישה חוסר טעם לחיים שלי. באמת שאין לי כלום ורע לי. אני לא מצליחה בשום דבר ואני כל כך חסרת ביטחון עד שאני מרגישה שרואים את זה כלפי חוץ גם אם עומדים 5000 קילומטר ממני.

אין לי כסף לטיפול פסיכולוגי ואני לא יודעת מה לעשות, כי יש לי כבר מחשבות אובדניות בראש למרות שאני לא רוצה למות ומפחדת מזה אבל כבר אין לי טעם בחיים ולא טוב לי בלשון המעטה..

סליחה על החפירה הענקית אבל אני מרגישה מצוקה גדולה כבר זמן רב מאוד וזה כך כבר שנים...

היי אני ממש מבינה על מה את מדברת.. אני מרגישה שתיארת בדיוק את הבעיות שקורות גם לי. אני לא פסיכולוגית או יועצת, אבל אני כן יכולה לתת לך כמה עצות וטיפים שיעזרו לי להתמודד עם כל מה שעובר עליך, והלוואי וזה יקל ויעזור במשהו: דבר ראשון, אני בת 26, אני כן יכולה להגיד לך בוודאות שככל שעובר הזמן הבעיה שלנו מתקטנת. החיים הם אוסף של חוויות מוצלחות מול לא מוצלחות, ככל שתצברי יותר חוויות של הצלחה, ותישארי אופטימית, כך תלמדי להתמודד יותר טוב עם חוויות שיבואו לאחר מיכן ותהיי יותר שלמה עם עצמך ומרוצה. תתאמני כל הזמן על הביטחון העצמי שלך. תתחילי להאמין בעצמך, באמת, מבפנים. תחפשי את הנקודה הזו בתוכך, שבה את מאמינה בעצמך ללא תלות במה אנשים אחרים אומרים. היא קיימת. יש בך עוצמה פנימית שאת רק צריכה לתת לה לצאת החוצה. תתאמני כל יום על להגיד לעצמך דברים טובים מול המראה ובכל מקום. תתאמני על להסתכל לאנשים בעיניים, ולראות שגם הם מפחדים לפעמים וגם הם רוצים בקרבתך. תבחרי את האנשים שאת מסתובבת איתם נכון ותסתובבי רק עם אנשים שמחזקים אותך ולא שופטים אותך. בכלל, תפסיקי לשפוט את עצמך, את לא יותר טובה מאחרים ואין אנשים שיותר טובים מימך, כולנו שווים. אם את מרגישה שהחרדה שלך מתחילה לעלות תנסי לאמץ טריקים שעוזרים להתמודד. לי מאוד עוזר לקחת נשימות עמוקות, לברוח שניה לשירותים להתאפס על עצמי. עוד דבר חשוב- גיליתי שאם אני משתפת חברים קרובים בבעיה שלי הם נורא מבינים ומנחמים, וזה לא שהפתעתי אותם עם מה שסיפרתי, הרי תכלס רואים עלי שיש לי את הבעיות האלה. לכולם יש חרדה ברמה כזו או אחרת, ויש לי חברה שאפילו נתנה לי עצות איך היא מתמודדת. ברגע שאני מרגישה שהחרדה שלי מתחילה לעלות אני פשוט חושבת עליה, ועל כך שנוח לי לידה, המחשבה עליה עוזרת לי להתמודד. המחשבה שיש מישהו מוכר באוקיאנוס של אנשים זרים האלה עוזרת לי לשמור על אופטימיות. תנסי את זה והכי חשוב, תנסי תמיד להיות עצמך, תמיד תהיי טבעית, אל תנסי להיות מישהי אחרת. בקשר למה שכתבת על כך שאת מרגישה שיש לך 99% מההפרעות- כל ההפרעות הנפשיות מופיעות במידה מסוימת אצל כל אחד מאיתנו, זה מופיע גם אצל אנשים בריאים. זה טבעי וזה בסדר, זה רק אומר שאת רגישה, זה לא אומר שיש לך את כל ההפרעות שבעולם. אף פעם אל תגיעי למצב שאת חושבת על להפסיק לחיות. עדיף קודם כל לאזור אומץ וללכת לטיפול לפני שאת מחליטה לסיים עם הכל. תמשיכי לעבוד על עצמך, (כלומר לעבוד על הבעיה שלך), תנסי לא לעשות סמים (מניסיון- זה רק עושה את זה יותר גרוע, למרות שלחלק זה דוקא יכול לעזור) מקווה שעזרתי ענת

שלום אנונימית,

את מתארת מצוקה גדולה וכואבת מאוד סביב הנושא של קשר. דברייך מאוד נוגעים ללב, ואת מתארת אותם בבהירות ובעוצמה. נשמע שבבסיס דברייך עומדת החרדה להיפגע מהזולת, מהקרובים לך, עד כדי כך שאת מעדיפה לא להיות בקשר או לא להיות בקשר קרוב ואינטימי שהוא מפחיד יותר. לספר לחבר שלך או לאדם כלשהו על רגשותייך, זה להיחשף ולהיות פגיעה בפניו, ונראה כי את מעדיפה לשמור על ריחוק ואולי גם מראית עין של חוזק, כדי לא להסתכן בפגיעה.
אפשר לשער שאולי בסביבה הראשונית שלך לא הרגשת מחוזקת, קרובה, ומוחזקת. חווית פגיעות שגרמו לך באופן טבעי להתגונן ולרצות להסתתר מפני האפשרות של פגיעה. העוצמה שבה את מתארת את רגשותייך, המחשבות האובדניות, והקושי בתפקוד מצביעים על צורך בעזרה של ממש.
חשוב שתנסי להיעזר באנשים הקרובים לך, ולהעיז לשתף אותם במצוקה שלך ולבקש מהם תמיכה ועזרה. במקום להיפרד מהחבר כדי להגן עליו, ראוי לתת לו סיכוי לשמוע אותך ולהשאר איתך ולהיות איתך במצוקה שלך.
כמו-כן, רצוי מאוד לפנות לעזרה מקצועית. את יכולה לנפות למרפאה ציבורית לבריאות הנפש באזור מגורייך, שם תוכלי לקבל גם טיפול פסיכולוגי וגם להיות במעקב פסיכאטרי במקרה הצורך. ברור כי עצם הפנייה לעזרה קשה ומפחידה עבורך, ועל כן את מוצאת את עצמך לבד אל מול הקשיים שלך. אך חשוב ביותר שתעשי את הצעד של הפנייה לעזרה ושם תוכלי גם להתמודד עם החרדה מעצם הפנייה הזו.

בהצלחה

שלום שיר,

את ומשפחתך עברתם אירוע מטלטל מאוד, שמכניס חוסר וודאות לחיים ברמות שונות, שומט את הקרקע היציבה של התא המשפחתי ומעורר חוסר אמון וחוסר בטחון באופן כללי. תחושתייך טבעיות, ונראה כי את עדיין בתוך תקופת ההתאוששות וההסתגלות.
חשוב מאוד שיהיה לך מקום שבו תוכלי לעבד את התחושות והרגשות הקשים בעקבות הטלטלה בבית. סביר להניח שההורים שקועים במה שעובר עליהם, אך חשו לזכור כי גם עלייך עובר משהו, ואת זקוקה למקום מכיל וקשוב לך. שבו תוכלי להבין מה קורה לך.
נראה שהאירועים שאת מתארת מחוץ לבית משקפים ומבטאים את הסערה שמתחוללת בתוכך, את חוסר האמון, את הלבטים ואת הקשיים הרגשיים שהתעוררו בך. ברור כי במצב הנוכחי קשה לך לעשות החלטות, ולהרגיש אמון באחר.

בנוגע לשאלה שאת מעלה בסוף, אינני חושב שמדובר כאן במצב של 'או או'. אלא, מהי הדרך הטובה ביותר עבורך לעבור את הקתקופה המשברית שאת נמצאת בה? נשמע שאת מבולבלת, סוערת, ושאת מוצפת ברגשות שלא מקבלים מקום והקשבה במקום הנכון. נשמע שאת מרגישה שכרגע את מבולבלת מדי מלהיכנס למערכת יחסים עמוקה ואינטימית. טיפול שיכול לתת לך תמיכה והכלה, שיהיה מקום לבטא את מה שקורה לך, ואת הרגשות של כאב ובלבול שלך, יוכל לעזור לך לעבור את התקופה הזו ולצאת ממנה מחוזקת.

בהצלחה

הכוונה היא פחד מהרג חפים מפשע מעבר לגבול, כלומר בלבנון, שהיו בין המחבלים.

שלום יואב.

יש משהו נוגע ללב בדבריך ובמצוקה שאתה מתאר. מתחשק לומר "יואב יואב, כמה שאתה צודק!" ולתת לך חיבוק גדול.

מלחמה זה דבר נוראי שפוצע את כל מי שמשתתף בה, גם את אלו שניצחו וגם את אלו שהפסידו. מאבק אלים משאיר צלקות, גלויות יותר או פחות. גם מי שאינו מוטרד מהאלימות שבה לקח חלק, וללא שום קשר לעמדתו הפוליטית, איכשהו מביא אותה לידי ביטוי - בכביש, בתור בסופרמרקט, עם חבריו, כלפי עצמו.

במקרה הטוב, המצפון מעיק והאדם משתדל להבא לעשות יותר טוב בעולם. אנשים מבינים בדיעבד את משמעות מעשיהם, ומתעשתים - משתמשים במה שעבר עליהם כדי ללמוד איך לנהוג אחרת בעתיד, או איך ללמד אחרים.

במקרה שלך, נעשית מותש עד כלות הכוחות מהנטל הכבד של משמעות מעשיך. המצפון מכביד באופן שאינו מאפשר לך לחיות. מהבחינה הזו, המצפון אינו משרת אותך, או את האנשים שסביבך שהיו יכולים ליהנות ממך כפי שהיית לפני שפרץ המשבר.

אז מה עושים? אני מבין שאתה נמצא בטיפול, וטוב שכך.

אני מבין מעצם הפנייה לכאן שאתה מוצף כעת בתחושות של פחד וחוסר אונים ושהמסגרת הטיפולית אולי אינה מספיקה לך בשלב זה. ובכל זאת, נראה לי שבעזרת הטיפול שבו אתה נמצא תוכל לברר מה היה יכול להתאים לך: השיחות עם המטפל, שיחות נוספות במסגרות קבוצתיות, שימוש לתקופה מסויימת בטיפול תרופתי.

מקווה שהתקופה הנוכחית תהווה בשבילך נקודת שפל שממנה רק ניתן לעלות, ושיימצאו הזמנים היותר טובים, כולל לימודים או כל פעילות מעשירה ומאתגרת שהיית רוצה לעסוק בה.

בברכה,

מרגיש תחושות כבדות של אשמה על הדברים שהשתתפתי בהם בשירות הצבאי .
בעשור האחרון צהל היה מעורב במלחמות שנויות במחלוקת ופגע רבות (אני מדבר על עובדות) גם באזרחים חפים מפשע. יש שיצדיקו את זה בתירוצים כמו "לא היתה ברירה, המחבלים מסתתרים בין נשים וילדים", "במלחמה , מה לעשות, יש קורבנות" , או אפילו באמירה האומללה "החיילים שלנו שווים יותר מהאזרחים שלהם" . אח"כ אותם אנשים מקיפים אותנו ביומיום. אלה האנשים שדוחפים אותך בתור בסופרמרקט ובדואר, שצופרים ומנסים להרוג אותך על הכביש, שמקללים, ומתיחסים באופן מבזה לנשים.
אלה האנשים שמתיחסים להומואים, ל"חולי נפש", לעובדים זרים, לערבים, לחרדים, לנשים וכו' באופן דכאני . כי זה החינוך שקיבלנו בשטחים ובלבנון בצה"ל. ככה זה.

בדיעבד, משעה שהדברים כבר נעשו, עומדות בפניך 3 אפשרויות .
1. להצטרף לעדר של הבהמות שמצדיקות ומקדשות את ההתנהגות התהליך של התפרקות צהל מערכיו (כמו טוהר הנשק), ולרוץ עם כולם אל עבר הקריירה והכסף, ולהמשיך לפטפט על כמה שצהל הוא הצבא המוסרי בעולם (הוא לא. הוא גם לא הצבא הכי לא מוסרי, אלא סתם עוד צבא מערבי כמו צבא ארהב וצבא צרפת וצבא גרמניה) .
2. התאבלות, הנצחה, ועיבוד התכנים בטיפול פסיכולוגי יקר ואינסופי, כמו שאני מבין שאתה עושה .
המשמעות היא שאתה "מודה" שהבעיה היא אצלך , שאתה החריג פה שנזקק לטיפול ולא שהחברה שלנו דפוקה ואלימה ואתה דווקא הנורמאלי !

3. לקחת את הכוחות שלך ולתעל אותם למקומות של צדק ותיקון . לא אומר לך איך לפעול בדיוק כי זה עניין שלך מול המצפון שלך, ואני לא בא למכור לך את המשנה הפוליטית שלי. אני מכיר למשל חיילים שהיו איתי בשטחים שהצטרפו לעמותת "שוברים שתיקה" (אני לא חבר בה) ובכך הם מנסים לחשוף עוולות ולמנוע את הבאות, ויש כאלה שהצטרפו לתנועות פוליטיות אחרות מימין ומשמאל, או מנסים לתקן את העולם דרך העשייה החברתית, התנדבויות במקומות שונים, ועוד.

ברור שאלה מתי מעט, ולרוב החבר'ה בגילאים שלנו פשוט לא אכפת מהדברים האיומים שעשינו בעופרת יצוקה, באינתיפאדה השניה, ובלבנון 2. . . אז לפחות תשמח שאתה בצד של בני האדם הנאורים והחושבים (האחוז הקטן שקיים בכל חברה ובאמת מרגיש אחראי למה שהוא והסביבה עושים ).

בהצלחה ותדע שיש עוד כמוך

אחרי הצבא הלכתי גם לטיפול פסיכולוגי , בהתחלה זה היה נחמד ,
אח"כ זה הפך לטיפול פסיכיאטרי, ושם איזו פסיכיאטרית רוסייה שלא עשתה יום אחד צבא (ויש לי ניחוש מושכל על הדעות הפוליטיות שלה) החליטה שאני פסיכי והתחילה לדחוף לי המון תרופות . התרופות במינונים המוגזמים היו בדיעבד מה שגרם לי באמת לקבל התקף פסיכוטי אחד, שאחריו עברתי טראומה במערכת הפסיכיאטרית (כתבתי על זה בשירשור אחר) והיום החיים שלי נדפקו.

בסוף הגעתי לפסיכיאטר אחר שביטל לי את האבחנה וביטל לי את כל התרופות וקבע שפשוט היתה טעות של פסיכיאטרים לא מקצועיים לפניו .
אני רק אומר, שאי אפשר לסמוך על האנשים האלה יותר מדי. רובם לא רעים (גם הפסיכיאטרים שהתעללו בי באשפוז לא באמת היו רעים, הם פשוט התרגלו לעודף כח וחוסר פיקוח על מעשיהם, ומאמינים באמונה תמימה ב"מחלות נפש" ובזה שהם "מרפאים" אותן), כמו שבשביל אדם חרדי ברור מאליו שיש אלוהים ושהוא משגיח ומנהל את העולם ואת בני האדם ושיבוא המשיח (פסיכיאטר היה קורא לזה מחשבת שווא).
אז בשביל הפסיכיאטרית הרוסייה הרגישות המוסרית שלי היתה "מחלת נפש", וזאת היתה סיבה מוצדקת לסמם אותי ולא להסביר לי על תופעות הלוואי של התרופות .

פשוט , תדע לך , שבסוף התיקון העצמי מתחיל מבפנים . הפסיכולוגים מתפרנסים מהטיפולים והמטרה שלהם היא בסוף קליינטורה. הכוונות טובות בבסיס, אבל יש עוד אלמנטים לא ענייניים של כסף. תמיד.
אז תעזר בפסיכולוג, ובשלב מסויים כדאי להתנתק ממנו ולהתחיל למצוא דרכי התמודדות עם המציאות שיותר מחוברות למעשים שאתה עושה ב99% מהזמן שלך (פסיכולוג זה שעה בשבוע, החיים הם כל שאר הזמן) . לפסיכיאטר הייתי נזהר לא ללכת אלא אם כן אתה מרגיש שממש אין ברירה. אבל תלך למסגרת פרטית ובשום אופן לא לשירות הציבורי או לבתי חולים (כולל מרפאות חוץ) כדי שלא תיפול כמוני.

בהצלחה.

השנייה, כדי לאזן את הניסיון של הפסיכולוג שהגיב לך לדחוף אותך לקלחת הזאת של הטיפולים הפסיכולוגים/פסיכיאטרים. ככה זה מתחיל, בנאדם פונה לעזרה מינימאלית אצל פסיכולוג וישר מנסים להעמיס עליו "טיפולים קבוצתיים", "טיפולים תרופתיים" ("לתקופה מסויימת" - מה שב95% מהמקרים בערך הופך לשנים ארוכות, כי תוך שניה מאבחנים אצלך את ההפרעה ורושמים תרופות, אבל אחכ להוריד אותם זה סיפור מההפטרה), ובסוף אולי גם "אשפוז יום לזמן מוגבל", שלא לדבר על הנזק שהתיוג הזה גורם בטווח הארוך בחיים (וכתבתי על כך באריכות בהודעות האחרות בפורום).

המערכת הזאת צריכה את המאושפזים והמטופלים לא פחות משהם צריכים אותה. "אנשי המקצוע" (שם מכובס לפסיכיאטרים פסיכולוגים עובדים סוציאלים מרפאים בעיסוק מדריכים שיקומיים מתאמי טיפול קרימינולוגים בהסבה ובעצם כל מי שעשה תואר במדעי החברה וצריך לשלם שכר דירה מאיפהשהו) מעבירים אותך מיד ליד וממליצים לך (לעיתים קרובות בהפחדות על ההחמרה שאתה יכול לחוות אם לא תעזר בהם) על שלל טיפולים "שיחתיים" ו"אמבולטוריים".
המחקרים על היעילות של הטיפולים האלה שנויים במחלוקת ורובם לא מראים על ריפוי (אם בכלל יש דבר כזה מחלת נפש) . אם אני טועה לגבי זה אשמח להפניות למאמרים עדכניים שמראים על אפקטיביות.

בכל מקרה, רק תהיה עירני לזה שאתה נכנס פה למערכת דתית של פסיכיאטרים ופסיכולוגים עם שפה משל עצמה ועולם אמונות פנימי, שלא בהכרח חייבים לקבל אותו כי לא מדובר במדע , אלא בתורה שמפרנסת אנשים (וגם תאגידים, אבל לא נכנס לשיח הסיינטולוגי המעופש והמפורסם) - ויש מגוון חלופות אחרות . מהניסיון שלי, בסוף השינוי בא מבפנים . מתוך זה שלוקחים את עצמך בידיים ומקבלים החלטות משמעותיות.

הרבה יותר אנשים ממה שאתה יכול לדמיין נהנים מה"הפרעות" וה"מחלות" האלה.
בנוסף לאלה שכתבתי יש לך גם מטפלים בבעלי חיים, מטפלים באמנות, מטפלים מיניים, קאוצ'רים, מטפלי CBT מטפלי NLP מטפלים בגינון טיפולי, רכיבה טיפולית, מטפלים במשחק, יועצים חינוכיים למיניהם, ועוד ועוד ועוד.

שתבין, שלמרות שיש באמת בעיות בעולם, יש גם לא מעט אנשים שמרוויחים לא רע מקיומן. לאף אחד מהם אין אינטרס שכולם יבריאו, פשוט כי אז ישארו מובטלים .
כמו לשוטרים ועורכי דין אין באמת עניין שלא יהיו פושעים . . .

כתבתי מספיק לכל השבוע. כל טוב ידידי, מאחל לך שתהיה חזק ותדע לקחת את עצמך למקום טוב יותר ולהאמין בכוחות שלך .

שלום קיקה,

איזו חברה טובה את, שאת ככה דואגת, מתעניינת ורוצה לעזור מכל הלב. התמיכה הטבעית שלך, שאותה את נותנת בשפע, היא התרופה הכי טובה שאת יכולה להגיש לחברה שלך. את נותנת לה אוזן קשבת, לא שופטת אותה, מבינה לליבה, מעודדת ומראה לה את הצדדים החיוביים שלה, זמינה בשבילה ומראה לה אהבה וקבלה. אני לא מעלה בדעתי מה עוד את יכולה לתת ולהציע, נשמע שאת נהדרת בדיוק כמו שאת.

מעולה שדיברת עם אמא שלה, זו העצה שהתכוונתי לתת לך, ואני שמחה שחשבת על זה וכך עשית. טיפול פסיכולוגי הוא המסגרת המקצועית המתאימה שתעזור לחברתך להתגבר על קשייה. נכון שזה יהיה כנראה תהליך ארוך עם עליות ומורדות. חשוב שתגלי סבלנות, ותמשיכי להיות שם בשבילה לאורך זמן.

אני מקווה קיקה שגם לך יש חברות טובות נוספות, ושגם לך יש אוזן קשבת וכתף תומכת. יכול להיות שהחברות שלכן בשלב מסויים תתיש אותך או "תרוקן" אותך, כי זה קשה לתמוך במישהו לאורך זמן, שמתקשה להעזר. חשוב שגם לך תהיה את התמיכה שלך, ושלא תצפי מעצמך "להציל" את חברתך, את זה השאירי לאשת המקצוע.

בהצלחה,

שלום אלה.

נראה לי שאת מאבחנת נכון את מצבך, שאכן אולי קשור בחרדה ממצבים חברתיים. כאשר את נמצאת בחברה, משהו קורה לך, שמתבטא בגוף, ואת מתחילה להגיב לכך באופן אוטומטי באמצעות ההזעה.

הצד החיובי של מה שאת מתארת הוא שהתופעה אצלך היא יחסית עניין פחות מטריד ומקשה, בהשוואה, למשל, לחרדה שתוקפת את המחשבות, מעוררת בהלה ועלולה לגרום להסתגרות ממשית. אבל, גם במה שקורה איתך היה רצוי לטפל, ואני בהחלט ממליץ לך לפנות לטיפול או לנסות לברר פנים אל פנים עם איש מקצוע מה בדיוק עובר עלייך בהקשר החברתי.

ישנם סוגים שונים של טיפול, ורק אחד מהם הוא תרופתי. אם הכיוון שלך הוא תרופתי, פנייה לפסיכיאטר יכולה להתאים. את יכולה גם לחפש באינטרנט חומר על חרדה חברתית ועל סוגי הטיפול הרלוונטיים, מלבד זה התרופתי.

ישנם טיפולים פסיכולוגיים שיכולים להתאים. אלה יהיו ממוקדים יותר בנסיונות לברר מה קורה לך בחברה, אילו מחשבות נקשרות אצלך בתודעה, מה ההתנהגויות שכאילו כופות את עצמן עלייך במצבים החברתיים (מלבד ההזעה) ומאילו התנהגויות את נמנעת בגלל התופעה. אם זה הכיוון שנראה לך מתאים, כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי.

מאחל לך שהבעיה תיפתר בהקדם.

שלום לך.

דברייך באמת נשמעים מדאיגים. מפחיד לראות עד כמה נימוקים רציונליים אינם תמיד מצליחים לשכנע מישהו שננעל כבר על רעיון מסוים, ולא חשוב כמה בטוחים שהוא טועה וכמה מנסים לשכנע אותו בכך. התחושה היא בוודאי קשה - את איתו, בת זוגו, ובכל זאת ידייך קצרות מלהושיע.

ייתכן מאד שהחבר היה יכול להיעזר דווקא בגורמים חיצוניים, שיכולים להוות בשבילו סמכות מקצועית. אפילו רופא משפחה יכול לשמש כגורם כזה. האם יסכים ללכת ולהתעייץ איתו? האם אחרים בסביבה שלכם מודעים להחלטה שקיבל - הוריו? חבריו? אם יסכים לפנות לטיפול נפשי, זו יכולה להיות מסגרת מתאימה עבורו, במיוחד בהקשר של מאורעות העבר שרמזת עליהם בדברייך.

בכל מקרה, הייתי ממליץ לך לפתוח את נושא האכילה, רק בהסכמתו של החבר, ולשתף בו אנשים נוספים שקרובים לכם. כך יש סיכוי גבוה יותר שמשהו ישתנה לטובה.

מאחל לשניכם הצלחה.