פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך.

אכן, כפי שקראת לעצמך, נשמע שאתה באמת יודע להיות חבר! מדבריך עולה דאגה רבה לבת זוגך, לצד נכונות להקשיב ולעזור ככל שרק ניתן.

בעולם עתידי אולי ניתן יהיה לספק סחורה מולקולרית ישר לתוך הגוף: "בטחון עצמי", "אמון ותקווה", "סלחנות ונדיבות עצמית". כרגע, כמובן, את הסחורה הזו ניתן להשיג, בקושי רב ובאופן חלקי, רק בעבודה מאומצת ובשלבים. נראה לי שזה בדיוק מה שאתה מנסה לעשות, כבן הזוג של חברתך.

לבת זוגך, שסובלת ממצוקה כבר שנים רבות, עוד לפני שהכרתם, אין אמון בעצמה, אבל גם לא באחרים. היא ניסתה לעזור לעצמה באמצעות טיפול פסיכולוגי, והתאכזבה. לעומת זאת, אתך היא נמצאת בקשר וייתכן שבך היא מאמינה יותר. האם חשבתם לפנות ביחד, למסגרת טיפולית שבה תימצאו שניכם?

אני מציע את האפשרות הזו משני טעמים: אתה משמש כרגע ראש גשר, כך נדמה לי, בינה לבין החיים, אז למה לא לנסות ולהרחיב את תחום השיפוט הזה גם למסגרת טיפולית? סיבה נוספת קשורה לכך שייתכן שהעומס שנופל עליך, כנציג החיים בעולמה, הוא עומס שאינו מוצדק, ובטיפול זוגי משותף תוכלו ללמוד לחלק אחריות ביניכם באופן שיתאים יותר.

אני מאמין שאין סיבה להתייאש - בכל מקרה, כוחות החיים דוחפים אותנו קדימה, הרצון להיות נוכח וקיים עוזר למצוא פתרונות לבעיות, הצורך לגדול משנה הרגלים שמפריעים.

שיהיה בהצלחה, ושוב - אל ייאוש!

שלום דור.

טוב שפנית לנוירולוג כדי לברר את התופעות שציינת.

המשך בירור וקבלת דעה שניה חשובים בהחלט, אבל אולי הפורום הזה אינו הכתובת המתאימה. ישנו פורום פסיכיאטריה באתר, אבל נדמה לי שגם הפורום ההוא לא יוכל לספק לך את התשובות שאתה מחפש. נדמה לי שאין אפשרות לאבחן באופן מעמיק תופעות נפשיות/פסיכיאטריות באמצעות מענה באינטרנט, ורצוי לערוך לשם כך פגישה פנים אל פנים עם מומחה.

הרעיון לפנות לפסיכיאטר בהחלט נראה מתאים, ובמקרה של קושי כלכלי, ניתן לפנות לשירותי בריאות הנפש הציבוריים. יש שם מומחים טובים, בפסיכיאטריה, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית. בחלק מהמקרים, לאחר פנייה לקבלת ייעוץ פסיכיאטרי ועריכת ראיון מקיף ומעמיק, המומחה מבקש להיעזר באבחון התופעות על ידי העברת אבחון מובנה.

קיימים סוגים אחדים של ערכות אבחון - נוירולוגי, פסיכיאטרי, פסיכולוגי. כל סוגי האבחונים מבוססים על סוגי מטלות שונים שבעזרתן ניתן למפות את יכולותיך וכישוריך השונים. אבחונים אלו עלולים להיות יקרים, ועל כן ניתן לברר גם בנושא זה על השירות הציבורי.

מאחל לך בהצלחה,

וכן בזמן האחרון במיוחד כשאני הולך לישון עייף ומאוחר,איך שאני בא להרדם פתאום יש איזה קליק כזה בראש ואני קם בפתאומיות ובמעט בהלה וכן יש לי הרבה טיקים בידיים וברגליים בזמן האחרון(לפני שינה),האם זה קשור גם לחרדה?

שלום ישי,

אתה כותב כל כך מעט שקשה לענות לך. אבל אולי זה מעיד על איזשהו דלדול באנרגיות ובכוחות שהולך לעיתים קרובות עם תקופות של דיכאון.
אם אתה סובל מאפיזודות חוזרות של דיכאון הנמשך כמה שבועות או חודשים, הפוגע ביכולת התפקוד שלך - ליצור קשרים משמעותיים, להחזיק מקום עבודה באופן יציב, וכן הלאה, הרי שחשוב שתפנה לעזרה מקצועית. ניתן לקבל גם עזרה תרופתית להתמודדות עם דיכאון, וגם עזרה נפשית. המחקרים מראים כי השילוב של השניים הוא היעיל ביותר.
אם אלו תקופות של מצב-רוח רע, שבא לך רק לישון, אבל אתה ממשיך לתפקד, לראות חברים, לעמוד במטלות היומיום, לעבוד וכן הלאה, מצבך טוב יותר. על אף שתקופות אלו יכולות להיות מאופיינות במצוקה רבה ואמיתית.
בכל מקרה כדאי לנסות לבחון האם אתה יכול לזהות אירועים, או רגעים שמובילים לשינוי במצב רוחך, והאם אתה יכול לזהות את הלכי המחשבה המרכזיים בדיכאון. לרוב יש מעגלי מחשבה שליליים שמושכים עוד ועוד מטה. זיהוי של מעגלים אלו יכול לאפשר לך לשתף אנשים נוספים במחשבות ובמצוקה שלך, להרגיש פחות לבד עם מצבך, ולקבל תמיכה מן הסביבה. לעיתים קרובות קבלת כלים לשבירת המעגלים השליליים יכולה לסייע לקצר את משך התקופות האלו ולעזור לחזור למסלול.
לגבי שאלתך על 'החורף', אכן יש ממצאים המראים כי אנשים נוטים יותר להלכי רוח דכאוניים בחורף, שבו יש מעט אור ופחות שעות שנמצאים בחוץ. עם זאת, אין קשר סיבתי בין החורף לדיכאון. כלומר, לא החורף גורם לדיכאון, אלא יש הסתברות גדולה יותר לחוש דיכאון בחורף.

אתה יכול לנסות לחפש מידע נוסף באינטרנט על דיכאון, וללמוד יותר על התופעה ועל מצבך.

בהצלחה

שלום לך,

אני מבין מאוד את התסכול שלך, ויש תמיד להזהר מלקבוע באופן נחרץ את ההסבר 'הסיבתי' של תופעות כאלו. נדמה כי הרופא התייחס לכך שאת מבטאת הרבה לחץ וחרדה סביב הטיפולים האלו, ואז לא ברור האם התופעות קשורות למשהו שקורה מבחינה ביולוגית או שעצם החרדה שיקרה משהו כזה מביאה לסימפטומים האלו? אני לא בטוח שניתן לענות בנחרצות על השאלה הזו, אבל אולי אפשר לקבל שיש היזון הדדי, והחרדה מעצימה את הרגישות שלך, והרגישות שלך מעצימה את החרדה וכן הלאה.
מנקודת המבט של טיפול נפשי, נראה כי ההתערבויות הכירורגיות הפתאומיות הותירו אותך עם חרדות וחוויה של פולשנות, ואי נעימות בכל מפגש שכזה. לכן, הייתי מתמקד בחרדה שלך מההתערבויות הרפואיות האלו - גם אלו שהן רצויות מבחינתך ובחרת בהן, כמו העיסוי הרפואי או הסרת השיער בלייזר. וכן במעגלי החרדה שנוצרים מרגע הטיפול והלאה. כמו-כן ניתן לצייד בטכניקות הרגעה שונות להפחתת החרדה, ולהתמודדות עם מצבי חרדה אלו.
הפחתה של החרדה הייתה יכולה לעזור גם להבחין האם ומה אינו שייך לחרדה, ולשקול האם יש צטורך בהתערבות רפואית.
כך, שנראה שרצוי לפנות לטיפול ספציפי לבעיה שאת מציגה, תוך המשך מעקב רפואי.
כדאי בכל זאת לזכור גם כי על אף שתגובתו של הרופא נעשתה באופן שאינו נעים, הרי שהוא בכל זאת שולל מצב רפואי מדאיג, וזה סימן טוב.
טיפול תרופתי בחרדה יכול להיות לעיתים קרובות יעיל, ומכיוון שכפי שאת כותבת בעצמך, לא ניתן ממש להבחין בין גוף ונפש, הרי שטיפול בצד הגופני אינו מנותק מטיפול בצד הנפשי ולהיפך. לעיתים קרובות כיום ניתן לקבל מרשם לטיפול אנטי-חרדתי מרופא משפחה או נוירולוג. אך ראוי לזכור כי פסיכיאטרים הם אלו שמומחים בטיפול נפשי תרופתי.

בהצלחה

שחף..תודה על התגובה..ועוד שאלה ..
בעצם כעת עליי לחפש פסיכולוג/ית עם התמחות בחרדה למיניה?כך תגדיר זאת?(הרי אין בטח תתי קטגוריות לחרדה בריאותית...?)
ואם הפסיכולוגית אצלה הייתי בזמנו וארצה בכל זאת לחזור אליה על אף שאיננה מתמחה בחרדה זה לא כדאי ..?קשה לי המחשבה להתחיל הכל מחדש...
תודה מראש....
ע

שלום לך,

אין תשובה ברורה לדילמה שלך, ונראה לי שתצטרכי ללכת עם תחושת הבטן שלך.
כן, ניתן לפנות לפסיכולוג/ית המתמחים בטיפול בחרדה, בעיקר בשיטות טיפול קוגניטיביות-התנהגותיות, היעילות בטיפול בפוביות והפרעות חרדה. נכון שאין התמחות בחרדה בריאותית, אך ישנם פסיכולוגים רפואיים אשר עיסוקם הוא טיפול פסיכולוגי המלווה למצב בריאותי.


אני מבין את ההתלבטות שלך, אך לא מדובר ב'נכון או לא נכון', ולא אוכל להגיד לך מהי הבחירה הנכונה עבורך. תצטרכי להחליט בעצמך, אך את בהחלט יכולה להעלות את הצורך במענה לחרדה שממנה את סובל אצל המטפלת הקודמת שלך.

בהצלחה

הי ישי,

אשפוז יום הוא מסגרת מצויינת, שנותנת תמיכה מקיפה, טיפול אינטנסיבי וגם היבטים של שיקום. אני כמובן לא יכולה להמליץ לך מה לעשות שכן איני מכירה אותך ואת צרכייך, התייעץ עם המטפל/ת האישי/ת.

לגבי הטיפול המוצע, מדובר כנראה בטיפול בעזרת מכשיר של חברת "בריינסווי". ברר האם זה אכן זה, ותוכל לקרוא על זה הרבה בגוגל. בפורום זה אנחנו לא עוסקים בטיפולים רפואיים אלא פסיכולוגים. אנא הפנה שאלתך לפורום פסיכיאטריה.

בפורום זה אתה מוזמן לשתף במצוקה האישית שלך, ולקבל עצה או לפחות מלה טובה..

תרגיש טוב!

מגי שלום,

לבקשתך, מחקתי את הודעתך, ואגב כך נמחקו גם התגובות של הדר של מישהי ושלי.

לא ניתן כעת להתייחס להודעות אלו, ועל כן מחקתי את התגובה שפירסמת כעת.

מרגע שביקשת למחוק את הודעותייך, הנושא נסגר בזאת.

אבקש לא להמשיך לדון בפורום בעניין.

מחיקת הודעה לבקשת גולש, המחייבת מחיקה של תגובות גולשים אחרים היא צעד חריג, שלהבא לא יהיה אפשרי.

שבת שלום לך ולגולשים,

רוני תודה רבה. טוב עשית.

שבת שלום

חשוב היה לי שאת קראת ...

תודה.מגי

מגעיל מגעיל.

לכתוב "כוסאמא שלך בת זונה לכי תזדייני".מגעיל.
מגעיל לכתוב לה,במיוחד לה.
מגעיל, זה לא אני ,זה לא מתאים לי,וזה לא שלי. בכל מקרה.
וזה יצא "ממני",איכסס.זהו.

והיא לא מטפלת גרועה-רחוקה,אין מצב.היא "תותח".
ואני את הטיפול שלי, אמן, אמשיך ואסיים רק איתה.

תודה.מגי.

שלום בחור,

בהנחה, שאתה שותף לה, שמחשבה זו אינה רציונלית, נראה כי פיתחת לאחרונה מחשבת שוא של רדיפה שהולכת ומתגברת, גורמת לך סבל רב וכנראה משבשת לך את התפקוד ואת איכות החיים. אם המחשבה תתעצם היא עלולה לגרום לך לתגובה לא רצוייה ואף מזיקה.
מחשבת שוא היא תופעה מוכרת ושכיחה וניתנת לטיפול. היא יכולה לנבוע מגורמים פסיכולוגיים, פיזיולוגיים (שיבוש כימי במערכת העצבים) ומשילוב של שניהם. קשה מאד לטפל בה בכוחות עצמך, שכן כרגע היא חזקה מיכולתך לשלוט בה.
אנא פנה בהקדם לאיבחון פסיכיאטרי כדי לאבחן ולטפל במצבך. ככל שתקדים לטפל, תמנע החמרה, ותשפר דרמטית את מצבך,

בהצלחה!

שלום הדר.

מילותייך יקרות ותובנותייך מוסיפות הרבה לפורום הזה.

הנה, כמה דוגמאות: "אולי שווה... לנסות ללכת דווקא על מטפל או מטפלת שמרניים ששומרים על גבולות," כתבת בתגובה למגי יותר מאוחר במשך היום. הוספת וכתבת לה: "מה שאני לומדת מכל העניין שגם בקשר הטיפולי קיימים כל המאפיינים של כל קשר אנושי, וקשר זה דבר חי אבל שברירי למדי שיכול לשגשג אם מטפחים אותו אבל יכול גם למות. בקיצור זה לא פשוט, מצד אחד את צריכה להיות אמיתית ואותנטית ומצד שני לעשות את הכל בתוך גבולות...".

הציטוטים שצירפתי כאן לא נועדו להביך אותך, אלא רק להמחיש לך עד כמה את מיטלטלת בין שתי העמדות שאת מציגה - כאן, לעומת זו שהצגת בתגובה למגי.

נראה ששאלת הקשר הטיפולי מאד מעסיקה אותך ואת האחרים, ובהחלט בצדק, מבחינתך ומבחינתם של מטופלים רבים: הפסיכולוג אכן הופך לאדם החשוב ביותר, לתקופות ארוכות לפעמים, ובמיוחד כשמרגישים מחסור ממשי בחיים עצמם, ואין חברים, ואין את מי לשתף. מעבר לדברים שהבאתי בשמך, על גבולות ועל היותו של הקשר הטיפולי בעל כל המאפיינים של קשר אנושי, אני רוצה להוסיף עוד קצת -

מנסיוני, מפגשים עם מטופלים אכן הם ממשיים ומעוררים את כל טווח הרגשות האפשרי, ממש כמו בחיים עצמם, אפילו אם מדובר על קשר שמוגבל בתוך מסגרת ברורה.

בנוסף, נדמה לי שכל קשר שהוא, ולא רק בטיפול, מאופיין בהיותו מתקיים בתוך גבולות מסוימים.

ולכן, כאשר הקשר הטיפולי דוחף לתלות חזקה ולרצון אדיר להתמזג עם המטפל, להפוך למעין יחידה משותפת אחת ובלתי נפרדת, דווקא האפשרות ללמוד להיפרד הופכת להיות בעלת פוטנציאל מעצים ומחזק.

אחד המטפלים שהיו לי אמר לי פעם, שאחד המטפלים שלו סיפר לו פעם שמטרת הטיפול, כבר מהמפגש הראשון, היא ללמוד להיפרד. יש הרבה חוכמה במשפט הזה, נדמה לי.

כל טוב,

התשובה שלך עם כל העניין של הפרידה עוררה אותי למחשבות רבות מאוד.

הדר

הי רף,

נשמע שבת הזוג שלך נמצאת במצוקה קשה. היא מאד נפגעה מהתפרקות משפחתה, מתלבטת מאד אם היא מעוניינת בכלל בקשר ואינטימיות, ואף לפעמים מבקשת למות. נראה שהיא לא "לא אוהבת" רק אותך אלא גם את עצמה ואת החיים. כואב הלב לשמוע זאת, ומחמם את הלב לשמוע את נסיונותיך להתקרב ולתמוך בה.

נראה שאתה צריך להתנהל בזהירות, בלי לחץ והתערבות, בהרבה רגישות ובהבנה לכאב שלה, כדי לתת לה הרגשה של בטחון וקבלה. נראה לי שהאופן שבו אתה מתעניין ברגשות שלה, ומבקש ממנה להסביר לך איך להתנהג איתה, הם מאד יפים.

כמובן גם לך יש צרכים בתוך קשר, וחשוב שתרגיש שאתה מסופק ולא מקריב יותר מדי.
אם אתה רוצה להשקיע עוד בכיוון רציני, אפשר להעזר בטיפול זוגי.

כל טוב,

שלום עדי.

לפני הכול, אני חייב לשתף אותך בפחד הקהל העצום שלי, בכל מה שנוגע לשירה. מה לעשות, בתחום הזה אני ממש לא מוכשר, ומתבייש להיחשף ברבים בחוסר-כשרוני.

בקשר אלייך, נשמע שבתחומים אחרים מאשר שירה את מרגישה בטוחה יותר, ונהנית להיות במוקד של תשומת הלב. וטוב שכך. במקרה של השירה, ייתכן שהיא משתייכת לדברים שבהם את פחות טובה, וזה בסדר גמור! אבל אולי אני טועה, ואת מתארת בעיה יותר עמוקה, כשפחד השירה רק מסמן את פני השטח שלה (האם את מסוגלת לשיר לעצמך, ובינך לבין עצמך את מרוצה מהתוצאה?).

קשה במסגרת הנוכחית לרדת לעומקם של דברים, אבל שווה לברר עם עצמך כמה דברים. למשל: מה מסמלת דווקא השירה, מבחינתך? מה פירושו של דבר להיות זמרת לא מוצלחת? איך מתייחסים או התייחסו לשירה שלך אחרים - חברים ובני משפחה? לאילו חלומות עתידיים נקשרת אצלך השירה, לעומת תחומי ביטוי אחרים שבהם את מתנסה?

תמיד ניתן לערוך בירורים כאלה עם עצמך, אבל כמובן שכאשר מישהו מלווה אותך בהם, הם לעתים נושאים פירות יותר מוחשיים. תמיד תוכלי להתייעץ - עם חברים קרובים או בני משפחה, או במסגרת בית הספר עם מורים או יועצים מקצועיים.

שיהיה בהצלחה, בכל מקרה!

שלום לך.

כנראה שלא הכל טוב בעולם שלך, וממש חבל לשמוע.

מנקודת המבט שלך, העולם נראה כרגע מבולבל מאד, ללא כיוון וללא יכולת להבין למה כל זה קורה. את מתארת מצב מתסכל, שמעורר הרבה כעס אצלך, ואולי גם כעס עלייך במקומות שונים, כמו בעבודה, במשפחה ועם חברות. קשה להיות שם לבד ואת מפחדת שהאפלה תוביל אותך למקומות קשים יותר.

טוב שפנית לפורום הזה. זו נקודת התחלה. כתבת את הדברים ואת קוראת אותם לעצמך, וגם את התשובה שלי, והנה - כבר את מגדירה לעצמך מטרה יותר ברורה: הגיע הזמן לנסות להיחלץ ממעגלי-הקסמים של ההרס, לפני שיהיה מאוחר מדי. ממליץ מאד לפנות לייעוץ מקצועי, שניתן גם בחינם במסגרות ציבוריות, ולהמשיך לברר פנים מול פנים את מה שתיארת כאן רק על קצה המזלג.

אני מאמין שאי אפשר להשתנות לבד, ותמיד צריך אחרים שילוו אותך בדרך הזו. במקרים רבים האחרים האלה יכולים להיות מטפל או מטפלת קשובים, סובלניים, שהולכים איתך לאורך זמן. קחי בחשבון מראש, ששינוי אינו עניין של שבועיים שלושה, אבל שכדאי לצאת לדרך הזו, עם הרבה סבלנות, אם רוצים לחיות יותר טוב בטווח הארוך.

שיהיה בהצלחה!

שלום לך,

אני שומעת שעיקר הקושי שלך הוא בתחום הבין-אישי, כלומר במערכות יחסים. את מתארת קושי לתת אמון, רגישות ופגיעות. יתכן שהקשיים האלו נובעים מבטחון עצמי נמוך או מתחושה של עומס יתר ומתח.

טיפול פסיכולוגי יכול מאד לעזור, תוכלי לקבל טיפול חינם או מסובסד בקופת חולים או מרפאה לבריאות הנפש. יש טיפולים שנעשים ביחד עם התינוק ("טיפול דיאדי") במרפאות ציבוריות, גם זה יוכל לחזק אותך ולאפשר לך להגיע עם התינוק.

טיפול הוא קודם כל קשר אנושי בין שני אנשים, שמבוסס על אמון ועל רגישות ואכפתיות. כלומר טיפול מתבסס ועובד בדיוק על מה שקשה וכואב לך. לשם כך יתאים לך טיפול פנים-אל-פנים, שבו תוכלי לחוות את המבט, החיוך, שפת הגוף, היציבות של המקום והשעה, ובכלל והקיום הממשי של הקשר האנושי.

קיימים טיפולים וייעוצים דרך האינטרנט, אך אני סבורה שהם מתאימים להכוונה בפתרון בעיות ממוקדות יותר. אני בספק אם טיפול דרך האינטרנט יוכל לחזק אותך, אך את יכולה לנסות ולראות איך ההרגשה. בכל מקרה, חשוב לבדוק את ההסמכה והמקצועיות של נותן הייעוץ.

כל טוב,

שלום גדי.

אני מתלבט באיזה אופן לענות לשאלתך - האם להתייחס באופן קונקרטי לשאלה האינפורמטיבית שלך, או לנסות ולחשוב גם על מה שמשתמע ממנה בעקיפין.

ברמה הקונקרטית, לא ידוע לי על הגבלה של מספר מטופלים שקיימת מבחינה פורמלית. כך גם בתחומים אחרים, אגב: אין הגבלה על מספר החברים שיש לאנשים בעת ובעונה אחת, אין הגבלה על מספר הילדים שהורים מחליטים לגדל, וכן הלאה.

ייתכן שעיקר התשובה חייב לגעת בשאלות העקיפות והמאתגרות שאולי אתה מציב - מה המשמעות של הקיום שלך כאדם ייחודי וחד-פעמי, מבחינתו של המטפל? איך ייתכן שמטפל יוכל להיקשר אליך, אם יש לו מטופלים נוספים? איך אפשר להאמין שיש מי שמטפח אותך ומלווה אותך בהתפתחותך, למרות שאינך בנו היחיד?

שאלות אלה עולות על מוקד מרכזי של התלבטות שקיים בקשר הטיפולי - האם אכן מדובר בקשר "אמיתי"? הרי יש בו מידה רבה של מלאכותיות: הוא מתקיים בגבולות ברורים ומצומצמים, הוא מערב שיקולים כספיים, ואיננו סימטרי מפני שאתה והמטפל/ת לא תוכלו להיות ממש חברים.

נדמה לי שדווקא המלאכותיות הזו שבקשר הטיפולי היא אחד הגורמים החשובים שבו. אין הרבה מקומות שבהם ניתן להיות בתוך קשר ובה בעת להשקיף עליו כאילו מבחוץ, וכך ללמוד יותר על עצמך. זה הרי מה שקורה בטיפול - מביאים לחדר את ההתלבטויות השונות, וביחד מנסים להשקיף עליהן כאילו מבחוץ. במקרה הזה ההתלבטות היא מידת האמון והבטחון שלך בקשר שיצרת עם המטפל.

מטרת הטיפול אינה הטיפול עצמו. הטיפול ממוקד בחיים שאותם אתה חי ובאופן שבו אתה מתנהל בעולם. דווקא בגלל זה, אני מניח שככל שתוכל לשתף את המטפל/ת במחשבות שלך ביחס לקשר שלכם, כך תוכל ללמוד על עצמך יותר. זאת, מפני שההנחה היא שהתלבטויות דומות אולי מלוות אותך גם במקומות אחרים - עם חברים, בעבודה, ובמשפחה.

אם אכן אתה נמצא כעת בטיפול, אני מאחל לך דיבור אמיץ, ישיר וגלוי במסגרת הטיפולית שבה אתה נמצא.

בברכה,

שלום גל,

אתה שואל שאלה גדולה מאוד, לגבי מה מעצב את אישיותנו, ואין לכך תשובה ברורה ומוחלטת. אך בוודאי שלסביבה שבה אנו גדלים, ליחס שאנו מקבלים, יש השפעה גדולה עלינו. כמו גם לגנטיקה, למה שראינו, למדנו או חיקינו מאחרים, מה שקיבלנו וכן הלאה.
עם כל זאת, בסופו של דבר האחריות היא תמיד שלנו.
חשוב להבין מדוע שאלה זו מעסיקה אותך, מה בתוך עצמך אתה מנסה להבין. מתוך התבוננות על עצמך ועל משפחתך תוכל לראות קישורים שונים, שבוודאי יעזרו לך להבין איך דברים השפיעו עליך, ואיך התעצבה אישיותך. לא על פי מרשם נתון מראש, אלא על פי האופן שבו אתה מבין את עצמך ביחס לסביבה ולמקום שבו גדלת (זהו חלק משמעותי מכל תהליך פסיכותירפויטי). אך כדאי לזכור, שבסופו של דבר, זה תלוי בך מה אתה עושה עם הדברים האלו.

שיהיה בהצלחה

הי מישהי,

בעיניים שלי, הסיפור שלך מבטא בעיקר בלבול של דור שלם, שמרשה לעולם הוירטואלי לנהל לו מערכות יחסים.

קשר וירטואלי הוא תמיד, בהגדרה, עמום, מעורפל, מתעתע. לפעמים הוא אינטימי נורא, אך במציאות מתגלה כחסר משמעות. לפעמים הוא מנותק, מעליב ופוגע, רק כי לאחד הצדדים אין מיומנות טובה בשיח הממוחשב.

כל נסיון לנהל יחסים ממשיים בעיקר דרך התיווך של האינטרנט, נועד כמעט בהגדרה לסיבוך וגם לפגיעה.

בקיצור, קשה מאד ואף בלתי אפשרי לפענח את ההתנהגות של ידידך, דרך אוסף הרשמים שלך מהתנהלותו באינטרנט. את מייסרת את עצמך לחינם.

מכיון שהוא חי בחו"ל אני אפילו לא יכולה לייעץ לך לנסות לבנות איתו מערכת יחסים ממשית מחוץ למחשב.

עדיף בעיני שתשקיעי את המשאבים והתשוקה שלך לקשר באנשים זמינים מסביבתך המוחשית. קשרים וירטואליים הם תבלין מאד נחמד, אך לא הם העיקר. אם קשה לך לעשות את זה, אולי את נתלית בקשר וירטואלי כמעין מפלט.

בהצלחה ושנה טובה