פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך,

אתה מתאר מצבים בעלי אופי פסיכוטי על רקע של שימוש בסמים. זו תופעה מוכרת, שיכולה לעורר מצוקה רבה וקושי רב בתפקוד. חשוב שתפנה לטיפול במרפאה לבריאות הנפש באזור מגוריך, שם תוכל לקבל טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי כאחד.
אמנם לתרופות יש לעיתים תופעות לוואי, אך ניתן להחליף תרופות עד מציאת התרופה המתאימה לך. חשוב שתהיה בטיפול תרופתי בכדי שהחלקים בחוויה שלך שאינם מציאותיים (כמו הפחד מאיידס, לדבריך, או תחושת הגדלות וכדומה) יוכלו להיות מטופלים.
כמו-כן,טיפול פסיכולוגי יוכל לעזור לך להעלות את החוויות השונות שלך, ולהבין את הדינמיקה הנפשית שלך ומה שעובר עליך בתוכה.
כל המחקרים מראים כי טיפול משולב, פסיכולוגי ותרופתי הם בעלי היעילות הגבוהה ביותר.
אפשר גם לברר לגבי מקומות אשר מתמקדים בטיפול בפגיעות נפשיות כתוצאה משימוש בסמים.

בהצלחה

שלום דנה,

אכן הגוף והנפש מערכת אחת הן! מי שמתייחס רק אל ההיבט המילולי בשיחה עלול להפסיד המון עושר שמובע דרך הגוף.

כבר פרויד זיהה את הפוטנציאל העצום של שפת הגוף, למשל כשאמר "מי ששפתיו חתומות ישוחח דרך קצות האצבעות..". או כאשר הציע שהמטופל ישכב על ספה, בהנחה שכאשר הגוף נינוח הנפש מרפה ומתמסרת.

בטיפול הנפשי המקובל היום, המטופל אינו שוכב עוד על הספה (וגם לא על מזרן כמו בתמונה שהראת), אך בהחלט יש רגישות ותשומת לב לרמזים גופניים, כמו: צורת הישיבה, מתח השרירים, "טיקים", קצב הנשימה, הבעות הפנים, קשר עין, הסמקה, רכינה קדימה לעומת התרחקות, צורת הלבוש וכו'. המטפלת תבחר את העיתוי והאופן המתאים ביותר להתייחס ולפרש את שפת הגוף. לעיתים היא תציע גם התערבות שקשורה לגוף, כמו שינוי מנח הישיבה, הרפייה, או עבודה על נשימה.

יתרה מכך, המטפל קשוב גם לגופו שלו, לשינויים, תגובות וסימני מתח בתוך עצמו. כל אלו יכולים להעיד גם הם על המתרחש (למשל, השיחה נינוחה, ואילו המטפל חש את גופו מתכווץ כאילו סכנה מתקרבת).

לבסוף, טיפול נפשי חותר לתת תחושה של חיבוק, של החזקה. גם אם אין מגע פיזי בין המטופל למטפל, עדיין חוויית החיבוק וההחזקה מאד נוכחת, גם אם ברמה סמלית ונפשית.

עבודה אינטנסיבית עם הגוף, הכוללת מגע והתערבויות גופניות (כמו המוצג בתמונה) פחות אופיינית לפסיכותרפיה. היא מופיעה בצורות טיפול מקבילות, כמו טיפול בתנועה שציינת, טיפולים הוליסטיים ועוד.

נאוה שלום,

השבנו על מספר פניות שלך לאחרונה. אני שמחה שמצאת עזרה בפורום, אך כפי שכתבנו במכתב לגולשים, איננו ערוכים לליווי שוטף ועל כן לא נוכל להמשיך להשיב.

על פי פניותייך השונות אני שומעת שיש לך לבטים ומכאובים רבים בענייני משפחה. תוכלי למצוא עזרה משמעותית אצל יועצת לעניינים אלו.

כל טוב ובהצלחה,

בעצם, אני כן מרגישה אליו אהבה, אני כן מכבדת אותו ורוצה את החיים שלי לצידו אבל בו זמנית אני מרגישה שנאה עזה כלפיו. אני אבודה, וחוזרת לדכאונות הישנים, לרצון לחתוך, לרצון להתאבד... אני מפחדת מההפלה הזאת, מפחדת מהמציאות שתיהיה אחריה, שבה אני אתמודד כל החיים שלי עם הידיעה שהרגתי אותו, לא נתתי לו הזדמנות. שאולי זה גם הסיכוי האחרון להשאיר את הקשר הזה עם החבר שלי?

הרגשתי צורך חזק לפרוק את זה, ולשאול אותכם איך ממשיכים מכאן?
ישבתי שעות באתרים וקראתי מאמרים על הריון לא רצוי, עניתי על השאלונים ששם, על מה שאני אפסיד וארוויח עם אני אגדל את הילד. יהיו לי הפסדים גדולים, אבל אני חושבת שאני מוכנה להתמודד איתם בשביל לתת לילד הזדמנות. אבל איך אני יכולה לעשות את זה לחבר שלי שאני אוהבת? להרוס לו את החיים, אני יודעת שהוא נגד לגמרי אבל הוא אומר שיתמודד עם כל החלטה שלי, ואם אני אביא את הילד הזה לעולם, הוא יצטרך להיות איתו... למרות שאני לא מחייבת אותו בכלל. אני שבורה, מבולבלת, אבודה, פניתי לעובדת הסוציאלית שלי למרות שזה היה הדבר האחרון שרציתי לעשות, והיא כרגיל התחילה להגיד לי שאני חולה, והכל חרא, ואני צריכה להתאשפז דחוף. וזה כל מה שאי פעם שמעתי ממנה, אפילו כשהרגשתי הכי טוב בעולם. אפילו כשבמשך חצי שנה לא חתכתי, רציתי לחיות, התמודדתי עם החרדה החברתית, היא אמרה שהכל רע. ועכשיו פניתי אליה והיא שוב רוצה שאתאשפז, ואני לא רואה סיבה, אבל מה שהיא אמרה כרגיל הצליח להוריד את כל הביטחון שלי לאפס.
בבקשה, אולי מישהו יודע איך אני ממשיכה את המערכת היחסים הזאת? מה אני צריכה לבחור? איך ייתכן שזאת בחירה של שחור או שחור, אין אמצע?
עזרו לי.... בבקשה....

בבקשה אל תגידו לי שאני רק ילדה קטנה, אל תגידו שהכל יהיה בסדר ועוד יהיו לי ילדים.
רצח זה רצח, ולא משנה מה העמדה של האחרים כלפי הפלות, ככה אני רואה אותן.
ואני מכירה הרבה "ילדים" כמוני שהביאו ילדים, והם הסתדרו, הם אף פעם לא הצטערו.
אם לא הרגשתי שאני אחייב בזה את החבר שלי, ואפיל אותו ביחד איתי, אז לא הייתי שוקלת את זה אפילו, הייתי משאירה אותו. אבל כנראה שלחבר שלי זה לא עד כדי כך חשוב כדי לוותר על הכל, כמוני. והיו לי חלומות גדולים.
אני עייפה ומפוחדת, הלוואי שהוא היה עוזב אותי ונותן לי לגדל את הילד לבד, זה כל כך כואב שאני צריכה לבחור בהפלה בגללו, ובגלל ההורים שלו. והוא, שתמיד חשבתי שהילד הזה יהיה הרבה יותר חשוב לו מאשר לי. הוא טוען שהוא אוהב אותי, ושיום אחד נתחתן ויהיו לנו הרבה ילדים אחרים. איך הוא יכול להגיד משהו כזה? הילדים האחרים לא ימלאו את המקום של הילד הזה. נשבר לי הלב.

כן יש אמצע, פשוט לשים קץ להכל, אבל אני לא מצליחה לאסוף את האומץ הדרוש. זה כל כך מפחיד, וגם ברגע הזה אני מרגישה לבד מתמיד...

שלום לך,

את נמצאת בצומת קריטית, שכל החלטה בה תשפיע באופן מכריע על המשך חייך.

ליבי איתך, עם לבטייך וייסורייך. אני מברכת אותך על הבגרות והאומץ לראות זויות מבט כל כך מרובות, ועל נחישותך להגיע להחלטה הנבונה.

בשלב זה, את חייבת לקבל ייעוץ ותמיכה יותר משמעותיים ממה שאנו בפורום וירטואלי צנוע זה יכולים להציע לך. אינני מכירה אותך ואת נסיבות חייך, וכל מילה שתכוון אותך לכאן או לכאן תהיה בבחינת חוסר אחריות משווע.

לא תארת כל גורם תמיכה והכוונה מסביבתך הקרובה, ובעיקר הורים. אני מקווה שיש לך כתובות אמינות להתייעץ איתן בסביבתך הקרובה.

כדאי לפנות לארגון "דלת פתוחה" שמציע פגישות פנים אל פנים בנושאים שאת מתמודדת איתם, ויוכלו לתת ייעוץ והכוונה לך, ולך ובן זוגך יחד.

אפשר להעזר בדחיפות גם במסגרת ייעוצית פרטית, שתוכל לתת לך מענה מיידי.

בהצלחה לך, את מוזמנת לשתף בהחלטתך ושלומך בהמשך הדרך.

שלום אלונה,

לתופעה שאת מתארת יכולות להיות סיבות שונות ומגוונות.

נסי לזהות מה מקשה עלייך.

האם זו חרדת מבחן, שיוצרת מעין בלק אאוט, האטה, היסוס וכיוב'? במקרה זה כדאי לפנות לפסיכולוג או לסדנא המתמחים בתופעת חרדת מבחן.

האם מדובר בקושי רגשי רחב יותר, כמו (ואני זורקת רעיונות, יש עוד הרבה אפשרויות) פחד מהצלחה, פחד מכשלון, דפוס של הכשלה עצמית, קונפליקט בנושא הישגים ותחרות וכיוב'? במקרה זה יועיל טיפול נפשי מעמיק יותר.

האם מדובר בקשיי ריכוז, קשיי התנסחות, קושי להתארגן עם הזמן וכיוב'? אם זה הכיוון רצוי לפנות לאיבחון פסיכודידקטי ואיבחון של בעיות קשב וריכוז, ובהתאם לרכוש אסטרטגיות ומיומנויות בעזרת הוראה מתקנת, וכן לקבל הקלות במבחנים.

בהצלחה,

שלום רף,

סביר שהנכדה חשה נטישה של אב, כאשר הוריה נפרדו והיא עברה לגור בביתך. אולי היא חוששת שנוכחותך מבשרת שוב על ניתוק מאביה, ועל כן היא מסתייגת ממך. זו תופעה טבעית, נפוצה וחולפת, ככל שהסביבה נשארת תומכת ויציבה.

ההימנעות שלך מלהגיע לבית הנכדה, והמתח בינך לבין ביתך, נקלטים אצל הפעוטה, ועלולים לחזק אצלה את תחושת ה"פיצול" בין שני הבתים, ואת קונפליקט הנאמנויות ביניהם. זהו נטל כבד ומיותר על ילדה כה רכה בשנים.

אני מבינה את החשש וההסתייגות שלך, אבל לטובת הנכדה ויחסייך איתה, עדיף לא לנקוט בחרמות וניתוקים, אלא לאמץ יחס סולידי של "כבדהו וחשדהו".

ביתך חיה את חייה על פי הבנתה, צרכיה ושיקוליה. היא זקוקה לך ככתף תומכת, ולא כזירת מאבק או ריצוי נוספת. הראי גדלות נפש, ביכולתך להניח בצד את עמדותייך האישיות, ולתמוך בה בדרכה, גם היא היא עושה טעות לדעתך. זו רק דעתי כמובן...

בהצלחה

משהו שרציתי לשאול וארצה שתגיבו לי מבלי לקשר את זה להודעה שכתבתי למעלה.
כבר הייתי אצל פסיכיאטר לפני כחצי שנה, העובדת הסוציאלית והפסיכיאטר הכריחו אותי לשתות תרופות וטענו "שהמצב שלי גרוע והוא לא ישתפר מבלי התרופות" הם לחצו עלי עד כדי כך שאפילו כשהרגשתי שהמצב השתפר, הוא הורידו לי את הביטחון לגמרי.
ניסיתי שתי סוגים שונים של תרופות שגרמו לי לתופעות לוואי והרגשה נוראית, ואני בכלל לא תומכת בתרופות, כבר עברתי הרבה בחיים שלי והתגברתי על זה בעצמי, אני לא רוצה להיות או להרגיש תלויה בתרופות שמשחקות לי עם המוח.
מה שכן, היו לי תקופות שצרכתי הרבה אלכוהול, התקופות האלה נגמרו מהר שכן, כמו שאמרתי, אני לא תומכת בדברים האלה.
לפני כמה זמן, ידידה הציעה לי לנסות מריחואנה טבעית, הרי זה צמח טבעי שגדל וקיים, שכבר יש הוכחות על התכונות הרפואיות שלו לגוף ולנפש, מאז ומעולם לא הסכמתי עם החוק במדינתינו שהוא נגד צריכת המריחואנה אבל עד אז לא ניסיתי.
אחרי שניסיתי, התחלתי לצרוך אותה באופן של 2 סיגריות בשבוע, והרגשתי שזה באמת מפיג את המתחים שלי ועוזר לי. אני יכולה להפסיק עם זה מתי שרק ארצה אבל אני לא רואה סיבה שהרי זה לא התרופות הפסיכיאטריות שמפתחות תלות או האלכוהול שפוגע בגוף. אני תומכת בזה ובשיא הכנות מרגישה את זה עוזר לי, אבל החוק הוא שמפחיד אותי, האם כדאי לי לנסות להשיג אישור רפואי? איך אפשר למצוא רופא שיקשיב לי ולא יכתוב בתיק שלי שאני גם מכורה לסמים ומסוכנת לציבור?

תודה לכל מי שקורא ומגיב להודעותיי, דעתכם חשובה לי.

שלום לך,

השבנו מספר פעמים ובהרחבה על שאלות זהות, למשל ב15.9 ו1.10.

אנא קראי את תגובותינו שם.

טיפול בחינם תוכלי לקבל במרפאה לבריאות הנפש באזור מגורייך.

מה הטלפון, הכתובת? תודה

רשמי בגוגל, או בקשי ב-144

מרפאה לבריאות הנפש ערד

או התקשרי למוקד קופת החולים שלך.

בהצלחה

שלום לך,

צר לי לשמוע על הקשיים והמצוקה שבה אתה נמצא. נראה כי אתה נמצא תחת לחצים רבים המקשים על תפקודך היומיומי. לעיתים קרובות, קיים קושי מהותי וממשי להקלט ביחידה חדשה, עיקר כשלצד הזרות והבדידות, ישנה גם תחושה של פחיתות כשמוטלות על החדשים המטלות הלא נעימות.
נראה כי אתה יש בך רגשות מעורבים, ולמד הרצון העז לשרת ביחידה מובחרת, אתה חש תסכול, כעס ואכזבה מהיחס כלפיך ומהתפקידים המוטלים עליך. על אף שזו אמורה להיות תקופה מוגבלת, הרי שהמצוקה יכולה להיות קשה מאוד, וחשוב שלא להזניח את מצבך הנפשי.
חשוב שתמצא אל מי לפנות בבסיס שלך. כצעד לפני פנייה לקב"ן, אתה יכול לפנות לאחד ממפקדיך, ולשתף בתחושות הקשות שלך, לצד הרצון שלך להמשיך לשרת. יש גם להתחשב בגמגום שלך, ולשים לב שאינך משותק ומושתק בסיטואציות לא נעימות.
אם אין שיפור במצבך, ואם את חש שהתסכול והסבל שלך הולכים ומחריפים, נכון לפנות גם לקב"ן, ולא כדאי לראות בכך צעד הרסני לגבי עתידך. לכל אדם ולכל חייל זכות לטפל במצבו הנפשי, ולשתף במצוקות שעוברות עליו, ואין בכך לציין כי הוא פחות כשיר לשרת, כי הוא חלש יותר או פגיע יותר. להיפך, פנייה כזו יכולה לבוא מתוך רצון לברר את רגשותיך ולהבין את מצוקתך על מנת שתוכל להיטיב עם עצמך ולהמשיך לשרת.

בהצלחה

שלום רננה,

טוב שאת מודעת לצורך באבחון וטיפול.

איננו קובעים מפגשים דרך הפורום.

אנא פני לפסיכולוג/פסיכיאטר באופן אישי. תוכלי להתרשם ממטפלים העוסקים בקשיים המדוברים דרך עיון באתרי אינטרנט או קבלת המלצות. ניתן לפנות באופן פרטי או דרך מסגרת ציבורית כמו קופת חולים או מרפאה לבריאת הנפש.

עדיף שהבחור יעשה את הפנייה בכוחות עצמו, על מנת לרתום אותו לתהליך ולערב אותו בבחירה.

כל טוב,

שלום לך 'בכלל לא חשוב',

למה 'לא חשוב'? לי זה נשמע חשוב מאוד!
עצוב לשמוע שכך את מרגישה, חסרת חשיבות, חסרת ערך, מכוערת, לא טובה. קל לראות איך מתוך תחושה כזו את נתפסת כעצבנית וחסרת סבלנות. נראה כי תחושתך שאת 'בכלל לא חשובה' מתחזקת במפגש עם אחרים, ומתוך החרדה ששוב תמצאי עצמך 'לא חשובה', את הופכת חסרת סבלנות, שתקנית, עצבנית. איך לא?
חשוב להבין מהיכן הביקורתיות החריפה הזו? ולנסות לבנות סביבה תומכת יותר, מכילה יותר, נעימה יותר. לעיתים קרובות אנחנו מפנימים את היחס שאותו אנו רגילים לקבל, שבתוכו אנו גדלים. כשיחס זה הוא ביקורתי, פוגעני ומוריד ערך, אנו נוטים לתפוס את עצמנו ככאלו (לא חשובים, מכוערים, מגוכחים...), וכאשר הסביבה שמה לנו מראה של הצלחה, של פרגון ועידוד, נוכל לפתח בתוכנו תחושה של ערך, בטחון והצלחה.
חשוב לבחון את הסביבה שבה את חיה, ומה בתוכה פוגע בך, ומוריד לך את הבטחון, ומה יכול לסייע להעלות אותו - איזה יחס סביבתי יכול לעזור לך?
כמו-כן, חשוב להבין האם לא פועלים כאן גם כוחות פנימיים של הרס, שנאה עצמית, וכדומה מתוך קונפליקטים פנימיים המעוררים בך תחושה חצויה. את רוצה דבר מסוים (להיות אהובה על ידי מישהו, למשל), אך כועסת על עצמך על כך (משום שאת חשה שזה קשר לא ראוי), ועל כן תופסת עצמך כחסרת ערך.
אלו כמובן השערות בלבד, שאלות שחשוב לנסות ולפתוח, אולי עם חבר/ה, קרוב/ת משפחה או כל אדם אחר שמרגיש שאפשר לבטוח בו ולהיחשף.
את יכולה גם לנסות לעקוב אחר הליכי המחשבה שלך ולנסות לראות האם ניתן במקרים מסויימים להחליף מחשבות שליליות במחשבות בעלות אופי חיובי יותר (למשל, במקום לחשוב אולי אעשה טעות וזה יהיה משפיל', כדאי לזכור כי 'כולם עושים טעויות', וש'בריקודים עלעיתים רחוקות שמים ממש לב לטעויות של אחרים' וכדומה).
אם את חשה שמצבך מחמיר ואינך יכולה לקבל עזרה משום מקור אישי שקרוב לליבך, הרי שחשוב שתפני לעזרה מקצועית על מנת למנוע החמרה של התהליך והמשך הימנעות מעשייה חברתית ואחרת שהיא חשובה ביותר עבורך.

בהצלחה

שלום טורינה, שוב.

באמת נשמע שהמצב קשה מאד. חבל שכך הם הדברים. מתאר לעצמי שהיית רוצה להיות במצב אחר, וחבל שאי אפשר פשוט להיעלם, פוף, ולעבור לשם.

דווקא בגלל הקשיים, טוב שלא ויתרת על מסגרות טיפוליות. יכול להיות שבלעדיהן המצב היה גרוע יותר. מחזק את ידייך, ומקווה שהחיים ייטיבו איתך. אם לא מיד עכשיו, אז בתקופה מאוחרת יותר.

בהצלחה,

שלום שירי.

את שואלת את השאלות הגדולות ביותר שישנן בפילוסופיה! אלפי שנים מתעסקים בהן, וטרם נמצאה תשובה אחת סופית ומוחלטת על שאלת הקשר בין הגוף לנפש. אז מי אנחנו שנדע?

מעבר לכך, ברמה קונקרטית יותר, הייתי מציע לך לברר כל נושא של כאב פיזי אצל רופא, כדי לשלול בעיות רפואיות. בהקשר של טיפול נפשי, גם כאן, ניתן אולי למצוא מסגרות שבהן תוכלי להיעזר. כדאי לברר ולשאול את בני המקום שבו את נמצאת על קיומן של מסגרות כאלו.

אבל בלי קשר לרופאים ולמטפלים, נשמע מדברייך שאת בתקופה לא פשוטה - מנותקת מהארץ, לאחר הפסקת טיפול מאולצת, ואולי גם בודדה. מלבד הפתגם שמדבר על נפש בריאה שזקוקה להימצא בגוף בריא, כמובן שגם חברה אנושית חשובה. מקווה שאת דואגת לעצמך גם במובן הזה - יוצרת קשרים ומנסה לקרב אלייך חברים.

בברכה,

זהו שאני בודדה, הכאבים בצד הם באים כשאני חושבת על משהו שלילי ושאני שמחה אין שום כאבים בגוף כמו סוג של אשליה כאילו הגוף משקר.
שאני מרגישה כעס אז יש לי כאבים בגוף אם זה דפיקות לב וכאבים בבטן ופחד חרדה כזו,
מה דעתך אנא ענה לי

תודה שוב
שיר

שלום שוב, שירי.

מתוך הדברים שאת כותבת, נשמע שהמצוקה שלך, הנפשית, משפיעה חזק מאד גם על תחושותייך הגופניות. על כן, על אחת כמה וכמה, כדאי ללמוד להרגיש יותר טוב עם עצמך.

איך עושים את זה? שוב, שאלה קשה. מלבד מסגרת טיפולית מתאימה שהייתי ממליץ לך לנסות ולמצוא, גם הבדידות כשלעצמה יכולה מאד להפריע. נכון, אי אפשר ללכת לסופרמרקט ולקנות חברים. אבל, נסי להיות יצירתית וליצור לעצמך אנשים קרובים. אין ברירה - זה ממש עניין של בריאות גופנית, כמו שאת מרגישה בעצמך.

בכל מקרה, המסגרת של הפורום הזה אינה יכולה לשמש כפתרון לאורך זמן, אלא רק כהכוונה ראשונית.

מאחל לך כל טוב,

תודה על תגובתך

שיר

שלום אני.

אז לפני הכל - כל הכבוד לך! היום התחלת עבודה חדשה, לאחר מאבק שבו לא התפשרת עד שמצאת את מה שרצית.

התחושות שאת מתארת נשמעות לגמרי הגיוניות - לחץ, חשש מהבלתי מוכר, קשיי הסתגלות שכבר מראש את מכינה את עצמך לקראתם. קשה לי להאמין שאפשר לעקוף את התחושות האלו. מהבחינה הזו, כדאי לתת לזמן לעשות את שלו.

מציע לך תרגיל קטן. נסי להסתכל עוד שבועיים על ההודעה שלך מאתמול, ולחשוב: האם גם כשתקראי את הדברים תרגישי אותו הדבר? מתאר לעצמי מראש מה תהיה התשובה שלך. אם באמת הדברים ייכנסו למסלול, אפשר יהיה ללמוד מזה לפעמים הבאות - גם כשנדמה שהכל מתפרק, הזמן מוכיח שלא.

ואיך שלא יהיה, שיהיה בהצלחה,

שלום לך יוחנה,

סביר להניח שדעתך לא תנוח מתשובתי, וזאת משום שאת מבטאת כמיהה שלך להרגיש חום ושום הסבר לא יקהה את התחושה הזו. אבל במובן מסוים דווקא אי-ההיענות היא זו שמדגישה את הכמיהה ומאפשרת להתחקות אחר משמעותה עבורך. לעיתים היענות מהירה מדי עלולה לפספס את המשמעות העמוקה של הבקשה. למשל, במקרה של מטופל שמבקש הנחה, ועבורו לקבל את ההנחה זה לנצח במיקוח ולהוכיח את כוחו. היענות מהירה מדי לא רק תפספס את המשמעות של בקשת ההנחה, אלא עלולה לשחזר, מבלי משים, מבניות של יחסים כוחניים שהמטופל מוצא עצמו בתוכה שוב ושוב ולא מבין מדוע. כך גם בבקשות מסוג זה שאת מבקשת. לעיתים (לא תמיד) דווקא דרך אי ההיענות אפשר ללמוד משהו משמעותי וחשוב ביותר.
אז גם יכולה להיפתח האפשרות ליהנות מחיבוק שהוא לאו דווקא האקט עצמו, אלא חיבוק שהוא במובן מסוים סימבולי, ובמובן אחר מלא במשמעות שהחיבוק הממשי לעיתים רק מסמל ולא ממש מספק.
אך את מעלה סוגיה שהיא גם עניין אתי ולא רק טיפולי. שכן ברגע שנפתח הפתח של 'זה בסדר כי המטופל ביקש/רצה', זה עלול להיות מסוכן. היחסים של מטפל מטופל הם אינטימיים ביותר, ולמטפל יש השפעה גדולה על המטופל במודע ולא במודע (של שניהם). כך שברגע שהגבולות מתחילים להטשטש עשויה להיות סכנה לניצול.
דוגמא יותר קיצונית אבל בגלל זה גם יותר בהירה, היא של גבר או אישה שמחפשים חום ואהבה דרך מיניות. אז הם מקיימים הרבה קשרים מיניים אבל תמיד מרגישים לא מסופקים, תמיד חשים שמה שהם רצו לא היה שם. גם בטיפול הם עשויים בהחלט להעלות משאלה מינית כלפי המטפל/ת שלהם, והיענות (מעבר לבעיה האתית החמורה) תשחזר את מה שקורה להם תמיד. דווקא אי-ההיענות יכולה לאפשר להבין שהם מחפשים חום ואהבה דרך המיניות. אז הם יוכלו לקבל את החום והאהבה שלהם הם זקוקים בדרך אחרת (ולרוב זה גם יאפשר להתחיל ליהנות ממין שהוא גם אינטימי, חם ואוהב).
כך שעל אף שזה עלול להרגיש כמו ריחוק וניכור, הרי שיש לכך סיבות שונות שהן מרכזיות להצלחת הטיפול ולשמירה על המטופל. אך מה שאת מרגישה חשוב ביותר שיעלה בתוך הטיפול ושאפשר יהיה לחקור אותו לעומק.
בנוסף, חשוב לציין שישנם מקרים שמטפלים מחליטים במקרה ספציפי ובפגישה ספציפית לחבק. אך זה צריך להיעשות מתוך רגישות, חשיבה, ועבודה משותפת. העלי את רגשותייך בטיפול שלך ואפשרי לכם לעבור את המשבר הזה ביחסים. התמודדות מוצלחת תחזק את הקשר ואותך, ותיטיב עם הטיפול שלך.

בהצלחה

בשום אופן אינני מתעלמת ממצוקתו של הבן. בשום אופן אינני מפנה לו כתף קרה ברגעים שהוא צריך אותי בשום אופן אינני אמא שהזניחה את בנה, בשום שלב שהוא.

הייתה לי אפשרות לנסוע לחופשה של שבוע לחו"ל ותאמין לי ש"מגיע לנו" לא נסעתי כי ידעתי שמתחילים מבחנים והיו ימים שהוא יצטרך אותי. ידעתי שיהיה לו קשה.

אני מנסה במקביל לטיפול שאחנו מקבלים בהדרכת הורים (והפסיכולוגית לא ראתה את הילד מעולם כי היא חושבת שמספיק שהיא מטפלת בנו) ואני עדיין מנסה למצוא תשובה ממוקדת מאוד לבעייה הספציפית שלו של חרדת מבחנים.

בדיוק חשבתי למה אני או אחרים ואני בעקבותם חושבת שאני מלחיצה ? למה אני לא מגדירה את זה כמנדנדת או אפילו "נורא מנדנדת" למה זה מיד הופך ללחץ ? הרי לחץ לפעמים הוא סובייקטיבי פרשני משהו.

תודה על תשובתך !!

מי האשים אותך? בעיניי את לא "אשמה" המניעים שלך הם לעזור לילד , ולא נראה לי שיעמידו אותך למשפט על זה שאת לא מאושרת, למרות שאם את סובלת יותר מידי זה בטח עובר לילדים ועדין את לא אשמה אף אחד לא מושלם וגם לא צריך להיות .

מה שכן, מנסיוני האישי כאמא די ותיקה, רגשי אשמה מפריעים לראייה נכונה של המציאות כמו איזה מסך ואז גם קשה לעשות את הדברים הנכונים , לראות מה הילדים צריכים ואיך אפשר לעזור להם.

את צודקת בזה שיש גבול ליכולת שלנו להשפיע על הילדים שלנו, יש דברים שאין לנו שליטה עליהם, צריך לקבל את זה.

אני מכירה מההורות שלי את המצבים הקשים האלה, קשה לראות את ילדך סובל וקשה מאוד תחושת חוסר האונים, ועוד המחשבה שזה בגלל דברים שאני עשיתי/גרמתי, בגלל שלי יש קשיים רגשיים אז גם להם... בקיצור זה לא פשוט.

אני מקווה ומאחלת לך שיהיו הרבה ימים ורגעים רגועים וטובים שתוכלי לשאוב מהם את הכוחות לימים ולרגעים הקשים .

הדר

חושבת אחרת :-( זה כאילו שאנחנו צריכים להפסיק להיות אנחנו ברגע שנולדים לנו ילדים. כי אנחנו אחראים לא רק על רווחתם וצורכיהם הבסיסיים. לא רק שאנחנו צריכים לרקוד ריקוד בלתי אפשרי בין הצרכים שלהם לרצונות שלהם אלא שאנחנו גם אחראים בגלל שאנחנו לא מאושרים (כל אחד ונסיבות חייו). האם אני יכולה להיות מאושרת בכח ? האם אני יכולה להיות מאושרת רק כי אמרו לי שזה מזיק לילד שאני לא ?? אם כבר אני צריכה להיות מאושרת כי אני חייבת את זה לעצמי ורק אח"כ לילדי. אני לא יודעת כבר. אני לא מרגישה אשמה, אני חושבת...
אני מרגישה בקונפליקט נצחי. דבר אחד אומר. שלהיות אמא בקונפליקט זה מאוד לא בריא לילד.

תודה על המילים החמות.

שלום מיס טורינה.

את והדר מעלות כאן, בין היתר, נושא שנוגע לקשר שמתקיים בין אחריות לבין אשמה, של כל אחד מאתנו על עצמו ועל הפעולות שהוא עושה בחייו.

נדמה לי שאחריות נוגעת יותר למצבים שבהם אנו בוחרים בכיוון או בפעולה מסוימים, על אף הקשיים שעלולים להיווצר בהמשך הדרך. אם החלטנו להינשא, למשל, קרוב לוודאי שההחלטה שקיבלנו תחייב אתנו בהמשך הדרך לעמוד בחיי הנישואין גם במצבים קשים. כל עוד אנו מחליטים להישאר נשואים לבן/בת הזוג, נהיה אחראים לקשר הנישואין שאנו מקיימים אתו. כך גם עם ילדים, אבל בתוספת של סיבוך - ילדים נשארים תמיד איתנו ואי אפשר להתגרש מהם.

אשמה היא רגש שעולה בתוכנו במצבים שבהם פעלנו באופן שסותר ערכים או עקרונות נורמטיביים שבהם אנו מאמינים. השאלה שנשארת פתוחה בקשר לבן שלך, טורינה, היא האם את חושבת שאת מתנהלת באופן שמצדיק תחושה של אשמה - האם את מתעלמת באופן מוחלט ממצוקתו של הבן שלך? האם את מפנה לו כתף קרה ברגעים שהוא ממש צריך אותך? האם את מרגישה שאת אמא שהזניחה את בנה?

אם התשובות שלך מתקרבות יותר ל"לא", אז אנחנו מדברים על שאלה של אחריות. כאן צריך להמשיך ולברר עד איזה גבול הורה יכול לקחת אחריות על בנו. יש הבדל בין התעלמות מוחלטת מכל מחויבות הורית לבין התמסרות טוטאלית לכל ביטוי של צורך קטן שלו. טוב שאתם נמצאים במסגרת טיפולית, מפני ששם המקום לברר עד היכן מחייבת אותך האחריות. נכון, מסכים אתך שלעתים קרובות מתקיים קונפליקט בין צרכים סותרים - של ההורה ושל הבן - אבל קיים הבדל יסודי: את אחראית על הבן באופן שאינו סימטרי למידת האחריות שלו עלייך.

מעבר לכך, נראה שמלבד הקשיים שאת חווה, הבן שלך נמצא במצוקה קשה, וטוב שאתם נמצאים במסגרת טיפולית, אפילו אם מסגרת זו מציבה לך דרישות. גם כאן - ההימצאות בטיפול היא סוג של אחריות שלקחת על עצמך!

מקווה שהעבודה שאתם משקיעים תוביל אתכם למקומות יותר טובים ולתקופות יותר נינוחות.