פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום מישהי18

חוסר היענות לטיפול תרופתי היא תופעה נפוצה מאד, לא רק בקרב חולי סכיזופרניה (אני מציינת את זה כדי להחליש את הרושם שמדובר בהתנהגות "חולה"). גם אנשים עם מחלות מסכנות חיים (סרטן, סוכרת, מחלות לב) לעיתים קרובות מפסיקים לשתף פעולה עם הטיפול התרופתי מסיבות שונות: תופעות לואי לא נעימות, התנגדות לתווית החולה, פיזור דעת וקושי להתמיד ועוד. הבעייה נפוצה מאד בעולם הרפואה, ונכתבה עליה ספרות ענפה, תוכלי למצוא אותה ברשת.

אצל חולי סכיזופרניה, כמו אצל כל חולה כרוני אחר, יש להבין לעומק את הסיבה לקושי להתמיד בנטילת התרופה. אז זאת יש לעשות באמצעות שיחה פתוחה, אמפתית, לא שיפוטית וכנה.

חשוב להבין למה זה קורה: האם יש תופעות לואי לא נעימות, גופניות או נפשיות? אולי יש קושי או חוסר הסכמה עם האבחנה? פחד מסטיגמה? תחושות של בדידות או חריגות, שלקיחת התרופה לכאורה מנציחה? תחושה של יאוש, המתעוררת דוקא כאשר לוקחים תרופה ואין ממש שיפור, והחיים ממשיכים להיות נאחסים? תקווה שבלי תרופה הכל יהיה בסדר? תחושה שהתרופות "סותמות את הפה" ואף אחד לא רוצה לשמוע מה באמת כואב וקשה?

עצם השיחה, ככל שהיא תהייה יותר פתוחה וקשובה, כבר תסמן את האיזורים של הקושי ואולי רעיונות ראשונים להתמודדות.

אחרי שמבינים מה הקושי, יש לנסות לחשוב יחד על פתרונות, החל מבעיית תופעות הלואי ועד לבעיית הסטיגמה והיאוש. חשוב להדגיש את ההיבטים החיוביים של האיזון הנפשי, ועדיף להוביל את החולה בשיחה, כך שהוא יגיע אליהם בעצמו (כשזה בא כהטפה מבחוץ זה עלול להיתקל בהתנגדות). יש לתת הרבה חיזוקים, עידוד, אהבה והערכה על כל התקדמות, החל מנטילת התרופות, ועד השתלבות תפקודית וחברתית.

חשוב לשוחח עם הרופא/ה המטפל/ת, המהווים דמות משמעותית ומשפיעה בתהליך. חשוב שהחולה יקבל שיחות, כדי שהטיפול התרופתי יהיה חלק מתהליך טיפולי רחב ותומך יותר.

כדאי לקרוא על שיטת "הראיון המוטיבציוני" (מילר ורולניק 2002) שמטרתו להגביר את המוטיבציה של המטופל לשנות את התנהגותו באמצעות אסטרטגיות המכוונות לעזור לו לעשות שינוי בחיים ולשפר את הבריאות. ראיון מוטיבציוני הוא ייעוץ פסיכו-סוציאלי יעיל לטיפול בהתמכרויות/ הרגלים כפיתיים, גמילה מעישון, שינוי תזונה, ירידה במישקל, גמילות שונות מאלכוהול, סמים ועוד. זהו כלי קצר, אפקטיבי וממוקד המעביר את המטופל משלב לשלב במעגל השינוי עד לביצוע השינוי והתמדה בו.

בהצלחה

שלום לך,

אם אתה מצליח לשמור על איכות חיים טובה במשך שנים רבות ללא טיפול תרופתי, ומבלי שיגרם סבל או הפרעה לך או לאחרים, אשריך. לתרופות יש תופעות לואי לא פשוטות, אך הן גם מצילות חיים.

לצערי, לא עפ"י כללי האתר נוכל לפרסם בפורום מיילים או מספרי טלפון. אולי תנסה בפורומים אחרים שמאפשרים זאת.

כל טוב!

אני לא יודעת מה לעשות, אני לא מצליחה להרגיע את עצמי.
לאן עלי לפנות? מה לעשות?
לפעמים תוקפת אותי הרגשה שזה הימים האחרונים שלי,
וכבר זמן רב התחלתי לפחד כל כך שאני אפילו לא יכולה להגיד את המילה מוות בקול.
אני כל כך מפחדת.
מצטערת על ההודעה הארוכה, אני מקווה שתוכלו לעזור לי.

שלום לך,

השבתי לשאלתך זו לפני מספר ימים. לצערי, בנקודה זו לא נוכל לתרום יותר מכך.

אני מאד ממליצה לך להעזר בטיפול נפשי, פרטי או ציבורי. כדאי לך לקבל גם הערכה פסיכיאטרית. יתכן שטיפול תרופתי נוגד חרדה יקל מאד על מצבך.

בהצלחה!

שלום מאיה.

כן, גם אני ראיתי את הכתבה בטלוויזיה, כלומר כיסיתי את עיני תוך כדי, כשהקרינו את הקטעים הקשים יותר.

באמת מזעזע, הרוע והאכזריות שקיימים בעולם. המחשבה הראשונה שעולה לראש היא שחבל שאי אפשר לחיות בעולם אחר, בלי הסבל הרב המצוי בו. מצד שני, האם ישנם חיים ללא סבל בכלל, בעולם שכולו טוב?

ישנם אנשים שמקדישים עצמם לעשיית הטוב, אבל תוך כדי כך הולכים לאיבוד בתוך הרע, רואים רק אותו. נדמה לי שגם כאשר רוצים לעשות טוב, להילחם על עולם ראוי יותר, עדיף לזכור שישנם גם רגעים טובים.

מאחל לך רגעים טובים,

שלום פלונית.

מדברייך עושה רושם שלמרות ההפתעה והפגיעה מההתעקשות של בנך על ניתוק היחסים בינך לבין המחנך שלו, את איכשהו בכל זאת מבינה אותו.

נראה ששניכם מכירים בכך שיש גבולות בלתי נראים בין תחומים שונים שרצוי לא לערבב ביניהם. מבחינתך, הוא ילד בן 16 ולא ייתכן שישתלט על שני מבוגרים. מבחינתו, הוא לא מבין איך את יוצרת קשר עם מישהו בפייסבוק שכיף לך לדבר איתו, כשהמישהו הזה הוא המחנך שלו בבית הספר.

הבעיה היא שכאשר חוצים גבולות, עלולה להתפתח חשדנות ביחס לכל מצב שיכול להזכיר במשהו את מה שכבר קרה. אפשר, על כן, להבין את רגישות היתר שנוצרה אצל בנך. נכון, גם את פגועה, אבל ההבדל בינך לבין בנך הוא שאת ההורה שלו, ועל כן את תמיד נמצאת בתפקיד מולו - של "המבוגר האחראי" שלא ראוי לו להיגרר למלחמות.

דברייך מעידים על היושר שלך, על הרצון לפתור את הבעיה תוך הידברות, ולא באופן כוחני או על ידי הסתרה של עובדות ופרטים. ייתכן שאפשר להידבר עם בנך ביחס לרצונך להיפרד בכמה מילים אחרונות מהמחנך.

מאחל לך בהצלחה, ומציע לזכור שהידברות ישירה ביניכם וגילוי לב אמיתי הם שני המרכיבים החשובים ביותר כדי להימנע מחשדנות וממאבקים מיותרים.

גם לאחר ששוחחתי עם בני, הוא אוסר עלי בכל תוקף לכתוב אפילו מכתב אחרון. ואם אעשה כן, איים על המחנך ועלי שיעזוב את הבי"ס. אני הייתי כותבת בהודעה האישית למחנך, אך היות והספקתי להכיר את המחנך שבקטע הזה אין לו גבולות ואינו מסוגל להתגבר על היצר הרע ומספר לבני כל צעד ושעל שאנו מדברים, ממש חוסר בגרות, אז איך אני אקח את הסיכון לכתוב לו? האם כדאי לכתוב מכתב חריף ותקיף למחנך ובכל זאת לקחת סיכון , עד אז לא אנוח ולא אשקט כי כך לא נפרדים וחותכים באופן פתאומי. הוא צריך לשלוט בשני אנשים מבוגרים. מצד שני אני פוחדת שזה ייודע לו ואז ינתק קשר עם המחנך, יכעס עלי, יאבד את האמון בי ויעזוב את ביה"ס. מה עלי לעשות??? אני בדילמה נוראית. הרבה תודה.

שלום שוב.

אני דווקא מבין את המחנך שמשתף את בנך, מפני שהוא מחוייב לפני הכל לקשר שלו עם התלמידים, וזה קודם לקשר שלו עם הוריהם. בנך נמצא בבית הספר במסגרת שהיא לפני הכל שלו, של חבריו ושל המורים האחרים.

לגבי פרידה פתאומית, אם הם מדברים ביניהם על הדברים, המחנך בוודאי יודע מה שבנך מבקש, ולא יהיה מופתע אם לא תתכתבי איתו יותר.

כמו שאת כותבת בעצמך, מדובר כאן על נושא של אמון, ולא כדאי להפר אותו.

מקווה שיכולתי לעזור במשהו, אבל אם זה לא מספיק, אני מציע לפנות למפגשי ייעוץ במסגרת פרטית או ציבורית.

שלום שוב.
קשה לדעת מה השיקולים המדוייקים של חברי הוועדה, אבל לא נראה לי שחודשיים יותר או פחות הם השיקול העיקרי. עשה מה שיועיל לך ביותר - לטווח הארוך.
שיהיה בהצלחה,

שלום בן,

אני מניחה שהכוונה ב"איבחון פסיכודיאגנוסטי" היא סוללה של מבחנים פסיכולוגיים וראיון קליני.

מטרת המבחנים לקבל תמונה כללית של האישיות שלך, כולל היבטים כמו: כוחות, נטיות, דפוסים, סגנונות ביחסי אנוש, רמת תפקוד בתחומים שונים, קונפליקטים, יחס למציאות ולדמיון, דימוי עצמי, מתח ותקווה, עולם הפנטזיה, יחסים משפחתיים ועוד...

המבחנים לאו דוקא נועדו להתכנס לאבחנה מסויימת, אלא דוקא להרחיב ולהעשיר את שדה הראייה על המטופל, כדי להכיר אותו, את קשייו ואת צרכיו טוב יותר, ולהזין את הטיפול הנפשי בו.

המבחנים לא עומדים בפני עצמם, אלא משתלבים עם הראיון הקליני וההתרשמות הכללית של הבודק.

כן, הם יכולים לתת כיוון אבחנתי אם יש צורך בכך, אך האבחנה לעולם לא תיקבע רק על פיהם. אבחנה תינתן על סמך איסוף של מידע מהתרשמות המטפל, ראיון קליני מעמיק והמבחנים גם יחד.

האבחנה אינה תורה מסיני, וגם היא יכולה להיות נתונה לשינוי או בחינה מחדש.

ככל הידוע לי, למוסד לביטוח לאומי יש מערכת איבחונית משל עצמו, והוא עורך מבחנים באופן עצמאי לצורך הכרה בנכות. יחד עם זאת, הוא עשוי לבקש חוות דעת מן המטפלים במרפאה לבריאות הנפש. חוו"ד זו עשוייה לכלול את תוצאות המבחנים.

בברכה,

שלום בן מן.

קודם כל הערה מקדימה: ישנם ויכוחים רבים בקרב אנשי המקצוע לגבי מידת התוקף והמהימנות של המבחנים הפסיכולוגיים שעברת בבריאות הנפש. לא כולם מסכימים עד כמה ניתן להסיק בעזרתם על האישיות והאופי של אנשים, עד כמה ממצאי האבחון באמת תופסים במציאות. שאלה נוספת נוגעת לעצם הצורך לתייג אנשים לתוך קטגוריות טיפוסיות וכלליות, אבל זה כבר עניין אחר.

מי שמאמין במבחנים הפסיכולוגיים יאמר שהאבחון יכול לעזור למטפל/ת שלך לקבל תמונה כללית בקשר אליך ולאישיותך. למשל: האבחון יכול לרמז על המשאבים והכוחות שעומדים לרשותך כשאתה ניגש להתמודד עם מטלות שונות בחיים; על נקודות החוזק שלך ועל נקודות התורפה מבחינה חברתית, רגשית, אינטלקטואלית, התנהגותית; על מידת הגמישות שבה אתה מגיב במצבים שונים; על האופן שבו אתה תופס את עצמך ואת האחרים (מרגיש בנוח במצבים חברתיים, או מרגיש אי נוחות ביחס לעצמך, נניח).

מבחינה אדמיניסטרטיבית, דרגת נכות נפשית נקבעת על ידי ועדה מטעם הביטוח הלאומי. בוועדה זו יושבים בדרך כלל רופאים ופסיכיאטרים אשר נעזרים באינפורמציה מגוונת - ראיון עם הפונה והתרשמות מההיסטוריה האישית והרפואית שלו, חוות-דעת שונות של הגורמים המטפלים בעבר, ודו"חות שונים כמו הדו"ח הפסיכודיאגנוסטי שעברת. מבחינה זו, הדו"ח מהווה רק חלק מתוך התמונה הכוללת על פיה מחליטים על הדרגה של הנכות.

בקשר לאבחנות הנפשיות: בהקשר של הביטוח הלאומי, האבחנות האלו נגזרות מתוך הפרקטיקה הפסיכיאטרית יותר מאשר זו הפסיכולוגית. כלומר: אבחנות נפשיות נקבעות על ידי בדיקה קפדנית ומפורטת של הסימפטומים הנחוצים כדי לקבוע אבחנה מסויימת, בעזרת לקסיקון רפואי פסיכיאטרי. אם מופיעים לפחות כך וכך סימפטומים מתוך רשימה מפורטת, נקבעת האבחנה.

איך שלא יהיה, העברת המבחנים הפסיכולוגיים כרוכה במאמץ ניכר, הן של הפסיכולוג והן של הנבדק, ויכולה לעורר גל של חששות ושאלות - מה גילו עליך, מה נחשף מבלי שרצית בכך, אבל גם ללמד אותך דברים חדשים על עצמך. עם סיום ההעברה, ולאחר סיכום הממצאים על ידי הפסיכולוג נהוג לערוך פגישת משוב עם הנבדק ולעדכן אותו בעל פה על הממצאים. פגישה זו יכולה מאד לתגמל אותך במידע חשוב ולא הייתי מוותר עליה.

שיהיה בהצלחה,

שלום לך,

לא ברור לי למה את מתכוונת ב'דחק מודע'. מה זאת אומרת מכניסה את עצמך לדחק? איזה דחק? מהו הדחק שאליו את מכניסה את עצמך?
למה את מתכוונת במחשבות שווא?

אם את חושבת על טיפול, את יכולה פשוט לפנות באזור מגורייך למטפלים ולברר את העלות, ולבחון את האפשרות שלך לעמוד בה. כמו כן את יכולה לפנות לטיפול מסובסד דרך קופות חולים או עמותות שונות המציעות טיפולים במחירים מוזלים.
כמו כן ניתן לקבל טיפול ללא עלות במרפאות ציבוריות לבריאות הנפש. על אף העומס שיש במערכת הציבורית הגורם לעיתים לתקופות המתנה, הרי שעובדים במערכת הציבורית מטפלים מסורים אשר מעניקים טיפולים מכל הסוגים.

בהצלחה

שלום רונית,

קשה מאוד להתייחס לתגובה כל כך קצרה. לא ברור למה את מתכוונת בפחד, ועל מה את רוצה להתגבר. האירוע שאת מתארת נשמע מפחיד ביותר, ותחושת פחד לאחריו נשמעת הגיונית.
עם זאת, אם את מרגישה שזה מגביל אותך באופן כלשהו, מעסיק אותך באופן טורדני, ומשפיע על היכולת להנות בחייך, ואת סובלת מהמצב, אז נכון לטפל במצב.
יש לאבחן, מה שלא ניתן לעשות באינטרנט ובטח לא מתגובה כה קצרה, את מצבך - האם את סובלת מהתקפי פאניקה? או מפוסט-טראומה? או משהו אחר, ולהציע טיפול מתאים.
ישנם היום טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים להפרעות חרדה הכרוכים על פי רוב, ובהתאם לטיפול הספציפי, בסוג כלשהו של חשיפה לגורם מעורר החרדה. החשיפה נעשית בשלבים, ויכולה להיעשות גם בדמיון, כמו גם לחזור לאירוע מעורר החרדה ולספר אותו תוך עיבוד מחודש שלו. תוך כדי עובדים על המחשבות האוטומטיות אשר מעוררות את החרדה.

בהצלחה

הי רעות,

אשיב במרוכז לשלוש שאלותייך:

ראשית, אל תדאגי, בטח שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור, גם במקרה של קושי להתנסח. למעשה, עזרה לבטא תחושות לא ברורות, קשיים ומצוקה נפשית בעזרת מילים, היא חלק משמעותי מהעבודה הטיפולית. המטפלת תעזור לך למצוא מילים ומושגים לכאב שאת מרגישה, באמצעות הרבה כלים, כמו: שאלות מכוונות, שאלות פתוחות, דיבוב, בדיקה האם הבינה אותך נכון, הצעות שונות (אולי את מרגישה עלבון? אכזבה?) ועוד.

היא כמובן תביע אמפתיה והבנה לקושי להיפתח, שאולי נובע גם ממבוכה, חשש, ביישנות או מופנמות. זה בסדר, קחי לך את הזמן.

יכול להיות שתוכלו להעזר באמצעים עקיפים, כמו ביטוי באמנות, בתנועה או בכתב (ההתנסחות שלך בכתב מצויינת!). מלכתחילה, אם זה מעניין ומושך אותך, תוכלי לפנות לטיפול באמנות, מוזיקה או תנועה.

כאשר תצליחי לנסח את מה שעל ליבך, ולהרגיש מובנת, זו כבר תהייה חווייה מארגנת ומרגיעה.

כל אזרח במדינה זכאי לקבל טיפול בחינם במרפאות לבריאות הנפש של משרד הבריאות. חלק מהמרפאות מאד עמוסות, ולכן הן מנהיגות רשימת המתנה ו/או הגבלת זמן הטיפול. במרפאות פחות עמוסות הקבלה מיידית. בקופת חולים מכבי הטיפול הוא במרפאות הפרטיות של המטפלים (עפ"י תעריף הקופה), על בסיס מקום פנוי. לצערי, כפי שכתבנו במכתב לגולשים, אין באפשרותנו לתת המלצות.

בהצלחה!

שלום לך,

מצבו של בנך אכן מדאיג, וברור שגורם לך צער ומצוקה רבה. הוא בר-מזל שיש לו סביבה דואגת ותומכת כל כך, ונשמע שאת מאד מסורה בטיפול ובדאגה לו.
מסיפורך עולה כי תקופת המעבר מן היסודי לחטיבה הייתה טראומתית עבור בנך, יכול להיות שעל רקע הגירושין שלכם, ועל כן מסלול התפתחותו נקטע. עם זאת, הכוחות, המיומנויות והיכולות שרכש עד אז, הם שלו, והם איתו גם אם הפסיק היום להשתמש בהם. חשוב מאוד, לנווט בין הרצון שלך לטפל בו ולדאג לו, לבין התאמה של הטיפול בו לבחור בן 22. נראה כי הוא אינו לוקח אחריות על חייו, ומתאפשר לו לא לכלכל את עצמו ולא לקחת את החובות המצופות מבחור בגילו, למרות שנהנה מהזכויות והחופש של גילו.
במצב הזה אין לו יותר מדי מוטיווציה לעשות שינוי, והוא נהנה להאריך את שנות ילדותו, כשהוא מקבל את החופש של מבוגר. סביר להניח שהוא גם לא מרגיש מסוגל ויכול לקחת את האחריות ולעמוד במשימות שעומדות בפניו, ועל כן הוא מוותר ונסוג אל חדרו. שם הוא לא צריך להתמודד עם העולם.
את יכולה בעיקר לעודד ולתמוך בו מחד, ולנסות לעזור לו לשקם את הדימוי העצמי, שכנראה נפגע בשנים שנסוג, והדרדר חברתית ולימודית, ומאידך לא להמשיך לאפשר לו לחיות בבועה שבה המציאות לא מגיעה אליו. הוא צריך לעמוד בחובות של בחור מבוגר - אם זה מבחינה כלכלית, עזרה בבית, וניהול חייו באופן עצמאי.
זהו תהליך שיש לעשות באופן מבוקר, תוך התמודדות עם כל הקשיים האישיים והבינאישיים שיעלו בו. מומלץ מאוד שתפני בעצמך לעזרה מקצועית, ולטיפול פסיכולוגי שילווה אותך בתהליך הלא פשוט הזה. במהלכו את תצטרכי לשנות את יחסך כלפיו, ולצד החום והאהבה שאת רוצה להעניק ללמוד גם להעלות דרישות בסיסיות שילכו ויתגברו, על מנת שיהפוך למבוגר עצמאי, שלוקח אחריות על עצמו (למעשה דרישות כאלו יש בהן הרבה חום ואהבה, גם אם במבט ראשוני זה לא נראה כך).
אחת הנקודות שתוכלי להתמודד איתן בתהליך זה היא סירובו לקבל עזרה.

הרבה בהצלחה

שלום בן.

אתה מספר סיפור עצוב.

אפילו אם לא היו כוונות רעות לאף אדם שפגשת בצבא, הסיפור שלך ממחיש איך עוצמתו של הארגון מסוגלת לדכא ולהחניק את מי שיימצא נתון תחת חסותו, איך ההתנהלות המסורבלת של מוסדות ענקיים מצליחה לייבש כל סימן של רוח שטות וחיים וחיוניות, איך העיוורון הביורוקרטי מרוקן כל טיפה של מוטיבציה אישית.

עושה רושם שכרגע איבדת כל תקווה לקבל עזרה מארגון כזה, שבו אף אחד לא רואה אותך, שאין בו מי שמקשיב ומייעץ. עד כדי כך ההתנכרות שלך גדולה, ואפשר להבין זאת. אתה מרגיש תקוע במקום שבו אין חשיבות ואין משמעות למעשיך. חבל שלא גוייסת ליחידה אחרת, ושתיאלץ לדחות את תוכניותיך לעיסוק בתחום של טכנולוגיה איכותית לתקופה שלאחר הצבא (אוטוטו זה קורה! אם אני מבין נכון, נשארה לך בקושי שנה אחת).

לא ברורה לי הרתיעה שלך מפנייה לקב"ן. האם אתה מפחד שתיפגע מכך מבחינה מעשית - שיישללו ממך זכויות מסוימות בצבא או באזרחות? אפשר לברר שאלות כאלו אצל מש"קית הת"ש. אתה מתאר את המ"פ כאדם שמאמין בך. אולי תוכל להתייעץ גם איתו בנושא זה.

אם הרתיעה שלך קשורה לעניין של סטיגמה, אני חושב שכאן אתה טועה טעות גדולה. אנשים רבים פונים לעזרה מקצועית בתקופות שונות בחייהם - לפני ואחרי הצבא, וגם בתקופת השירות (נדמה לי שבערך חמישית מהאוכלוסיה בארץ פונה לייעוץ מקצועי מתישהו לאורך החיים). בכל מקרה, לא כל פנייה לקב"ן פירושה הדחה מיידית מהצבא.

נראה לי שהמקום הרלוונטי ביותר לברר את מצוקתך הנפשית, האמיתית והמכבידה (אתה לא בכיין!), היא במסגרת טיפולית. לשם כך קיימים קב"נים ואני משוכנע שיימצא שם האדם שאיתו תוכל לברר לעומק את התהליך שעברת מאז שגוייסת.

שיהיה בהצלחה! ואל תשכח - נשארה לך רק שנה אחת.

שלום אריאל.

דבריך המרגשים מעידים על העוול הנגרם לאנשים בגלל תיוגים חיצוניים, דמוגרפיים: מחלה, צבע עור, משקל גוף עודף, למשל. הלוואי וכולנו היינו מסוגלים לבחון את עצמנו בצלילות ובדייקנות, ולהציג את עצמנו באופן כל כך רגיש, בלי שום קשר לאבחנה המסוימת שבה אובחנת.

נראה שהגעת לתקופה שבה אתה מרגיש בשל מספיק כדי להיות מעורב בקשר רומנטי, לאורך זמן. עברת דרך מאז האבחון והאשפוז, ובה בנית את עצמך והתפתחת וכעת אתה מוכן. הלוואי וכל מי שתפגוש תישמע בשלה ומוכנה כמוך להיות בקשר משמעותי, כולל אותה בחורה שבה אתה מעוניין בימים אלו.

מה לעשות, כל אחד מגיע לצומת שבה הוא מסוגל לקבל על עצמו החלטות חשובות בתקופה שונה בחייו. מי שעדיין לא הגיע לשם תמיד ימצא סיבות לפסול את הזולת. לא חסרות סיבות חיצוניות! בקשר לאותה הבחורה - האם יש דרך אחרת מאשר להיות אמיץ ולנסות? ואם לא היא אז עם אחרות? הדחייה תמיד יכולה לקרות, בגלל כל סיבה שהיא.

אבל, בכל זאת, קיימת אותה אבחנה של סכיזופרניה. האם להתעלם מכך לחלוטין על מנת שהבחורה לא תירתע? קשה לי להאמין שאדם ישר וגלוי כמוך יכול להסוות ולהסתיר עובדות כאלו מאחרים לאורך זמן. ואולי טוב שכך, מפני שהדברים שקרו בעברך הם חלק ממך גם בהווה.

מאחל לך שתימצא האשה שתבחר בך בגלל הסיבות הנכונות, גם אם בדרך לשם תיאלץ לספוג לא מעט דחיות. בסופו של דבר אנשים מתחברים זה אל זה לא בגלל נתונים דמוגרפיים שאפשר להציג בטבלאות, אלא בגלל מה שהולך ומתרקם ביניהם.

איני יודע אם התנסית בכך, אבל ייתכן שליווי טיפולי בשיחות יכול לעזור.

בברכה,

שלום לך רואן!

קודם כל, ברכות על העבודה החדשה. אני זוכרת שבעבר התלבטת כאן לאיזה כיוון לפנות, אז עכשיו יש לך כיוון. כל ההתחלות קשות, וכשאין עדיין היכרות וקשרים, אנשים יכולים להראות מאיימים, הסיטואציה מפחידה ועולות תחושות של חוסר שייכות, חרדה וחולשה. רגשות של פחד וקינאה הם מאד טבעיים, תני לעצמך רשות להרגיש אותם. קחי לעצמך את הזמן להתרגל ולהכיר, וכשתרגישי יותר בנוח תראי שגם התפקוד והביטחון עולים. עד אז תשתדלי להזכיר לעצמך את כל מה שיפה וטוב בך, ותשתדלי לזרום עם המצב והאנשים בלי להיכנס לקונפליקטים.

רואן, השבתי לך השנה מספר פעמים. לצערי הפורום לא בנוי לליווי מתמשך על כן לא נוכל להמשיך ללוות אותך.

כדי לשפר את הבטחון שלך מהיסודות, אני מאד מאד ממליצה לך לפנות לטיפול נפשי. במרפאה לבריאות הנפש תוכלי לקבל את הטיפול בחינם!! זו זכותך כאזרחים משלמת מיסים, חבל לא לנצל את הזכות הזו ולהעזר בה!!

אם את מחפשת תמיכה שוטפת באינטנרט, יש מלא פורומים נהדרים שבהם גולשים תומכים אחד בשני כל השבוע.

יש גם את ער"ן לשיחה תומכת חד פעמית.

אני מקווה שאת מבינה שמהות הפורום שלנו לא מתאימה לצרכייך, כדי שחס וחלילה לא תיפגעי גם כאן.

כל טוב ובהצלחה,

שלום ,

בהמשך לתגובתך הקודמת , מי זכאי לטיפול פסיכולוגי בחינם ממרפאה לבריאות הנפש?

שלום שיראל.

את מתארת מצב מבהיל ביותר, אפילו אם הוא גם מוכר, שבו מוסרים לראשונה את הילד הקטן למסגרת חינוכית ולאנשים אחרים שישמרו עליו. כנראה שגם את וגם הילד נקלעתם למצוקה במצב החדש.

מתוך דברייך עולה הקשר החזק שיצרת איתו, כמו גם האהבה, והדאגה המוצדקת לשלומו.

ישנן שאלות שונות שיוכלו לעזור ולהבין איך ניתן להיערך באופן שיקל על שניכם לעבור את השינוי שאתם עוברים: האם הילד נשאר כבר לבד עם בייביסיטר בעבר, או שזו לו הפעם הראשונה? האם ניסית להישאר איתו בגן בימים הראשונים, כל פעם קצת פחות זמן? מה אומרות הגננות? מה את יודעת על הגן המסוים הזה?

בכל מקרה, אני ממליץ להפנות את השאלה שלך לפורום פסיכולוגיה ילדים באתר BEOK, שם יוכלו לעמוד לרשותך מטפלות המתמחות, בין היתר, בדיוק בקשיים מסוג זה.

בברכה,

הוא לא מסכים להתקלח?

מצטער לשאול, אולי הטרידו אותו מינית? הייתי לוקח אותו דחוף לאיבחון ומוציא אותו מהגן

תתחילי באתר "אביליקו", המקסים, המיועד לאנשים בעלי מוגבלויות.

אתר הכרויות לבעלי מוגבלויות נקרא "לאו דוקא".

לצערי, אסור לנו להכניס לכאן קישורים.

בהצלחה