פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום אני.

את מתארת מצב שבו אמנם את פעילה, אבל מתעייפת מהר, כאילו כבויה מבפנים - לא ממש מסורה ומשוקעת בדברים שאת עושה, אלא בעיקר מסמנת אותם, מרפרפת על פניהם בחוסר עניין. כשקשה לך להרגיש שאת מסורה לדברים שבעולם, כשאין תחושה פנימית של מעורבות ושל משמעות, החיים באמת הופכים לעניין טכני, עקר, ריק במידה רבה.

הנושאים הללו - שקשורים כולם במה שנקרא "משמעות החיים" - עולים על פני השטח לפעמים דווקא בצמתים מרכזיות של החיים, בתקופות מעבר: אחרי שירות צבאי, נניח, או לקראת החלטה על סוג מקצוע שיוכל להתאים. יש גם אנשים שנוטים לחוש כך באופן כללי, כסוג של עמדה בסיסית ביחס לעולם.

בכל מקרה, למרות שהעצה הזו יכולה להישמע לך נדושה, נראה לי שדווקא תהליך טיפולי יכול להועיל, כמסגרת שבה ניתן לברר את מה שכרגע נראה כמו אי נוחות כללית וחוסר יכולת למצוא את הכיוון המתאים. הייתי ממליץ לך לחשוב על מסגרת כזו, ציבורית, באמצעות קופות החולים, או באופן פרטי.

שיהיה בהצלחה,

ואף אחד לא רוצה להקשיב לי!!

שלום סופיה,

יש כמובן לשלול בעיה פיזיולוגית כלשהי. אבל מכיוון שאת אומרת שאת מרגישה שמדובר במשהו פסיכולוגי, ומכיוון שפנית לפורום פסיכולוגי אענה לך מן הפרספקטיבה הזו. זאת מבלי להסיר את האחריות לבחון את מצבך גם אצל רופא.
את כותבת מעט, אולי גם בגלל הקושי להתרכז, על מה שאת מרגישה ועל מה שמתחולל בראשך - מחשבות שמפריעות? מחשבות מסוימות? תחושת פיזור? האם זה קורה גם בתחומים אחרים מלימודים? האם זה מקשה עלייך באינטראקציות חברתיות? האם את מרגישה שקשה לך להתרכז בשיחה? והאם חשה מוצפת ברגשות שמסיחים את דעתך? כן הלאה.
על כל פנים, את כותבת שמשהו מפריע לך בראש. יכול להיות שאת מוטרדת מקונפליקט פנימי כלשהו, ממצב רגשי קשה, יכול להיות שיש אירועים נוספים בחייך שקשה לך לשים בצד, או אולי את מוטרדת מהלימודים, מהציונים שתקבלי, אולי קיימת חרדה, וכן הלאה.
חשוב להבין מה טיבה של ה"מערבולת שמסתובבת בלי הפסקה!"? מתי היא מתגברת? מתי היא נחלשת? אילו מחשבות מסתובבות? וכן הלאה.
בעיית השכחה יכולה לנבוע מכך שאת מוטרדת, ואז קשה לעבד, לקלוט ולשמור מידע חדש.
כדאי שתנסי לעצור רגע, לא לחשוב על מה את צריכה, מה את חייבת וכן הלאה, אלא להיות רגועה וקשובה למה שרץ בראש. לא להלחם במחשבות, אלא להיפך לתת להם להגיע באופן חופשי ואז לנסות לעקוב אחר המחשבות, אולי אפילו לרשום אותן, ולראות מה עולה? מה חוזר? האם אלו מחשבות מסודרות? מקוטעות? כך תוכלי ללמוד יותר על מה שקורה בתוכך.
כדאי לשתף אדם נוסף, קרוב, במה שעולה. כך תוכלי לברר מה מטריד אותך ומסיח את דעתך? בתהליך טיפולי תוכלי לעשות זאת עם איש מקצוע שיוכל לעזור לך להבין מה קורה לך, ולהציע עזרה למוטרדות שלך.

בהצלחה

שחף

שלום שירה.

נוגעת ללב דאגתך לאחיך, ופנייתך לקבל עצה. אשתף אותך בכמה כיווני מחשבה שהתעוררו אצלי.

קודם כל, הלוואי על כולנו אופטימיות כזו, ואני מקווה שבמקרה של אחיך היא משפיעה לטובה על סביבתו הקרובה. יש משהו כריזמטי באנשים שטוב להם ושהם שופעים שמחה. אם כבר הגענו לעולם הזה, עדיף לחיות את החיים מתוך עמדה כזו, ובלי קשר לשאלה עד כמה היא "נכונה" או "מציאותית". ישנם מחקרים, אגב, שמראים שתפיסת המציאות של אנשים דכאוניים לגבי עצמם היא נכונה יותר, בהשוואה לאנשים שאינם דכאוניים. אז מה עדיף - להיות מציאותיים יותר ועצובים יותר, או להצליח לדחוק הצידה חוויות ותובנות פחות נעימות לגבי עצמנו ולהיות יותר מאושרים? טוב שיש מנגנון כזה שנקרא הדחקה.

דבר נוסף קשור בנושא הנכות הפיזית. עד כמה הנושא הזה רלוונטי? נדמה לי שישנם הרבה מאד אנשים בריאים מבחינה גופנית, שסובלים מאד מבחינה נפשית. ישנם כאלה שסובלים מלקויות גופניות כאלו ואחרות, אבל הרבה יותר בריאים מבחינה נפשית. נדמה לי שאין סיבה דווקא לקשור בין שני התחומים, במיוחד כאשר מדובר במצב פיזי שנולדים איתו (לא ברור במקרה של אחיך במה מדובר). בכל מקרה, אדם פעיל כמוהו עשוי לדעת איך לפעול נכון אם ירגיש צורך לקבל עזרה. את תהיי עם היד על הדופק, אני מתאר לעצמי, ותוכלי להציע לו לפנות לעזרה, במקרה של משבר פתאומי. גם כאן, משברים עלולים לתקוף כל אחד, ללא קשר דווקא למצב הפיזי.

ומעבר לכך, כדאי לחשוב על המרכיבים השונים שמבססים את העמדה שלך ביחס לאחיך. עד כמה מצבו משפיע עלייך, מציק לך בחיים שלך? האם את חוששת שיהפוך לנטל עלייך בשלב מאוחר יותר? האם הורייך נמצאים בתמונה, לוקחים חלק בטיפול בו ובדאגה לגורלו? איך מתחלק הנטל ביניכם בנושא הזה? השאלות הללו קשורות יותר לאופן שבו את מנהלת את חייך שלך, מול הורייך, מול אחיך, ומול אנשים אחרים שמחוץ למשפחה הקרובה. שאלות אלו, נדמה לי, חשובות מבחינתך לא פחות מאלו ששאלת לגבי מצבו של אחיך. אפשר לנסות לשתף בהן את הקרובים לך, כולל אחיך והורייך.

מאחל כל טוב לכולכם,

שלום רוסה,

את כותבת בקצרה וקצת קשה לקבל מושג על עולמך הנפשי, או להבין את הדינמיקה, ואת הקשיים שבהם את מצויה. אך נראה כי את מתארת מצב רוח דכאוני, שמתבטא בדלדול של אנרגיות, בחשיבה שלילית, פסימיות ומחשבות טורדניות.

קשה להבין מה עומד מאחורי התחושת הללו שלך, ומה מטריד אותך. נדמה לי כי את מתמודדת עם הרבה, בהיותך אמא צעירה מאוד לשניים, ולא ברור עד כמה נשאר לך פנאי עבור עצמך, ואפשרות לעשות מה שאת רוצה ולהיות מי שאת רוצה.

חשוב לנסות לברר את התכנים של המחשבות שלך, ולהבין מה בדיוק מטריד אותך, מה חסר לך? במילים ארחות למה קשורות הפסימיות והמחשבות השליליות שלך? את יכולה לנסות לפתוח את הנושאים האלו עם בעלך, או עם אדם קרוב אחר שיכול להיות קשוב אלייך, למצוקות שלך ולרגשות שלך.

את מתארת את מצבך בחומרה, וכותבת שאת מרגישה שאת משתגעת. לכן, אם אין לך אפשרות לדבר על הרגשתך ולראות האם יש דרך להקל עלייך, או אם את מרגישה כי שום דבר לא עוזר ומצבך רק מחמיר, אז רצוי לפנות לטיפול מקצועי. את יכולה לפנות דרך קופת חולים לפסיכיאטר ולבקש עזרה תרופתית למצבי דיכאון, ובנוסף לטיפול נפשי בשיחות, אם דרך הקופה (טיפול מסובסד באופן חלקי), אם דרך מרפאה ציבורית לבריאות הנפש (מטעם המדינה) ואם באופן פרטי.

בהצלחה

אני גם לומדת מכשור רפואי למשעל עכשיו אני מרגישה בסדר יש שעות שלא טוב לי אין לי כוח ללמוד לילדים קשה לי מבפנים בא לי לבכות אני לא יודעת איך אפשר להסביר את המצב הזה לא טוב לי אני הייתי אצל רופא הוא נתן לי תרופה אני לא לקחתי אותם לא זוכרת איזה תרופה מתחיל באות f מחר אני הולת לרופא

כמו שהסברתי בתגובה אחרת,
למיטב ידיעתי על מסוף המשטרה מופיעה הערה על אדם שאושפז או קיבל טיפול במרפאה ציבורית לבריאות הנפש, לפי מספר תעודת הזהות שהשוטר מזין.

שוטרים, עם כל הכבוד לעבודתם החשובה, הם לרוב אנשים ש... אם להיות פוליטיקלי קורקט - לא היו צריכים יותר מ12 שנות לימוד בעיקר כדי להתקבל לעבודה במשטרה.
בלי קשר ל"חולי נפש", היום האצבע על ההדק של המעצרים קלה מאד, ועל כל שטות אזרח יכול למצוא את עצמו מובל באזיקים לניידת (כל מיני עבירות אמורפיות כמו "העלבת שוטר" או "הפרת הסדר הציבורי" וכו') .
אז כששוטר רואה אדם עם הערה של "חולה נפש" במחשב שלו שמתנהג או מתלבש אפילו טיפה מוזר לטעמו, הוא בקלות יכול "להפנות" אותך לבדיקה פסיכיאטרית כפוי (דרך בית משפט או פסיכי' מחוזי) , ומשם האבסורד הוא שיתייחסו לדעה שלו כאמת מידה אובייקטיבית כי הרי "המשטרה" "הביאה עדויות " למצבו, וזה נחשב כמובן נורא מהימן ... ("המשטרה" זה קצת כמו "בית המשפט קבע" - פתאום אין "שופטים" או "שוטרים", או "בני אדם שעובדים במשטרה שראו/חושבים ש" , אלא רק גופים אנונימיים ש"קובעים" ו"מביאים עדויות")

בקיצור, אם תוייגת כחולה נפש, רצוי שתזהר יחסית במעשיך .

זאת דעתי בכל אופן.

המשטרה כמובן לא רואה פרטים עליך כי יש סודיות רפואית. השוטר לא יודע איזה תרופות ומה האבחנה (וממילא זה בטח לא היה אומר לו יותר מדי, כפי שכבר כתבתי - לרוב השוטרים יש בקושי תעודת בגרות במקרה הטוב )
הוא רק רואה שסומנת על ידי הממסד בשלב כלשהו, ומבחינתו את חולת נפש מסוכנת, גם אם סימנו אותך בגלל הפרעת אישיות דבילית

הי רוני,

הסמכות לאשפז אדם בכפייה נתונה בידי הפסיכיאטר המחוזי. כלומר, גם אם המשטרה יוצרת את המגע הראשוני (בעקבות תלונה של שכן או בן משפחה וכיוב'), ההחלטה עוברת לידי הפסיכיאטר המחוזי.

החוק היבש אומר שעל מנת להוציא צו לאשפוז בכפיה חייבים להתקיים 3 התנאים הבאים:

1. האדם חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות.

2. האדם עלול לסכן את עצמו או זולתו סיכון פיזי מיידי.

3. האדם סירב להיבדק על ידי פסיכיאטר.

בפועל, יש מקרים של אשפוז כפוי שלא עונים על שלושת התנאים ובכ"ז הוצאה הוראה לאשפוז כפוי.

אם את/ה מכיר את עצמך, ויודע/ת שכאשר את/ה מפסיק לקחת תרופות, אתה עלול להגיע למצב המתואר למעלה, אתה מעמיד את עצמך בסיכון לאישפוז כפוי. על עצם הפסקת נטילת התרופות אף אחד לא יכול לדעת, ולא יכול להוציא הוראת אשפוז. תוצאות ההפסקה של נטילת התרופות (ההשפעה של זה על מצבך הנפשי והתנהגותך), הן מה שיקבעו.

אני פסיכולוגית, ואת הדברים הללו מתחום הפסיכיאטריה כתבתי על סמך ידע כללי בתחום. תשובות נוספות תוכל/י לקבל בפורום פסיכיאטריה, או בפנייה למשרד הפסיכיאטר המחוזי, או אצל הרופא/ה המטפל/ת שלך.

תרגיש טוב,

את אמרת למשטרה שהוא אנס אותך באיומי אקדח והם לא עשו כלום ?

בכל מקרה ,
מאד כדאי שתלכי שוב למשטרה ותתלונני עם כל הפרטים שסיפרת פה...
או שתתקשרי קודם לקו של נפגעות תקיפה מינית והם ילוו אותך .נדמה לי שהטלפון הוא 1201

שלום נטשה,

הסיפור שלך מזעזע. את עברת אונס, על פי כל הגדרה נפשית ומשפטית. בטח שזה באשמתו ובאחריותו מאלף ועד תו, אל תקחי שום אשמה על עצמך. אסור היה לו לפתות קטינה בת 15, אסור היה לו לדרוש יחסי מין כדי להעניק לה טובה כביכול, אסור בשום בפנים ואופן היה לו להמשיך באקט המיני כאשר את מבקשת שיעצור, ובודאי לא בכוח ובאיומי אקדח.

את מתמודדת עם התוצאות של טראומה מינית, שמשפיעה על הזהות שלך, על הביטחון העצמי שלך, ועל יחסייך כלפי גברים ומיניות. זה מאד מאד קשה, אבל בהחלט ניתן לטיפול ולשיקום.

אני ממליצה לך מאד לפנות למרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית, שם הן ינחו אותך לגבי הטיפול בטראומה הנפשית שלך, ולגבי הגשת תלונה במשטרה. אם יש לך מישהי קרובה שאפשר לשתף, מה טוב (רצוי את אמא, או חברה טובה אם קשה לספר לאמא). חשוב לעצור את הבנאדם הזה, שממש פיתח שיטה מסודרת ואכזרית לתקיפה מינית.

בהצלחה ורק טוב,

שלום נטלי,

לצערי על סמך המעט שכתבת לא אוכל להעריך, ובודאי לא לאבחן, את מצבך הנפשי.

יחד עם זאת, השורות הקצרות מצליחות להעביר סבל עצום, מחשבות שלא מרפות על היותך מסוכנת ופוגענית, ושיבושים גדולים שנגרמים בעקבות כך למערכות יחסים חברתיות וזוגיות שלך.

אלו מחשבות ותחושות ששולטות בך, ולא את בהן, ונראה שאת מתקשה להחלץ מהן בכוחות עצמך. אני מאמינה שאת אדם טוב וראוי, שסובל מאשמה מופרזת ומחשבות רעות מיותרות לגבי עצמו.

אנא אל תישארי עם מצוקתך לבד. את זקוקה לעזרה מקצועית בהקדם. כחיילת, מגיע לך ייעוץ אצל קב"נ/ית, וכן אפשר לקבל אישור לטיפול בקהילה (בריאות הנפש, קופ"ח) או לטיפול פרטי.

בהצלחה!

שלום רן,

אתה מתאר תחושות ומחשבות טורדניות שבהן כאשר אתה חש לא קרוב ולא בטוח באחר, אתה נוטה לחשוב על מניעים נסתרים, מניפולציות, ותחושה שבאופן כלשהו מסדרים אותך. אז אתה מצוי בקונפליקט האם להיענות לבקשות ולא לעורר כעס כלפיך, אבל להרגיש שאתה פראייר, או לדחות את הבקשות אבל אז להתעמת בצורה כלשהי.
אני מתאר את התחושות שאתה מבטא, מבלי לשפוט מה מתרחש בפועל, כי על כך אין לי ידע, וגם נראה לי שזה פחות רלוונטי לתיאור החוויה שלך.
נדמה לי כי דבר דומה קרה לך עם המטפל, שגם איתו חשת חוסר בטחון במניעיו, וחשת שאולי הוא שם מסיכות (אולי צבוע?).
נראה כי החוויה הזו שלך שהאחר לא נגיש לך, לא ברור לך, ושאולי הוא בעל מניעים נסתרים, או אחרים מהגלויים, מלווה אותך ומעוררת בך קושי להיות בקשר ולנהל מערכות יחסים.
מערכות יחסים דורשות בסופו של דבר אמון, וכאשר קשה לבסס אמון קשה לבסס מערכת יחסים, בעבודה, בטיפול ובחיים האישיים.
נדמה לי כי זה משמעותי מאוד לתת מקום לחוויה שלך את הזולת כלא ברור וכלא נגיש, ולבחון מתי אתה כן חש בטחון? מתי לא? מה היה בעברך?
מבחינה זו חבל שלא עלה בידיכם בטיפול לבחון את מה שהרגשת כלפי המטפל, שנראה כי גם שם השתחזרה התחושה שלך של חוסר אמון באחר. נראה כי אתה רגיש לסימנים שמעוררים חוסר אמון, והשאלה איך ניתן להתמודד עם זה? האם אפשר לאט לאט להצליח להביא את זה לידי ביטוי ובירור בתוך היחסים, ולא להשאיר את זה רק אצלך. כך אפשר יהיה לברר יותר - מה שייך לך? מה שייך לאחר? יחסים לרוב מורכבים מערבוב של השניים.
אני מציע לך לנסות ולחשוב על הנושאים האלו, ואולי לשתף אדם קרוב שאיתו אתה כן חש אמון. כמו-כן לבדוק איך אתה יכול לבדוק את התחשוות שלך בפועל, ולא רק להשאר איתן לבד. נראה כי חלק מהסיבה שזה לא מרפה נובעת מכך שאתה נשאר עם הדברים לבד ולא מברר אותם יותר. כדאי לחשוב איך אתה יכול לברר בסיטואציות כאלו את התחושות שלך כלפי האחר?

בהצלחה

שלום קספר.

מבין כל השיקולים שאת מציגה, נראה לי שהצורך במקום לנוח בו מהעולם, הוא החשוב ביותר. ממליץ לך להקשיב לצורך הזה. ייתכן שאשפוז באמת יאפשר לך למצוא מסגרת שבה תרגישי יותר מוגנת, הרחק מהלחצים המלחיצים שבחוץ.

בכל מקרה, גם אם את פונה לאשפוז, תעברי לפני כן ראיון שבו תוכלי לברר אם זו היא המסגרת המתאימה לך. גם אם תחליטי להתאשפז, יהיה באפשרותך לצאת מהמקום, במקרה שתחליטי על כך (רק אשפוז כפוי אינו מאפשר שחרור מיידי, ובמקרה שלך לא מדובר על מצב כזה).

שיהיה בהצלחה,

באמת העולם הזה עצוב , קשה , גם לנוח במקום כזה .
אני נצמאת בקבוצה טיפולית של עזרה הדדית , ועולה לפעמים נושא הבדידות שבאה אחרי האישפוז , או כאשר המצב הרע . אם ממחלה, משבר וכו.....
הסביבה מתקשה להבין ולקבל , והרבה מהקבוצה (וכמו כן גם אני,) איבדו מחברהם הטובים סטיגמות הן כמו הצרות שיוצאות מתיבת פנדורה .
איך ? איך ליפני שנתיים ההיתי מרוויחה בכבוד ארבעת אלפים שקל , ועכשיטו אני חיה בעוני מקיצבת נכות .
עצוב , אבל זהו המצב .
חברים אמיתים נמדדים בעת צרה .

אמנם אשפוז כפוי הוא כמו מעצר מנהלי, אבל גם אשפוז מרצון במחלקה סגורה הוא בעייתי מאד, מכיון שלפי החוק, מי שמתאשפז מרצון יכול להשתחרר בתוך 48 שעות בתנאי שמנהל המחלקה אישר זאת. אך בפועל, מרגע שהתאשפזת אתה נתון לחסדיהם של מנהלי מחלקת הכליאה הפסיכיאטרית. ואני בכוונה בוחר את המילה "כליאה" כי לפחות רבע מהמאושפזים שם נמצאים בניגוד לרצונם ותוך פגיעה אנושה בכבוד האדם שלהם. יש חוק שמסדיר את העניין הזה ושמו "החוק לטיפול בחולי נפש 91'" והוא פוגעני וגורם לעוולות מהסוג שקרו לי ולרבים וטובים.

אני הייתי מאושפז במחלקה כזאת שנחשבת "טובה" בענף, ועברתי שם מסכת איומה של השפלות שכללה הפשטה בכח מהבגדים והלבשה במדי אסירים, איומים בקשירות, כליאה, פיקוח מחריד, רישום של כל תנועה, התנשאות ותחושה שאין עם מי לדבר, אלימות של אחים בריונים, ורק בעקבות התערבות של עורך דין שאיים לפנות למשטרה שוחררתי. בכנות ההרגשה שלי קרובה מאד לחוויה של אונס

אגב,
היום אני בדרך להיות עובד סוציאלי עם המלצות, וכבר מזמן לא מאובחן כ"סכיזופרן" (אם בכלל יש דבר כזה מחלות נפש -כנראה שזאת פיקציה פוליטית) ונטול תרופות: ממש לא הסיינטולוג ההזוי או נפגע מערכת ממורמר כפי שאולי אנשי המקצוע בפורום מדמים לעצמם. תאמיני לי שמה שתארתי פה זה לא החוויה יוצאת הדופן שלי אלא הנורמה וסיפור שחוזר על עצמו שוב ושוב.

יש המון מסגרות פתוחות טובות, וממש ממש ממש לא מומלץ להכנס למתקנים המיושנים והנעולים של הממסד בשביל להרגיש יותר טוב, מה גם שאין שום הוכחה שבאמת נרפאים שם. (אנשים מודים שהם "קיבלו תובנה למחלה" כי זאת הדרך היחידה לצאת מאשפוז כפוי, זה לא אומר שהם מרגישים באמת טוב יותר. בדר"כ הם בטראומת אונס)

אשפוז בביח פסיכיאטרי קצת דומה במטאפורה לפיצוץ גרעיני.

הטראומה שתארתי היא רק הפיצוץ הראשוני,

אבל רוב הנזק קורה בהמשך בכמה דרכים: קודם כל, יש המון רישומים סמויים וגלויים עליך. את נכנסת אוטומטית למאגרי חולי-הנפש של משרד הבריאות, של משרד התחבורה, של המשטרה (כל שוטר תנועה שיעצור אותך בעתיד, בהנחה שלא תאבדי את הרישיון בעקבות האשפוז , יראה על הצג סימון של "ח.נ." , שזה ראשי תיבות של... ) , ועוד כל מיני רשימות שחורות לא רישמיות שלפי השמועות מודלפות בין חברות הייטק וגופים שונים במשק.
בנוסף, כנראה שתהיי מנועה מלעבוד בכל המגזר הציבורי. כולל בתי ספר (עכשיו יש בדיקות חדשות בשנים האחרונות לראות שלמורים יש "בריאות תקינה", וכולם יודעים שלא מעניין אותם אם לעובד ההוראה יש אולקוס...) , לא תוכלי לעבוד בשום מקצוע אחראי, החל מאחות, או פיזיותרפסטית, וכלה במורה לנהיגה או נהגת מונית ! אפילו טכנאית שיניים נחשב כמקצוע רפואי שמצריך כשירות נפשית שאשפוז פסיכיאטרי פוגם בה.
מעבר לזה, יש שמועות, ותמיד משהו ידלוף, ולא תאמיני כמה מהר כולם מסביבך ידעו וילחששו. לא תביני כמה זה עוצמתי עד שיום אחד זה יכה בך, שאנשים מסביב יודעים שאושפזת. אנשים חושבים שסטיגמה זאת סתם מילה ריקה, אבל למי שחי את זה ממש לא - והרבה מזה אגב באדיבות הפסיכולוגים והפסיכיאטרים שמחזקים אותה. אני יכול להמשיך לתת עוד דוגמאות (יש לי עוד כמה) אבל נראה לי שהרעיון ברור. אשפוז פסיכי' זה רעיון רע מאד, ולא משנה איזה סיפורים ימכרו לך על כמה שהיום המצב שונה מפעם כמה הטיפולים מתקדמים ו"שיש שיקולים לכאן ולכאן". תאמיני לי, אני הייתי שם. וגם בצד השני של המתרס - המטפל ... אני יודע על מה אני מדבר. אם הברירה היא להתאשפז אז לכי לטיפול פרטי ופתוח, ורק לשם.
(וגם לי צפויות בעיות קשות להירשם בפנקס העו"סים, אם תהית)

תיוג של חולת נפש שאושפזה גם ימנע ממך הגירה למדינות רבות בעולם,
ימנע ממך לאמץ ילד, אם תרצי (או חלילה תצטרכי... לא לכולם זה בא בקלות ביולוגית),
יפגע בך קשות בהליכי גירושין (יש מה שנקרא מבחן מסוגלות הורית שעושה פקידת סעד- כחולת נפש מאובחנת, סיכוייך קלושים להשאיר את הילדים אצלך),
ואם כבר מדברים על ילדים וחתונות - יהיה לך הרבה יותר קשה למצוא שידוך עם הכתם הזה של הפסיכיאטריה על המצח. אות קין מודרני... שזה אולי הדבר הכי קשה.
מה עוד?
אנקדוטות קטנות נוספות ... בקופת החולים כל רופא, בלי קשר להתמחות שלו , יראה שאושפזת, ותתפלאי לראות שגם אורתופד לרוב ידבר איתך כמו אל ילדה מפגרת אחרי שהוא יציץ בתיק הרפואי. אם פעם תסתבכי בהליך משפטי או פלילי העדות שלך תחשב כפחותת ערך (כי את הרי חולת נפש ולא ברור מה כושר השיפוט שלך ואם לא הזית את עמדתך), אם למשל תרצי, אולי תצליחי להיות עורכת דין (מקצוע חופשי יחסית לא חסום), אבל להתקדם למשל למשרת שופט - ממש לא.... את הרי חולת נפש. רישיון טיס, בחלומות, על רישיון לנשק אין מה לדבר (דופק בעיקר בנים שיכלו למצוא חלטורה באבטחה בקלות), משכנתא - בעיה. רוב חברות הביטוח לא מוכנות לבטח ריסק ומחלות לחולי נפש, אז יש בעיה רצינית לקבל משכנתא מהבנק. כל המכלול הזה יוצר מצב שכושר ההשתכרות שלך יפגע באופן חריף, וגם החופש שלך. וזה ימשך גם שנים אחרי האשפוז... מקווה שהשתכנעת שבתי חולים פסיכיאטרים הם לא המקום לפתור בהם בעיות, אלא רק ליצור בעיות חדשות - מהגיהנום. שוב, חוזר פה כמקודם על המלצתי החמה לטיפול תומך - רק לא שם.

שממליץ על מעשים בעלי השלכות נרחבות מבלי ליידע את הפונה על תוצאותיהם האפשריות, מתוך הנחה שאנשים מודעים לכל הנ"ל.

אם אתה ממליץ על נקיטת פעולה - מן הראוי שתפרט את הסיכונים הכרוכים בכך, בצד ההסבר על היתרונות.... פרגן לאנשים שישכילו לעשות את הבחירות הנכונות כשמירב המידע באמתחתם.
תודה ולילה טוב.

ודאי אתה יודע היטב, שהראיון שדיברת עליו לא מעניק ביטחון מלא שאשפוז יתבצע רק במידת הצורך.
אתה מודע מן הסתם לקלות האצבע על ההדק של אשפוזים והמנהג הרווח של פסיכיאטרים לדחוף תרופות ולעשות היפר-דיאגנוזה לכל מה שזז.
אתה גם יודע שיש אינטרסים לא ענייניים בחלק מהמחלקות שקשורים בצורך למלא מיטות בכדי להצדיק תקנים או לתגמול ממשרד הבריאות.
לפיכך קצת מפתיע שאתה מנפנף ב"ריאיון" שעושים באינטייק כאילו שהוא ערובה נגד אשפוזי שווא, שקורים (לפחות אם נסתמך על הביקות השיפוטית בנדון, ואחוזי הריפוי המדהימים שקורים בסמוך לעירעור למחוזי - אחרי ועדת ערר שניה באשפוזים כפויים) חדשות לבקרים . גם מציק לי שאתה מתעלם מכך שהמון פעמים כשאנשים מתאשפזים "מרצון" זה קורה בסיטואציות דומות , כשבמהלך ה"ריאיון" הפסיכיאטר רומז ברמז עבה ואפילו אומר בפירוש, שאם לא תתאשפז מרצון - נאשפז בכפיה.

נכון להיום : אני לא איש מקצוע, ולא עובד סוציאלי , אלא כותב על דעת עצמי את דעתי האישית, כמי שמעורה בנושא ומכיר מבפנים.
אין לי אחריות לשום דבר שאת או מישהו אחר תעשו בעקבות מה שכתבתי, ובכל מקרה אני ממליץ להעזר בטיפול כלשהו .

רק היה חשוב לי להבהיר שלא תהיינה אי הבנות .

שלום מושקה עין.

נכון, הגבת לדברים שכתבתי לך, ואני מתנצל שלא יכולתי לענות לך לפני כן. עצוב לשמוע שהסבל שלך נמשך זמן כל כך רב.

לצערי, אין בידיי פתרונות, מעבר למה שכבר כתבתי. בעולם אידיאלי ניתן היה לספק לך עורך דין צמוד, או כל עזרה אחרת, אבל אנחנו חיים במציאות הפיזית הימיומית, שבה האירועים שמתרחשים אינם תמיד נתונים לשליטתנו. מצד שני, מדברייך עולה הרושם שאת אדם רב תושייה, שמנסה למצוא פתרונות יצירתיים למצוקה שאליה נקלעת. על כן, ייתכן שבבוא העת תוכלי למצוא פתרון גם לנושא הכאוב הזה.

בברכת כל טוב,

שלום לך,

שחף ענה בהרחבה לשאלתך זו בתאריך 7.12.

רצוי לפנות לנוירולוג או פסיכיאטר להמשך ברור המצב.

כל טוב,

שלום מריה.

את מתארת התלבטות אמיתית שמקשה עלייך להחליט - האם להסתפק ברגעים הנפלאים שיש לכם ביחד ולקבל את חוסר היציבות של בן זוגך, אולי גם את הפסיביות, כעובדת חיים נתונה? האם תוכלי להצליח לשנות אותו, מתוך מטרה שהקשר ביניכם יתקיים יותר בהתאם לצרכייך? האם כדאי לוותר כבר עכשיו, אם במילא אין סיכוי שמשהו אצלו ישתנה?

השאלות הללו מצריכות בירור יסודי ביניכם, והרעיון ללכת לטיפול הוא רעיון מצוין, אבל למה לא לנסות שניכם ביחד? במקרה כזה תהיה לכם מסגרת מובנית וקבועה שבה תוכלו לדבר האחד עם השני על הדברים הללו. הייתי מאד ממליץ לנסות.

שיהיה בהצלחה,

תודה על תגובה. למה לא לפנות לטיפול זוגי? בעבר הינו, כמה חודשים ותהליך גרם לבן זוגי להיכנס במשבר רצני.ובסופו של דבר הוא עסה דברים מאוד רעים( "לקח" כסף בלי רשות מילדי...)עמדנו להפרד-אני יוזמתי.בסוף נישארנו כמוון האו עסה הכל כדי אני וילדי ניסלח לו.(שינוי היתנהותי) יש לו בעיה שקשורה לאבא שלו- אבא מזמן כבר לא בחיים, אבל הוא עדיין סוגר חשבון איתו-לא לעסות דברים שאבא היה מצפה שיעסה. אבא של בן זוגי היה יש עסקים מוצלח מאוד,וגם ציפה שבן זוגי יהיה יורש של אמפריה שלו אך בן זוגי התרחק מזה. לדעתי בן זוגי צריך להפסיק להילחם עם תחנות רוח,להיתפתח,להיתבגר אולי.זאו סיבה שדחפתי אותו ללחת לטיפול.אלי בהמשך נגיע יחד, אם לא ניפרד עד אז.חשוב לציין שגם לי יש כמה בעיות שאני מאוד רוצה להתפטר מהם - חרדות ופחד נטישה אני בטיפול כבר כשנה וחצי ויש שיפור אנק.האם נכון שכל אחד ינסה "לינקות" את הנישמתו ולאחר מי כן לינסות ליחבר.או שתהליך "ניקוי" יכול להפריד? תודה.

שלום שוב.

נשמע מדברייך שאת אכן נעזרת במסגרת טיפולית, וטוב שכך. טוב שיש לך מקום לברר את השאלות שאת מפנה כאן, ולעצמך, בנושא הקשר עם בן זוגך. אכן, נשמע שזה קשר מורכב, שמעלה אצלך את הספק האם יש להמשיך אותו, והאם את ממשיכה אותו בעיקר בגלל שיש לך חרדת נטישה.

הייתי ממליץ לך להמשיך ולהיעזר במסגרת הטיפולית שבה את נמצאת. בקשר לבן זוגך, כמובן היה רצוי שגם הוא יהיה בטיפול. הבעיה היא שמידת ההשפעה שיש לנו על החלטות של אחרים ועל שינויים של אחרים היא מוגבלת. אי אפשר לעשות שינוי בשביל מישהו אחר, וגם את הנושא הזה (ואולי את הקושי שלך לקבל עובדת חיים זו) הייתי מברר בטיפול שבו את נמצאת.

שיהיה בהצלחה,

תשמרו טהרת המשפחה- ז"א, אי- קיום יחסים כשאת במחזור ואחרי זה לספור שבע ימים ורק אז לקיים יחסים... תנסו.... זה מועיל... מפרה את הזוגיות... מחזיר את התשוקה... ונותן לשניכם זמן של " ספייס"' כל אחד לעצמו....

שלום עמיר,

בשרות הציבורי, כלומר: מרפאות לבריאות הנפש, קופות חולים, עיריות, לשכות רווחה, עמותות שונות ועוד, מוצע טיפול פסיכולוגי בחינם או מסובסד. במוסדות אלו עובדים פסיכולוגים קליניים ופסיכותרפיסטים בשכר נמוך. אין כמעט פסיכולוגים שעובדים רק בפרקטיקה פרטית, ללא עבודה בקהילה (בדומה לרופאים, המחלקים את זמנם בין שירות ציבורי לבין פרקטיקה פרטית).

באשר לתעריף הפרטי, כדאי לזכור שמבנה השכר במגזר הפרטי מאד שונה מאשר במגזר השכירים. התעריף אינו כולל זכויות סוציאליות כגון: ימי מחלה, חופשה, פנסיה, החזר הוצאות, קרנות השתלמות, ביטוח, אובדן תעסוקה (עצמאים אינם זכאים לדמי אבטלה) וכיוב'. לכל אלו מפריש העצמאי בעצמו. לעומת זאת, כן נכללות בו הוצאות העומדות על קרוב ל80 אחוז מן השכר: מע"ם (16 אחוז), ביטוח לאומי (16 אחוז) מס הכנסה (נשכני), ביטוח בריאות, הוצאות שכירת משרד וחשבונות שונים, ועלויות גדולות של התמקצעות והשתלמות. כמו כן, השכר אמור איכשהו ברבות השנים לכסות את העלויות של ההכשרה המקצועית: שני תארים אקדמיים וארבע שנות התמחות בשכר סמלי. בשורה התחתונה, הפסיכולוג הפרטי לא מרוויח הרבה כמו שזה מרגיש למי שרושם לו את הצ'ק. המדינה נהנת מפלח ניכר של שכר זה, ובודאי שהוא נמצא הרבה מאחורי מקצועות חופשיים אחרים המפעילים פרקטיקה פרטית (רופאים, עורכי דין וכיוב').

ועם זאת, כל המטפלים שאני מכירה, מעניקים הנחות משמעותיות ואף טיפולי חינם ("פרו בונו") עבור לקוחות שכיסם דחוק, וכאלו שמסיבה רצינית מתקשים לפנות לשירות הציבורי.

מקווה שעניתי לך באופן ענייני. אני מניחה שאתה "טעון" מסיבותיך האישיות. זה באמת מוזר לשלם עבור יחס חם ואמפתיה (כן, אני יודעת למה זה דומה..), במיוחד כשנוצרת חווייה של תלות, ומובן שיתעורר כעס ותסכול. אני מקווה שיש לך מקום לשטוח ולעבד את ההיבט הרגשי הכואב של שאלתך.

כל טוב,

האמת היא פשוטה מאד.
מס ההכנסה, ביטוחי חובה וכדומה חלים על כל האזרחים במידה שווה ביחס ישר לגובה ההכנסה שלהם. גם מי שמרוויח חצי או רבע משכר פסיכולוג כפוף לאותם מיסים.

400 שח לשעה זהו תעריף חזירי אותו לוקח מי שמחזיק בקהל שבוי מחוסר ברירה אחרת.
הרצון של אגודות הפסיכולוגים למסד את המקצוע בחוק והקמפיין המנוהל נגד מטפלים שאינם פסיכולוגים או עוסים קלינים, נובע אך ורק מרצון לשלוט באופן מונופוליסטי על נתח שוק זה, וליצור גילדה שחלקה תגבה גם 800 שח לשעה וגם 1200. עכשיו זה אולי נשמע לך מגוחך - אבל תזכרי מה שאני אומר לך פה, באם תסריט שכזה חס וחלילה יתממש..
מיותר לציין שאין כל הוכחה מדעית לכך שטיפול פסיכולוגי מועיל יותר מטיפולים אחרים, או אפילו שהוא מועיל כלל.

כנל רופאים שלוקחים תעריפים דרקוניים - גם הם אינם מוסריים באותה המידה.
בשני המקרים, מדובר בניצול מצוקה אקוטית של אנשים - לעיתים במצבים של חיים ומוות, (גופני ונפשי), לשם עשיית רווח קל וציני על חשבונם.

עם כל הכבוד לשני התארים המרשימים במדעי החברה (גם אני בוגר פקולטה למדעי החברה באונ', ויודע בדיוק עד כמה קשים הלימודים... ודי לחכימא ברמיזא) , יש לא מעט בעלי דוקטורט במקצועות מאתגרים לא פחות, שמרוויחים פחות, ועם יותר שנות ניסיון.

בקיצור, גובה השכר הפנטסטי בשוק הפרטי של המגזר שלכם - הזוי ומקומם, כמעט כמו ההערה המרגיזה שלך ("מקווה שיש לך איפה לעבד את הכעס שלך" - כאילו שהבעיה היא אצלו ולא אצל הפסיכולוגים והרופאים שלך שמתעשרים על גבם של אחרים).

או שעכשיו גם אני מאובחן כמקרה פסיכיאטרי ?

המילה "שלך" בסוגריים השתרבבה בטעות. התכוונתי לכתוב "הקולגות שלך" ומחקתי רק מילה אחת, כי זה עניין עקרוני ולא אישי.

אני מתנצל אם פגעתי בתגובה בחלק מהניסוחים.


מה שעצבן אותי זה בעיקר התוספת שלך בסוף שכללה את ההערה המתנשאת (והילדותית) "שאת מקווה יש לו איפה לעבד את זה".

מפסקת הסיום.
גם אם נשים בצד את שרשרת הנימוקים הדי עלובים שנתת, ונתייחס רק אליה.

את מניחה שם, שהבחור שכתב לך מטופל ופיתח תלות, ואת יוצאת מתוך הנחה שהוא "טעון מסיבותיו האישיות" ... לא ברור למה בכלל טרחת "לענות לו עניינית" אם זה המצב לדעתך.

גם הערות כמו "אני יודעת למה זה דומה" (בטח לא התכוונת להשוואה הקלישאתית לזנות שמופיעה תמיד בסרטים ובספרים...) לא מראות על יכולת הכלה מרשימה של ביקורת בכל מה שקשור לנושא הכספי השנוי במחלוקת.

בכלל חייבים לומר שזו תופעה נפוצה אצל פסיכולוגים : כשמותחים ביקורת על המחירים המופקעים הנהוגים אצלם הם מתחילים לנוע בחוסר נחת, לגמגם, לספר חצאי בדיחות תפלות, ולתרץ במגוון תירוצים שלא צריך יותר מכמה שורות כדי להפריך... פעם, למשל, שמעתי פסיכולוג מסביר שהתשלום הגבוה נועד לעזור למטופל להעריך את הטיפול שהוא מקבל (כאילו שמטופל שמשלם פי 5 מגובה שכר המינימום - כ100 שח, יעריך פחות את הטיפול מזה שמשלם פי 20 ממנו - כ400 שח...) או הסברים קצת מתמיהים כמו שלך על הוצאות התקורה וזריקת האשמה על שיטת המיסוי בארץ (כאילו שבעל חנות מכולת לא חשוף לכל זה באותה מידה - ובמקרה שלו הוא גם מוכר סחורה שנקנית תמורת כסף) ,וכן הלאה.
זה שאתה עובד פרו בונו עבור מטופל אחד לא עושה אותך קדוש כשאתה עושק 9 אחרים... הטיעון הרובין הודי נובע לדעתי מתוך הבנה מוסרית לקויה ומעוותת, כאילו מעשה טוב מבטל את קיומו והשפעותיו של מעשה רע.

דרך אגב, אמרת רופאים ועורכי דין באותה נשימה, שזאת גם שטות מוחלטת. בעוד רוב הרופאים (כן, גם המתמחים לפי נתוני הלמס) מרוויחים סכומי עתק, רוב עורכי הדין מרוויחים מעט מאד פר שעה, למעט קבוצה מצומצמת של פרקליטי צמרת, ובוודאי שלא מגיעים ל400 שח לשעה...

שלום
אני מדברת בתור מישהי שנעזרה הרבה בפסיכולוגים, ואם זאת
לא רואה שום סיבה שאנשים שעובדים הרבה ( הרבה יותר קשה ) וגם כאלו שלמדו תואר ראשון ושני מרוויחים ארבעים/חמישים ש"ח לשעה, ופסיכולוגים מרוויחים ארבע מאות ש"ח וזו עבודה פיזית לא קשה, לשבת שעה, גם עם נפשית היא דורשת תעצומות נפש. כאילו - למה ועל מה? הרי קליניקות לוקחים עם שותפים ואז זה עולה כמה? מאתיים ש"ח לחודש לשותף? והמיסים באמת הם כמו על כל שאר הסקטורים בארץ, וגם הפרשות לפנסיה וכו' שמורדות מהמשכורת של שכירים וגם עצמאיים לא מגיעות לסכומים כאלה. פשוט אין שום תירוץ לקחת סכומים כאלה, וזה נובע מהרבה שכנוע עצמי שזה מוצדק. זה קפיטליזם חזירי. אין מה לעשות. זו החברה שלנו כרגע, וגם אתם חלק ממנה. אתם יכולים להשליך את זה חזרה על כל המטופלים ועל המקומות הרגשיים שלהם, אבל בואו נודע על האמת, רוב המטפלים כן עובדים רק בסקטור הפרטי ברגע שהם יכולים, ולהרבה שנים, ורובם ככולם לא גרים בדרום ת"א ולא באוהלים.
אז די לצביעות. אתם עשירים. וכן, חלק מזה על גבינו.

לילה טוב. לא התאפקתי... והחלטתי להגיב: לעמיר - מאד כואב לי, שגם אם אתה כעוס, וסבור שנעשה לך עוול, - השימוש בקביעה כמו: "רודפי-בצע" מעליבה, פוגעת ומשמיטה את ההתייחסות של הגולש (כמוני) ברצינות לקובלנה שלך. ובכל זאת קיבלת מענה רציני. (אני למשל הייתי מסתפקת במשפט אחד קצר, וכל הכבוד על הפירוט בתגובה). ...ואם עדיין אתה כאן עמיר, ולא ברחת משורותי הקודמות, אז רציתי לומר לך, שבעצם, כמו כל שירות רפואי כמעט, יש אפשרות לגשת לטיפול ציבורי בעלות נמוכה או לבחור בטיפול פרטי שעלותו גבוהה יותר. הרי אתה יכול גם לקבל טיפול בבעיות לב, עיכול וכו' בעלות נמוכה בקופ"ח בשירות הציבורי, או לשלם מעל אלף ש"ח לכל התייעצות פרטית. נכון, שהטיפול אצל פסיכולוג הוא מתמשך וגורר בחובו עלות מצטברת, אך כפי שכתבתי - קיים השירות הציבורי המסופסד, (ויש כמובן סיבות לבחירה דווקא במטפל פרטי או ציבורי). אני למשל, לא יכולה (מסיבות אובייקטיביות וגם סיבות רגשיות) לגשת לטיפול ציבורי, ואני נעזרת בפסיכולוג קליני פרטי. מעולם לא גבה סכום מאד גבוה (בסקלה המקובלת בקרב פסיכולוגים) אלא את הסף הנמוך יותר ממה שמקובל. לפני כשנה, חליתי בסרטן שד, ונכנסתי למעגל לא קל של התמודדות חדשה. הליווי שלו לאורך כל הדרך הייתה מאד נחוצה לי, ולא יכולתי לוותר על כך. מאידך, למרות שלא ביקשתי, וגם לא "קיטרתי על הקושי הכלכלי," (נשענת רק על ימי מחלה ולא עובדת שנה) הוא עמד על כך, (ממש כך. התעקש) שאשלם רק 100 ש"ח לפגישה. וכך כבר שנה. אני משערת, שהוא לא מרוויח ממני כלום.. הקליניקה והמיסים (מתעקש על מתן קבלות.......)מחסלים את כל הסכום. ובכל זאת, לא רק אני מרוויחה. גם הוא מרוויח את התחושה הנפלאה, של התנדבות. של מתן ללא תמורה כמעט. הוא מרוויח את החיוך שלי, שאני מצליחה לשרוד: עם שנה של כמוטרפיה, הקרנות, מעבר של כמה דירות השנה, וללא משפחה או ילדים. ...אז נכון. ההוצאות, ההכשרה הארוכה, המאמץ, וכו'- מקשים על מתן טיפול פרטי בעלות נמוכה, אך בכל זאת, מצאתי אדם עם לב חם, רצון לסייע, ונכונות לוותר על השתכרות יותר הולמת. אי אפשר לעשות זאת עם כולם. אבל יש גם מטפלים שלא עושים זאת בכלל. ויש אחד כזה כמו א. בברכה, ובחיוך, סיגל.

..."תעריך חזירי"...?.. "טענותייך די עלובות"?.... חבל לי, שמעבר להבעת דעתך ירדת לצורה כזו של תגובה. אני חשה רצון לשאול אותך: מדוע אתה כל כך כועס על הסכומים שגובים פסיכולוגים? הרי זו בחירה חופשית לבחור פסיכולוג ולקבל או לא לקבל את העלות שהוא מציע? מדוע אינך יוצא תגר על כירורג שגובה 20,000 ש"ח לניתוח בן שעה? או למלון שמעניק לך אירוח ושירות של אלף ומאתיים ש"ח ללילה אחד?... טוב. הייתי רוצה לדעת, שיכולה אני לפנות לכל פסיכולוג ולא להיחסם בגלל התשלום המצטבר.אבל אינני יודעת לחשב את הוצאותיו, מאמציו, יכולותיו, ופשוט אני שוקלת. אם אני יכולה או לא לשלם את הסכום. (כפי שכתבתי - בחרתי מלכתחילה במישהו מצויין מקצועית, שגם לא גבה סכום גבוה). מותר לכעוס. אך למה בעצם אתה כועס עליהם דווקא? (זו לא שאלה פסיכולוגית שלי... אלא שאלה מתוך סקרנות שלי) סיגל

1. לו טרחת לקרוא את התגובות שלי עד הסוף, היית רואה שכתבתי במפורש שגם רופאים הגובים תעריפים גבוהים מלקוחות שחייהם תלויים בהם, אינם מוסריים באותה מידה. 400 שח לשעה זהו תעריף חזירי, פשוטו כמשמעו. נקודה.
במקרה של בית מלון 5 כוכבים, מדובר במותרות שיש לו תחליף (צימר, אכסניה, להשאר בבית..), ולא במוסד מציל חיים. לכן ההשוואה למלונאות איננה רלוונטית

2. כפי שהסברתי כבר, ואחזור שוב למענך :
הבעיה עם תעריפי הפסיכולוגים היא שהם נובעים מקיומו של קרטל אגרסיבי, ולא מאפשרים תחרות הוגנת בתחום. הקליקה מונעת בשיטתיות את הגדלת מספר הלומדים במגמות הקליניות, בכדי שיוכלו לגבות סכומים כיד הדימיון הטובה עליהם.

4. השירות הציבורי קרס מזמן.
האם ידוע לך כמה זמן לוקח לקבל טיפול פסיכולוגי בתחנות הציבוריות לבריאות הנפש? (רמז: לפחות שנה)
האם ידוע לך כמה עולה טיפול דרך קופת החולים (כ150 -200 שח) - ולא פחות חשוב מזה, בכמה עולה גובה ביטוח הבריאות של כלל האזרחים עקב הסיבסוד של הקופות ? (רמז: סכום דומה). התוצאה היא שלרוב, הדרך היחידה לקבל טיפול פסיכולוגי נאות ומהיר עוברת דרך צ'קים שמנים למטפל.

5. כפי שכתבה לך שני, הסיפור הספציפי שלך נוגע ללב, אבל בראיה כוללת של מה שקורה במגזר הקליני בארץ, מחוות כאלו של "פרו בונו" הן בבחינת עלה תאנה ולא יותר.

הסיפור שלך נורא יפה, אבל הוא גם נורא אישי. המקרים האלה הרבה פעמים מזכירים לי את החברות הגדולות שעושות הרבה עוול חברתי אבל מתהדרות בעשייה החברתית שלהן בזה שהן שולחות את העובדים שלהן פעם בשנה להתנדב איפשהו.קשה בתחום הזה לעשות את ההפרדה בין הפרטי לכללי אבל צריך.

עמיר שלום. שמתי לב, ששאלת אותה שאלה בפורום פסיכיאטריה אך שאלתך הייתה על ההשתכרות של פסיכולוגים. ליל מנוחה.

ראשית, סיגל יקרה תודה על תגובתך, והעיקר החלמה מהירה ושלמה! בשעות כל כך קשות, טוב לגלות שיש נכונות, אהבה ותמיכה סביבך.

טענותיכם אינן נופלות על אזניים ערלות.

אני שומעת את הדברים ובהחלט לוקחת אותם לתשומת ליבי ולחשבון הנפש האישי והמקצועי. הייתי מעורבת הקיץ במחאה החברתית, אני מחזיקה בתפיסות חברתיות, ומתוך כך בהחלט אשתדל לקדם את הרעיון של טיפול במחיר שווה לכל נפש הן בפרקטיקה הפרטית והן במסגרות הציבוריות.

באופן אישי, לא זכור לי מקרה של מטופל בקליניקה הפרטית שביקש הנחה או התאמת התעריף ליכולותיו ולא קיבל, באופן שאיפשר לקיים את הטיפול וכן לקיים אותי. ככל הידוע לי כך נוהגים כל חברי, וכל הקולגות שאני מכירה. בחרנו במקצוע מתוך אהבת הזולת ורצון לעזור, לצד כמובן שיקולי עניין, יוקרה ופרנסה. עושק, תאוות בצע וניצול אינם רגשות המוכרים לי בעשייה המקצועית. אם מישהו מכם נתקל בחוויה של קרטל אטום, אנא דעו שיש גם אחרים, וכן שכבה עצומה של מטפלים מעולים שעוד לא התבססו עד כדי נוקשות כפי שתארתם.

אני מטפלת גם בעמותת "עמך", שהיא אחת מני מספר עמותות שלא למטרת רווח המציעות לציבור הרחב טיפול נפשי במחיר מסובסד. "עמך" התחילה את דרכה כעמותה למען ניצולי שואה, אך כיום פתחה את שעריה לכלל הציבור. יש לה סניפים בכל הארץ. תעריף הטיפול הוא 200 ש"ח למפגש, עם אפשרות להנחה קלה. מידיעה, מדובר במחיר ריצפה, המכסה בקושי את העלויות. העמותה מתקיימת מתרומות, אין לה כוונת רווח, ובכל זאת היא אינה מסוגלת להוריד את המחיר מבלי לקרוס. (אנא, הגולש שמתקיף באופן קבוע את "עמך" נא לשמור על איפוק, הודעות משמיצות יימחקו).

למי שכתבה שעלות שכירת קליניקה היא 200 ש"ח לחודש, אשמח לשמוע מה המקור שלך ואיפה אפשר להשיג קליניקה כזו.. באמצעות חקירה מהירה של מודעות פירסום קליניקה, תגלי שעלות שכירת קליניקה בת"א עומדת על 800 ש"ח ליום ו600 ש"ח לחצי יום (שכר חודשי).

אני מציעה, וכך גם עושה בעצמי, להפנות את משאבי הלחימה גם בעבור שיפור השירות הציבורי (שביתת פסיכולוגים בת שנה למען שיפור השירות הציבורי במרפאות לבריאות הנפש לא הניבה כלום), וכן בעד הכרה והגברת כושר ההשתכרות של מקצועות פחות "מפרנסים": תרבות ואמנויות, מדעי הרוח, מדעי הטבע והחברה, תעשייה וחקלאות, סיעוד, חינוך, מכונאות וכו'. אנו משוועים לחברה בריאה ויוצרת, שמאפשרת קיום בכבוד ורווחה (כולל אפשרות זמינה להנות מטיפול נפשי).

אני מקווה שנתתי מעט מענה. אודה לכם אם בטובכם נעצור את הדיון כאן, מכיון שאני מרגישה לא בנוח להיות בחזית מול שמות אנונימיים. מי שמעוניין להזדהות בשמו מוזמן לפנות אלי במייל הפרטי או לכתוב כאן.

שבת שלום,

הקונספט של הפורום שאת מנהלת (כמו פורומים רבים דומים) הוא דיון חופשי ואנונימי במסגרת תרבותית, שלמיטב שיפוטי גבולותיה לא נחצו חרף הביקורת הנוקבת (ואולי הלא כל כך נעימה - כי יש בה לפחות גרעין של אמת) שהושמעה.

אינני מטופל שלך בעבר או בהווה, ואינני יודע כמה את גובה לשעה, אבל ממה שאני יודע התעריפים שהוזכרו כאן הם נורמה בענף כולו, והתפרסמו בתקשורת פעמים רבות.
לכן הבקשה שלך להזדהות בשם מלא על גבי הפורום או "עצירת הדיון בשלב זה" מעלה סימני שאלה ומעט מתמיהה. לשם מה נחוצים לך שמות גולשים בדיון תאורטי על גובה השכר במקצועות הטיפוליים בישראל?

עניינית,
כפי שכבר כתבתנו, הגולשת שני ואני מקודם, 'פרו בונו' מקומי כזה או אחר, שלך או של כל מטפל אחר (הסיפורים האישיים היפים שלך ושל סיגל לא רלוונטיים, כי העניין עקרוני) - הוא טיפול קוסמטי ולא טיפול שורש בבעיה שהיא בעיה חינוכית-וחברתית שנוגעת לערכים הקפיטליסטים של החברה ה'מצליחנית' שמקדשת את צבירת הממון והאגואיזם כדרך חיים.

התרומות וההנחות למיניהן אינן מצדיקות סטנדרטים נפוצים של תעריפון מחירים פרוע, ולכן קצת מצחיק היה לראות את מאהל הפסיכולוגים מתמחים ואת שביתת הרופאים המתמחים (רק היה חסר שם מאהל רופאי השיניים, והפגנת רואי החשבון, ליד). בעיני זו היתה צביעות לשמה - אלו ואלו מרוויחים המון כסף לאורך הקריירה ורובם חיים בעשירונים העליונים בסופו של דבר.

לגבי ההתפלפלות על מחירי הקליניקות: ממה שאני יודע שכ"ד לדירת 2-3 חדרים שאפשר להשתמש בה כקליניקה בתל אביב, הוא ממש לא 24 אלף שח לחודש (800 ליום כפול 30) ...
אולי שני עיגלה קצת כלפי מטה, אבל את נתת פה נתון הזוי לחלוטין. אני הייתי מהמר שאפשר לשכור עם שותפים ב500-700 שח, מה שעדיין משאיר שולי רווח יפים למטפל שעובד רוב היום שם ורבע שעה במסגרת ציבורית, כמו רובכם.

במקום לשלם 24 אלף שח לחודש על חדרון... :)

הרבה מטפלים עובדים באחד החדרים בביתם...

נראה לי שאני באמת אפרוש מהדיון,
בעיקר כי הוא גוזל המון זמן יקר, ונראה לי שהעמדות של הצדדים די ברורות,
ועכשיו אנחנו חוזרים על עצמינו.

את מוזמנת להגיב למה שכתבתי, אבל כנראה לא אשיב למה שתאמרי - לא מתוך זילזול אלא כי אני גם בעד שנסיים פה.

שבת שלום והמון בריאות.
אלעד

שלום לך,

לצערי אני לא מכירה אותך מספיק טוב כדי להמליץ לך מה לעשות.

אני שומעת שאת נרגשת לקראת השירות, את אופטימית ויש לך מוטיבציה. אני מחזיקה לך אצבעות שתצליחי בכל מעשייך בצבא, ושיהיה לך שירות משמעותי ומהנה, שירחיק אותך עוד כמה צעדים מהתקופה הדכאונית.

תוכלי להתייעץ עם קב"נית בצבא, ולקבל ממנה הכוונה. אני מבינה את הרצון לשמור על סודיות, אך מצד שני ליווי של קב"נית יסייע להתאים לך את התפקיד ההולם לך ביותר. זה לשיקולך כמובן.

בהצלחה!!!

אמנם לא הייתי בקדצ בצבא, אבל יצא לי לראות בשירות כמה תאונות דרכים קשות שכללו משאיות כבדות.

יקירתי,
אם את דיכאונית ולא מרוכזת - תעשי טובה לעצמך ולאנושות - ואל תעלי על הכביש עד שתסדרי את הראש.... בטח ובטח שלא על מפלצת של 12 טון.
יש מספיק תפקידים נחמדים ומעניינים בצבא עבור בנות שלא כוללים סיכון של נהגי פרייבט והולכי רגל שרק רוצים לחזור הביתה בשלום

... אלעד, קודם - חשתי עצבות, כשראיתי כמה כועס אתה על עלות הפסיכולוגים ומשתמש בביטויים שלא עשו לי טוב. עכשיו- אני מחייכת. אתה ממש חמוד. למה מחייכת? כי נדמה לי, שכדאי מחר לקום בשש.. לפתוח את החלון.... ולראות את זריחת השמש... להאזין לצפצוף של ציפור על הגדר.... להכין כוס קפה ולומר: בוקר- טוב. יום חדש הגיע... בוא נראה אילו דברים חיוביים מזמן לנו יום שישי הקרוב... ....האמן לי אלעד. בעוד כשישים שנה (או פחות...) - לא אני, לא אתה, ואפילו חלק גדול מהשכנים שלך - לא נהייה פה בחיים. אז קח לך אולי (אני רק מציעה..) טבליה של שוקולד... וחייך. כי היום אנו עדיין כאן.. וכדאי לנצל זאת. לא? ב הצלחה! סיגל

תודה על ההמלצות לחשיבה אופטימית.

אני חושב שצריך למצוא את האיזון בין טבלית השוקולד והשמיים הכחולים והיפים שבחוץ, לבין עירנות ותגובה לעוולות חברתיות.

כשאנחנו רואים עוולות מקרה כמו זה של עושק מטופלים כשיטה, אנחנו לא יכולים לטמון את הראש בחול ולהתעלם.

בזמן שאנחנו שותים קפה ומסתכלים על הציפור המצייצת, יש מישהו שמרוויח 400 שקל על שעה בקליניקה, בזמן שמישהו נאלץ לנקות רחובות במשך 3 ימי עבודה בשביל לממן את חייו הטובים של הראשון. ככה החברה שלנו נראית - והפנים מכוערות מאד במראה.

האם אנחנו לא נהיה שותפים לעוול באדישות אם נתעלם מזה ונפטור את זה כ"אלעד אתה ממש חמוד" ? (לא שאכפת לי יותר מדי מכבודי האנונימי ברשת, אבל הרמת העיקרון...)

והאם אנחנו לא עושים נזק לילדינו ונכדנו שיחיו פה בעוד 60 שנה, במחדלנו , כשאנחנו אומרים "אחרי המבול"?

האמת היא שנהיגה בשבילי נשמעת כיפית וזה, יכול להיות שזה אולי אפילו
יגרום לי לשכוח מהדיכאון (אין לי מושג עד כמה)...
כשאני מסתכלת על זה, פיזית אני בסדר גמור, הרי אין לי כל מחלה
שתגרום לי להתעלף מול ההגה וזה.
אני גם לא שתיינית או מסוממת.

וכשהייתי קטנה יותר מאד רציתי שיהיה לי משהו לנהוג בו:)
בימים אלו פשוט החלטתי להפנות יותר את הגב לזה בגלל
שלמשפחה שלי אין כזה הרבה כסף, הרי גם ככה משקיעים לי הרבה כסף בלימודים.
אז די ויתרתי על ללמוד לנהוג, למרות שראיתי שכמה ילדים שאני מכירה כבר לומדים לנהוג.

אבל תכלס, נראה לי אני באמת אתיעץ עם הקבנית ואראה איזה עוד תפקידים יש בשבילי, לדעתי נהיגה זה נחמד אבל אני רוצה לדעת שאני לא מסוכנת, ומעמידה את עצמי בסכנה..

תתייעצי הרבה, ואל תעלימי מידע ככל שזה נוגע לאחריות כבדה על חיי אדם.

דרך אגב,
לא הייתי נהג בצבא אבל יצא לי לפגוש המון נהגי משאיות צבאיים ולדבר איתם.
זה תפקיד מאד קשה ושוחק ולא מהנה, והחומר האנושי הוא לא הקצפת של צהל (בלי לפגוע, יש חבר'ה יותר טובים במקומות אחרים)...
אם את רוצה לשמוע את דעתי אז כדאי לך לוותר על המקצוע הזה ולמצוא משהו קצת יותר מעניין וסימפטי.

הי שירן,

את מתארך ניצנים של בניית משפחה מורחבת. אמנם אינכם נשואים, אך הדינמיקה בין בנות הזוג של האחים היא כמו בין "גיסות".

משפחה מורחבת כוללת אוסף של אנשים שגדלו בסביבות שונות, בעלות מנטליות, ערכים, שפה וסגנונות שונים, אשר בכל זאת מנסים לייצר אחדות משותפת. מנהגיו והתנהלותו הטבעיים של האחד עלולים להראות כחריגות איומות בעיני האחר, אבל בכל זאת משפחה לא בוחרים, וצריך ללמוד לחיות (היטב) עם הקיים. הדבר דורש הרבה רצון טוב, מאמץ, ויתור, טקט ונימוסין, הקרבה והליכה לקראת האחר. בתמורה מקבלים תחושת שייכות, ערבות הדדית ו"גב" שהולך איתך ברגעי השיא והשפל.

עלייך לנהוג כעת בתבונה, בדיפלומטיה ובאיפוק. כבדי את בחירתו של האח של חברך, ונסי לראות את חצי הכוס המלאה באותה בחורה, הרי בכולנו יש גם רע וגם טוב. את יכולה לפנות אליה בנחת, ולהציע לשוחח ישירות, במקום לפנות לאמא של החברים. שאלי אם משהו מפריע לה, והביעי רצון ליחסים טובים. אם יש אפשרות שתמשיכו שתיכן לעתיד משפחתי משותף, לא כדאי להרעיל את היסודות.

כמובן שאין להשמיץ את בת הזוג בפני החבר שלה. את כן יכולה להתעניין האם הוא מאושר ומרגיש מסופק ביחסים. אולי שאלותייך יגרמו לו להרהר, אך בכך תצטרכי להסתפק.

כל טוב,