פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום שירי,

את צודקת, הגיבוי, העידוד והאמונה של ההורים הם כמו אוויר לנשימה, ואנחנו זקוקים להם כדי להאמין בעצמנו ולהתפתח בחיים, בעיקר בגיל הילדות אך גם לאורך כל החיים.

גם כאשר הורנו אינם לידנו, או כבר אינם איתנו, קולם מהדהד בנו מבפנים, וממשיך להשפיע, לטוב ולרע.

לא ציינת בת כמה את, כך שהעצה שלי כללית בלבד ולא מותאמת לגיל ולשלב שבו את נמצאת.

כעיקרון המשימה העומדת בפנייך היא לפתח ניפרדות פסיכולוגית מהורייך ובעיקר מאביך. ניפרדות משמעה לגבש דימוי עצמי אוטונומי ולדעת מי את, מה את רוצה ומה דרכך בחיים, בלי תלות בדעתם ורצונם של אחרים, והיכולת להתמודד באומץ עם מסרים מחלישים. לניפרדות הפסיכולוגית מאד תורמת גם אי תלות כלכלית ואי תלות פיזית (למשל ע"י מגורים בניפרד).

אגב, ריבים וחיכוכים עם ההורה ה"בעייתי" מעידים לפעמים על תלות ולא על ניפרדות. כדאי להחליש את ה"ווליום" של הקול של אבא, ולהגביר את הווליות של הקול שלך, ולנסות להימנע ממריבות כואבות. לא תצליחי לשנות אותו או את דעותיו. נקווה שבמהלך השנים הבאות תוכיחי לו שהוא טעה לגבייך (אם כי הוא כנראה ימשיך לראות את הפן השלילי, כי כך הוא בנוי).

קשה לעבור תהליך זה בלי חיזוק ותמיכה אנושית כלשהי. אם יש לך חברות שמאמינות בך ומחזקות אותך- מה טוב! גם טיפול פסיכולוגי יוכל לחדד עבורך מה מטרותייך בחיים, מה את מחפשת בקשר זוגי והאם את באמת רוצה ומסוגלת לחיות בחו"ל. יש כמובן טיפול חינם או מסובסד בקהילה.

בהצלחה!

שלום מיכאל.

נשמע מוכר, אבל קשה לי להיזכר. נסה לברר באינטרנט ושתף אותנו, כאשר תמצא את שמו של האדם.

בהצלחה,

תודה דניאל, אני אחרי יומיים של חיפוש וזו הסיבה שכתבתי כאן בפורום.
אני מקווה שימצא כאן בכל זאת מישהו שיודע...

נסה לחפש על דימוי עצמי - אידיאלי, ריאלי, נורמטיבי.

התכוונת לזה .{|


"בתאוריית חמש התכונות הגדולות נוספים לממד המופנמות - מוחצנות וליציבות הנפשית עוד שלושה ממדי אישיות אחרים - נעימות, פתיחות מחשבתית ואחריות. ניתן לקשר את רוב רובן של התכונות המיוחסות לבני אדם עם חמש "התכונות הגדולות".
בחקר הרקע הביולוגי לאישיות המופנמת והמוחצנות נמצא שיש קשר בין הפעילות הדופמינרגית, הקשורה למרכזי התגמול וההנאה במוח לבין המיקום בממד המופנמות - מוחצנות. אלו הזקוקים לגירוי נמרץ יותר על מנת לעורר את מרכזי התגמול צפויים להיות בעלי אופי מוחצן יותר. על עובדה זו הצביע כבר הנס אייזנק: מופנמים מגיבים בעוררות גבוהה יותר לגירוי, ולפיכך מתקשים להתמודד עם גירוי רב מדי. העוררות הרלוונטית לציר המופנמות - מוחצנות היא עוררות חיובית של התרגשות ושמחה. עוררות לרגש שלילי קשורה יותר לנוירוטיות.
יש ראיות לכך שהמופנמים רגישים יותר ללחץ והמערכת החיסונית שלהם פגיעה יותר."

שלום אלי.

טוב שפנית פעם נוספת לפורום פסיכולוגי כדי לנסות ולברר את מצוקתך ואת מבוכתך בקשר לרגשות שהתעוררו אצלך כלפי המטפלת שלך, ובקשר לנסיון שלך לשתף אותה בכך.

אמנם, ישנן גישות שונות ביחס לאופן הטיפולי שבו רצוי להתייחס לרגשות כאלו שעולים בטיפול, אבל נדמה לי שרבים יסכימו עם העקרון שמבחינת המטופל רצוי לפתוח את הנושא גלויות וישירות בטיפול עצמו. טוב עשית שפתחת את העניין מול המטפלת, ואין שום סיבה להרגיש אשמה על כך. גם לא על הרגשות עצמם שהתעוררו.

זאת הרי הפואנטה של הטיפול - שמנסים לתת מילים לרגשות שעולים, בין היתר ביחס לטיפול עצמו, ובעזרת המילים מנסים לברר את משמעות הרגשות ואת מקומם בחיים שלך. למשל: האם רגשות אלו התעוררו בעבר במסגרות קודמות מול נשים אחרות (מורה בתיכון, מדריכה בתנועת נוער); מה הקשר בין הרגשות הללו ליחסיך עם אחיך ועם אביך ואמך; אילו סכנות יכולות להתעורר במקרה שמנסים לממש את המשיכה מהסוג הזה ועד כמה ניתן בכלל לקיים את הטיפול את יתממשו הפנטזיות (כלומר, עד כמה המשיכה שלך בעצם מדרבנת אותך לפרוץ את מסגרת הטיפול באופן שלא יוכל להתקיים).

ייתכן שהנושא מקשה על המטפלת ומביך אותה ועל כן הגיבה כפי שהגיבה. גם מכך תוכל ללמוד הרבה על עצמך, אגב. למשל: שיש בידיך כוח ויכולת להשפיע על תגובתם של אנשים שאתה פוגש; שמילותיך משפיעות על אנשים, גם אם הם בעלי כוח וסמכות ביחס אליך; שייתכן שאתה מצליח לעורר לפעמים מבוכה או חשש אצל אחרים. בכל מקרה, מציע לך לנסות ולברר איתה את העניין פעם נוספת. ייתכן שבפעם אחרת היא תגיב באופן שונה, לאחר שהיתה לה הזדמנות לחשוב על הדברים בינה לבין עצמה.

מקווה בשבילך שתוכלו להוביל את הטיפול למקום שבו הדברים הללו ייפתחו ויתבררו. שיהיה בהצלחה,

תודה על התגובה העניינית .

אני חייב להודות שאני עדיין מוטרד. עכשיו כשאני חושב על זה ונזכר בתגובה שלה אני מבין שזאת לא היתה מבוכה אלא כמעט פאניקה - היא פשוט לא ידעה מה לעשות.

אני לא חושב שאמרתי את זה בצורה מפחידה או תוקפנית, אלא יותר בביישנות והיסוס, ובקושי הצלחתי להגיד את זה מרוב מבוכה ... אז אני לא רואה איך זה קשור "להשפעה שלי על דמויות סמכותיות".

אני מתאפק לא להגיד משהו פוגע עליה כמו "היא לא כשירה לטפל", אבל זה עומד לי על קצה הלשון ככל שאני חושב על זה יותר ויותר.
בכל מקרה אני יצאתי עם צלקת מהקטע הזה, ואני מפחד שאם אחזור לטיפול זה היא רק תעמיק.

אני בהרגשה שאם מטפל גובה סכום נאה של כסף עבור הסמכות הטיפולית שלו, צריכה לבוא ביחד עם זה גם אחריות ויכולת גבוהה לנהל מצבים, גם אם הם מסובכים (ממה שהבנתי פסיכולוג ועובד סוציאלי קלינים עוברים הכשרה של 10 שנים, זה צריך להספיק לדעתי ). לא אמרתי לה את כל זה - את הביקורת - בפנים, אבל הרגשתי את זה טוב מאד

לא היו לי מורות בתיכון וגם לא מדריכות. הייתי חרדי

חוץ מזה אני לא רואה מה הקשר בין משיכה מינית לפסיכולוגית לבין היחסים המיניים שלי עם אבא שלי או עם האחים (אני סטרייט, וזה רעיון סוטה לטעמי , תאווה לגילוי עריות, למרות שממה שקצת למדתי פרויד מאמין בה)

שלום אלי.

קראתי את תגובותיך. ייתכן מאד שחלק ממה שכתבתי לא ממש רלוונטי מבחינתך (על דמויות סמכות, או יחסים עם הורים, למשל), וזה בסדר גמור. מכיוון שאיני מכיר את הסיפור מגוף ראשון, ואיני מכיר אותך מעבר לתיאור התמציתי שכתבת, ניסיתי להעלות השערות שונות שיכולות להיות רלוונטיות במצב עניינים שכזה.

חבל לי שנשארה לך צלקת מההתנסות הטיפולית שלך, שכעת אני מבין שנקטעה. חוזר ומציע לך לנסות לברר עם המטפלת פנים אל פנים את מה שקרה, אפילו להביע בפניה את הביקורת שלך ולשתף אותה בהתרשמות שלך מתגובתה. חבל יהיה להשאיר את הדברים בלי בירור ביניכם ובלי דיבור ביניכם.

מקווה שההיפתחות תגבר על ההתבצרות ושוב, מאחל לך בהצלחה,

זה לא שאני מונעת מעצמי אורח חיים נורמאלי, אני מונעת מעצמי דברים שמראש אני יודעת שהם לא בריאים כמו - עישון , שתיה , יציאה למועדונים ודברים כאלה וכאשר אני קצת לא מרגישה טוב אעדיף להשאר בבית מאחר ואני לומדת בבית ספר מחוץ לעיר וזה מרחק של 40 דק' נסיעה ..
אז זה באמת הצד החיובי שבזה ..

אני מודעת לעצמי , פעם לא ידעתי איך להתגבר על התקפי החרדה והפנו אותי לפסיכולוג והתגברתי על זה בעצמי על ידי מאמרים באינטרנט, למידת טכניקות הרגעה וכו' .. מה שנשאר הוא להבין שאני בן אדם בריא ושלא צריך לפחד מכל שטות רפואית (אני גרה בדרום ומשום מה אני מפחדת יותר אם כואב לי הראש מאשר כשיש אזעקה )

שלום אנונימית.

האופן שבו את כותבת מרשים מאד: ההשכלה שרכשת לעצמך במו ידייך בעזרת בירור אינטרנטי על התחומים הנפשיים שמציקים לך, יכולת הלמידה שלך, הבגרות האישית, היכולת להתבונן בעולמך הפנימי ולהבין את מורכבותו. כל הכבוד! למעשה, בהקשר של ידע מקצועי, נדמה לי שאת מצויידת היטב (טיפ קטן: הרבה פעמים אנשים מצליחים למוסס התקפי חרדה אם הם מתחילים בפעילות גופנית מאומצת שמצליחה לפרק את המתח לפני שהמתח הופך להתקף של ממש).

ייתכן, כפי שציינת, שהסביבה המשפחתית הסוערת שבה את נמצאת תורמת למתח הכללי, לצד הגיל הסוער ממילא שבו את נמצאת - אוטוטו את מסיימת את הלימודים וממשיכה לפרק חדש בחיים. על הרקע הזה, ההמלצה שקיבלת לפנות לפסיכולוג בהחלט יכולה להתאים. ובאמת, למה שלא תנסי להיעזר באדם נוסף שיהיה קשוב לך במפגשים פנים מול פנים לאורך התקופה הזו? ישנן מסגרות טיפוליות ללא תשלום בכל רשות עירונית, ואולי גם יש שירות של ייעוץ בבית הספר.

הייתי ממליץ לך לנסות לברר על כך, מפני שטיפול איננו רק מקום שבו רוכשים ידע, אלא הוא בעיקר מקום שבו יש מי שנמצא איתך ובעדך, מי שמקווה ומסתכל ביחד איתך אל עבר העתיד הטוב יותר.

בברכה,

שלום רינה.

אמנם, מכאובייך השונים בוודאי מלווים בחששות רבים ובמחשבות שונות שמטרידות אותך. אבל נדמה לי שבכל זאת השאלות שהצגת כאן מתאימות יותר למסגרת רפואית, ולא פסיכולוגית. הייתי מנסה להפנות אותן לאנשי מקצוע באחד הפורומים הרפואיים של האתר - נוירולוגיה, ראומטולוגיה, אורטופדיה.

שיהיה בהצלחה, ומקווה שיימצאו ההסברים והטיפולים הרפואיים למכאובייך.

בברכה,

שלום מיה,

אני שומעת המון כאב בדברייך, וברקע, אפשר לחוש ריקנות גדולה. כאילו קיים בתוכך בור, שאת מנסה למלא בקניות מופרזות, באלכוהול, ביחסים מזדמנים, בשינויים ומעברים. הדברים האלו לא באמת מצליחים למלא, אבל אולי מרגיעים לרגע קל, והחסר בחשבון הבנק יותר קל לנשיאה מאשר החסר בנפש.

ניכר שאת אדם טוב, טוב לב, נדיב ואוהב. שוטטת בעולם הגדול, אך כמו ילדה אבודה, את לא מצליחה להשתלב ולמצוא לך מקום טוב ומספק בעולם. מנגנוני ההתמודדות שלך מובילים אותך למסלול הרסני במקום להצמיח אותך. קשה לך לשלוט בדחפייך, אולי כי אינך מאמינה שאת מסוגלת או ראויה לחיים טובים יותר. יתכן כי בעבר מאד נפגעת, ופגיעה זו שיבשה את אמונתך בעצמך ובעולם.

ללא ספק את זקוקה למסגרת טיפולית מכוונת, תומכת ומשקמת. לאור היקף הקשיים והאתגרים הנפשיים שאת מתארת, נראה שאת זקוקה למסגרת מייצבת ומכילה יותר מאשר טיפול בשיחה חד-שבועית.

אני ממליצה לך לפנות למסגרת ציבורית של בריאות הנפש, אשר נותנת שירותים יומיומיים, וכוללת הערכה וטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי והכוון תעסוקתי וחברתי.

אם חשוב לך לקבל טיפול פרטי, אני ממליצה לנסות מסגרות שנותנות טיפול DBT הכולל פסיכותרפיה רגשית-התנהגותית, קבוצת תמיכה וקבוצת מיומנויות חיים. ישנן גם מסגרות ציבוריות (למשל במרפאת איכילוב) שהתחילו להתמחות בכך.

את צעירה, חשוב שתקחי את חייך בידייך ותדאגי לעצמך ולעתיד טוב עבורך, כי מגיע לך.

בהצלחה,

תודה רבה אני מאוד מעריכה את זה.. ואת מאוד נחמדה.
לצערי כרגע אין לי אפשרות לטיפול פרטי.. את האמת שהלכתי לבריאות הנפש וקבעו לי תור לפסיכיאטר רק לעוד חודש. תוכלי להגיד לי איפה יש טיפול יומיומי?
או קבוצות תמיכה משהו כזה עם עוד אנשים שיהיה לי עם מי לדבר?

הי מיה,

מרפאות יום פועלות במרפאות לבריאות הנפש של משרד הבריאות (חלקן בקהילה וחלקן מסונפות לבתי חולים כלליים או פסיכיאטרים) ושל מרפאות קופות החולים (בררי במוקד הקופה שלך). קבוצות טיפוליות גם הן קיימות במסגרות אלו.

מצויין שקבעת לך תור. חשוב שתדגישי בפני הרופא/ה שאינך מעוניינת רק בטיפול תרופתי, אלא גם בעזרה נפשית, חברתית ותעסוקתית. אל תשתדלי לעשות רושם "טוב" מדי (אני בטוחה שאת יכולה) אלא ספרי בגילוי לב על כל קשייך וצרכייך. מספר המקומות במקומות האלו מוגבל וההמתנה ארוכה, לכן חשוב שתתעקשי על רצונך לקבל טיפול מקיף, ואם יש לך רגשות מעורבים בעניין שמרי אותם לעצמך וספרי אותם למטפלת במועד מאוחר יותר.... (-:

בהצלחה!

תודה על העצות.. אנסה ליישם אותם

שלום ענבל.

מצטער מאד לשמוע על הסבל שאת עוברת לאורך השנים. נכון, גם כאשר נמצאים בטיפול, כמוך, וגם כאשר מודעים לקשיים ונעזרים במסגרות שונות ולאורך זמן - עדיין ישנם רגעי משבר ותקופות פחות טובות בחיים.

אבל אפשר גם לראות את הצד החיובי בדברים שכתבת: למרות שאת מתמודדת עם מאניה דיפרסיה מגיל צעיר בכל זאת הצלחת לפלס לעצמך דרך בחיים - למצוא עיסוק מקצועי, להיות בזוגיות, להיעזר באנשים שונים (כמו העמותה או כמו המטפלת באמנות).

פנית לכאן אתמול אחרי הצהריים, וייתכן שהיום, כאשר את קוראת את התשובה את מרגישה יותר טוב (או אולי תרגישי כך עוד כמה ימים). בכל מקרה, כולנו נתונים לתנודות במצבי הרוח ואחד התרגילים שיכולים לעזור בתקופות וברגעים הקשים הוא לזכור דווקא ברגעי המשבר שישנם גם רגעים אחרים, יותר טובים.

מאחל לך שרגעי המשבר בחייך יהיו מועטים וקצרים. מאחל גם שכאשר תגיעי לנקודות של שפל, תמצאי את הדרך ואת האנשים (הקיימים בעולמך!), שבעזרתם תוכלי להיחלץ משם מהר.

שלום רוני.

אתה משמיע קריאה לעזרה, שנוגעת ללב בישירות ובפשטות שבה. מקווה שקריאתך כאן תסמל בשבילך את תחילתו של מסע ארוך שבו תוכל לצאת מהמקום חסר התקווה והפסיבי שהתחפרת בו - ללא חברים, ללא משפחה וללא אף אדם שיכול להבין ללבך.

מנסיוני האישי והטיפולי אני שם לב לעובדה שרבות מהתלונות שאנחנו משמיעים על העולם ועל צרותינו לוקות בראיה חלקית של המצב שבו אנחנו נתונים. מציע לך לנסות תרגיל מחשבתי קטן בהיפוך היוצרות, ולכתוב מחדש את השיר היפה שחיברת - איש רגיש ונעים הליכות, שיודע משהו על בדידות בעולם, רוצה ויכול לעזור לאנשים אחרים במצב דומה.

בכל מקרה, מקווה שתימצא לך הדרך ללבן יותר לעומק - במסגרת מתאימה ועם אדם שיהיה קשוב אליך בפגישות פנים אל פנים - את הקשיים הרבים שרק רמזת עליהם כאן. קח בחשבון שישנן מסגרות טיפוליות ללא תשלום, במרפאות לבריאות הנפש של משרד הבריאות, ואולי כדאי לפנות לשם.

שיהיה בהצלחה,

פנייתך נגעה לליבי. אם אתה רוצה, אנא פרסם את כתובת המייל שלך, אשמח להתכתב ולהקל מעט על הבדידות.

שלום אני.

אם איני טועה, פנית אלינו ב-30 לדצמבר, ונדמה לי שתשובתי אז רלוונטית מאד גם לנושאים שאת מעלה כעת. בכל מקרה, נדמה לי שאין פתרונות קסם לקשיים שאת מתארת, ושהדרך לשינוי תמיד מתרחשת בצעדים קטנים ובזכות עבודה עצמית מתישה וארוכת-טווח.

ממליץ שוב לפנות לטיפול. ובקשר לנושא הכספי, ישנן מסגרות ציבוריות שבהן ניתן לקבל טיפול ללא תשלום, או שאפשר לפנות לטיפול באמצעות קופות החולים במחיר מסובסד.

בהצלחה,

שלום דוד,

אני מבינה לליבך, וקשייך מאד נוגעים לליבי. החיים שלך אמנם קשים מאד, אבל טוב שאתה מחזיק בתקווה, באמונה, בכוח רצון ובמוטיבציה להשתפר ולהתחזק.

אם אובחנת ע"י ביטוח לאומי כחולה סכיזופרניה, בודאי מגיע לך סל שיקום, הכולל הרבה שירותים שיכולים להועיל לך, כמו: איבחון תעסוקתי, הכשרה תעסוקתית ושילוב במקום תעסוקה מוגן. ליווי של חונך/ת פעמיים בשבוע. דיור מוגן. טיפול נפשי בחינם במרפאה לבריאות הנפש. פעילות חברתית במודעון "אנוש" (הכולל חוגים, מפגשים חברתיים, שיחות עם מדריכים, טיולים, מסיבות ועוד). ליווי של עובדת סוציאלית. תמיכה והדרכה להורים ולמשפחה. ועוד.. דרך אתר "אביליקו" תוכל ללמוד על זכויות נוספות, ודרך אתר ההכרויות "לאב דוקא" תוכל ליצור קשרים נוספים.

פנה לרופא/ה המטפלים בך ובקש הכוונה במימוש כל הזכויות המגיעות לך!

חשוב שתדע ותזכור שהמחלה לא פוגעת בערך שלך כאדם. אתה שווה, ראוי ואדם טוב כמו כל אחד אחר. ההתמודדות שלך רק הופכת אותך לחזק ואמיץ במיוחד, לכן תחייה בראש זקוף ותאהב את עצמך בדיוק כמו שאתה!

שמור על רצון ואמונה, ובהצלחה!

הי גלי,

מה שאת מתארת הם ככל הנראה "טיקים", תגובות שריריות לא רצוניות בפנים, שלמרות המודעות להן, קשה מאד לשלוט בהן. טיקים יכולים להופיע על רקע מצבים נפשיים, החל מעייפות ועד מתח, כעס, התרגשות ועוד. הם יכולים להופיע גם על רקע נוירולוגי ורפואי אחר.

רצוי לקרוא עוד על התופעה, יש שפע של חומר על מקורותיה והטיפולים השונים בה.

כדאי לפנות לנוירופסיכיאטר (נוירולוג+פסיכיאטר), לאיבחון והתייעצות לגבי המשך טיפול.

כל טוב,

שלום גולן,

פחדים לגבי בריאותנו משקפים פעמים רבות חרדהשמשהו 'בפנים' לא בסדר, באופן שהוא עמום וחסר בהירות. ההבדל בין חרדה ופחד, הוא שחרדה היא פחד ללא אובייקט מאיים ברור. לכן הפחדים לא ממוקדים וכל פעם מתיישבים על משהו אחר. הפחד הרפואי הופך אותו לממוקד, ונותן אובייקט לפחד - הידבקות במחלה, או גידול וכן הלאה - אך רק באופן זמני. החרדה נשארת בעינה.
אני יכול להציע לך לנסות לבחון עם עצמך, ואף לנסות לשוחח על כך עם אדם קרוב, שבו אתה בוטח ומרגיש אמון, ולנסות לבחון את רגשותיך? מתי הפחד מתעורר? מדוע כשאתה מגלה ש'הכל בסדר', אתה מרגיש שמה 'שלא בסדר' הוא בראש? לנסות לבחון איך זה התחיל? והאם יש עוד תחומים שאתה מרגיש בהם שמשהו לא כשורה? שאתה לא כשורה?
במקביל, חשוב מאוד לבחון מה קורה אם אינך עושה את הבדיקה המרגיעה? האם החרדה עולה ועולה? האם בשלב כלשהו היא יורדת חזרה? איך היא באה לידי ביטוי? רק במחשבות? או גם בסימפטומים גופניים? לעיתים, אנו מגלים כי החרדה יכולה לעבור מעצמה לאחר זמן מסוים, בעיקר אם מדובר בתגובה פיזית, שכן מערכת החרדה הפיזיולוגית אינה יכולה לעבוד לאורך זמן, ולאחר זמן מה הגוף מפעיל מערכות פיזיולוגיות מרגיעות.אם מדובר במחשבות טורדניות, אתה יכול גם לבחון האם הן נעלמות עם הזמן, כיוון שאתה מתאר שהן לא מטרידות אותך ביומיום.
אלו פעולות ראשוניות ביותר, שעשויות לעזור לך להפחית מעט את העיסוק בנושא. אך אין הן תחליף לטיפול של ממש. אם אתה חש שהמחשבות המטרידות והעיסוק הופך להיות אינטסיבי יותר, ומפריע לך לתפקוד היומיומי, מומלץ לפנות לטיפול.

בהצלחה

שלום לך,

ראשית, כפי שרשמנו במכתב הפתיחה, הפורום לא ערוך לתת מענה מיידי. במקרה דחוף רצוי לפנות למוקדי החירום הקיימים בקהילה.

ראיתי שהפנית את שאלתך בתור "מאיר" האבא של ליאור גם בפורום פסיכולוגיית ילדים.

אני מצטרפת למה שכתבה לך שם הפסיכולוגית. לבעייה המתוארת מומלץ טיפול נפשי לבת ו/או הדרכה להורים. אפשר לקבל כאלו בחינם או באופן מסובסד בקהילה.

אפשר להתייעץ באופן דיסקרטי עם יועצת ביה"ס או עם עמותת "על"ם ולקבל סיוע לפנייה לטיפול.

אבקש לא להמשיך לפנות לפורומים במספר זהויות.

כל טוב,

אני מצטערת פשוט התשובה שענו לי לא כל כך עזרה לי אמרו לי ללכת לטיפול או לספר ליועצת ואני לא מסוגלת לדבר עם אף אחד קשה לי וחשבתי שיש לך אולי תשובה שיותר תעזור לי תודה בכל אופן..

הי ליאור/מאיר,

ברור לי שהשימוש בזהות של אבא, כמו שאר השקרים שאת משתמשת בהם, נועדו לאותת על מצוקה, על צורך בעזרה ועל חוסר האמונה שאם תציגי את עצמך בפשטות ובאמיתיות תקבלי את המענה שאת זקוקה לו.

אבל השקר סופו שיתגלה, ובסופו של דבר, במקום לקבל את העזרה ותשומת הלב המיטיבות, את יוצרת ריחוק וכעס, ומרגישה אשמה.

טיפול הוא מקום בו תוכלי להביא את עצמך בצורה אמיתית, ולקבל הכלה, תמיכה והכוונה, כדי שלא תצטרכי להמשיך לשקר ולהרגיש ככ רע עם עצמך.

כצעד ראשון, את יכולה לפנות באופן אנונימי לייעוץ באינטרנט לבני נוער דרך אתר yelem.

אני מצטערת לא התכוונתי לשקר נמאס לי כבר מעצמי אני מודה לך על העזרה תודה רבה

שלום יבגניה,

מזל טוב להולדת הבת! כמה מורכבים יכולים להיות החיים כאשר אסון ושמחה מתערבבים זה בזה.

כאמא, את בודאי מרגישה עד כמה גדול ויקר הוא האוצר המופלא הזה. כנראה אימך נמצאת באבל קשה על מותה הפתאומי והטראגי של אחותך. האבל מקשה עליה להתחבר אל השמחה, ואולי גם מקשה עליה להיקשר רגשית לנכדה (למשל, מתוך רגשי אשמה, פחד מאסון ועוד).

אני מבינה את אכזבתך ותסכולך, הרי את צריכה את אמא לצידך כאשר את עצמך הפכת לאמא. בכל זאת, נסי להתעלות על עצמך ולגלות הבנה וחמלה לסבל של אמא. כדאי שתדברי איתה על המצב, תתענייני ברגשות שלה, ותביעי את רצונך בקירבתה. לדעתי אין טעם לכעוס או להאשים, המצב שאת מתארת הוא נורמלי לשנת האבל הראשונה, קשה לשנות אותו באופן מלאכותי, והוא צפוי להשתפר עם הזמן. אל תדאגי, סביר מאד שלאט לאט יווצר הקשר, והנכדה תביא לה שמחה ונחמה.

כל טוב!

הי יוסי,

נשמע שעובר עלייך משבר כלשהו, שמקורותיו לא ברורים.

מצוקתך נשמעת, אך לצערי לא אוכל לאבחן את מצבך הנפשי, או את הגורמים לו, דרך הפורום.

ישנם טיפולים מצויינים, הן פסיכולוגיים והן תרופתיים, שיכולים להקל על סבלך ביעילות. חבל לסבול. עלייך לפנות לעזרה מקצועית ממש כפי שהיית פונה אם איבר בגוף היה כואב לך. אין בך כל בושה או סכנה.

עדיף להתחיל בטיפול פסיכולוגי, כדי לבדוק אם אפשר לשפר את המצב ללא טיפול תרופתי, שבו אינך מעוניין. בטיפול העלה את החשש מתלות, אני בטוחה שתקבל תשובה שתניח את דעתך. תוכל לקבל טיפול חינם או מסובסד במוסדות הבריאות.

גם טיפול תרופתי יכול לעזור. הוא אינו ממכר ותופעות הלואי מעטות. אפשר להתייעץ עם רופא/ת המשפחה או פסיכיאטר/ית.

תרגיש טוב,