פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום בן,

לפני הכל, אתה בן אדם, עולם ומלואו, יפה מבפנים ומבחוץ. אולי משהו השתבש או היה חסר במהלך ההתפתחות שלך, אבל תמיד תזכור שבבסיס אתה אדם טוב וראוי, שמגיע לו יחס מקבל וטוב גם מאחרים וגם מעצמך.

האבחנה חשובה כדי לדעת איזה טיפול להתאים לך, אבל באבחנה יש גם סכנה של תיוג ותחושת פגימות. אתה צריך לעכל לאט לאט את הדברים שאמרו לך הרופאים, ולקחת אותם בזהירות הראוייה. האבחנה חשובה כדי לטפל בעצמך ולקבל זכויות מסויימות מהמדינה, אבל חלילה לא כדי להרגיש פחות טוב או שייך כאדם.

קשה לדעת איפה עובר הקו בין "מחלה" לבין דימוי ובטחון עצמי. הדברים משפיעים אחד על השני. אני יכולה לספר לך, שפגשתי לא מעט אנשים מרשימים מאד שיש להם סכיזופרניה, שמתמודדים בכוח ואמונה, ומהווים בשבילי מקור להשראה. זכור שגם לך יש כוחות, ואחרי שתלמד מה המאפיינים והקשיים שמציבה המחלה, תמצא את הדרך המיוחדת שלך להפיק את המירב מעצמך ומחייך. אין סיבה שלא תחייה חיים מלאים ועשירים כולל תעסוקה ואהבה.

כעת תהייה תקופה לא פשוטה של הסתגלות והשתקמות. תוכל לצבור ידע על המחלה באמצעות קריאה באינטרנט (מידע מפורט תוכל למצוא ב"ויקיפדיה"), אך זכור שכל מקרה הוא יחיד ומיוחד. יש אתרים ופורומים מיוחדים לנושא, תוכל למצוא אותם בעזרת חיפוש גוגל פשוט.

אתה זקוק לליווי ותמיכה, גם של משפחה וגם ליווי מקצועי וחונכות. אם אין לך כזה כרגע, דע שמגיע לך דרך קופת חולים או תחנה לבריאות הנפש. ברר את זכויותיך לסל שיקום.

תרגיש טוב, אתה מוזמן לשתף בהמשך,

אני לא מסוגל לחיות חיים רגילים, ניתקתי קשר עם כל החברים שהיו לי
אני פשוט לא מסוגל להיות בחברה.

ניסיתי לקחת כדורים כמו :

ריספרדל
זיפרקסה
פרפנן

ושום דבר לא עזר
כל הבעיה זה שאיך שאני חושב על עצמי
אני פשוט לא יכול להשלים עם איך שאני נראה

אני חושב ששום כדור לא יגרום לי לחשוב שאני נראה טוב בעיני עצמי
או יעלה לי את הבטחון העצמי

אז מה הפתרון ?

אני מקשיבה..

וגם שומעת את הכאב ותחושת הפגימות, שמושלכת על הגוף ולא נותנת לך לנשום.

התרופות יכולות להקל מאד על סימפטומים, אבל צריך גם עבודה יסודית על הזהות שלך ועל הדימוי העצמי שלך. את זאת תוכל לעשות באמצעות שיחות ותמיכה מקצועית. מגיע לך לקבל טיפול וליווי מקצועי בכמה כיוונים: טיפול פסיכולוגי אישי, טיפול קבוצתי, תרפיה באמנות, חונכות אישית, איבחון ושיקום תעסוקתי. מסגרת של מעון יום יכולה גם היא לייצב ולחזק אותך.

אל תסתמך רק על הטיפול התרופתי. אתה צריך לעבוד קשה על עצמך, לא לוותר ולחתור כל הזמן לשיפור ומימוש עצמי. אל תפחד ואל תהסס, יש הרבה אנשי מקצוע שיודעים לעזור בזה והם שם בשבילך, ובחינם במסגרת בריאות הנפש.

כל טוב!

שלום לך,

לא ברור למה בדיוק את מתכוונת כשאת כותבת שינוי, ובטח שלא ניתן לומר מהו ההסבר הפסיכולוגי לכך. מעבר לכך שיש שינויים שעובר כל אדם בתקופת חיים שכזו, ובמיוחד אם את מציינת שעבר תמורות בחייו, הרי שיש לבחון כל מקרה לגופו ולבדוק מה התרחש במערכת היחסים שלכם. מערכות יחסים נוטות להתחיל עם התלהבות רבה משני הצדדים, רצון לחזר ולהעניק ולהשקיע אנרגיות רבות בזוגיות. אך לאחר תקופה ראשונית של התלהבות מהזוגיות, נכנסים לחיי הזוגיות היומיומיים, ואז יש להתמודד עם המתחים והבעיות שעולים הקשורים לקשר הזוגי עצמו, להתמודדויות מסביב, ולמקום האישי שבו כל אחד נמצא.
חשוב שתוכלי לפתוח עם בן זוגך את תחושתך, לומר לו שאת מרגישה שאינכם קרובים כבעבר, ושאינך מרגישה שמתעניין בך כפי שהיה בהתחלה.
הרבה פעמים אנחנו חוששים משיחה כזו, אך רק מתוך שיחה כזו, על הקשיים והכאבים שעלולים לעלות בה, אפשר לצמוח ולהחיות מחדש את הקשר.

בהצלחה

שלום אני:)

הייתי שמח לפרט יותר בתשובתי, אבל הפרטים שסיפקת מאד מועטים. ובכל זאת, גם מתוך מה שכתבת, עולה הרושם שמתרחש תהליך משמעותי בחיים שלך - בחור שהעניק וחיבק, הפסיק להיות כזה.

אנשים נפגשים זה עם זה, מכירים, ובמקרים מסוימים נכנסים למערכות של קשר שנמשכות לאורך זמן. מערכות יחסים זוגיות, כמו זו שחווית עם הבחור, לעתים גם מסתיימות. משהו בהן גווע ודועך. לעתים קרובות צד אחד נשאר פגוע, מקווה לשינוי עתידי לטובה.

אם אני מבין נכון, ההתלבטות שלך קשורה לשאלה האם הבחור פשוט הפסיק לאהוב אותך, דווקא אותך, או שיש משהו באישיותו שהלך והשתנה גם ביחס לאחרים. לצערי, לא אוכל לדעת מה היא ההשערה הנכונה יותר.

אוכל להוסיף באופן כללי, שנדמה לי שמערכת זוגית טובה נמדדת באופן שבו היא באמת מיטיבה איתך. מהבחינה הזו, אפשר להפנות את השאלה בכיוון ההפוך, שיהיה ממוקד דווקא בך: האם הבחור שאת רוצה כבן זוג אכן ראוי ומתאים לך, עומד בתנאים שאת מציבה לעצמך?

בברכה,

שלום לך אמבר,

ראשית אני מאחלת לבן זוגך רפואה שלמה ומהירה! אלו ימים של חוסר ודאות קשה, ואכן טוב הרעיון לחפש תמיכה והכוונה.

אנא הפני שאלתך למוקד קופת החולים שלך. בכל בית חולים וקופת חולים יש מערך סוציאלי לתמיכה בחולים ומשפחותיהם.

כמו כן יתכן שמתקיימות קבוצות תמיכה בסניף של הביטוח הלאומי באזור מגורייך, באגף הרווחה של העיריה ובתחנה לבריאות הנפש.

גם האגודה למלחמה הסרטן מקיימת קבוצות תמיכה לקרובים, אולי אפילו לכאלו המצויים בשלב האיבחון.

ישנם פורומים באינטרנט המוקדשים לנושא.

כמובן, "ער"ן" עומד לרשותך לתמיכה טלפונית כל שעות היממה, וגם שם ידעו לכוון אותך הלאה.

את מוזמנת לשוב ולעדכן, רפואה שלמה ושנה טובה,

על תשומת הלב ועל התגובה המהירה. חג שמח !

שלום הודיה.

למרות החשש שאת מתארת מפני כשלון עתידי אפשרי, בדברייך יש משהו מאד אופטימי. את מתארת את עצמך כמי שניסתה לאורך השנים לבנות ולהיבנות, ללמוד מטעויות, ובסופו של דבר הצליחה. יש לך חבר מדהים, שיודע לנסוח בך תחושת בטחון, ככל שרק ניתן.

יש בדברייך את כל מרכיבי העלילה של ספר מתח משובח - התפתחות מתמשכת של הגיבורה לאורך דרכה המתפתלת והסיזיפית במטרה להשיג את מה שרצתה, לנוכח סכנות תמידיות האורבות לה בדרך.

במקרה שלך, הסכנות הארובות לך קשורות דווקא לתחום היחסים הזוגיים, ומורגשות דווקא עכשיו, אחרי שלמעשה התגברת על כך!

על כך יש לי שלושה כיווני מחשבה להציע:

באופן כללי, נדמה לי שדווקא בתקופה שבה משנים דברים לטובה, מתעוררת תחושה טבעית של סכנה. תהליכים של שינוי אינם נחווים כגאולה ואינם מלווים בתחושות של אופוריה, לדעתי. לעתים קרובות ההיפך הוא הנכון. באופן מפתיע, שינוי נחווה הרבה פעמים כחיכוך צורם ומאיים - מסוכן, מערער את כל מה שהורגלנו אליו. פתאום נמצאים על קרקע לא מוכרת.

באופן ממוקד יותר, את מתארת את הקשיים שלך בתחום הזוגי, וניתן לחשוב על המשמעויות השונות הנובעות מכך. אלו נוגעות בשאלות של זהות עצמית, של הערכה עצמית בהקשר של יחסים אינטימיים ויחסים בין גברים לנשים, של דימוי גוף ויחס כללי לנושאים הקשורים למיניות. כל השאלות הללו אינן ניתנות לבירור רציני במסגרת הנוכחית. וזאת, מכיוון ששאלות אלו קשורות לרגשות, מחשבות והרגלים שנטבעו עמוק לאורך השנים, ואי אפשר לשנות אותם באמצעות כמה משפטים, בבת אחת.

וזה מוביל אותי למחשבה השלישית. קשה מאד לעשות שינוי לבד, במיוחד בנושאים משמעותיים. תמיד זקוקים לאנשים נוספים. מהבחינה הזו, ככל שתתנסי יותר בקשר הנוכחי ישנו סיכוי שתוכלי להיווכח שהסכנות שאת חוששת מהן אינן בהכרח מציאותיות. מעבר לכך, את עושה רושם של מי שמסוגלת לקחת על עצמה את העול הקשה-אך-מתגמל של הימצאות במסגרת טיפולית. נדמה לי ששם תוכלי לברר - באופן מעמיק ובמסגרת שדוחפת להתפתח - שאלות יסוד כמו אלו שעולות כאן.

שיהיה בהצלחה, וחג שמח!

שלום לך,

את כותבת מעט על רגשותייך, ועל מה מטריד אותך ומכביד עלייך. את גם כותבת באופן פונקציונלי (דרך הפעולות שמילאת קודם, והיום את מתקשה למלא). נדמה לי כי חלקים בתוכך אומרים לך משהו, אך לא ברור לך עוד מה? וזה יוצר תסכול גדול, מצוקה ודכדוך.
לא ניתן לדעת האם הכל קשור למשבר גיל המעבר, אך נראה כי בסופו של דבר את חווה משבר מסוג כלשהו, ועל כן זקוקה לעזרה.
נראה כי יש חלקים בתוכך שמחפשים דרך לבטא את עצמם, וכרגע הדבר היחידי שיש ברשותם הוא לעצור את המצב הקיים, כדי למשוך יחס ולעורר את הצורך בעזרה. אני יכול להמליץ לך לפנות לעזרה מקצועית שתעזור לך להבין את הקולות השונים בתוכך וללמוד יותר על תחושות התסכול והדכדוך שאת מתארת.

בהצלחה

התשובה שלך הרגיעה אותי והחזירה את הדברים לפרופורציות.

שלום משה,

לצערי מפאת משאבינו המוגבלים איננו מרחיבים בנושאים תיאורטיים.

תוכל לקרוא על הנושא בערכי ויקיפדיה, ועוד, באמצעות חיפוש מילות מפתח.

הפסיכולוגיה אינה מכירה בביטוי "משוגעים", אלא בהפרעות ומחלות נפשיות. כמו אצל בני אדם באופן כללי, קיימת שונות רבה בין בעלי הפרעות שונות, ולכן קשה לענות על שאלתך כמקשה אחת.

אם אתה מעוניין לשתף או לשאול ברמה אישית יותר, אתה מוזמן.

שלום אורלי.

הלב נצבט למקרא דברייך העצובים. את מעבירה תחושה של אדם שמרגיש איך העולם קורס סביבו והוא נשאר חסר אונים מבלי שיהיה מי שיעזור. אפילו האנשים שזה הוא מקצועם חושבים בעיקר על הכסף שירוויחו. מתאר לעצמי שכמו שאת מרגישה, גם בעלך חווה חוויה דומה, וכנראה חריפה ועוצמתית יותר. העולם שלו מתפרק וההרגשה היא שאין ממש מה לעשות.

לצערי, כמו שאת מתקשה לעזור לו, גם אני אוכל להועיל באופן ממשי ומיידי פחות ממה שהיה רצוי. וגם זאת, רק במתן אינפורמציה והכוונה ראשוניות.

בהקשר הרפואי, חשוב מאד למצוא מסגרת של ליווי פסיכיאטרי. לעתים קרובות תהליך התאמת התרופה המתאימה לוקח זמן, ודורש החלפה של תרופות עד למציאת המתאימה ביותר. הייתי ממליץ לפנות למסגרת ציבורית, שבה ניתן הטיפול ללא תשלום בתחנות עירוניות לבריאות הנפש או ביחידות פסיכיאטריות של קופות החולים. מסגרת כזו אמורה להימצא בכל עיר בארץ וזכות הפניה אליה מוקנית לכם בחוק, על פי מקום המגורים הרשום בתעודת הזהות שלכם.

במקרה כמו זה שאת מתארת מקובל לקבל את הפונה באופן מיידי מבלי לחכות ברשימות המתנה. וזאת, לאחר ראיון הקבלה הראשוני בתחנה. הייתי מתקשר כבר בתחילת השבוע הבא ומבקש לקבוע תור לראיון בהקדם, לאור מצבו הקשה של בעלך. כמובן שניתן עוד לפני כן לפנות למיון פסיכיאטרי באחד מבתי החולים לבריאות הנפש בארץ.

בהקשר הפסיכולוגי, כולכם זקוקים לליווי. את והילדים. גם כאן, ייתכן שהמסגרת הציבורית תוכל להתאים. בכל תחנה עירונית עובדים לצד הפסיכיאטרים גם אנשי מקצועות טיפוליים אחרים, כמו פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. בנוסף, קיימות עמותות שונות, כמו "אנוש", שמתמחות במתן עזרה וליווי טיפולי ושיקומי מתמשך, ללא עלות כספית ניכרת (אם בכלל), לאנשים במצבו של בעלך ולקרובי משפחתם. גם כאן, הייתי ממליץ לכם להיעזר באחת המסגרות הללו. את, למשל, יכולה להיעזר במסגרת קבוצתית של אנשים שעוברים ועברו חוויה דומה עם קרוביהם.

מלבד כל זאת, הייתי מנסה לחשוב על מקורות תמיכה נוספים - הורים, חברים לעבודה, חברות - ומשתף אותם במה שעובר עלייך. ככל שתוכלי להיעזר באנשים שבמילא נמצאים סביבך ולהיות איתם בקשר פתוח וגלוי ביחס למה שעובר עלייך, כך תוכלי אולי למצוא נקודות משען חשובות להמשך הדרך. בכל מקרה, אין מה להסתיר מקרובייך את מה שבמילא עובר עליכם.

חזקי ואמצי, אורלי. מאחל לך את הטוב ביותר האפשרי.

תהליך השיכחון (התהליך המלא) : ז"א כחלק מתהליך של שיכחון של האישיות והדגש על אישיות, כאם אני אשווה את התהליך שבסכיזופרניה לאלצהיימר, באלצהיימר השיכחון הוא במובן של זיכרון ובסכיזופרניה הוא במובן של האישיות,...הבן אדם במהלך חייו לפני התחלת המחלה, כשלב ראשוני, בקצרה הוא לא הולך בשביל האלוהי הדמיוני, שחולי הסכיזופרניה פשוט לא הולכים בהם, כתוצאה מזה הוא לא חווה את הדברים שהוא היה צריך לחוות, ואז מה שקורה כמו שאמרתי הוא יאבד ידע קריטי להתפתחות שלו השלב הבא של השיכחון יהיה השלב הכואב ביותר: ז"א שאני אישית חושב שהמוח לא יכול לגרום לנו להתעסק בגדול בדברים שאין להם משמעות ולכן ההתעסקות הזאת בזמן הפסיכוזה של התעסקות בדברים שאין להם משמעות גורם בעצם ל- "חוסר למידה" של דברים בסיסים ביותר(דברים שקשורים להישרדות) , מה שקורה שהמוח מפסיק ללמנד ואז הבן אדם מתחיל לשכוח, והכוונה לשכוח את אישיותו את "כל מה שבנה" וגם יכול לשכוח אפילו "מהי אהבה". והשלב האחרון יהיה ה - SHUT DOWN של המערכת כאשר למוח אין ידע לגמרי ותלוי בגורמים חיצוניים בלבד על מנת לשרוד...ולבסוף אני כמעט בטוח שמדובר בידע נרכש.

***אני אישית חושב שבעצם "מחיקת" הידע הוא סוף של תהליך מסויים שברגע הזה של ההתפרצות "איבדת" את כל הידע שהיה לך.

זהו בעצם התהליך של קבלה של מחלת נפש במקרה שלנו - סכיזופרניה...והיא כל כך קשה מן הסתם ואני יכול להגיד למה, בגלל הסיבה הפשוטה שברגע שהידע "נמחק" כחלק מתהליך של שיכחון אז הבן אדם תלוי רק בשדים השקריים, שדים במערכת שהצדיקו אירועים מסויימים בעבר הרחוק או לא, ולא קשורים באופן מעשי להווה, טוב זה כבר נושא מאוד עמוק ומורחב לדבר עליו אני ידבר עליו בהכי קצר שאני יכול...הכי טוב להביא דוגמא: נגיד שבתור ילד היית ילד זהב הילד הכי טוב שהורה רוצה, תלמיד מצטיין ספוראי עם הרבה חברים הולך בדרך הישרה וגם היית מופנם בגלל הסיבה שתמיד כעסו אליך שלא בצדק ואתה בפנים אוגר כחלק מפנטזיה בלבד את הדברים שאם היית במצב הזה שוב מה כן היית עושה למשל מתעצבן כל כך ואומר לאבא שלך שבחיים לא ידבר אליך ככה, וכאשר כבר חלית במחלה בגיל ההתבגרות פתאום אתה חי את הפנטזיות האלה והופך מילד זהב שתמיד מקשיב לאבא שלו לערס אחד שאוהב להתגרות באבא שלו ובסוף לטיפוס לא מוסבר ואלים

בעצם כאשר היית בריא היית כמו כולם מופנם כזה ביישן והבנת במאה אחוז שזה אבא שלך אבל בסך הכול יש לו את החסרונות שלו כמו לכל אבא אבל בחלומות הלא קרובים שלך לא חשבת שמתישהו בחיים תהפוך להיות הסיוט הכי גדול של אבא שלך ובסופו של דבר גם שלך עצמך - טיפוס אלים וזה בעצם הקושי העיקרי בסכיזופרניה.

אבל את נשמעת בחורה לעניין, תשאירי את הפייסבוק שלך, אשמח להכיר.

תשאיר לי את הפייס שלך, כי את שלי נעלתי באפשרויות החיפוש... יש לי סיבות.

Maor Swan

מצאתי כמה אנשים עם שם כמו שלך, השאלה היא איזו תמונה יש לך? כדי שלא אוסיף מישו אחר בטעות

שלום מישהי,

את מתארת את עצמך כסוג של קיפוד.. כלומר, מישהי שבפנים היא רכה, פגיעה וגם מתוקה (קיפוד הוא החיה הכי מתוקה בעיניים שלי). אבל כלפי חוץ יש הרבה קוצים, שנשלפים מהר להגנה עצמית ולהסתרת המקום הרגיש והפגיע.

ממה שאת מתארת לא קשה להבין למה ומתי צמחו הקוצים (כל הטראומות וההתעללות שעברת), אבל לא כל אחד ידע לפרש את זה נכון, וטבעי שיהיו אנשים שייפגעו או יתרחקו ממך בגלל זה.

נראה לי שאת צריכה בחור שיצליח לראות ויאהב את מה שנמצא מתחת לקוצים. מישהו שיראה את היופי והעדינות שבפנים, ושלא יאיים או יבהיל אותך. יחד עם זאת, הוא צריך להיות מספיק חזק כדי שתרגישי בטוחה איתו, ושלא תחששי להיפגע ממנו או לפגוע בו.

את יודעת איך קיפודים עושים אהבה? לאט ובזהירות..

שתהייה שנה טובה עם אהבה, בעיקר לעצמנו..

יכול להיות שעברת דברים ממש קשים עם נהיית כ"כ אדיש לסביבה, אני צודקת?
כי גם לי לא אכפת מאחרים כי להם לא אכפת ממני, כשאני חולה לאמא שלי
זה מעניין תתחת ואז כשהיא חולה ומשתעלת אני אומרת לה לסתום ואפילו מקללת.
כן היה לי עבר קשה ויחס נורא ממנה... היא ביזתה אותי התעללה בי נפשית
ואפילו כיום היא אומרת לי דברים מגעילים כמו "הלוואי ולא היית חוזרת הביתה"
אבא שלי בכלל היה בן זונה רמאי ופושע... עברתי טראומות והרבה התעללות בחיים מכל מיני אנשים ותמיד אני לבד.
וכן גם אותי מצחיקים אנשים דתיים שממשיכים להאמין באלוהים.
אני עצמי מקללת אותו בגלל החיים המסריחים שלי.
ואם מישהוא ימות מהכיתה שלי, זה גם פשוט יעניין לי תתחת!
אבל אם למשל מישהו שאני אוהבת ימות, כבר תהיה לי תגובה רגשית.
קיצר אני יכולה להגיד שאני קצת מיזדהה איתך.
וגם פגעתי בעצמי בעבר, הרגשתי די טוב כשראיתי את הדם זורם לי מהידיים.
וחיית המחמד שלי שבעבר כ"כ אהבתי מתה לא ממזמן ופשוט לא-הרגשתי-כלום!!
לאנשים שאני שונעת כי פגעו בי (חוץ מהמשפחה שלי) אני מאחלת שיאנסו אותם כושים שמנים ושימותו מוות נורא בייסורים.
תכלס אני זוכרת שעל בית של ילדה סנובית אחת שהתעללה בי בלי סיבה
נפל טיל, איך שמחתי לשמוע את זה! אבל גם הרגשתי שזה לא מספיק כי רציתי
שהטיל יפול לה ישר לפרצוף המסריח שלה ויפרק אותה לחתיכות.
אני גם לא מזדעזעת לראות סרטונים אמיתיים או תמונות של אנשים מפורקים לחתיכות בגלל תעונות או טירור.
גם לי יש לפעמים בעיות בשליטה בכעס.. בדירה הקודמת שברתי 2 חלונות.
קיצר אני פוחדת שגם אני אסיים בתור פסיכופטית עם הדברים לא ישתנו לטובה בחיים שלי... יותר מדי שנאה סביבי

בנוגע אליך..
וכן זה די נשמע כמו התחלה של פסיכופטיות =\ אבל עדין לא מספיק פסיכופט.
אם תתחיל להנות להרוג, לאנוס ולחתוך אנשים לחתיכות, תדע שאתה פסיכופט גמור.

וגם לי יש שאלה ליועצים של הפורום הזה, האם גם אני בדרך להיות פסיכופטית?

שלום מאור,

אני מצטרפת לתגובתה של "מישהי". עד כמה שאתה מתאר קור וחוסר רגש, יש המון כאב בהודעה שלך. יכול להיות שעברת ארוע טראומטי שאתה לא מייחס לו מספיק חשיבות, או ארוע שאתה לא זוכר מן העבר, שלפתע התפרץ ומשפיע עלייך בצורה קיצונית. יתכן שכל הטרגדיות שקרו סביבך היו כבר יותר מדי בשביל לשאת, והנפש שלך פשוט סגרה את השלטר כתגובה הגנתית (יש ניצולי שואה שמתארים תגובה דומה לשלך, זה יכול להיות תגובה טבעית לסיטואציה בלתי נסבלת).

בגלל שאתה מתאר שינוי אישיותי חריף ופתאומי, אולי קרה גם ארוע גופני כלשהו, כמו תאונה, חבלה או זעזוע מוח. כדאי לעשות בירור נוירולוגי ופסיכיאטרי מיידי.

אני לא עוסקת בהגדרות ומתן תוויות אלא בסבל אנושי. עצם זה שאתה מודאג ממצבך ולא מרוצה ממנו, ואתה מעוניין בשינוי, הוא סימן לאופטימיות ותקווה. מעבר לבירור פסיכיאטרי, כדאי מאד להיכנס לתהליך של טיפול נפשי. יתכן ואם תקבל מקום, הבנה, הכלה ואמפתיה, תגלה שניצנים מתכונות אלו מתחילים לצמוח גם בך.

בהצלחה ושנה טובה

האירוע שעברתי הוא לא יותר מפרידה. לפני שנתיים הייתי עם מישהי, היה סיפור קשה, נפרדנו. במשך שנה וחצי התאבלתי עליה, בכיתי, חלמתי עליה בכל לילה, לא עמדתי בזה. הייתי אובססיבי. ואז, לפני חצי שנה, יום אחד פשוט התעוררתי ולא אהבתי אותה יותר. מאותו יום גם הפסקתי להרגיש. נהייתי בנאדם רע ומניפולטיבי, התחלתי ליהנות מסבל של אחרים ואהבתי גם לגרום לו. אהבתי להשפיל ולהעביר ביקורות. מאז אותו יום זה ככה.

הילדות שלי הייתה בסדר גמור, אפשר לומר שהייתה ילדות מושלמת. טראומות לא היו לי וגם לא אירועים קשים. זה הכל סביבה. היא זו שהרסה לי את החיים.

שלום ני.

דבריך מעלים אצלי מחשבות על מגבלות המסגרת הזו, שבה אני כותב לך עכשיו - מסגרת של פורום שמקשר בין בני אדם באמצעים אלקטרוניים. במצב אידיאלי, בעולם מושלם, אולי באמת ניתן היה לספק מילים שייחרטו בנשמה ובמוח ולשלוח אותן דרך האינטרנט ישירות אליך.

הקושי לקבל עזרה דרך האינטרנט מתחדד במיוחד במצב שלך: אתה מתאר את עצמך כאדם אשר סובל מחרדות ביחס לאחרים שאותם אתה פוגש ואשר מעוררים בך חשד. ההקשר שמעורר אצלך את הסבל מתרחש במפגש הממשי עם העולם - עם אנשים אחרים שרואים אותך פנים מול פנים. מכיוון שכך, נראה שהאמצעי לפתור קושי זה עובר דרך המפגש הממשי עם אנשים אחרים.

אחרי שכתבתי את הדברים האלה, בכל זאת אנסה להוסיף:

צא לעולם! חתוך את השמים! רק אתה מחליט איך ייראו החיים - מלאים במחשבות רעות, או אופטימיים יותר. דווקא במקומות שבהם מתעורר הפחד ומציף, תוכל ללמוד שאין סיבה לחשוש, שאף אחד לא רוצה ממך כלום.

ובמישור יותר מעשי: לצד הטיפול התרופתי שאותו אתה מקבל, הייתי מאד ממליץ לך לברר על מסגרת טיפולית בשיחות ובמיוחד על טיפול קבוצתי. לטיפול הקבוצתי יש כוח עוצמתי שלעתים קרובות מאפשר לאנשים ללמוד איך לצאת מהקונכייה של עצמם.

שיהיה בהצלחה,

ככל הנראה מדובר בחרדה חברתית

מציע לך לקרוא על הנושא ולעיין במדריכי עזרה עצמית

בתאל יקרה,

אח, ליבי כואב יחד איתך.

כמה קשה להעזב, ועוד בצורה כזו, בטלפון. כמה זה קר ומרוחק. אולי בהמשך הדרך תראי שהדרך הזו, שכל כך מכאיבה לך, אולי גם מעידה על כך שהוא לא האדם המתאים לך..

עכשיו זה הזמן לנהוג עם עצמך בקבלה, רוך וחמלה. תני לעצמך חיבוק גדול, ותשתדלי לא לקחת את הפרידה על עצמך. הרבה צעירים בגילך עדיין לא מרגישים בשלים לקשר. קבלי את עצמך, אל תדחקי בעצמך "לצאת מזה". תני לכל הרגשות שלך מרחב ומקום, אין בהם חולשה, להפך. זה טבעי ואפילו בריא לחוש כאב, אובדן, כעס, לתת לעצמך זמן להתאבל על מה שהיה ועל מה שלא יהיה. אם לא תילחמי בעצמך, הזמן יעשה את שלו וירגיע את הלב השבור.

אני מבינה את הצורך שלך להתמודד עם כאבך בכוחות עצמך, ואם זו הדרך הנכונה לך, כנראה שבמשך הזמן תדעי איך לעמעם את הכאב, לחזק את עצמך, ולהביט קדימה. זה שאת פונה לפורום, מראה שקיים בך גם צורך לשתף ולהיתמך. אולי בכל זאת יש אדם אחד, בן משפחה או חברה קרובה, שבפניהם לא תתביישי להראות חולשה או כאב, שיוכלו לתמוך בך ולעודד אותך? זו לא בושה לכאוב ולהישבר לפעמים. אני בטוחה שאת שמחה להיות אוזן קשבת ותומכת לאחרים..

תרגישי טוב, והאמיני שהאהבה הבאה מחכה מעבר לפינה,

בהצלחה ושנה טוב,

הי רינת,

אני שמחה בשבילך שאת בידיים טובות, שתמכו ועזרו לך במשך שנתיים.

אני בטוחה שבינך לבין המטפלת שלך יש קשר אנושי חם, טוב ומלא, שאחרת הטיפול לא היה מצליח כפי שהוא הצליח.

מה לעשות, ואחת התופעות המתסכלות בטבע האנושי היא, שכלפי הקרובים לנו ביותר אנחנו "מרשים לעצמנו" לפתוח פה יותר מכפי שהיינו מעזים עם זרים מוחלטים, ובודאי יותר מכפי שהיינו רוצים כלפי היקרים לנו.

אחד האתגרים החשובים ביחסי אנוש קרובים ואינטימיים הוא להצליח להתאפק, ואם לא כל כך הצלחנו להתאפק, לפחות לדעת להיפתח ולדבר על זה בדיעבד, כדי לתת הזדמנות לעבד, להבין מה קרה, לחשוב על אלטרנטיבות, להתנצל ולהתפייס.

מה שאני מנסה לאמר הוא, שנראה לי שהמטפלת שלך מרגישה קרובה אלייך, וקצת "הרשתה לעצמה" לדבר אלייך בלשון סחבקית, שמאד נפוצה בתרבות הישראלית שלנו. ממש לא נשמע שהיא התכוונה לפגוע בך או לחנך אותך, פשוט בלהט השיחה ברח לה, ואולי אפשר גם לשמוח שהיא כנה ואותנטית איתך, כל עוד זה במינונים קטנים.

עכשיו תורך, לספר לה איך הרגשת, לנסות להבין מאיפה זה בא, וליישר את ההדורים ביניכן.

אני בטוחה שתמצאי שעיבוד כזה אפילו יקרב ביניכן עוד יותר, ובטח יחזק אותך. את נשמעת מאד עדינה ורגישה, חשוב שתלמדי לאמר מה מפריע לך, ואיפה עוברים הגבולות שלך.

בהצלחה ושנה טובה!

שלום אורן.

איני מסכים עמך שכל המטפלים נוהגים באופן שאתה מתאר, ואיני חושב שכך חושבים כל המטופלים. בכל מקרה, מציע לך לברר שאלה זו בטיפול עצמו, פנים מול פנים עם המטפל.

תוכל גם לקרוא את תשובותיי לדורון, גכע, וטובי, המופיעות כאן, אשר עסוקים גם הם בשאלות דומות.

בברכה,

אתה טועה. מטפלים מדברים בגובה העיניים וקשובים, הבעייה היא שלך כאילו המטפל מביט בתוך העיניים.

ולא כולם "חופרים"

הבעיה היא לא שלו, לא כל דבר צריך להיות בעיה נפשית אצל המטופל, אני לא מסכים איתך בכלל...
אני אישית חושב מהבעיה שהוא מתאר שיש לו פסיכולוג כזה, מה לעשות לא כולם מטפלים טובים, אני לא יודע אם המטפל הספציפי הזה לא טוב, אבל מה שבטוח, שהוא יכול להגיד למטפל שזה לא נוח לו ואם עדיין הוא מרגיש שזה חוזר על עצמו ולא נוח לו אז הוא תמיד יכול להחליף מטפל זה לא בשמיים!! לא חסרים מטפלים טובים אצלנו.
בשורה התחתונה כל אחד ומה שנוח לו מה שמתאים לו.