פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך אלמוני,

הייתי בחופשה מספר ימים ולכן לא הייתי בקשר עם הפורום. מצטער שהתגובה התעכבה עד עכשיו.
נשמע לי שאתה מאוד עסוק בשאלות של היררכיה, גבולות, ואתה מתאר תחושה ש'עובדים' עליך. האם זה רק במקרה הזה, או במקרים נוספים? האם אתה חושב שזה משהו כללי שמטריד אותך? לא בטוח שתשובה על השאלות שהעלית היא הדבר שאתה זקוק לו, כמו הבנה מעמיקה יותר של מוטרדותך מהן? מה הן מסמלות עבורך? למה אתה חש שלא נותנים לך את הטיפול המגיע לך? ומה המשמעות של הקטיגוריזציה שאתה נוקט בה?
עם זאת אנסה לענות בקצרה על שאלותיך:

1. כל מי שעובד ב'עמך' מוכשר לעסוק בפסיכותרפיה. אין זה משנה אם אלו פסיכולוגים מומחים, עוס"ים קליניים, אנשי טיפול אחרים או מתמחים. לכולם ההכשרה המתאימה, ההדרכה המתאימה, והיכולות להציע פסיכותרפיה מן השורה הראשונה.
2. לא מונעים מלקוחות את הרשומה המקצועית, עם זאת כעמותה הבקשה כרוכה בתהליך שכרוך בעירוב מחלקות משפטיות ומקצועיות ב'עמך', שהיא עמותה מקצועית גדולה. לצערי, אינני בקיא בהליך זה, אך אני יודע על מקרים בהם ניתנה הרשומה לבקשת המטופל.
3. אין שום מניעה של טיפול ב'עמך'. עם זאת, 'עמך' מחוייבת, מטבע הדברים, קודם כל לדור של ניצולי השואה ומפנה כלפיהם את משאביה - אין ל'עמך' שום תקציבי עתק. לפיכך, בני הדור השני והשלישי מחוייבים בעלות כספית, שגם היא זולה יותר מן המוצע בשוק, אך יש לעמוד בה. מי שאינו מסוגל לעמוד בעלות הזו לא יכול להתחיל טיפול. בדיוק כמו שבכל מקום אחר מי שלא יכול לעמוד בעלות לא יכול להתחיל טיפול. עם זאת, חשוב לציין שוב, כי בני הדור הראשון מתקבלים לטיפול גם כשאין להם משאבים לכך.

מקווה שקיבלת מענה לתשובתיך

שחף

שלום כג.

אנא קראי את תשובתה המפורטת של רוני פרישוף לשואלת בשם "הדג", מה-4 לספטמבר.

מעבר לכך, מומלץ לחפש באזור מגורייך איפה ניתן לקבל טיפול נפשי במסגרת ציבורית - תחנה לבריאות הנפש של משרד הבריאות, או מרפאה של קופת חולים.

לאחר שנרשמים שם לטיפול נהוג להזמין את הפונה לראיון היכרות מעמיק, שבעקבותיו מחליטים על הטיפול המתאים - פסיכולוגי, פסיכיאטרי, או משולב.

שיהיה בהצלחה,

שלום אנונימי.

יש משהו כל כך צלול ורהוט בדברים שאתה כותב וביכולת שלך לתאר את מה שעובר עליך, שזה פשוט מעורר התפעלות והערכה.

נשמע שבאמת, קשה לך להחליט. היית רוצה להמשיך בכיוון שסימנת לעצמך לפני תקופה ארוכה, ומשהו פתאום מתבלבל וכעת נראה שאבדה הדרך, אין יותר קו אופק שלקראתו אתה חותר. נדמה לי שהיכולת לסמן לעצמנו את האופק העתידי, היא זו שנותנת לנו תחושה של משמעות וייעוד. הבעיה היא, שהתמלאת ספקות עצמיים ופקפוק - האם זה הוא קו האופק הרצוי עבורך.

האם עולה בדעתך מה היה הגורם שיצר את הבלבול? - חשש שלא תצליח לעמוד במשימה, שאולי היא גדולה עליך? חשש מתחרות עם אחותך? חשש שלנוכח הציפיות הגבוהות שהיו לך לגבי השירות אתה עלול ברגע האמת להתפכח ולהתאכזב?

אני מניח שיהיה קשה בדיוק לדעת מה היה הגורם שהרתיע, אבל שווה לחשוב על הדברים באופן כללי - האם מה שמרתיע קשור במצב רגעי, כמו בהלה חריפה שכאשר מתגברים עליה העניינים חוזרים למסלולם, או שאולי באמת השתנו אצלך הערכים הבסיסיים.

ואיך חושבים על הדברים באופן כללי, איך מצליחים להשקיף על עצמנו כאילו מרחוק?

דבר ראשון שהייתי מברר עם עצמי הוא - מה האלטרנטיבה. איזו מטרה היית רוצה לסמן כעת. כאשר תוכל להשוות בין אפשרויות עתידיות, ייתכן שתוכל להרגיש מה יותר מתאים לך.

דבר שני - כדאי להתייעץ עם מישהו שאתה מרגיש קרוב אליו. ייתכן שתוכל לקבל כך פרספקטיבה רחבה יותר ביחס לעצמך. הרבה פעמים, מי שמכיר אותנו מקרוב, רואה דברים על עצמנו שלנו קשה יותר לראות.

דבר שלישי - הייתי מנסה לברר אם יש גורם במסגרת של הקורס שאיתו ניתן להתייעץ.

דבר רביעי - הייתי מנסה לזכור שבכל מקרה, הצבא הוא רק שלב אחד בחיים, שבעקבותיו תבואנה תקופות חדשות, עם אופקים חדשים.

במסגרת הנוכחית אין אפשרות, כמובן, להיכנס לעומקם של דברים - למה בדיוק ביקשת שינוי שיבוץ לפני כמה חודשים; איך בדיוק מתקיים הקשר עם אחותך ושאר קרובי המשפחה, אמך, למשל; איך היתה תקופת הלימודים בבית הספר. ובכל זאת, מקווה שמשהו מתוך מה שכתבתי יכול לתת כיוון כללי וראשוני.

שיהיה בהצלחה, ושנה טובה!

שלום לך,

הודעתך נוגעת ללב. את מבטאת את עצמך כל כך יפה, וקשה שלא לחוש צער על כך שאין לך מרחב בטוח ומוגן להשתמש ביכולת הביטוי הזו כדי להוציא את הכאב או הבכי, ובמקום זאת עלייך לתרגם אותו לכאב פיזי.
נדמה לי שאת מדברת בכמה קולות, קול הדאגה לחברך וקול הדאגה לעצמך. האם את חשה שאת יכולה לשתף אותו במה שאת עוברת? ואולי אז הוא ישתף אותך במה שהוא עובר? אולי את חוששת שגם אז לא ישתף? אולי קיים בך גם חשש שאת טועה לגביו?
הדבר החשוב הוא שקודם כל תעזרי לעצמך, ונראה לי שאת פונה כאן גם ובעיקר עבור עצמך. חשוב שתפני לעזרה, אם ליועצת ב"ס, לקרוב או קרובת משפחה, לאדם אחר שאת נותנת בו אמון, ותשתפי אותו ברגשותייך. חשוב שתוכלי לבטא את הכאב והסבל שלך ולא תיזקקי לחתוך את עצמך כדי להוציא אותם החוצה.
את לא צריכה להישאר לבד עם מה שעובר עלייך וחשוב שתמצאי עזרה קשובה ומכילה עבורך.

בהצלחה

שלום שירי,

לא ציינת בת כמה את. זה קצת משנה את התמונה אם את בת 16 או בת 50 (-:

על פי מה שאת מתארת, יש לך פוביה ספציפית מזריקה-מזרקים. אלא אם כן, את סובלת מפחדים, רגישויות, קשיי התמודדות או חרדות נוספות, בתחומים אחרים, ואז התמונה שוב משתנה.

הרעיון בטיפול בפוביה ספציפית, הוא ללמוד דרכים להרפייה והרגעה, ולתרגל את הסיטואציה בדמיון, ולאחר מכן במציאות, באופן הדרגתי מאד ותוך כדי ליווי והרפייה.

למשל ללמוד לנשום ולהרפות, לדמיין את עצמך במקום בטוח, ולהעלות בדמיון מזרק מרוחק ממך. אח"כ להתקרב בדמיון, עד שהמזרק נוגע בך, ומתבצעת הבדיקה. כל פעם שההרפייה מתקלקלת מפסיקים את מהלך הדמיון ומחזקים את ההרפייה.

העקרון הוא, שאי אפשר לחוות רגיעה וחרדה בעת ובעונה אחת. ברגע שלומדים להרפות ולהרגע, תגובת החרדה פוחתת פלאים.

ראיתי בחיפוש פשוט ב"גוגל" שיש שפע של חומרים באינטרנט על שיטות של הרפייה (דרך נשימה ודמיון מודרך), וגם הנחיות ספציפיות לגבי סיטואציה של בדיקת דם. עשי גם את חיפוש, וראי אם את מצליחה בכוחות עצמך לתרגל הרפייה ודמיון הדרגתי של המצב המפחיד. אפשר לרכוש קלטות הרפייה, ואפשר כמובן ללכת לטיפול ממוקד בנושא. יתכן שטיפול בעזרת היפנוזה יועיל מאד.

עוד כמה מחשבות, שמבוססות גם על נסיוני האישי (פעם פחדתי נוראאאאא ממזרקים): מותר לבכות ולהיבהל, זו לא בושה ולא אסון, העיקר לעבור את זה. רצוי לגשת לאחות הכי נחמדה, ולשתף אותה בפחד. הן יודעות להרגיע, לתת כוס מים, להסביר מה קורה ולעודד. אפשר לעצום עיניים ולדמיין שמדובר בצביטה, זה מאד מקל. אפשר לקחת כדור הרגעה (אבל רק אם ממש חייבים כי זה מחליש את המאמץ להתמודד). אפשר ללכת עם חברה ולהיבדק ביחד, אפילו להחזיק ידיים. רצוי להיזכר באתגרים קשים שעמדנו בהם, כדי לזכור שיש לנו אומץ וכוחות.

והעיקר: לקבל מתנה ממש כיפית אחרי הבדיקה, גם כי מגיע, וגם כדי להכניס את הכל להיקשר חיובי ומחזק.

בהצלחה!

שלום דורון.

אנא ראה תשובותיי לטובי מה-18 לספטמבר ולגכע מה-22. נראה לי שיש בהן מענה גם לשאלה שלך.

בברכה,

שלום לך אניי,

בשנה האחרונה השבנו מספר פעמים לפניותייך, בפעם האחרונה ב-4.9.

הלואי שבשיחה קצרה זו יכולנו לתרום לך תרומה ממשית, אך לצערי כנראה שהדבר לא אפשרי.

לא נוכל להמשיך ללוותך במסגרת הפורום. אני ממליצה לך בחום רב לפנות לטיפול על מנת להמשיך בהתמודדות ובצמיחה שלך. תוכלי לקבל טיפול בחינם בתחנה לבריאות הנפש באזור מגורייך.

כל טוב ושנה טובה

שלום לך.

ממליץ לך לפנות לתשובה שכתבתי לטובי, מה-18 לספטמבר.

בהנחה שקראת אותה, אחזור ואציין שעניין זה רצוי לברר ישירות בטיפול עצמו (אני יוצא מנקודת הנחה שאתה נמצא כעת בטיפול, כי אחרת אולי לא היית מוטרד מכך). אם בוחרים לברר נושא זה אך ורק במסגרת חיצונית לטיפול, נדמה לי שמחמיצים משהו. וזאת, מפני שטיפול קשור באופן הדוק ליכולת לעסוק באופן ישיר, פנים אל פנים, בקשר שנוצר בין שניכם.

וזה מוביל אותי לקביעה שלך שמוקד הטיפול הוא במטופל. נכון מאד, אבל ההתמקדות במטופל כוללת גם את ההתמקדות בקשרים שהמטופל יוצר, ובכלל זה הקשר שנוצר בטיפול.

מכאן והלאה, חלוקות הדעות התיאורטיות ונבדלים המטפלים עצמם באישיותם. ישנן גישות טיפוליות המחייבות באופן מודגש את הרעיון שקשר, כל קשר, מכיל בקרבו את שני האנשים היוצרים אותו, ועל כן הדיבור עליו מחייב שיתוף והיחשפות עצמיים. ישנן גישות אחרות התופסות את התהליך הטיפולי באופן אחר, ומתייחסות אל תפקיד המטפל ככזה של מפרש אובייקטיבי, אשר חובתו לנטרל את רגשותיו האישיים בבואו לטפל באחרים.

אבל מעבר למחלוקות התיאורטיות ולהבדלים שיש בין מטפלים שונים, קיימים המטופלים. קיים אתה, שרוצה לדעת מה חושבים עליו, ורצון זה הוא טבעי ולגיטימי. שוב, הייתי ממליץ לך לברר נושא זה במפגש הישיר, ולנסות אגב כך לראות יחדיו מה נמצא ביסוד המשאלה הזו אצלך.

בברכה,

הי,

סתם פשוט קראתי כאן את הודעתך. וזה לא ברור. למה "הגיע הזמן להיפרד"? אם את כותבת שתצטרכי להתחיל טיפול עם מישהו אחר?

לא ברור.... מי קבע שאתן צריכות להיפרד?

קרה משהו? אילוץ? משהו לא צפוי? החלטתן ביחד על פרידה? מה הסיבה?

אנחנו נאלצות להפרד מכיוון שאני שבוע הבא מתגייסת והמקום שאני מטופלת בו הוא עד גיל 18 אז אני לא יוכל להמשיך אצלה טיפול, והמצב עכשיו די מחייב אותי להמשיך טיפול אצל קב"ן. מרגישה שזה לא פייר. כל כך נקשרתי אליה.

שלום מיכל11
ותודה רבה למישהי, שעזרה לברר יותר את מהות הבעיה.

נשמע שיצרת קשר משמעותי עם המטפלת ושהיית בטיפול שהפך להיות בעל חשיבות גדולה בחייך. אז קודם כל אשרייך שזכית לכך.

מלבד זאת, נדמה לי שכל טיפול נבחן גם באופן שבו הוא מסתיים. גם כאן, נראה שהטיפול מגיע לסיומו באופן הרצוי - תאריך הסיום ידוע מראש, וניתנת לך האפשרות לדבר עם המטפלת על התחושות השונות שמתעוררות לקראת העזיבה.

לגבי המשך הטיפול, גם כאן, נדמה לי שאת בת מזל. אמנם, אינני יודע מה הם בדיוק הקריטריונים המאפשרים לקבל טיפול אצל קב"ן בצבא, אבל אני משוכנע שאם תתעקשי, תוכלי לקבל שם מענה טיפולי שיוכל להתאים לך.

אז אם כל כך טוב, כדבריי, למה כל כך רע? - בכל זאת, את מרגישה מבוהלת מסיום הטיפול, ואולי גם מההתגייסות לצבא. שינויים גדולים בדרך כלל מעוררים בהלה. קשה לעקוף את התחושה שהם יוצרים, או להתעלם מכך.

גם אם כעת קשה, נדמה לי שלאחר תקופה של הסתגלות והתרגלות, ההרגשה משתפרת, וכך אני מקווה שיקרה גם איתך.

שיהיה בהצלחה!

שלום דנה.

את מתארת מצב קשה, שנמשך הרבה זמן. נשמע שזו חוויה מתסכלת, להיות עדה לסבל ההולך וגובר של בתך מבלי להיות מסוגלת לעזור במשהו, במיוחד בשנים שלא היתה בארץ. מדובר במצב שקרוב לוודאי יוצר אצלך תחושת חוסר אונים.

מתוך מה שאת מתארת, נראה שבתך זקוקה לקבל הערכה ואבחנה רפואיות ביחס למצבה. כדאי לעשות את כל המאמצים על מנת שתסכים להיפגש עם רופא או פסיכיאטר, במסגרת פרטית, ציבורית, או של קופת חולים. מנסיוני, טיפול מתאים, אולי אפילו תרופתי, יכול להועיל מאד במצבים כאלו. אני מבין שנסיונות השכנוע שלך לא עלו יפה עד כה. ובאמת, המצב מתסכל.

אם בתך אינה מסכימה לשתף פעולה בשום אופן, הייתי מציע לך לפנות בעצמך למסגרת פרטית או לתחנה עירונית לבריאות הנפש ולנסות לברר שם מה הן האפשרויות. בכל מקרה, ישנן עמותות שונות, כמו "אנוש" הפרושה במערך כלל ארצי, המשקיעות מאמצים רבים בהדרכת הורים וקרובי משפחה של אנשים המתמודדים עם בעיות מהסוג הזה. אני מניח ששם תוכלי גם לזכות לאוזן קשבת ולהדרכה מעשית ביחס לאופן שבו ניתן להתחיל לטפל בבתך. את יכולה לחפש באינטרנט שמות ופרטים של עמותות נוספות, בהתאם למקום מגורייך.

מעבר לכל זה, מאד ייתכן שהשנים הרבות שחווית לנוכח הקשיים יצרו מטען מעיק ומטריד, והייתי מאד ממליץ לך לנסות להיעזר בייעוץ מקצועי, כמקום שבו ניתן לדבר ולברר יחדיו את הדברים.

לסיום, אני נפרד ממך בתחושה שיכולתי להועיל רק במעט, למרות הרגשות החזקים שהתעוררו אצלי כשקראתי את דברייך. מאחל לך שתהיי חזקה, אפילו אם לא תמיד תצליחי לעזור במידה שבה היית רוצה.

בברכה,

שלום אלירן,

עברת חווייה לא פשוטה, ובודאי מטלטלת.

חשוב לזכור שהתקף החרדה מאד עוצמתי ולא נעים, אך אינו מסוכן, וחולף בתוך מספר שניות בלי להשאיר כל נזק. חלק גדול מחוויית החרדה נוצרת בעקבות פירוש שגוי וקטסטרופלי של תחושות פיזיולוגיות נורמליות (למשל, פירוש דופק מואץ כהתקף לב). הכרת מאפייניה של החרדה, באמצעות קריאה בנושא, כבר מחוללת שינוי לטובה בתפיסת הארוע והתאוששות ממנו.

עוד דבר שעוזר להתכונן להתקף חרדה ולהתגבר עליו, הוא הכרת הסימפטומים ולימוד עצמי של התאוששות מהם. אם למשל, סבלת מסחרחורת, דפיקות לב, קוצר נשימה וכיוב', אתה יכול לייצר אותם באופן מלאכותי (למשל ע"י ריצה במדרגות או סיבוב סביב עצמך) וללמוד להרגיע אותם, באמצעות נשימות מתאימות, תנוחת גוף מתאימה, ומה שתראה שעוזר. כך, שכאשר הם יתעוררו בגל החרדה, כבר תדע מה עוזר לך להרגע.

פנייה לאדם קרוב, ישירות או בטלפון יכולה לחזק ולהרגיע, אם זה מתאים לך.

כמובן שגם כדור נוגד חרדה על בסיס נקודתי או מתמשך מאד עוזר, על פי המלצת הרופא. ישנם גם תכשירים צמחיים ללא מרשם, שמאד עוזרים.

נסה לראות את ההתקף שעברת כסוג של איתות שהנפש שולחת לך על כך שמשהו מציק לה. אפשר להקל על הסימפטום, אבל גם רצוי להבין מה עומד מאחוריו ומדוע אתה חווה חרדה. ירידה לשורש העניין תעזור לא רק להפסקת החרדה, אלא לשיפור כללי בחייך. את זאת תוכל לעשות בעזרת טיפול פסיכולוגי.

רצוי לאבחן את מה שחווית, ולטפל בו, בעזרת איש מקצוע.

כל טוב!

שלום לך,

את מתארת מצב לא פשוט עם שני ילדייך, כל אחד אמנם בצורה אחרת. אבל נדמה שעם שניהם יש בעייה שמתוך דברייך קשורה להצבת הגבולות, והבהרת ההיררכיה המשפחתית. יפה מאוד שהבן עצמאי, אך הוא עדיין חי בביתך, ועל כן, עליו לקבל את חוקי הבית שלך. אי-הקבלה של המסגרת מתבטאת גם בכך שהוא נוסע איתכם מהר ולא מקשיב להערות שלכם. במילים אחרות, הוא עושה מה שבא לו, ואתם חסרי אונים מול זה. לא ברור לי מהי עמדתו של בעלך, אבל נשמע שחוסר האונים הוא של שניכם יחד. דבר דומה עולה מדברייך לגבי ביתך, שנמנעת מקשר איתכם, צועקת עליכם ומנסה לשלוט בכם.
משפחה היא המערכת הקרובה ביותר של האדם, וככזו רצוי שתהיה נעימה, קשובה, ומכילה ככל האפשר. אך חשוב לא פחות שיהיה ברור שמי שמנהל אותה הוא ההורים. אין בכך סתירה, להיפך, בניהול נכון, זה רק מחזק את היכולת להכיל, וליצור מרחב תקשורתי אוהב עבור כולם.
ההתרחקות של ילדכם יכולה להיות קשורה גם לתחושתם שאינכם יכולים להחזיק אותם, ושאתם לא מהווים עבורם סמכות. הסמכות ההורית מהווה משענת עבור הילדים, שמאפשרת להם להרגיש מוגנים, מוכלים ונאהבים, ולכן חשובה ביותר. אין זה כמובן אומר שצריך להיות 'קשים' עם ילדים רק על מנת שירגישו את הסמכות, אלא שיש לבסס את סמכותכם בבית עבור כל הצדדים במשפחה, ועבור תפקוד טוב של המשפחה שיאפשר ערוצי תקשורת בריאים ואוהבים.
מכיוון שנשמע שהמצב המשפחתי אינו התחיל לאחרונה, הייתי ממליץ לפנות לטיפול משפחתי, שבו תוכלו לפתוח את ערוצי התקשורת, לקבל כלים כדי להשיב לעצמכם את הסמכות, ולחזק את הקשר עם ילדכם, שברור שאתם אוהבים מאוד.

בהצלחה

תודה על התשובה ..אכן אנו אוהבים אותם מאוד ולכן חשוב שיהיה נעים לכולם בבית..דבר שאני לא מוותרת עליו כל ערב אנו יושבים יחד מול הטלויזיה משוחחים על היום שעבר וקצת נהנים מבידור אך לפעמים ישנם גם צעקות..

כרגע הבן נוסע רק איתנו ולכן אחרי מספר פעמים שהערנו לו הוא נוסע טוב אך הפחד שלי שכאשר לא יהיה איתו מבוגר ברכב אלא חבר "מתלהב"הוא יעשה שטויות..חשוב לי שיפנים זאת השאלה איך עושים את זה??.

ולגבי הבת זה משהו שהתחיל לפני כחצי שנה אולי קצת יותר..היא לא מדברת אלא צועקת כל דבר שעושים בבית לא נראה או נשמע לה ..מוזיקה מסויימת היא לא אוהבת ולכן אסור לשמוע בבית אלא רק שהיא לא נמצאת כי זה יוצר צעקות של היסטריה ממנה זה נשמע כאילו היא שונאת אותנו ..הגישה.. צורת הדיבור..(זה נשמע כאילו אנחנו חייבים לה כל הזמן )כשאני שומעת אותה מדברת עם חברה היא פשוט אדם אחר ..מנומסת רגועה חיכנית...אולי זה הגיל ואני סתם נלחצת??אני מנסה להכנס לראש שלה ופשוט לא מצליחה!!!

אנחנו כל היום לא בבית (עובדים יחד ומגיעים ב6 )ולכן היא אחרי ביה"ס לבד (עם הכלבה שגם אותה היא מנסה לחנך כל הזמן.. )
מה עוד אפשר לעשות ??

תודה מראש

שלום תקועה.

קשה לי לקרוא לך תקועה, אבל זה השם שבחרת לעצמך, ובכך בעצם אפשר לסיים את התשובה. ובמילים אחרות, כמו השם הזה, גם הסיפור שאת כותבת לעצמך הוא תוצר של הבחירה שלך.

נכון, יש משהו מושך מאד בקיום של יחסים חצי וירטואליים, עם מישהו שכמעט ולא נמצא. אין כמו חיים בעולם של חלומות, אין כמו העוצמות האלו, אין כמו המתיקות הזו. הבעיה היא, כמובן, שלא מדובר על יחסים ממשיים, אלא על סוג של מאוהבות עם עצמך - עם החלומות, העוצמות והמתיקות שיצרת (כמעט) לגמרי לבדך.

חופשי זה לגמרי לבד, כתב פעם מישהו, נדמה לי יעקב גלעד, והוא צודק. רק עולם מומצא מאפשר לחיות ללא אילוצים, ללא תלות באחרים, ולכן הוא כל כך מפתה. מפתה אבל משאיר אותך לבד.

אז מה יהיה? - תחליטי את!
שיהיה בהצלחה,

חושבת שלא הובן המצב שלי כל כך ובמקום לקבל עצה מועילה קיבלתי תגובה די משפילה שלא מתארת כל כך את המציאות..
אבל תודה בכל מקרה

מצטער אם לא הבנתי את מצבך.

ייתכן שהתגובה שלי ממחישה בדיוק את מה שכתבתי עליו - בניתי טקסט שמבוסס על היכרות וירטואלית איתך, ולא ניזון ממפגש ממשי עם המציאות... ייתכן שבירור הנושא מתאים יותר לפגישות פנים מול פנים במסגרת ייעוצית או טיפולית.

מקווה שתמצאי את האופן ואת האדם המתאימים לך ביותר כדי לברר את מה שמטריד אותך.

שלום טובי.

מקווה שאוכל להתייחס לשאלתך המורכבת באופן שיספק אותך.

נדמה לי שאנשים הם אנשים ועל כן הם מרגישים דברים ביחס לאחרים שאותם הם פוגשים. זה אחד ההבדלים בינינו לבין מכשירים. המערכת הרגשית היא חלק ממה שאנחנו, ובעזרתה יש לנו אפשרות לפענח מצבים חברתיים שונים, לגבש את עמדתנו, לדעת להיזהר או לאפשר לעצמנו להיות נינוחים, ובקיצור - ליצור תקשורת עם אחרים ולהימצא בחברתם. כלומר: בוודאי שגם מטפלים מרגישים (אגב, גם מטפלים גברים!).

מגוון הרגשות והמצבים הוא עצום: מה תגיד על אבא שאוהב מאד את הבן שלו, על מורה בכיתה שנקשרת לתלמיד ומתגאה בהישגיו, על בחור שאוהב את החברה שלו, על בחורה שנדלקת על מישהו שראתה? כולם מרגישים רגשות חיוביים אבל כל רגש מעט שונה וכך גם כל מצב - האבא, המורה, הבחור והבחורה מתנהלים כל אחד במגרש משחקים שבו הכללים מעט אחרים.

אבל, השאלה שמעסיקה אותך נוגעת לקשר הטיפולי. אם אני מבין נכון, אתה נמצא בטיפול או חושב על הימצאות בטיפול - אתה סקרן ביחס למשחק שאותו משחקים במגרש המסוים ההוא.

כאן הייתי מעדיף להפנות אליך כמה שאלות ולעורר אותך בכך למחשבה - האם אבא שיש לו כמה ילדים חייב לאהוב כל אחד מהם פחות בגלל שאינם אחד? האם כל רגש חיובי מסתכם בסופו של דבר ברגש אחיד - שהוא אהבה רומנטית ו/או משיכה מינית? מה עם תחושות של שותפות ושייכות, גאוה בהישגים, הערכה, למשל?

בכל מקרה, אם אתה אכן נמצא בטיפול, נראה לי שהמקום המתאים ביותר לברר שאלות אלו הן שם, במגרש המשחקים שבו אתה במילא נמצא (הפורום שבו אני כותב לך כעת עלול לשמש מעין פתח מילוט צדדי, מעין בריחה מהתמודדות ישירה). נדמה לי שאין ברירה אלא להפנות באומץ לב את השאלה הזו למטפלת. נסה וראה כיצד היא מגיבה.

מאחל לך שתעז לפתוח את הדברים, וללמוד מכך עוד על עצמך.

בברכה,

שלום מישהי.

נדמה לי שאני הולך לאכזב אותך, מפני שיש לי הרגשה שהיית רוצה לקבל תשובה ברורה וחד-משמעית על שאלתך. הבעיה היא שאת מבקשת תשובה שנוגעת לשאלות יסוד על טיפול ועל קשר אנושי.

לא בטוח שיש משהו "מקובל" בהחלטה כזו - להפסיק ולהתחיל טיפול חדש, או לחכות למטפלת שתחזור: כל תהליך טיפולי המתנהל בין שני אנשים - מטופל ומטפל - מקבל אופי מסוים ושונה מאחרים; אנשים שונים נקשרים אחרת למטפל שלהם, ויש מי שלא יהיה מוכן לוותר בשום אופן דווקא על החיבור הייחודי שנוצר; אמנם, מבחינה תיאורטית, רוב סוגי הטיפול מדגישים את הקשר הטיפולי כמרכיב מרכזי של הטיפול, אבל גם המשכיות לאורך זמן היא חלק חשוב התורם ליצירה של קשר טיפולי.

אז מה לעשות? להישאר עם מטפלת שאוטוטו עוזבת לתקופה? לא לעזוב כי אין סיכוי שתצליחי להשתלב בטיפול אחר? אנסה בכל זאת להשיב באופן יותר ממוקד, בשני כיוונים:

הייתי מציע לך לשקול את צעדייך על פי קו אופק כללי ורחוק יותר מהטיפול הנוכחי - מה ייטיב איתך לאורך זמן. כלומר, לשאול את עצמך האם הקשר המסוים שנוצר בטיפול הוא מרכזי להמשך ההתפתחות שלך.

הייתי מציע לך להעלות את ההתלבטויות שלך בטיפול עצמו, לנסות לברר בפתיחות את השאלה הזו בעזרת המטפלת.

בברכה,

הצלחת קצת לעשות לי מעט סדר בבלאגן . :-)

ועל כך- תודה.

אין פק שאני אדבר איתה על ההתלבטות הזאת, אבל אני מעט בספק אם היא אכן מסוגלת להיות "אובייקטיבית" - במובן של באמת להגיד מה יהיה הכי טוב לי. כי בכל זאת- היא גם צד בעניין... ובהתייחס לתשובה המפורטת שנתת לי, אז אני כן חושבת שיש לי קשר טוב איתה, ובאופן כללי- לא קל לי לפתח קשר עם אנשים. ( זאת גם אחת הבעיות שגרמו לי להתחיל טיפול..). הבעייה היא שאני חוששת ממצב ששמעתי עליו : "רגרסיה".... ואם נניח שהמצב הזה התחיל "רק" כעת אצלי, והיא בעוד 6 חוד'- לכל היותר תצא לחופשה, זה לא עלול להיות מסוכן לי?

בכל מקרה, מנקודת המבט שלי: שנים שלא הלכתי לטיפול- כי לא רציתי, התחמקתי מזה, וחשבתי שהזמן יעשה את שלו- ובסוף הכל יסתדר לי כמו שצריך, ועכשיו- דווקא כשאזרתי אומץ, והתחלתי סופסופ בתהליך כזה, ואני בסה"כ- 8 חוד' בו, אז אני נאלצת להתמודד עם בעייה של 3 חודשי הפסקה- ובעייה שהיא בעצם לא "שלי". ולא אני הבאתי איתי לטיפול, אלא המטפלת "כפתה" עלי...


לא ידעתי שזה כזה מסובך. חשבתי שבאים- עם שק של בעיות, ואז אכשהו מתחילים להשיל אותן- והשק הופך קל יותר. לא לקחתי בחשבון שאצטרך להתמודד עם "בעיות" שהמטפל/ת יציב בפני...

בכל מקרה- שוב- תודה רבה על המענה המהיר!

שלום שוב, מישהי.

באמת אין מי שיהיה אובייקטיבי בעניין, לא רק המטפלת שלך אלא גם אני וכל אחד אחר. בסופו של דבר מדובר על החלטה שהיא אישית לחלוטין, שלך.

רוצה להוסיף שנראה לי שהתפתחה מערכת יחסים בינך לבין המטפלת ושנכון, זה מתסכל כשפתאום מתקילים אותך בבעיה שלא את יצרת. אבל ככה זה תמיד בחיים, ביחסים בין בני אדם, לא? אין כמו הידברות ביניכן בנושא זה, גם אם דעותיכן תהיינה שונות וגם אם תחליטי לסיים.

שיהיה בהצלחה,