פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

טחב יקרה,

אני מתרשמת משפתך האישית, שיש בה הרבה רגישות, תבונה ויצירתיות, כמובן לצד כאב רב. את הבור בנפש ממלאת שדה יקרה, כדי שלא תרגישי רעב, וכדי שמחשבות של אנשים לא ישתלטו עלייך מבפנים.

אני לא בטוחה בכלל שאף אחד לא יאהב או לא יבין את השדה. השדה שלך נשמעת לי טובה, מלאת כוח ויצירתית, ויכולה לעשות הרבה דברים טובים אם יתנו לה מקום והכרה. את הטיקים שהיא מייצרת אפשר לפתור או להחליש בעזרת טיפול מיטיב.

הכתיבה שלך הזכירה לי את יונה וולך, אני שולחת לך שיר שלך, בתקווה שיתן לך השראה ותקווה:

קורנליה
מילים: יונה וולך
לחן: עומר קליין ואלון לוטרינגר

באמצע הלילה השד
הופיע ואמר לקורנליה
שזה הזמן וקורנליה
שחסרת יזמה ומוכרחה
קורנליה והשד הלכו
באמצע הלילה לקטוף סירפדים
השד התעייף ופרש
לקורנליה פריחת סירפדים וקטפה
אפשר היה לחשוב ממש
שקורנליה שדה אדומה
בבוקר האנשים עשו לה
כי הם חשבו שקורנליה שדה אדומה
וקורנליה לא ידעה
תמיד היא חשבה שעושים לה
כי היא קורנליה.

מודה על ההשקעה,
למעשה ניסיתי לשאול בכמה פורומים ואת הראשונה שכנראה קראה באמת,
וזה שיר באמת יפה, לסיום כחי שיר מתנה ממני
מוקדש לכל היצורים שליבם נעקר ממקומו:
חבל דק הוא וחזק,
תגידו האם זה הסבל?
ניתוק טבור מאם לבת,
תגידו האם זה הסבל?
... קמל דואב הוא ומכחיל,
פועם לעט ובזהירות,
נושמים בקמצנות תמיד
שלא נפסיק לחיות
תגידו האם זה הסבל שתופס אותי לא מוכנה,
באמצע צהריים בהירים,
כאב פועם של חשיכה?

שיר מקסים.

גסיסתו של חבל הטבור.. הנשימה הקמצנית.. הלב העקור..

מטאפורות נהדרות וחודרות לעצמות.

תמשיכי ליצור מתוך הכאב, זו הרפואה הכי גדולה,

ואם תפרסמי שירייך באינטרנט או בדרך אחרת, אל תשכחי לספר לנו!

שלום עדיאור,

אני מאד מבינה לליבך. זו נחת גדולה מאד לסבתא לראות דורות של משפחתה מלוכדים ואוהבים. מה גם שהתאלמנת בגיל צעיר וגידלת את ילדייך בכוחות עצמך ובהשקעה מרובה.

למרבה הצער, במשפחות רבות מאד יש התרחקות בין האחים, חוסר כימיה בין הגיסים, ונתקים שמחריפים עם השנים. במקרים רבים אין זו אשמת ההורים, אלא משהו שקורה כחלק מן החיים המערביים, שמדגישים אינדוידואליזם, ופחות מקדשים את לכידות המשפחה המורחבת. אל תקחי על עצמך אשמה רבה מדי, ואל תרגישי שלא היית טובה כאמא. נסי להתמקד בהיבטים הטובים, כמו חיי הנישואין הטובים של ילדייך, ההורות היפה שלהם לילדיהם, הקשר הטוב שיש להם איתך, וגם לברך על הקשר הקיים בין האחים גם אם אינו אידאלי (שהרי אין נתק מוחלט ביניהם).

אם יש לך קשר טוב עם ילדייך, אולי תוכלי לשתף אותם בצערך, ולהתעניין מדוע קיים המרחק. את יכולה לשאול אם יש ביניהם מטענים מהילדות או מהזמן האחרון, ואם יש כעס שהם רוצים לשתף בו. התענייני אם יש משהו שאת יכולה לתרום כדי לשפר את הקשרים, ולהביע את המשאלה שתהיה התקרבות בין הילדים. לא כדאי מדי ללחוץ בעניין, אך נראה לי שהתעניינות כנה ומעמיקה, והמשך הזמנה לביתך לארועים משפחתיים (למשל ימי הולדת לנכדים), יכולה קצת לרכך את הכעסים.

בדקי עם עצמך האם יש סיבה לקינאה בין האחים. קינאה היא אחד הגורמים לריחוק. למשל, חוסר איזון בעזרה חומרית, פיזית או רגשית. כדאי ששלושתם ירגישו מידה דומה של אהבה והשקעה בהם ובילדיהם.

לצד כל זה חשוב שתטפחי לעצמך עולם אישי מלא ומגוון (חברה, לימודים, התנדבות, תחביבים, חוגים, ואולי אפילו.. זוגיות..?). הילדים עזבו את הקן, וכבר אינם באחריותך. ככל שעולמך יהיה עשיר ומספק, כך פחות תחושי כאב על כך שיחסי הילדים הם לא כמו שהיית רוצה. וכאמור, התמקדי ב"יש" ובחיובי, כי אני שומעת שיש הרבה!

בהצלחה,

הי נעמה,

חייכם המשותפים והטובים עברו טלטלה משמעותית בשנים האחרונות, כנראה מאז פרוץ מחלת בן זוגך. המחלה, לדעתך, שינתה משהו באישיותו, צרכיו, יכולותיו וטעמיו, ביחסיכם ובסגנון חייכם. את משתדלת ללכת לקראתו, אך גם לא לוותר על רצונותייך וצרכייך, ומחפשת את שביל הזהב במצב החדש.

חיי הזוגיות הם עולם ומלואו, שיש לו דינמיקה סבוכה, שיווי משקל בין צרכים וכוחות, שתי זוויות מבט שלא תמיד תואמות, וגם הרבה רבדים וזרמים תת-קרקעיים.

השורות המעטות שרשמת מרמזות שגם אצלכם, כמו אצל זוגות רבים, הסיפור לא פשוט ולא בהכרח מסתכם בגורם מזוהה אחד (מחלתו של בעלך). צריך להבין בצורה עמוקה איזה תהליכים מעורבים בסיפור. למשל, איך השפיעה המחלה על המצב הנפשי של בעלך ושלך, כיצד היא השפיעה על חלוקת התפקידים ויחסי הכוחות וההערכה בזוגיות, כיצד הסביבה מגיבה והאם יש רשת תמיכה רחבה, איך התקשורת המילולית והרגשית ביניכם, והאם אתם מסוגלים לגשר על פערים וכעסים באמצעות שיחה, ועוד... יתכן, למשל, כי בעלך מרגיש שמאז מחלתו הוא פחות מורגש, נחשב או מוערך בבית, וחש אובדן שליטה ואף חרדה כאשר יוצא לפעילויות בעקבותייך. יתכן כי המחלה גרמה לו למבט חדש על החיים, ובילויים שאהב בעבר כבר אינם מספקים אותו. יתכן כי תסכולך ממחלתו גורם לך ליחס, מסרים סמויים או להתנהגוית מסויימות שמעוררות את כעסו. אולי בגלל מחלתו את חוששת להציב גבולות בריאים לעלבונות ולדרישות שלו, כדי לא לפגוע בו בשעת חולשתו. ועוד...

מכיון שהמצב נמשך מספר ושנים, ואתם מתקשים להגיע לתקשורת טובה ולהסכמות סביב המצב החדש, אני מאד ממליצה לפנות לטיפול זוגי. הטיפול נועד לאפשר לכם לפרוש כל אחד את מבטו, צרכיו, אכזבותיו וכו', ולקבל כלים לבנות תקשורת טובה יותר ודרך גמישה ובריאה לקבל החלטות על החיים המשותפים.

ישנן מסגרות ציבוריות שמציעות טיפול זוגי חינם או מסובסד.

בהצלחה,

תודה רוני על התשובה המפורטת. אין מצב שבעלי יסכים ללכת לטיפול זוגי. הוא מעולם לא נעזר באיש ואינו בנוי לסמוך על אחרים מה גם שאינו מודה שיש איזו שהיא בעייה. לי אין שום רשת תמיכה והנסיונות שלי לשמור על קשרים עם מעט חברותי מכעיסות אותו. הוא מצפה שאשתנה ואתאים עצמי למצב החדש קרי, לא לצאת מהבית בלעדיו.

שלום מגזרית.

יש משהו בשם שבחרת, שמצליח לאפיין היטב את הקשיים שאת מתארת, קשיים שנדמה לי שקשורים לאורח-החיים המפוצל שבו את מתנהלת, כאשר כל תחום מתקיים כבועה שנגזרה והופרדה מהבועות האחרות. אם אני מנחש נכון, המגזר החברתי שעליו את נמנית מתייחס באופן מחמיר יותר לשאלות של מיניות וקשר בין גברים לנשים, מה שאולי רק מחריף את תחושת הניתוק והניגוד בין סגנונות חייך השונים.

באמת קשה לחיות כך, כאשר אין מקום שבו אפשר לחוש יותר שלמים עם מכלול הבחירות שלנו, נינוחים עם מה שיש לנו ועם מי שבחרנו להיות קרובים אליו. לצד הקושי, אני מניח שזה גם ממכר - לדעת שהקשר הבדסמי שלך תמיד יהיה חלקי, זמני, חד פעמי לאותו המפגש (עד המפגש הבא), ועל כן לא מחייב ולא מעיק ומחניק. קשרים ארוכי-טווח, פומביים, מלאים, אכן יכולים להיראות ולהיחוות כמחניקים ומרתיעים.

בכל מקרה, נדמה לי שמוקד הבלבול שאת מתארת נקשר לשאלות של זהות, שאותן היה רצוי לברר באופן מעמיק במסגרת מתאימה יותר מזו של הפורום הנוכחי: מה סוג היחסים שיתאימו לך - האם, למשל, מאזוכיזם הוא סוג של בחירה והאם זוגיות "רגילה" מחייבת ויתור מוחלט עליו; איך בדיוק מתבטא אצלך הפיצול בין אהבה לבין סקס, והאם פיצול זה הכרחי; מה הקשר בין דרישות שאת אולי שומעת להיות "כמו כולן", נשואה עם ילדים, לבין רתיעה והתנגדות שדרישות אלו אולי מעוררות אצלך.

אין לי ספק שהמסגרת המתאימה ביותר לברר שאלות אלו תהיה עבורך המסגרת הטיפולית, שבה תינתן לך האפשרות להכנס למשא ומתן פנימי עם עצמך, בליווי של אדם נוסף.

טוב שפנית לכאן, ואני מקווה שפנייתך זו תהווה את ראשיתו של מסע ארוך והדרגתי בדרך לשינוי שאותו היית רוצה לראות, ועוד לפני כן - בדרך להבין מה באמת היית רוצה שיקרה בחיים שלך ועד כמה שינוי הוא עניין הכרחי עבורך. בכל מקרה, קחי בחשבון שבניגוד למה שאולי נדמה, תהליך של שינוי מלווה בדרך כלל בוויתור מכאיב על הרגלים שקשה לעתים להיחלץ מהם אפילו כאשר יודעים כבר שהרגלים אלו אינם מיטיבים איתנו.

בברכה,

שלום לך.

למקרא דברייך הקצרים והתמציתיים, הרגשתי מיידית שותף לקשיים ולשאיפות שתיארת: את רצונך להתגייס לעזרתו של אדם שכרגע מתנהל באופן שנראה כאילו יהיה קשה לחרוג ממנו; את המבוכה שאולי את חשה ביחס להתנהלות שלו; את הבהלה שמא תהיי שותפה להתנהלות בלתי תקינה מצד הבחור (לא הבנתי אם את פוגשת אותו במסגרת עבודה טיפולית, במסגרת של שירותי רווחה, או במסגרת אחרת), אפילו רק מעצם היותך מודעת לכך; את החשש שאולי אינך כשירה מספיק או מנוסה מספיק על מנת להתמודד איתו. ובאמת, קשה לעבוד עם אדם שנשאר כל כך שקוע בעברו, כאילו שהזמן עצר אצלו.

במסגרת הנוכחית יהיה קשה להכנס לעומקם של דברים ולא תוכלי לקבל את המענה שנראה לי מתאים יותר - בליווי מתמשך בפגישות פנים מול פנים עם אדם שתוכלי לסמוך עליו לאורך זמן. מהבחינה הזו, באופן עקרוני, הייתי ממליץ לך לפני הכול לנסות ולמצוא במקום העבודה שלך מסגרת של הדרכה מקצועית שתינתן לך מטעם אחד העובדים האחרים.

מעבר לכך, הייתי מציע לך לברר על מושג העצירה ההתפתחותית, שתיאורטיקנים שונים התייחסו אליו. כמעט כל הוגה דעות בתחום התייחס לפן ההתפתחותי וישנן הרבה מאד גישות לנושא. מתוך מה שאת מתארת, עולים בראשי שמם של אדלר וקוהוט כשני הוגים ששווה לבדוק מה יש להם לומר בעניין.

בכל מקרה, מאחל לך בהצלחה באתגר הגדול שמונח לפתחך.

בברכה,

שלום חלי,

אולי את לא זוכרת, אבל הגבתי לשאלתך זו בתאריך 1.5.11

אנא קראי תגובתי שם.

כל טוב,

שלום יוסי.

כפי שתוכל לראות בהודעה המוצמדת בראש הדף, איננו נוהגים לתת המלצות אישיות על מטפלים. מציע לך לנסות דרך חיפוש בגוגל למצוא המלצות על פסיכיאטרים שעובדים עם קופת חולים מאוחדת, או לשאול באתרים של קהילות משתמשים.

שיהיה בהצלחה,

ישנו החזר מלאומית אצל ד"ר שראל שהוא גם מקצוען וגם בן אדם סבבה לגמרי

הי גולן,

עד כמה שזה קשה ומביך, כחבר טוב (ואתה באמת נשמע חבר טוב), אין ברירה אלא לפתוח איתו את העניין בצורה הכי דוגרית ורצינית. כדאי להתייחס גם לבעיית הריח, גם למחירים שזה עלול לגבות ממנו וגם לפירוט ההתנהגותי של מה כדאי לעשות כי כנראה אין לו מושג (מקלחות, כביסות, דאודורנט וכו'). חברך הוא בבחינת עיוור, ותפקידך להאיר את עיניו, כמובן באופן רגיש וענייני ובהדגשה שהדברים הם לטובתו ונאמרים מאהבה ואכפתיות.

אני בטוחה שלמרות שיהיה לו קשה לשמוע, הוא יעריך מאד את עזרתך וידע להודות לך על כך בהמשך הדרך. בדיוק בשביל זה יש חברים.

דרך עקיפה, כמו שליחת אימייל אנונימי, תהיה קלה יותר בשבילך אבל קשה יותר בשבילו (תחשוב עם איזו פרנויה זה יכול להשאיר אותו).

מוזר שבמשפחה שלו לא עוזרים לו בעניין (איפה אמא שלו?). אולי אפשר להעזר גם בבני משפחה שלו, אם יש עם מי לדבר.

בנוסף, חשוב לי לציין שהזנחה פיזית היא הרבה פעמים סימפטום של מצוקה נפשית. מין קריאה לעזרה או ביטוי פיזי של סבל נפשי (כמו דכאון, חרדה, בדידות, חוסר ביטחון וכו'). תוכל, בסגנון שלך, להתעניין אם הכל בסדר אצלו, אם משהו קשה לו ואם הוא צריך משהו.

תהייה אמיץ ותעשה את הדבר הנכון, תגלה שגם אתה תצמח ותתחזק מזה כבן אדם!

תודה רבה
באמת שנתת לי "פוש" רציני לקראת פנייה אליו, מקווה שאוכל לעשות זו ברגישות ובצורה הנכונה. שוב תודה...

שלום נעמה.

את מתארת מצוקה וכאב גדולים, ותחושה פנימית שכרגע את תלויה לחלוטין בהחלטות ובפעולות של אדם אחר - החבר שלך שנמצא בטיול ויימצא בו עוד תקופה ארוכה. אפשר בהחלט להזדהות עם הרגשתך, ובאמת הרבה אנשים עברו פעם חוויה כזו, של אהבה גדולה למישהו שמתחילים להרגיש שנטיית ליבו מתחילה לשנות כיוון, ושהיא כבר לא כמו שהיתה פעם.

אם מסתכלים מהצד על תמונת המצב שאת מתארת, אז רואים שיש כאן בחור, אני מניח שהוא בערך בן גילך, שהיה בן זוג שלך במשך 9 חודשים בזוגיות מאד טובה. ובכל זאת, הוא יצא לכבוש את העולם מתוך תחושה שהחיים עוד לפניו ושהכול אפשרי ומותר. ואכן, נתת לו כרטיס טיסה חופשי והוא יצא בלעדייך לטיול של שנה (האם חשבתם לצאת ביחד לטיול? האם דיברתם על האפשרות הזו?).

נדמה לי שמבחינה הגיונית, גם את מבינה שאת ההתרחקות הבלתי נמנעת שמתרחשת ביניכם קשה לעצור. לפחות במצב הנוכחי זה הרי כמעט מתבקש, ולגבי העתיד של עוד כמעט שנה, קשה מאד לדעת, לקבוע ולשלוט כעת.

ייתכן שהבעיה היא שקשה לך לקבל את התהליך שאתם עוברים, ולקחת בחשבון שאולי הדרכים שלכם הולכות ונפרדות. כאן, הייתי מנסה להציע לך לברר כמה עניינים: האם כל חייך תלויים דווקא בקשר שהיה ובבחור המסוים הזה? האם בעתיד לא ייתכנו קשרים אחרים? האם הטוב שהיה ביניכם אינו יכול ללמד אותך משהו עקרוני יותר על יכולותייך להיות בתוך קשר זוגי מוצלח וזורם? האם המצב הנוכחי, שבו במילא אין לך שליטה על ההתרחשויות, אינו גורר אותך לעמדה מאד אומללה של קורבן שתמיד ייגרר אחרי נסיבות חיצוניות? - זאת הרי תחושה איומה, להיגרר כך אחרי הנסיבות החיצוניות!

מעבר לשאלות האלה, עולה אצלך שאיפה אנושית מאד, אבל גם מתסכלת - להצליח להיות אחראי לתהליכים שאנשים אחרים קרובים לנו עוברים, ולהצליח לכוון את תוכניותיהם לכיוון שנראה לנו הכי מתאים. לצערי הרב, המציאות מורכבת יותר, ותמיד נהיה חסרים את היכולת לשלוט על רגשותיו ותוכניותיו של הזולת. התסכול הזה הוא כנראה חלק מהמצב הקיומי האנושי.

בהקשר הזה, רציתי להביע את תקוותי שתוכלי לקבל על עצמך את חלקיות הקיום האנושי ואת מגבלות הכוח שיש לנו. קבלה כזו יכולה לשחרר ולהביא עמה הקלה מסוימת. וביחס לצורך לדעת מה יקרה עוד כמעט שנה בינך לבין החבר - בינתיים אפשר לוותר. מה שיהיה הוא שיהיה, וכרגע אולי לא צריך לדעת יותר.

מאחל לך חג פורים שמח, כאן והיום, ולא שם ואחר כך!

בברכה,

שלום א.

לפני הכול, רציתי לומר לך שפנייתך לכאן ודאגתך לחברתך מעוררות אצלי הערכה רבה. רצונך לעזור לה ולראות אותה יוצאת מתוך מצוקותיה נוגע ללב. באופן כללי, המצב שאת מתארת מעלה כמה שאלות עקרוניות, והייתי רוצה להתייחס אליהן.

שאלה ראשונה היא מה מידת האחריות שלנו למצבים נפשיים שאליהם נקלעים אנשים אחרים. אני מניח שככל שהקשר קרוב יותר, כך גדלה האחריות, ואכן את מרגישה צורך לעזור. מתוך דברייך נשמע שאת אמנם מנסה להילחם עליה, ולא רק בעצם הפנייה לכאן - את לא מוותרת לה ומנסה להציב מולה עמדה וראיית-עולם פחות שליליות לגבי החיים.

שאלה אחרת היא מה מידת היכולת של אדם להשפיע על תהליכים שאנשים אחרים עוברים. כאן, ייתכן שהיכולת שלך מוגבלת למדי, אולי יותר ממה שהיית רוצה. בסופו של דבר, אנשים מבוגרים אחראים לגורלם, ואחרים (אפילו הורים או בני זוג) יכולים רק להציע אפשרות של עזרה. מתוך דברייך נשמע שאכן את מציעה את עזרתך, את קרבתך, כאדם שאליו החברה יכולה לפנות בכל עת ובמיוחד בשעת מצוקה.

שאלה נוספת היא מה תוכלי ללמוד מתוך ההתנסות שאת עוברת עם החברה. לפני הכול נראה שאת יכולה ללמוד על עצמך שאת יודעת להיות חברה טובה. מלבד זה, ייתכן שתוכלי ללמוד גם על מגבלותייך - לא את הכול תצליחי לתקן. את גם מספרת שהחברה נמצאת בטיפול, ומבחינה זו, ישנו גורם מקצועי שנמצא בתמונה, הפסיכוליגת שלה.

מעבר לנושאים האלו, שקשורים ליחסים בין שתיכן, את מתארת קשר משולש. ייתכן שהקשר המשולש הזה מעורר תחושות קנאה, אשמה ותחרות ביניכן. ייתכן שאת חוששת להשאיר את החברה הזו מאחור, לא לעמוד בפני הפיתוי לוותר עליה ועל בעיותיה ולטפח במקום זאת את הקשר דווקא עם החברה השנייה, שאולי היא פחות תובענית ממנה. ייתכן שהפיתוי הזה, אם הוא קיים, מעורר אצלך גם תחושת אשמה.

את מבקשת גם עצה מעשית יותר ביחס לפעולות שאת מרגישה שצריך לעשות: לו הייתי אני במקומך, הייתי מנסה לברר ישירות עם החברה מה היא היתה מצפה ממני, ואם היא רוצה שאדבר עם הוריה או אחותה. בכל מקרה הייתי נמנע מפעולות ללא תיאום עם החברה עצמה.

מקווה שמצבה של חברתך ישתפר. מקווה גם שתוכלי את ללמוד לחיות יותר בשלום עם הדברים שעליהם אין ביכולתך להשפיע ולשנות לטובה.

בברכה,

שלום שחף.

רציתי לאחל לך המשך עשייה פורה בכל אשר תפנה, ולהודות לך על תרומתך לצוות הפורום.

שיהיה בהצלחה!

כתבתי לך כמה פעמים כמה אני מעריכה אותך . בהצלחה בכול אשר לך

תודה על ההשקעה הרבה והנוכחות הטובה!

בהצלחה בהמשך דרכך,

שלום רעות,

כשקראתי את פנייתך, הזדמזם לי שירו של מתי כספי "זו ילדותי השנייה"...

כאשר אנו מתבגרים וגדלים, אנחנו אומרים שלום לילדות, ויש האומרים "שלום ולא להתראות!"

אך הפלא ופלא, הילדות שבה ומתחייה מחדש דרך הילדים. כל אמא מזדהה עם ילדיה, חשה את כאביהם, פחדיהם, קשייהם. לפעמים הזכרונות האישיים של אמא וכאבי הילדות שלה נמזגים ומתבלבלים עם אלו של ילדיה, וליבה מתמלא צער ודאגות.

כל התהליכים האלו מתרחשים בעוצמה גדולה במיוחד כאשר לאמא היתה ילדות מלאת טראומות, כפי שעברה עלייך. פגיעה מינית (וזה ממש לא חשוב אם היתה או לא היתה חדירה) וחרם חברתי הם שתי טראומות איומות, פוגעות, שנפש של ילדה לא מסוגלת לשאת. כנראה פגיעתך הנפשית לא הוכרה ולא הוכלה או טופלה על ידי סביבת ילדותך ולא נותר לך אלא להדחיק (וטוב שהיו לך הכוחות לכך).

כעת הכל צף ועולה, וזה דבר טבעי ושכיח אצל הורים, שניתן לטיפול ואף לצאת ממנו מחוזקים.

אני ממליצה לך מאד מאד לפנות לעזרה מקצועית. פני לייעוץ (אפילו אנונימי בשלב זה) במרכז לנפגעות תקיפה מינית, או לטיפול פסיכולוגי אחר, ציבורי או פרטי, רצוי אצל מי שמתמחה בעבודה עם טראומה. הטיפול יעזור לך להבחין טוב יותר בין עברך האישי לבין ההווה של ילדייך, יחזק את אימהותך הבריאה, ויקנה לך כלים להפגת חרדה והעצמה אישית. יתכן שלתקופה מסויימת גם טיפול תרופתי נוגד דכאון יוכל לעזור ולחזק אותך.

את בודאי תגלי שטיפול, לא רק שיחזיר אותך לקדמותך, אלא יאחה את קרעי הילדות ויעזור לך לצמוח ולהתפתח משם כאדם וכאמא.

כדאי לך לשתף את בעלך ברגשותייך ובמה שעובר עלייך. הוא יכול לתמוך בך, להבין את קשייך בתחום המיני, ולעודד את פנייתך לטיפול.

בהצלחה!

שלום קספר.

אני מבין מדברייך שכרגע את חווה ימים קשים. חבל שאת מרגישה כך. מצטער לשמוע על מה שקורה בעבודה אצלך. מקומות עבודה יכולים לעורר מתחים נוראיים אצל כולנו, וחשדנות שישנם כאלו שזוממים נגדנו. מנסיוני, אין ברירה אלא לשרוד את התקופות האלה בציפייה שיבואו ימים טובים יותר.

אחד התרגילים שיכולים לעזור במצב הנוכחי הוא לנסות ולחשוב על פרק זמן מסוים, יום שלם, נניח, ולראות שהוא מורכב מרגעים רגעים. כשמנסים להשוות בין הרגעים השונים אפשר למצוא בהם כאלו שהם פחות גרועים, כלומר יותר טובים. אני בטוח שאם תסתכלי, תוכלי גם את למצוא את הרגעים היותר טובים (גם כשסתם אכלת משהו טעים היום - זה הוא רגע נעים!).

באותו כיוון, אפשר לנסות לחשוב האם כל האנשים כולם בעבודה מרתיעים אותך ונתפסים בעינייך לשלילה. מתאר לעצמי שגם כאן, בבדיקה מעמיקה תמצאי גם את מי שפחות מאיים עלייך, ושהוא אולי אפילו חביב.

מה שקשה כל כך בתקופות הרעות הוא שנכנסים לראייה חד-ממדית ושופטים את הכול בשחור-מאיים. מאחל לך שתוכלי לראות גם בזמנים כאלו את הגוונים השונים.

בברכה,

שלום גיל.

ראשית כל, עד כמה שידוע לי, לא צריכה להתעורר כל בעיה נוירולוגית בעקבות שפיכת זרע, ובלי קשר לאופן שבו זה מתרחש (יחסי מין מלאים, או אוננות). מכיוון שאיני רופא בהכשרתי, תשובה מהימנה יותר במישור הזה אפשר אולי לקבל בפורום רפואי באתר, אולי פורום נוירולוגיה, או לנסות לגלוש באינטרנט ולהשיג מידע על כך.

מעבר לכך, במישור ההתנהגותי, אוננות היא עניין נפוץ ביותר, במיוחד אצל גברים, אשר לעתים קרובות ממשיכים בכך גם כאשר מצאו זוגיות. אתה נמצא בחברה טובה, ואין מה להתבייש במעשיך.

העניין הוא שהמסגרת החברתית שבה אתה נמצא מתייחסת באופן מעט שונה לאוננות ודוחפת לקיים נורמות שונות, וכאן מתחילה הבעיה. בנוסף, כאדם מאמין, אני מניח שיש לאוננות השלכות משמעותיות על האופן שבו אתה עצמך מתייחס לנושא, מעבר לתכתיבים הנהוגים בקהילתך. מהבחינה הזו, קשה יהיה להשתחרר מהדכאון כל עוד לא תוכל להיות שלם עם פעולותיך במישור האמוני. מה זה דכאון, אם לא רגשות אשמה והפניית תוקפנות כלפי עצמך? אם החברה שבה אתה חי מגנה את האוננות, ואתה מזדהה עם ערכיה, קשה יהיה לך להשתחרר מהתחושה המעיקה שאכן עשית את מה שאסור לעשות.

בעניין האמוני הייתי ממליץ לך לברר עם עצמך, או עם חבר קרוב, או אפילו במסגרת טיפולית, את הערכים השונים החשובים לך ואת אלו שפחות, במסגרת החיים הדתיים שאתה מקיים. אם איני טועה, ישנן עמדות אמוניות שונות ומגוונות וזרמים שונים, ועל כן יש גם מקום מסוים לבחירה אישית.

מעבר לנושא האמוני, רציתי גם להתייחס לשאלת הקשר שבין אוננות לבין קיום של זוגיות.

הייתי מציע לך לברר עד כמה אתה באמת מעוניין להימצא בזוגיות, עד כמה אתה מקדיש לכך מחשבה ומאמץ, עד כמה האפשרות הזו קיימת מבחינתך באופק העתידי שאליו אתה חותר. הבירור הזה רלוונטי מפני שייתכן שהאוננות מהווה בשבילך סוג של פתרון-ביניים שאימצת לעצמך, עד אשר תימצא בת הזוג. הבעיה היא שפתרון זמני זה אולי הפך אצלך לסוג של פתרון קבוע שכעת ממכר אותך ומרחיק ממך את האפשרות להעז יותר ולהתאמץ יותר - עד אשר תזכה במה שאתה באמת רוצה. גם כאן, כדאי להיעזר במחשבה משותפת עם חבר קרוב, או אפילו במסגרת טיפולית.

טוב שפנית לכאן, במטרה לנסות לצאת מהמצב שנקלעת אליו, מצב שמחייב אותך כרגע להרגיש שכל בחירה שבה תבחר תעורר אצלך מצוקה. מקווה שמחשבות ראשוניות אלו יעזרו לך לצאת לדרך של חיפוש עצמי שבעקבותיו אני בטוח שתחוש גם הקלה.

בברכה,

הי מעין,

הגבתי לך אתמול בהרחבה, אני מקווה שקיבלת את תגובתי ונעזרת בה.

כפי שכתבנו במכתב הפתיחה של הפורום, הפורום לא נועד לליווי קבוע. פניות חוזרות אל הפורום עלולות לייצר תחושה של קשר טיפולי, ואף תלות, וזה עלול לפגוע בך.

אני מתרשמת שתוכלי להנות ולהעזר בקשר טיפולי, אותו את יכולה לקבל בחינם במרפאה לבריאות הנפש. שם תוכלי להמשיך לעבד את רגשות הבלבול שלך ולחזק את עצמך.

כל טוב.

כן אני ראיתי את התשובה אבל השאלה של היום היא משהו אחר ששכחתי לדבר עליו אתמול