פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך,

את נמצאת בצומת דרכים משמעותית מאד בחייך, שיכולה לעצב את עתידך ואת אישיותך במידה רבה.

אם את חשה צורך בעזרה, מוטב שלא תסתפקי בייעוץ מצומצם בפורום, אלא תפני לעזרה מקצועית, שתלווה אותך ותתמוך בך בכל החלטה שתקבלי. אני שומעת שאת זקוקה לעזרה לא רק לגבי קבלת ההחלטה הספציפית של השרות הצבאי, אלא בכלל בנושאים של ביטחון עצמי, דימוי עצמי, השתלבות חברתית, התמודדות עם מסגרת, קבלת החלטות, ועוד. זו הזדמנות פז לטפל בעצמך ביסודיות. תוכלי לקבל טיפול מסובסד או חינם בקהילה.

בעניין השרות, בבואך ללשכת הגיוס תוכלי לבקש לפגוש קב"נית ולשתף אותה בלבטייך. מנסיוני (עבדתי בלשכת הגיוס לפני שנים רבות), הקב"נית יכולה מאד לתמוך ולכוון. לפגישה עם קב"נית לא אמורה להיות השפעה שלילית על המשך שירותך, אלא אם המפגש יחשוף בעיות כבדות משקל, שממילא כדאי לקחת בחשבון לגבי תנאי שירותך.

אני שמחה שיש לך תמיכה ועידוד מהבית, המשיכי להעזר בה. ומה שלא תחליטי, חלילה על תוותרי על עצמך. אני בטוחה שתמצאי את הדרך האישית שלך לממש את עצמך ולחיות חיים בעלי משמעות וסיפוק!

בהצלחה!

ואימי רק דברה עם יועצת ביה"ס ונתנו לי לדבר עם פסיכולוגית דבר שלא עזר כי הייתי מאוד מופנמת, אמרתי לאימי כיום שהיא כל הזמן דוקרת אותי והיא טענה שהיא למדה ממני

שלום לך חני,

את מתארת תולדות חיים קשים מאד וכואבים. בין השורות אני שומעת שאת שואלת, האם את מצליחה לספק לילדייך אימהות טובה, רגועה ומפרה, כמו שלך לא היתה.

בגיל ההתבגרות לא נעזרת בטיפול כי היית מאד סגורה. זו תגובה אופיינית למתבגרים. יתכן שעכשיו תצליחי מעט יותר להיפתח בטיפול ולהנות ממנו. בטיפול תוכלי לקבל חווייה רגשית מתקנת ומחזקת, וכן לקבל הדרכה טובה איך להיות אמא כמו שהיית רוצה להיות, ואיך להתמודד עם טראומות הילדות ועם הלחצים המופעלים עלייך.

טיפול חינם או מסובסד אפשר לקבל בקהילה.

כל טוב,

רק אימי כל הזמן גוערת בי, בילדות היא היתה מוציאה את כעסה על אבי עלי והיא עדיין ממשיכה במגמה זאת , אך להתנער ממנה

שלום לך,

מושג ההיסטריה של פרויד מתייחס להתקה של חומר מנטלי (משאלה, פחד, תשוקה, קונפליקט, זכרון, טראומה וכיו') אל הגוף. פרויד נטה לחשוב שרוב החומר המותק אל הגוף קשור למיניות במובנה הרחב, אך לא רק.

כיום מושג ההיסטריה אינו פופולרי כשלעצמו, אך יש הרבה ספרות מחקרית וקלינית המאשרת כי סימפטומים ותהליכים גופניים (לרבות עייפות) יכולים להיגרם או להחמיר על רקע נפשי.

למעשה, מוסכם כיום כי הגוף והנפש הם מערכת אחת, שיש בתוכה יחסי גומלין בלתי פוסקים.

עלייך לערוך קודם כל בירור רפואי מקיף. ישנם הרבה מצבים רפואיים אשר גורמים לעייפות כרונית ולשינוי מצבי תודעה. יש לבדוק ולשלול אותם ביסודיות לפני כל בתערבות נפשית (או לצידה).

טיפול בעזרת היפנוזה הוא טיפול ראוי ויעיל. בדרך כלל ההיפנוזה אינה מתבצעת כטיפול בלעדי, אלא במסגרת פסיכותרפיה. קראי על טיפולים בעזרת היפנוזה באינטרנט, ובחר/י את מה שנראה לך מתאים. יש לשים לב שהמטפל מחזיק תעודה של הסמכה לעסוק בהיפנוזה מטעם משרד הבריאות. (רק רופאים ופסיכולוגים קליניים רשאים לעבור הכשרה זו, שהיא נוספת על לימודי המקצוע הרגילים).

במידה ונשלל מצב רפואי אחר, גם פסיכותרפיה ללא היפנוזה יכולה מאד לעזור.

כל טוב,

תודה רבה על התשובה המושקעת.
הפורום עוזר מאוד.

שלום מגי,

אני לא בטוחה שהבנתי למה כוונתך. אני יכולה רק לנחש, ואם כך להוסיף, תחזיקי מעמד, היא עוד תשוב (:

כך או כך, מילותייך המעטות, הן כמו שיר זן.

מבטאות את תמצית כאב הנטישה, שכל אחד יכול להזדהות איתו.

כנראה שמי שנצרב בנטישה מוקדמת, לאורך חייו פרידות יהיו עבורו קשות ומייסרות. מקווה ומאחלת שיהיה לך תיקון!

רוני

תודה רוני.
בדיוק לפני שנה הייתי כאן,מרוסקת.את, "חיבקת" "ושלחת" אותי לדרך.כשאת לא מכירה אותי.עברתי דרך.לא קלה.אמרתי לך תודה.
קיבלתי רע,אולי כדי לזכות בהכי טוב.וזכיתי.

היא בחופשה. ואתמול, כתבתי פה מה הרגשתי באותה שנייה.ככה יצא.

מקווה שאת זוכרת(בלי לנחש) ואם לא אז לא משנה. חלפה שנה.

תודה רבה.רבה.
ואני מתגעגעת אליה ומאוד.

מגי.

מקווה שתסלחו לי אבל אני זקוקה ממש לעיצה ופשוט מרוב בילבול לא יודעת איך ומה להחליט.

התחלתי טיפול שאותו הפסקתי.
כשרק התחלתי בפעם הראשונה טיפול לפני שנים- מיד ידעתי להגיד אם המטפלת טובה או לא טובה, ומאחר ובאיזשהו שלב קרה לי משהו והפקרתי את זה מידי - איבדתי את יכולתי מאז לפעול ולהכריע בוודאות- הספק מכרסם ומשגע.

איך אפשר לדעת אם המטפלת טובה או לא?

הפסקתי טיפול עכשיו כי היה נראה שאין שם אמפטיה והכלה- גם מבחינת טכנית של דברים וגם לא טכנית- לא היה נראה שהיא טובה- לא היתה שם שום נימה אישית לדברי- היה קרירות מסויימת, חוסר ברצף שאינה היתה זוכרת דברים, לא היה שום מגע או קשר מעבר ל50 דק'. גם אם התקשרתי לא ניענתי ובכלל...

אני מתבוננת במה שקרה לי- ונראה כאילו אני לא מאמינה בשפיות שלי- במה שהרגשתי כביכול הביאו אותי לחשוב שזה לא נכון.

איך יודעים שהמטפלת טובה או לא מעבר אם נוצר קשר או לא?

יוצא שאני יכולה להשאר ולהתקע שנים בקשר טיפול לא טוב ולא מקצועי בלי להצליח להסכים לראות שהבעיה במטפלת ולא בי- שאולי אני לא מאפשרת טיפול טוב בי- לא מספקת מספיק אינפורמציה , לא נותנת למטפל תחושה טובה כדי שלא יצא רעב נרקסיסטי...וכו'...
אם אין כימיה אני מאשימה את עצמי במצב- שאם קודם לפני המשבר שעברתי שחשתי חיות וחיוניות יכולתי ליצור קשר ומגע טוב עם רוב האנשים ואילו מתסכל אותי שבגלל שאיבדתי את זה (את היכולת הזו והאהבה שיכולתי להעניק לעצמי ולאחרים ולקבל בחזרה)- לא אוכל לדעת לעולם אצליח לקבל זאת שוב,את התחושות הללו מהמטפל

אם לא הייתי יודעת אחרת - הייתי נעלבת שאת לא משיבה לי. אני מניחה שסלקטיביות במענה להודעות הופכת אותך לאנושית ואותי "לקשה לעיכול".

כל טוב.

שלום נופר,

אני מצטערת שנפגעת, אין פה שום דבר אישי. על פי כללי האתר מוקצב מרחב נתון וסביר לאורך הודעה. לצערי אין לי אפשרות לקרוא הודעות ארוכות מעבר לכך, ואני מציינת את זה פעמים רבות. לאור ריבוי הפניות השבוע לא היה לי זמן להתייחס לנושא. אשמח להגיב אלייך, אנא נסחי פנייתך מחדש בהתאם למרחב המוקצב.

ונכון, כולנו אנושיים (:

שלום לך,

את מתארת בתבונה וברגישות את מה שעובר לך, עם הרבה מאוד אומץ ויכולת רפלקטיבית להתבונן למקומות שרבים מעדיפים לא לראות לעולם. עם זאת, לעיתים אנו רואים, אך הרגשות מגיעים רק בשלב מאוחר יותר. הכאב על התפקיד שלך בקשר עם אימא שלך - אולי לא רק כמצילה אלא גם כתחליף לאב הנעדר. אתמתמודדת גם עם כאב על האובדן של אב, על החוסר שלו עבורך. אלו רגשות מכאיבים, אולי מלווים בכעס, עצב או תחושות של חוסר אונים. קשה להיות עם הרגשות האלו ולראות מה צומח מבפנים.
עצם זה שאת חושבת ומתבוננת על הדברים מצביע על תנועה והתפתחות שקיימת בך, וגילך הצעיר עובד גם הוא לטובתך. את לומדת מתוך הקשרים שלך ומערכות היחסים שלך, וכך תוכלי להתחיל לחפש גם אפשרויות אחרות - קשר שאינו מבוסס על הצלה, או קשר שבו את נקשרת למרות הפחד.
את מעלה גם שאלה של העדפה מינית, שתצטרכי לברר בתוכך ולראות מה עולה ובמה את בוחרת.
נכון להמשיך ולתת לעצמך להיות עם הרגשות שעולים בך, ולראות לאן הדברים לוקחים אותך ואלו תובנות מצטרפות לאלו שכבר יש. את יכולה לשתף אדם קרוב שאת יכולה לתת בו אמון ברגשות והתחושות האלו. אם בכל זאת את מרגישה מוצפת וחשה שאת זקוקה לעזרה להתמודד עם החומרים האלו, טיפול פסיכולוגי הוא מסגרת טובה להתמודד עם כל מה שאת מעלה.

בהצלחה

שלום לך,

השבתי מספר פעמים על שאלתך זו. יתכן כי תגובותיי חמקו מעינייך. תוכלי למצוא אותן בעמודי הפורום האחרונים. לצערי, לא נוכל להמשיך לתת לך מענה, שכן הפורום נועד לייעוץ חד פעמי ולא לליווי מתמשך. אם את מעוניינת בליווי מקצועי קבוע ומתמשך, טיפול פסיכולוגי יוכל מאד לעזור לך. תוכלי לקבל טיפול פסיכולוגי חינם או מסובסד במסגרות בקהילה.

כל טוב,

שלום אלי,

אבי מבינה לליבך ולמצוקתך. אין דבר קורע לב מלראות את ילדך סובל ולא משתלב בחיים, ולהרגיש אוזלת יד ביכולת לעזור לו. אתה מרגיש שביתך הולכת ונשמטת מידייך, ואיכות החיים נחרבת על ידי ריבים, קונפליקטים ודאגות בלתי פוסקות.

אני מבינה שביתך סובלת מהפרעה פוסט-טראומטית בעקבות אונס. מדובר במצוקה קשה, שמובילה לפגיעה רב מימדית בתפקוד. למרות שטיפולים בעבר לא צלחו, אל תרימו ידיים. הבת חייבת לקבל טיפול שיחזיק אותה מעל המים ויעזור לה להמשיך הלאה. נסו לפנות למרכז לנפגעות תקיפה מינית, שם יש מטפלות שהתמחו בתחום. באזור המרכז יש מרכזים ייעודיים לטיפול בטראומה (למשל, ברמת חן) ולטיפול בטראומה מינית (למשל, באיכילוב). אני מאמינה שגם באזורים אחרים בארץ יש מרכזי טראומה, העזרו בהם.

אתם כהורים זקוקים לליווי והדרכה. נדרש כאן יחס הורי שמשלב המון אמפתיה ותמיכה נפשית, לצד שימת גבולות בריאים ותקיפים. איש מקצוע שיכיר אתכם מקרב יוכל לצייד אותכם בכלים המתאימים לסגנונכם ואמונתכם. גם טיפול משפחתי (משותף לכם ולבת) יוכל לתמוך.

נסו לראות גם את מה שיפה וחיובי בבת, ולחזק אותה על כל ביטוי של כוחות, קטן ומובן מאליו ככל שיהיה. הבת נלחמת על חייה וכל חיזוק יהיה לטובה.

בהצלחה,

רוני
תודה על התגובה. למרות ניסיונות השיכנוע בתי אינה מעוניינת בטיפול. האם ניתן לעשות משהו?
אלי

אוף.. כמה קשה..

אני יכולה להבין אותה. מאד מפחיד להיכנס לטיפול, במיוחד אם יש ברקע טראומה שנורא קשה לפתוח ולגעת בה. אם היא התאכזבה מטיפולים קודמים, עוד יותר קשה לגייס מוטיבציה ואמון.

אולי היא צריכה הפוגה מטיפולים, ובהמשך תחזור לה ההכרה והרצון בטיפול. בשיח על טיפול חשוב להדגיש את ההיבט של רצון בטובתה ובצמיחתה, ופחות את ההיבט שיש לה קשיים או בעיות שמחייבים "תיקון". היא לא אוהבת, בצדק, להרגיש "מקולקלת". יחד עם זאת, חשוב שהיא תדע שלאיש מכם לא קל, ושכמשפחה יש לכם אתגר רציני יחד.

אפשרות ביניים טובה היא להתחיל כזוג הורים בטיפול אצל מטפלת משפחתית, ולהזמין אותה פנימה בהתחלה או בהמשך. יכול להיות שהיא תחווה טיפול משפחתי כיותר מכיל ופחות חודרני מטיפול אישי. המטפלת המשפחתית תיתן לכם ידע וכלים להתמודד כמשפחה עם המצב.

בהצלחה,

אסופית יקרה,

מה יש לאמר ומה לדבר? מכתבך פשוט קורע לב, שותת דם, וכל מה שמתחשק הוא לחבק אותך חיבוק חם.

החיים שלך הם טרגדיה של התעללות, חוסר יחס וחוסר מקום. הבית, שאמור להיות הבסיס הבטוח והמעניק, הפך עבורך למקום הכי מסוכן ביקום.

והנה, בכל זאת, למרות הכל, ואפילו, כנגד כל הסיכויים, הצלחת ליצור זוגיות עם גבר מקסים ולהביא שלושה ילדים לעולם. את יודעת כמה כוחות ותקווה טמונים בך, אם כך הצלחת והשגת?? אדם אחר מרקע כשלך היה מתפרק ומרים ידיים, אבל את ממשיכה הלאה, ומצליחה להתגבר על תחושות קשות של חשד וחוסר בטחון.

המשימה שלך היא להתחבר אל כל הכוחות האלו, התקווה והאמונה, ולהמשיך לפתח את עצמך, לא רק כרעיה ואמא, אלא גם להתפתח אישית. אני בטוחה שיש תחומי עניין רבים שיוכלו להעשיר אותך, אם כתחביב, כלמידה או כתעסוקה. אני בטוחה שקיים בך עושר של דמיון, השקפת עולם, נסיון חיים, כוחות נפש ויכולות, שכולם רק ממתינים לגילוי וצמיחה.

איני יודעת אם עברת טיפולים במהלך השנים. בכל מקרה, מאד כדאי לך להנות מהאופצייה של תמיכה ועזרה מקצועית. טיפול נפשי יתן לך חוויה של מקום, הכלה, קבלה ללא תנאי (טוב, כמעט), אמפתיה ומענה לצרכים הנפשיים שלך. בעזרת הטיפול תוכלי למצוא כוחות וכיוונים להמשך התפתחות. טיפול בחינם או מסובסד תוכלי למצוא בקהילה. אני בטוחה שסיפורך ייגייס כל מטפל/ת ויעורר רצון לעזור לך, אל תחששי לפנות

כל טוב!

אני באמת משתדלת לצאת מזה, ואני חושבת שאמא שלי מבינה שהיא טעתה, גם אני יכולה להבין שהיה לה קשה שהיו לי עוד אחים קטנים שהיה צריך לטפל בהם, ואמא שלי בסופו של דבר היום כן עוזרת לי למשל היא עזרה לי המון כשילדתי את התאומים וכו'.וגם עוזרת כספית. כשקראתי את תגובתך הבנתי שבאמת המצב לא רע כל כך וזה עודד את רוחי... אז תודה !

שלום לך תמר,

אני קודם כל רוצה להתייחס לתחושת הבושה שעולה מדברייך על עצם ה"אובססיה" כפי שאת מכנה את תחושותייך. את מרגישה לא נוח על כך שלכאורה "יצאת מפרופורציה", מכנה את מצוקתך "צרות של עשירים" ולוחצת על עצמך להשתכנע ש"זה לא סוף העולם".

אז קודם כל, אם תסכימי, בואי נחבק את הצער והאכזבה שלך, וניתן להם מקום. אל תתביישי בהרגשות שלך, אפשר מאד להבין אותן. כל חייך חלמת על רגע השיא הזה (גם בעידוד של החינוך שבנות מקבלות, אבל על זה בהזדמנות אחרת). רצית, השקעת והתאמצת, והחלום הכזיב, מסיבה זו או אחרת. הכי טבעי שתתאבלי על החלום, שתרגישי יגון, כעס, אשמה (כל השלבים של אבל) עד שהזמן יביא איתו השלמה וקבלה. זו לא אובססיה, לא הפרזה, אלא תהליך אישי אינטימי שלך עם עצמך, שאפשר ורצוי לתת לו כבוד ומקום.

המוח שלנו פועל לפי העקרון של בני ישראל במצריים "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (-: ככל שתלחמי במחשבותייך כך הן יתרבו. אם תתני לעצמך לגיטימציה ואמפתיה, כך הן ישככו בטבעיות במשך הזמן.

לגבי העניין עצמו. יש לי ניחוש פרוע שאת טיפוס פרפקציוניסטי.. כמו שאת מצפה מעצמך לא לחשוב מחשבות "טפשיות", כך אולי יש לך ציפיות מאד גבוהות מחייך והארועים שאת מפיקה, חוש ביקורת מפותח, ואולי צורך להציג רושם מסויים. אם נראה לך שייסורייך לגבי החתונה נטועים בדפוס רגשי רחב יותר, כמו פרפקציוניזם, או משהו אחר (נטייה לפנטזיה על חשבון המציאות, נטייה לחרטות ורגשי אשמה, קושי לקבל את רגשותייך, נטייה כפייתית ) אז בהחלט כדאי לנסות טיפול. יוכל לעזור כאן טיפול דינמי או טיפול קוגנטיבי התנהגותי, על פי העדפתך (תוכלי לקרוא על כך באינטרנט).

כל טוב,

שלום לך אנונימית,

אנחנו חיים באיזור שטוף דם ואלימות. הרגשות שאת חשה טבעיים ומובנים. רבים מאיתנו משתמשים בהגנות של הדחקה, הכחשה, ניתוק והסחת דעת כדי לא להרגיש את הכאב, הזעם והפחד, אבל אני לא בטוחה שזו דרך ההתמודדות העדיפה.

אני שומעת את הדחף שלך לבצע מעשה, מעשה נקם בסדר גודל של הפיגועים אותם מנית, ושאינך חוששת לעצמך ולהשלכות המעשה. אני לא חושבת שפעולות נקם הדדיות הן התשובה לקונפליקט, אלא למרבה הצער מחריפות אותו, ובודאי יש לך ולמשפחתך הרבה מה להפסיד מנקיטת פעולה כזו.

בתקופה זו של התעוררות חברתית ומעורבות של צעירים בנעשה בארץ, נסי לחשוב איך תוכלי לתרגם את רגשותייך ודעותייך לעשייה בעלת משמעות, שתחולל שינוי במצב בכיוון הרצוי לדעתך. את יכולה להצטרף לתנועת נוער פוליטית, לפרסם את דעותייך בעיתונות ובאינטרנט, לכתוב לחברי כנסת, להציע הצעות חוק לשינוי מצב הענישה, להשתתף בהפגנות, להזדהות עם תושבי ההתנחלויות באמצעות ביקורים וכד', לשוחח ולהתווכח עם חברייך ובני משפחתך. בעיניי, חשוב שתלמדי את נושא הסכסוך לעומק, כדי שדעותייך יהיו מושכלות ומבוססות, לצד הרגש העז המנחה אותך.

נתבי את הלהט הבוער בעצמותייך לעשייה מתאימה בחברה דמוקרטית. אני בטוחה שאם כל בני הנוער ירגישו אכפתיות ורגשות חזקים כלפי הנעשה בארץ, ויתרגמו את זה לעשייה על פי החוק והנורמות הדמוקרטיות, אולי לא יהיה קל, אבל נגיע למקום טוב יותר.


אנא אל תכבי את האש הבוערת בתוכך, אלא נסי לתעל אותה לכיווני השפעה שיתרמו למדינה וחלילה לא יפגעו בך.

כל טוב,

רציתי לשאול, אם בני נוער יכולים לפנות לפורום, כי שמתי לב שאין כל כך מענה לפניות של מתבגרים. אולי אני סתם טועה. בכל מקרה אשמח לתגובה.

שלום לך,

את כואבת מאוד, וברור כי ההתמודדות הזו מרוקנת מכוחות, ומכלה את האנרגיות שלך וכך מקשה על תפקוד יומיומי, והמשך פעילות חברתית רגילה.
לא ברור ממה שכתבת, האם היה 'טריגר' כלשהו? האם את יכולה למקם מתי התחלת להרגיש יותר רע? האם נפגעת בצורה כלשהי? האם קשיים שהיו החריפו ואת מרגישה שאין לך יותר כוחות להתמודד?
ברור שבמצב הזה, את מרגישה שאת רק מדרדרת, שקשרים מתנתקים, שאת מסתגרת, וכך העצב הופך קשה יותר ויותר. את מתארת גם קושי תפקודי שמתבטא בכך שהכל נראה לך כמשימה ואתגר קשים. יכול להיות שקיימת חרדה מהאופן בו תתפקדי, בו יתייחסו אלייך, מה יחשבו עלייך וכדומה, חרדה כזו מקשה לעיתים קרובות את התפקוד עוד יותר.
חשוב שתתמידי בטיפול, ותעלי את הקשיים האלו בטיפול. נסי להיות ממוקדת, לבחון מתי התחילו תחושות כאלו, כל דבר שנראה לך קשור לעצב ולתחושת הריקון. את יכולה גם להעלות את התחושה שאת זקוקה לתשובות ולא מקבלת אותן. טיפול נפשי אינו יכול לתת פתרונות קסם, ועבודה נפשית לוקחת זמן, עם זאת, אפשר בהחלט להיות איתך בכאב ובצורך. חשוב שתרגישי בטיפול שנרקמים יחסי אמון המעניקים לך בהדרגה בטחון, ומאפשרים לך כנות ופתיחות.

בהצלחה

היי,
אני לא יודעת מה קרה. לא היה טריגר מסויים. זה מה שהכי מציק לי. יש כל מיני סיבות אבל הן כביכול קטנות והציקו לי תמיד, אבל אין לי מושג מה גרם למשבר הזה. אמרו לי בטיפול שזה כנראה אפיזודה דיכאונית, אני לא בדיוק מבינה מה זה אומר, אני יודעת מה בבעצם דיכאון אומר אבל זה לא עוזר לי לדעת את זה כי אין לי מושג מה לעשות עם זה. כרגע אני די במצב של "לשבור את הכלים" נמאס לי מהכול והדבר היחידי שאני באמת רוצה לעשות זה לשבת ולבכות. אני לא יודעת איך להמשיך מכאן. נמאס לי מהמצב הזה ושום דבר לא גורם לי להרגיש יותר טוב, כבר שלושה חודשים שזה רק הולך ומדרדר.

שכחתי להוסיף שההורים שלי מעבירים אותי מטפלת עכשיו. הם רוצים מישהו שיהיה בהסדר של הקופת חולים, זה הכניס אותי לבלבול מאוד גדול, כי אני בכלל לא בטוחה שאני צריכה טיפול עד לא מזמן זה היה נראה לי מאוד נורמלי לחיות ככה, עם העצב הזה. אני נורא פוחדת מהמצב הזה בייחוד מהמעבר למטפלת אחרת כי אני פוחדת שהיא לא תבין את הקושי הגדול שאני חווה. אני נורא מבולבלת.
הפנו אותי לטיפול מבית ספר, אבל אני פוחדת שמטפלת אחרת לא תבין מה קורה ותגיד שאני לא צריכה טיפול, מה שאני בעצמי לא בטוחה. בקיצור אני מאוד מאוד מבולבלת.

הי דפני,

ממש לא קיבלתי תמונה ברורה של הקשר ביניכם ושל הנסיבות שגרמו לפרידה. מצד אחד את מתארת השקעה רבה ומצד שני ריבים רבים, מצד אחד את רואה בו פוטנציאל לזוגיות רצינית, מצד שני הוא אומר שהוא לא רוצה זוגיות. אני נשארתי מבולבלת, ונשמע שגם את מבולבלת, לא יודעת מה את רוצה ומה הוא רוצה...

הכי טוב ונכון שתמצאי את התשובה בתוכך. אם יש בליבך אהבה ואמונה, שווה להזמין לעוד צ'אנס, כמובן בניסוח שלא יישמע מעיק או מטריד. מכיון שנשארתם בקשר טוב את בהחלט יכולה לפתוח את הדברים איתו, ולשמוע איך הוא מרגיש ומה הוא חושב. אם ממש חשובה לך דעה חיצונית "אובייקטיבית", פני לחברה טובה, או מישהו שהכיר אותכם ואת הדינמיקה שלכם, ובקשי את התרשמותם.

חשוב שתביני את חלקך בריבים, ותנסי לעבוד לשיפורו. הרבה פעמים ריבים נובעים מפגיעות מופרזת, אי הבנה, קשיי תקשורת וחוסר ביטחון, או קושי להביע רצונות. שווה לעבוד על זה כדי לשפר את הקשר, או קשרים עתידיים במידה וזה לא ימשיך.

כל טוב,

שלום לך,

לא ברור לי בדיוק מה השאלה שלך, או לפחות נדמה כי על השאלה הראשונית שאת מציגה את עונה בעצמך ולא זקוקה לתשובות מאחרים.
את כותבת באופן ברור כי את רוצה חדר משלך, שבו תהיה לך עצמאות וחירות. זה נורמלי מאוד לילדה בגילך. אם את מרגישה שאת זקוקה לפרטיות, ולחדר משלך, ושאינך רוצה לישון עם אימך, הרי שזה לגמרי מספיק.
המצב רוח שבו את שרויה מתאר את ההשפעה שיש לזה עלייך, ומבהיר כי את לא אדישה לכך. לכן ברור שזה משפיע עלייך. ברור כי לחיות במצב לא רצוי, ומתוך תחושה של חנק וריקבון את מתארת, משפיע על המצב הנפשי לרעה.
את לא כותבת מדוע זה המצב? האם זה מתוך צורך כלכלי? האם זה צורך שהיה שלך והשתנה? של אימא? הרגל? וכו'.
על כל פנים, אם ישנה אפשרות שתקבלי חדר משלך, ואת רוצה בכך, אז רצוי לפעול לשם כך. אם המצב בבית לא מאפשר זאת, את יכולה עדיין להעלות את התחושות שלך, ואת ההיזקקות שלך לפרטיות ועצמאות, ולראות איך אפשר לשפר את התנאים האלו בנסיבות הקיימות. האם אפשר לתת לך זמן שלך שהוא פרטי בחדר? האם אפשר לסדר לך ארון שלך? וכדומה. חשוב שתבטאי את התחושות שלך, ושתוכלו לחתור יחד לפתרון המיטיב ביותר בנסיבות הקיימות.

בהצלחה