פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך,

לא ברור לי מה בדיוק את שואלת? או מבקשת? איני מוצא משהו לא נורמלי במה שאת מתארת, גם אם זה לא שכיח או חריג יחסית. אין לנו שליטה מוחלטת על הרגשות שלנו. נשמע כי הבחור מוצא חן בעינייך, ואת בעיניו.
נראה כי את לא בטוחה מדוע את נמשכת אליו, ואת מעלה לגבי משיכה זו שאלות. אולי את מתלבטת האם זו משיכה טבעית והתפתחות של רגשות ממשיים כלפיו, או שיש סיבות לא מודעות אשר מושכות אותך לתוך מערכת יחסים כזו. במצב כזה אולי את חוששת כי יהיה מי שייפגע.
נראה כי כדאי להניח בצד את המחשבות 'מה זה אומר לגבי?' ואולי מחשבות נוספות כמו 'מה יחשבו?'. העובדה כי יש לך רגשות אליו היא לגמרי בסדר, והמחשבות האלו לא מאפשרות לך לחשוב באופן בהיר יותר על הקשר עצמו, מה את מרגישה? וכו'. אולי אם תצליחי לשים את המחשבו האלו בצד, תוכלי להתרכז יותר בקשר עצמו, בהשלכות שלו, ברגשות שלך, ומתוך כך להגיע להחלטה שתהיה טובה עבורך ועבור כל המעורבים בעניין.

בהצלחה

אני לחוצה מהעניין שיש ביננו פער גילאים גדול הוא עולה בסה"כ לי"ב ואני כבר בת 26, אני גדולה ממנו ב-9 שנים! אי אפשר להתעלם מהעובדה שזה לא נורמאלי. הרי יותר הגיוני שאני אתאהב בגבר בגילי או גדול ממני... זאת סיטואצייה מלחיצה ולא הגיונית... הרי זה קשר שלא יוביל לשום מקום... הוא עדיין לא סיים את הבגרויות שלו, עדיין לא התגייס לצבא ומה אחר כך? טיול לחו"ל? הזמן לא משחק כאן לטובתי ואני גם לא מחפשת להעביר את הזמן...
הסיטואצייה הזאת לא קלה עבורי בכלל...

שלום לך,

אני מבין מאוד את הבלבול ואת הלחץ שלך. אני חושב שנכון יותר לשים בצד את השאלות לגבי הנורמליות שלך, או של קשר כזה, ולבחון יותר את המצב עצמו שאת נמצאת בו.
את אומרת שזה יותר הגיוני שתתאהבי בגבר בגילך, אך זה לא קרה. אולי נכון יהיה לבחון עם עצמך מדוע זה לא קורה? זה יכול להיות ממגוון של סיבות, מפחד ממחוייבות, דרך קשיים עם זוגיות, ועד מקומות פרטיים שלך שקשורים לאישיותך ושאין לי אפשרות לדעת דרך האינטרנט.
אם את חשה שהקושי עם הזוגיות הוא דבר שמטריד אותך באופן כללי, אולי זו הזדמנות לפנות לטיפול ולנסות לברר שם את הבחירות הפנימיות שלך, מודעות ולא-מודעות. בחירות שמנווטות את חייך.
בכל מקרה, נכון גם לבחון את הקשר הזה לגופו, ולראות מה בו משך אותך. אין זה שכיח קשר עם הפרש גילאים כזה, אך אין זה אומר שצריך לפסול אותו בשל כך. חשוב כמובן שהכוונות יהיו ברורות משני הצדדים, כדי שאף צד לא ייפגע.

לסיכום, אם את מרגישה מוטרדת מנושא הזוגיות, ומהאופן בו חייך מתנהלים, ואינך מרגישה כי שיחה עם חבר/ה, בן/ת משפחה או מישהו אחר קרוב יכולה לעזור, כדאי לך לשקול פנייה לטיפול.

בהצלחה

איננו מפנים למטפלים באופן ספציפי. ניתן לבדוק במרפאות ציבוריות לבריאות הנפש באזור מגורייך. לעיתים קיימות קבוצות כאלו וניתן להצטרף.

בהצלחה

שלום לך,

ללא קשר לאבחנות פגיעה עצמית ומחשבות אובדניות הן עדות למצוקה קשה, ממושכת ועמוקה, ויתרה מכך, מצוקה עם מסוכנות גבוהה. על כן, נרה כי המערכת בה את מטופלת מתגייסת לעזור לך. לא ברור לי אם את נמצאת בטיפול פסיכותרפויטי אצל העו"ס או שהקשר ביניכן הוא אחר?
על כל פנים, לעיתים קרובות במצבים כאלו דרוש טיפול אינטסיבי, שכולל גם טיפול תרופתי, ולעיתים עוד התערבויות. אם את במסגרת של טיפול נפשי קבוע (ואם לא, אז כדאי מאוד להתחיל), הרי שעלייך להיות גלויה לגבי החששות שלך מטיפול תרופתי, והסיבות שבגינן את לא לוקחת את הטיפול התרופתי שיכול להיטיב עימך, ושדרוש כחלק מהחלמה. עם זאת, נכון לשתף גם בתחושות שאת רוצה שזה יהיה פתוח, ולא מוחלט כבר מראש. כך את לא יכולה להגיע מתוכך להחלטה על הנושא, אלא מתנגדת לתכתיב שאת חשב שמנסים לכפות עלייך. כך אולי תוכלו גם להעמיק את הקשר ביניכן.
לגבי הצבא. אם את במצב נפשי שלא מתאים לשירות צבאי (לפי הרגשתך, ודעת אנשי הטיפול שאת נפגשת עימם) הרי שנכון לא להתגייס, כי במצב כזה גיוס עלול להחמיר את המצב הנפשי ולגרום לך נזק. הרעיון של שירות לאומי הוא בהחלט רעיון טוב, כאשר תרגישי שיש לך את הכוחות להתמודד עם שירות שכזה. לא יכולים למנוע ממך ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה. שירות צבאי אינו חלק מן הדרישות להיות פסיכולוג קליני. עם זאת, מדובר במסלול ארוך ומפרך, בו יש הרבה לחצים, סינונים רבים, ורק אחוז קטן מאוד מאלו שמתחילים ללמוד פסיכולוגיה מסיימים בסוף כפסיכולוגים קליניים. עלייך לשקול האם נכון עבורך להתחיל מסלול כזה כיום?
לגבי רישיון - כל עוד את כשירה נפשית לנהוג, לא יקחו את רישיון הנהיגה. עם זאת, עלולים לרצות לבדוק את כשירותך הנפשית לנהיגה.

נראה כי כרגע הדבר הנכון עבורך הוא לתת מקום וזמן לטיפול במצוקה הקשה שלך. את צעירה ויש לך זמן רב להחליט איך להמשיך את חייך. יהיה לך קל יותר לקחת החלטות כאשר תרגישי פחות מצוקה וטוב יותר עם עצמך. תחושתך כי יש שיפור היא מעודדת וחשובה, ומצביעה על הכוחות שלך, ועל היכולת שלך להיתרם מטיפול.

בהצלחה

שלום לך, תודה על תגובתך
בכמה החודשים האחרונים אני מרגישה התקדמות ניכרת בעצמי, ואולי עם קצת מזל המצב הזה יישאר, כן אני מרגישה שהוא יישאר אבל אני לא יכולה להיות בטוחה. מה שכן אני מרגישה שהשירות הלאומי תיהיה אפשרות נהדרת להתקדמות שלי הלאה, ואת המסלול לפסיכולוגיה כבר התחלתי, לקחתי קורס פסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטה הפתוחה ובדיוק היום הגשתי את המבחן, כמובן שזה מאד קשה לי. אני לא הגעתי לחלק מהשיעורים בגלל שלא הייתי מסוגלת לנסוע לבדי באוטבוס והייתי רבה הרבה עם המשפחה כדי שהם ייקחו אותי לשיעור, אבל בשיעורים האחרונים שהיו החשובים ביותר ניסיתי (והצלחתי) לנסוע לבד בתחבורה הציבורית. המבחן היום גרם לי להרבה חרדה אבל בסופו של דבר הצלחתי להירגע ולהתמודד טוב עם החומר. אני מרגישה שאני מתקדמת אבל ככל שאני מסבירה את זה לעובדת הסוציאלית היא רק אומרת שהמצב שלי מחמיר. אני נפגשת פעם בשבוע עם העובדת הסוציאלית שהיחס שלה אלי למען האמת מאד לא נחמד, והיא מסננת אותי לעתים קרובות ומתנהגת כאילו מאלצים אותה להיפגש איתי. אני מרגישה שהיא מנסה להוריד מהמעמד שלי ולפגוע בביטחון העצמי שלי, הפגישות שלה יותר מערערות אותי מאשר עוזרות. אין לי כסף לפסיכולוג או אפשרות לעבוד והייתי בכמה פגישות עם פסיכיאטרית שלא אהבתי את הגישה שלה, לאחר מכן עברתי לפסיכיאטר של קופת החולים וגם היא התנהגה אלי בקרירות ולא הקשיבה לדעות שלי כלל. אני מבולבלת ולא יודעת מה לעשות, אני רוצה להתקדם הלאה אבל הגורם שמטפל בי ועוזר לי, רק גורם לי להרגיש רע יותר. לגבי הפסיכולוגיה קלינית אני יודעת כמה שהמסלול יהיה קשה אבל אני מוכנה לנסות להגשים את החלום שלי, ועובדה שהתחלתי להתגבר על המכשולים, לבד.
אני לא זוכרת אם שאלתי את זה בהודעה הראשונה או לא, אבל רציתי לדעת עם סל השיקום או פרופיל 21 לא יאפשרו לי להוציא רשיון נהיגה ודבר נוסף, הבנתי שללמוד אני כן יכולה, אבל השאלה, אם יתנו לי בעתיד לעבוד בתור פסיכולוגית? האם זה אפשרי שנערה עם דכאון וחרדה והפרעת אישיות גבולית תעבוד בעבודה כל כך רצינית בעתיד?

שלום לך,

כל הכבוד על ההתמודדויות המיוחדות כל כך שאת עושה, ועל הכוחות שאת מוצאת בעצמך כדי לעמוד מול הקשיים ולנסות למצוא להם פתרונות.
לא ברור לי באיזו מסגרת את מטופלת כרגע? כאשר פונים לפסיכיאטרים שלא למטרת פסיכותרפיה, אלא למטרת טיפול תרופתי אז יש פחות מקום להקשבה עמוקה מטבע הדברים. אין זה אומר שהם לא רופאים טובים, אלא במסגרת הטיפול שהם מעניקים לא יהיה נכון ואי אפשר להכנס ליחסים טיפוליים המאפיינים טיפול פסיכותרפויטי. הם צריכים להיות ממוקדים באבחון הבעיה, ובאבחנה המבדלת ולהתאים את הכדור המתאים מבחינת המטופל. כמובן, שתמיד נכון לעשות כל זאת באנושיות ובקבלת פנים.
לגבי העו"ס, לא ברור לי באיזו מסגרת אתן נפגשות? אם זו מסגרת טיפולית, נכון שתעלי את תחושותייך. קשה להאמין שהאינטרסים שלה אינם לטובתך, אך יכול להיות שאתן לא רואות את הדברים אותו הדבר. נכון יהיה לדבר על כך, לומר לה שאת חשה שהיא לא רואה את הכוחות והמאמצים שאת עושה, ושאת מרגישה שהיא מורידה אותך במקום להרים אותך. עם זאת, נכון גם להקשיב לעמדתה המקצועית, ולנסות להבין ממנה מדוע היא חושבת שיש החמרה? מה היא חושבת שנכון לעשות? ולראות איך תוכלו להתגייס יחדיו ולשלב את העמדות שלכן, במקום להתנגש.
אם אינכן בקשר טיפולי, אלא בקשר מסוג אחר, אז נכון שתיכנסי לטיפול נפשי פרטני עבורך שבו תוכלי לבחון את כל הסוגיות האלו. חשוב שתהיי מטופלת לצד המאמצים שאת עושה, כדי שלא תהיי לבד, שיהיה מי שמסייע לך בדרך ועוזר לך להתרומם. קחי בחשבון שחלק מהחרדות והדיכאון יכול להתבטא בתחושות שאנשים הם לא לטובתך. נסי לבחון את המקומות האלו בתוכך, האם הם מוכרים לך? חשוב ליצור נסיבות שבהן תוכלי לרכוש אמון לדמויות הטיפוליות.
לגבי הרישיון, כפי שכתבתי לך, עד כמה שאני יודע לא שוללים רישיון באופן ישיר על סמך פרופיל 21, אך יכולים לדרוש לבחון את כשירותך הנפשית לנהיגה.
לגבי עתידך המקצועי, אם תהיי בתהליך טיפולי ארוך שיאפשר לך לשקם את נפשך הפגועה, וללמוד לחיות עם הדיכאון והחרדה בצורה שתאפשר לך תפקוד, הרי שאין סיבה שלא תוכלי לעבוד בעבודה רצינית. ניסיונך האישי יוכל להוות אז משאב. אך כל זה דורש כמובן עבודה נפשית מעמיקה וארוכה, וככל שתתחילי מוקדם יותר כן ייטב.

בהצלחה

שלום נאוה,

ממש לא ברור מדוע שני ילדייך הבוגרים בהחלט מתגוררים בביתך, על חשבונך, אינם משתתפים בהוצאות ובעבודות הבית, ומראים כלפייך תלות ותובענות כה עזות.

זהו אינו מצב נורמטיבי או בריא, לא עבורך ולא עבורם. עליהם לבנות לעצמך חיים אוטונומיים ועצמאיים, גם אם התנאים קשים והתהליך מסובך, ותפקידך כאמא לעודד אותם לכך.

כדאי לך לעשות חשיבה מעמיקה על כל הסיטואציה שנקלעת אליה, וחוסר ההגיון שבה. עלייך להעמיד לעצמך סדר עדיפויות חדש, ולהעמיד בפני הילדים (שכבר לא כל כך "ילדים") דרישה לחלוקת תפקידים מאוזנת בבית ולהשתתפות במטלות והוצאות הבית, לאלתר.

אני מניחה שקשה לך לעשות את זה, כי יש לך קושי עצום לשים את עצמך במרכז, להעמיד גבולות ודרישות, ואולי את רגילה כל חייך לשרת אחרים, ואינך סומכת מספיק על ביתך ומסוגלותה ההורית. יתכן כי המצב מאפשר לך לשמור על מרחק מבן הזוג, כי אולי את לא שלמה עם הקשר איתו.

כך או כך, למרות כוונותייך הטובות לעזור, את אינך עושה טוב לילדייך שאת מפנקת אותם ומאפשרת להם לנצלך. זהו אינו חינוך בריא, והם אינם מצטיידים כך בכלים לחיים. לא רק את סובלת וניזוקה, אלא גם הם.

נראה שעלייך לקבל עזרה מקצועית, בין אם טיפול פסיכולוגי ובין אם אימון והדרכה. יש מסגרות ציבוריות שתוכלי לקבל עזרה זו במחיר מוזל ואף בחינם.

בהצלחה,

שלום אסתר,

אני מתרשמת שיש בעיית ניפרדות במשפחה, במיוחד עם בן הזקונים שלכם, ה"בייבי" שלכם.

בנך בן ה-29 הוא גבר בוגר ואוטונומי לכל דבר ועניין.

בשלב זה של חיי המשפחה, עדיף לעודד אותו לעצמאות ולמגורים נפרדים, ולהפחית את ההתעניינות האינטנסיבית בחייו הפנימיים והחיצוניים.

תנו לו לקבל את החלטותיו לבד ולהתגבש בכוחות עצמו. כמובן שיהיו שגיאות וכאבים, אך מהם צומחים ומתחשלים, לא כך?

זה מאד קשה, כי בכך יסתכם ויסתיים תפקידכם כהורים לילדים בשלב הילדות נעורים. אך לטובתו ולמענו הפסיקי לראות בו ילד-נער מתבגר ולהתייחס אליו כך.

כל טוב

שלום אתי,

אני שומעת שאת חברה טובה ומסורה. בודאי בעזרת האינטואיציה הטובה שלך, והכרותך עם חברתך, תתני לה את התמיכה והעידוד להם היא זקוקה. עצם הקירבה, האכפתיות והמעורבות היומיומית חשובות ומחזקות.

אם את מעורבת בחייה, תוכלי לעזור לגייס עוד מעגלי תמיכה: בו הזוג, בני משפחה, חברים נוספים, וגם גורמים טיפוליים כמו עו"ס במחלקה או פסיכולוגית.

מצטערת שאין לי עצות יותר ספציפיות. זה מאד אינדוידואלי. יש אנשים שנעזרים בהמון לגיטימציה ו"נורמליזציה" של הרגשות שלהם. יש אחרים שדוקא נעזרים בעידוד לחשיבה חיובית והכנסה לפרופורציה. יש כאלו שצריכים עזרה לעבור "מיום ליום" ואילו אחרים צריכים לראות את המטרה הרחוקה (הלידה) כדי למשוך הלאה. יש כאלו שנעזרים בדיבור על הקשיים ואילו אחרים נהנים מהסחת דעת. ראי מה עוזר, ובעיקר היי סבלנית ולא שיפוטית.

לבריאות ובהצלחה!

לא שמתי לב שרשמתי בהודעה חדשה...אז המשכתי.
לא התכוונתי למחיקה ממש של הידע, אלא מחיקה רגשית של הידע..אני מאמין שבפסיכוזה הבן אדם מתעסק בדברים שאין להם משמעות וככה הוא מפסיק ללמוד והכוונה לדברים מאוד בסיסיים באישיות והחוסר למידה זה מה שגורם לבן אדם לשכוח...
אז הידע קודם כל עבור לתת מודע, יש איזשהו תהליך עם התת מודע, ובנוסף "לחוסר למידה", אולי הידע נשאר במעומעם בזמן ההתקף במודע אבל בתכלס ככל שעובר יותר זמן הבן אדם פשוט שוכח איך זה מרגיש, והכוונה היא האותו רגע.

שלום אבי,

יש מחקר ענף בעולם ובארץ של מנגנונים מוחיים בסכיזופרניה. כדאי לך לקרוא את הספרות הקיימת בנושא.

חפש בגוגל מילות מפתח כמו: מדעי המוח, חקר הסכיזופרניה, מודלים של סכיזופרניה וכו'.

בקלות תמצא שמות של חוקרים באוניברסיטאות ובבתי החולים בארץ.

נסה לפנות אליהם ולקבוע פגישה, או לשלוח להם מייל עם התיאוריות שלך.

חשוב שתציג את עצמך, את הרקע ואת המוטיבציה שלך, על מנת לעורר עניין ורצון להיפגש. אני מאמינה שחלק יגלו עניין.

בהצלחה,

בשרשור

שלום אנונימית,

התרגשתי לקרוא את התאור החם שלך על הקשר הטיפולי ועל געגועייך.

אני מסכימה איתך שהחיבה והכימיה הטובה היתה הדדית, אחרת לא היית חשה כפי שאת חשה. משום כך, אני בטוחה שגם המטפלת שלך חושבת עלייך, מתגעגעת ומברכת אותך בליבה, מרחוק.

יפה שלמרות שהחלטת לסיים את הטיפול, לא ניתקת את עצמך רגשית, ע"י מנגנוני הגנה נפוצים כמו ניכור, הפחתת-ערך, תחושת נטישה, אדישות ושיכחה. את מרשה לקשר הטוב ביניכן להמשיך להתקיים בתוכך ולהזין אותך מבפנים, וזו צידה נפלאה שתלווה אותך כל חייך, גם כאשר הגעגועים ישככו. את מרוויחה כך גם את ההנאה מהקשר המופנם, וגם את תחושת האוטונומיה.

סביר שבעזרת הקשר הטיפולי הטוב, גם בחייך המציאותיים תצליחי לייצר כעת קשרים קרובים, תומכים ואינטימיים, שאינם מוגבלים ומקצועיים.

את מאד צודקת בביקורת שלך על פרויד. אמנם הוא המליץ על אווירה קרירה ואובייקטיבית, כדי להבהיר את הסיטואציה וגבולותיה, אך זה לא באמת אפשרי בקשר אנושי שנועד לריפוי וצמיחה.

בזהירות אומר, שאם הפרידה היתה מהירה או קטועה מדי, כתגובה לפחד מתלות, אולי יש מקום לשקול חזרה לטיפול על מנת לעשות תהליך פרידה משמעותי שתהייה בו סגירה נינוחה וטובה יותר. אוסיף גם, שאפשר למסור דרישות שלום ועידכונים מדי פעם, אלא אם כן סיכמתן אחרת.

רוני,תודה רבה על תגובתך! כמו תמיד גם הפעם נהניתי לקרוא את תשובתך המקצועית והאנושית המחממת כאחד!..את מדהימה:)

לגבי הסיום-האמת שלא היה סיום כמו שציינת ..ואפשרי באמת לחזור ולסיים אבל אני לא רוצה לסיים..אני יודעת שיש לי עוד צורך ודרך ולא סיום אבל כפי שציניתי אינני יודעת כיצד להתגבר על הבלבול בין הפגישות של ההיקשרות ומצד שני העובדה שבין הפגשיות לרוב אין קשר..

וגם בהפסקה כפי שרשמת ניתן למסור ד"ש אבל אני חוששת שזה רק יעלה ויציף אצלי את הגעגועים ממש כמו בפרידות מציאותיות:)

תודה....

תודה על המילים החמות (:

אצל הרבה אנשים, ואולי גם אצלך, יש תחושה של קושי ביחסים בינאישיים לווסת קירבה-מרחק, התמזגות-ניפרדות וגבולות בתוך קשר.

העיבוד, בתוך הטיפול, של הקושי הנפשי לחוות את הנתק בין הפגישות, יכול מאד לסייע בכך.

במילים אחרות, יתכן כי הקושי אותו את מתארת "לסבול" את המרחק, הגבולות והנתקים בתוך הקשר הטיפולי החם והקרוב, הוא סוגייה משמעותית בפני עצמה, שראוי לדבר עליה ולדון בה ביחד עם המטפלת. אם תצליחי בעזרתה להתגבר על הקושי, יהיה לך יותר קל גם ביחסים אחרים.

נראה שלא מיציתן את הדיבור והעיבוד של העניין, ויש לך עוד הרבה מה להרוויח מהטיפול. כדאי לך לשקול להמשיך בטיפול, כשהקושי שאת מתארת יעמוד במרכז.

לדעתי, כדאי לעשות פרידה מעובדת, גם אם זו רק "הפסקה" ויש כוונה לחזור לטיפול.

הי שירן,

מצטערת, אין אפשרות לאבחן אדם שלא בפניו, וובודאי שלא דרך האינטרנט.

לא אכל לקבוע אם מדובר בהפרעה (לידיעת הקוראים, טריכוטילומניה, תלישת שיער כפייתית), או "סתם" תנועה עצבנית, המיועדת להרגעה עצמית, בדומה לכסיסת ציפורניים, הקפצת הרגל, עישון וכיוב'.

בכל מקרה, נראה שמי ש"סובל" מהבעייה היא את, ש"משתגעת" מגושי השיער המסתובבים בבית, ואילו חברך אינו מגלה סימנים של סבל, מצוקה או רצון לטפל בבעייה.

מכיון שזו את שסובלת, תוכלי לפנות אליו בנועם ורגישות, ולהבהיר את הנקודה כי גלגולי השיער לא נעימים לך, ושינסה להשליך את השיער לפח כדי להתחשב בך. אין טעם לדעתי לעמת אותו בכך שיש לו בעייה ולהפנות אותו לטיפול, כי אמירות כאלו בד"כ מעוררות התנגדות ומשיגות את התוצאה ההפוכה.

אם נראה לך שזהו סימפטום של לחץ, את יכולה להתעניין ולגלות אמפתיה לגורמי הלחץ בחייו, לעודד אותו ולחזק אותו, בלי קשר לעניין השיער.

אם הוא יחליט שהוא מעוניין לטפל, כמובן שיש מגוון אפשרויות טיפול יעילות. אך שוב, זה עניין של רצון ומוטיבציה שצריכים להגיע מבפנים.

כל טוב,

שלום אבי,

לא ביקרת אצלנו הרבה זמן, ברוך הבא..

הרעיונות שלך כרגיל מקוריים ומעניינים.

אני מאמינה שהמידע במוח לא "נמחק" בעת הפסיכוזה, אלא נוצר נתק ביכולת להעביר את המידע המאוחסן במוח אל המודעות.

כדאי לך לפנות לחוקרי מוח העוסקים בחקר הסכיזופרניה, ולעניין אותם ברעיונותייך.

אם יש לך רעיון כיצד לבדוק השערה זו באמצעות מחקר אמפירי (למשל באמצעות ניסוי המדמה מצב של התקף פסיכוטי, או באמצעות מודל ממוחשב) זה מאד יעזור.

המשך במחקרך העצמי החשוב,

שלום לך,

לא נכון. כדאי מאוד לעשות אבחון מסודר ומקצועי. בהחלט יש טיפולים להפרעת קשב וריכוז שיכולים לעזור בכל גיל. קיימים טיפולים תרופתיים שיכולים להקל רבות, לצד טיפולים נפשיים שנעים מטיפול התנהגותי-קוגניטיבי שמתמקד בעזרה ולימוד איך להתארגן ואיך להתמודד עם הקשיים הכרוכים בהפרעת קשב, ועד טיפול דינאמי שעוזר להתמודד עם חרדה וקונפליקטים פנימיים שלעיתים קרובות מחריפים מאוד הפרעות קשב וריכוז.

בהצלחה

שלום לך,

אני מאוד מבין את דאגתך. ידידך חווה ככל הנראה מצוקה קשה ביותר, הנוגעת לשאלות זהות, וייאוד מהאפשרות לנהל חיים נורמלים, ולקשור מערכות יחסים מיטיבות עם הסביבה. חוסר התקווה והייאוש שלו אכן נשמעים מבהילים, וחשוב שהוא יקבל עזרה ותמיכה. זה שאת דואגת לו זה כבר דבר חשוב מאוד, עם זאת, אינך יכולה להציל אותו. יהיה עליו לשתף פעולה ולטפל בעצמו. אם את חוששת לחייו ואין שום סיכוי שהוא יטפל בעצמו, אולי הדבר הנכון הוא אשפוז? זאת יש לעשות דרך פסיכיאטר מחוזי. על אף שאין זה צעד מומלץ כצעד ראשוני, ורק מתוך תחושת חוסר ברירה וכאשר כל שאר האופציות מוצו.
מומלץ ביותר לעודד אותו לפנות לטיפול פסיכולוגי, הוא יכול לפנות במסגרת פרטית, שבה לא ימהרו לאשפזו. טיפול פסיכולוגי יכול לעזור ולהציע תמיכה וליווי בתהליך התפתחות אישי גם אם כואב, שעליו לעבור עם עצמו כדי לבחור בחיים. עם זאת, יכול להיות שבמקרה זה מתאימה יותר מסגרת טיפולית אינטנסיבית יותר, שתוכל לתת לו מענה צמוד יותר. כמו-כן חשוב להיות גם במעקב פסיכיאטרי ולקבל טיפול תרופתי נוגד דיכאון, שיכול להחזיר את הכוחות הדרושים עבור תפקוד יומיומי, ועבור טיפול פסיכולוגי.
חשוב שיהיו איתו אנשים קרובים, שישמרו על קשר עימו ושיוכלו גם לתת לו תמיכה ואכפתיות, וגם למנוע ממנו לפגוע בעצמו במקרה הצורך.
אם את מרגישה שזה מעבר לכוחותייך, ומעבר לאפשרות שלך ושל חברים נוספים לעזור לו ולשכנע אותו לפנות לעזרה מקצועית, נכון לערב גורם מקצועי מתאים. אפשר לנסות לשכנעו קודם כל לפנות לפסיכיאטר בכדי לקבל טיפול תרופתי.

בהצלחה

שלום חן,

התסכול והכאב שלך נוגעים ללב.
אכן זה מתסכל לחפש טיפול ולהרגיש שאת לא מצליחה למצוא לעצמ טיפול שתרגישי בו נוח. אכן חשוב שתהיה כימיה ושתרגישי שמקבלים אותך ושלא שופטים אותך. את גם כותבת על צורך בחום ואמפטיה שהם חשובים. איני חושב שאלו בקשות גבוהות מדי, אך מסיבות כלשהן את מתקשה למצוא מקום שבו את חשה כך.
לא ברורה לי בדיוק פנייתך, ומה בעצם את שואלת? האם את רוצה לחשוב מדוע זה קורה לך?
או אולי מחפשת תמיכה ואהדה כאן?
מקווה מאוד שלא תתייאשי ותוכלי למצוא מטפל או מטפלת, שתוכלו לנסות להבין יחד, קודם כל, את הקשיים האלו? את המסע הארוך של פגישות ראשונות? וחוסר ההצלחה להשאר במקום אחד? אולי משהו דומה קורה בעוד מקומות בחיים שלך? אולי הקושי הזה מלווה אותך והוא חלק מהפנייה שלך לטיפול? מה טיב החרדה? האם את כל כך חוששת שלא יאהבו אותך, שאת פוסלת מראש? אולי חרדה אחרת? מה זו כימיה עבורך? האם זה משהו שמתפתח? או שצריך להיות שם מן הרגע הראשון? אם תוכלי להתחיל לעבוד על שאלות אלו בטיפול, אולי זה יעזור להשאר בו ולצמוח בו.

המון בהצלחה