פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

הי ג'ים,

אני מאד מבינה לליבך. לפי דעתי (לא שמישהו שואל אותי..) הפעולה של קיצוץ השיער בגיוס היא פעולה אלימה, במובן שנועדה להפוך בחור אינדוידואל שהוא עולם ומלואו ואישיות ניפרדת, לחייל אחיד וחסר זהות, למעט סממני הזהות של הצבא (תג יחידה, דרגה וכיוב').

על בנות מרחמים קצת יותר ולא גוזזים את שיערן, אך אם היו מאלצים אותי לכך, בטח הייתי מדוכאת לא פחות ממך, גם על אובדן השיער, וגם על הפלישה לגוף שלי ומחיקת הזהות הפרטית שלי.

אני מתארת לעצמי שאנשים מגיבים לא למראה החיצוני החדש שלך, אלא לנפילה העצומה בביטחון והערך העצמי שלך. אתה כנראה משדר את הבאסה, וזה פוגע במראה הכללי שלך. הם מרשים לעצמם לדבר אלייך בצורה מאד לא יפה, שאולי לא היית מרשה אותה אם היה לך ביטחון עצמי רגיל.

אני מאד ממליצה לך להתייעץ עם קב"ן או קב"נית (בהנחה שאתה עדיין חייל). יש אישורים נדירים להארכת שיער, אולי תשיג כזה. בכל מקרה שיחה עם איש מקצוע, שאולי יראה את הבן-אדם העצוב שבתוך החייל, יכולה לחזק אותך ולהחזיר אותך אל המסלול.

בינתיים, תודה שאתה משתתף במשימת ההגנה על מדינתנו, אני מעריכה את ההקרבה, ומקווה שבעתיד תגלה שלתקופה הזו היתה משמעות בשבילך,

היא ענתה ברצינות, ויפה
כל הכבוד

שלום לך,

יתכן כי את סובלת מהפרעה בויסות החושי מסוג "רגישות יתר חושית". קראי על כך יותר ברשת, אני מאמינה שתמצאי את עצמך בתאורי הבעיה.
יתכן, כי רגישות היתר היא לא הבעייה הראשונית, אלא תוצאת לוואי של מתח נפשי, חרדה או הפרעה בעקבות מקרה טראומטי.
כדי לברר את הבעייה ולטפל בה עלייך לפנות לרופא פסיכיאטר או נוירולוג. את יכולה גם לפנות לפורומים בנושא זה. הטיפול יכול להיות פסיכיאטרי, נוירולוגי, פסיכולוגי, פסיכולוגי-התנהגותי (לימוד כלים להרגעה והרפייה) או של ריפוי בעיסוק, בהתאם לאבחנה.
יתכן כי אחד מילדייך "ירש" גם הוא את הרגישות. כדאי לשים לב לכך מגיל צעיר, שכן הסבל גדול, ורצוי לעזור לתעל את הרגישות לדברים טובים.
חשוב שתזכרי כי הרגישות שלך, ובמיחד תגובותייך העוצמתיות, עלולות לפגוע בך וביקרים לך (במיוחד הילדים), ולכן חשוב מאד לאבחן ולטפל במצב.

כל טוב!

שלום לילך,

יש בך כאב מאוד חזק, אני לא יודע מה עברת, אבל ברור שזה השאיר בך צלקות שותתות. לעיתים קרובות, תוך כדי האירועים אנו נכנסים למצב של הישרדות, שנותן לנו כוח לעבור אותם. אבל דווקא אחרי כן, לפעמים שנים, מתחילות לעלות התחושות הקשות, לא בגלל שנהיים יותר חלשים, אלא להיפך, כי יש כוח להתמודד יותר, להתמודד עם כל מה שצף לאט לאט. אבל ה'יותר' הזה יכול להרגיש נורא, ולהיות קשה מנשוא.
מהאופן בו את כותבת, נראה כי את מוצפת רגשית כרגע, יש לך תחושות מאוד קשות וכאבים חזקים להתמודד עימם, עד כדי רצון גמור עם הכל. חשוב שמצבים כאלו לא תהיי לבד, תמצאי לך את האנשים הקרובים שבהם את יכולה לבטוח ושאת יכולה לשתף בכאב שלך. חשוב שיהיו איתך ברגעים הקשים שלך, ושיוכלו לתמוך בך ולהיות שם עבורך.
אם המוצפות הרגשית הזו ממשיכה, ואת חשה כאב עוצמתי כמו שאת מתארת, ובעיקר אם יש מחשבות על מוות, חשוב מאוד לפנות לטיפול מקצועי, שבו תוכלי לעבד את מה שעברת, את הכאבים שלך על העבר ועל ההווה, ולמצוא כוחות להמשיך.

בדאגה ובהצלחה

שלום אלכס,

לבקש עזרה זו לא חולשה, זה חוזק! כל אחד מאיתנו עובר משברים בחיים, אנחנו רק אנושיים והחיים יכולים להיות מאד מלחיצים וקשים. אני מבינה שאתה לא רוצה להדאיג את ההורים, אבל באמת שאין מה להתבייש או להתאכזב מכך שיש קושי נפשי או מרצון לקבל עזרה. אני מקווה שההורים יבינו, ויעזרו לך לקבל טיפול.

חרדה חברתית ואגורפוביה אינם אותו דבר, אם כי יכול להיות שיש לך משהו משניהם. אתה יכול לקרוא על זה עוד באינטרנט.

טיפול תרופתי נוגד דכאון וחרדה יכול מאד לעזור למצבך. רופא פסיכיאטר יוכל לאבחן את מצבך ולרשום לך טיפול תרופתי.

לא כדאי להסתפק בטיפול תרופתי. בדרך כלל לחרדה יש גם סיבות פסיכולוגיות, שכדאי להבין ולטפל בהן. במקרים רבים טיפול פסיכולוגי הוא יעיל, ותורם לשיפור ההרגשה והתפקוד בלי צורך בתרופות. כדאי לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת ולקבל את התרשמותו.

את שני סוגי הטיפולים תוכל לקבל דרך קופת החולים. אין בכך כל כתם, הטיפולים הללו נפוצים ומקובלים. יתכן כי בקבלה למקומות עבודה מסויימים יבקשו ממך ויתור על חסיון רפואי, ואז המידע הזה יחשף. בד"כ אין בכך נזק או מניעה לקבלה לעבודה. זה כמובן נתון לשיקול דעתך.

תרגיש טוב!

אני משתגע מזה שאני כלוא בבית ובעצם אני חופשי פיזית ,אבל נפשית לא
ניסיתי היום דרך קופת חולים לקבוע טיפול אבל רוב הפסיכולוגים שעובדים עם קופת החולים יכולים לקבוע תור רק לעוד חודש חודשיים שלושה, חלקם יוצאים או יצאו לחופשה, טיפול פרטי אני לא יכול להרשות לעצמי, מה אני עושה? רק מלחשוב לחכות חודש לתור אני כבר משתגע כי אי אפשר להמשיך כך ,כל יום דומה ליום שלפניו , אני קם ב 6-7 בבוקר ומתבאס על זה שהיתאוררתי בכלל
למה המדינה דפוקה? אם בן אדם שעשה צבא ואזרח טוב צריך אזרע נפשית דחוף למה לו לחכות חודש או להוציא סכומים משוגעים לטיפול פרטי?יוצא שבריאות הנפש זה פריוילגיה רק לעשירים שהם גם ככה חיים יותר טוב..
מה עלי בתור בן אדם פשות לעשות ? לחכות לפחות חודש לא בא בחשבון , שעה קשה לי להעביר.
סליחה על המרמור ותודה על העזרא

אתה מאד צודק!

בכל הארץ יש מוקדי מחאה נגד מדיניות כלכלית קפיטליסטית ולמען מדינת רווחה.

בתל אביב יש מאהל שהוקם ע"י מתמחים בפסיכולוגיה קלינית, שקורא להרחבת הטיפול הנפשי הציבורי. אולי יש מאהל דומה באזור מגורייך.

נסה לצאת מהבית ולהצטרף למחאה, לפחות לזמן קצר. אולי יש מישהו שיוכל להצטרף אלייך ולחזק אותך. זה יהיה צעד ראשון להחלמה שלך, ותרומה למאבק למען שרות בריאות נפשי ציבורי הוגן.

אגב, במרפאה לבריאות הנפש באזור מגורייך תוכל לקבל טיפול בחינם, אך מן הסתם תהייה גם שם תקופת המתנה.

שלום לך,

אני שומע את מצוקתך הרבה, ונראה גם כי העזרה המוגבלת שניתן לתת בפורום לא מספיקה עבורך, ואת מבקשת עוד (דרך פניות חוזרות). לא ניתן להבין בדיוק מתיאורך האם מדובר באפיזודה דיכאונית, אך מיעוט הכוחות, חוסר החשק והקושי ליהנות עשויים להעיד על תחילתו או הימצאותו של תהליך דיכאוני - תלוי בחומרה ובעוצמה שלהם. רצוי שתקשיבי לליבך ולמצוקה שלך ותבחני עם עצמך האם את זקוקה לעזרה מקצועית כלשהי - טיפול תרופתי בדיכאון, או טיפול בשיחות.

אציע כאן מחשבות שעולות מתוך המעט שכתבת, אך חשוב להבין כי הפורום אינו יכול להציע תחליף לטיפול, אלא רק לפתוח כיווני מחשבה שאת תצטרכי לעבד עם עצמך ולהחליט איך להמשיך.
ממה שאת כותבת, נראה שאת זקוקה ליותר מאשר מסגרת מובנית, וכי את מחפשת תחושת טעם וערך לחיים. נדמה שאת מתארת איזושהי תחושת ריק, וקושי למלא את החלל. יכול להיות שאת מצויה בתהליך טבעי, אף שהוא יכול להיות קשה ומתסכל ביותר, של חיפוש אחר משמעות - ויקטור פרנקל, פסיכולוג יהודי שעבר את השואה, כתב ספרים מרתקים על הנושא ועל החשיבות של מציאת משמעות אישית המספקת כוחות וטעם לחיים. חיפוש זה הוא טבעי ונעשה בדרכים שונות ומגוונות.
חשוב לזכור כי עצם זה שאת עובדת ומתפקדת מעיד על הכוחות החיוביים שלך, ועל היכולות הטובות שלך, שהם נכסים חשובים ביותר שלך. שילכו איתך בחיפוש האישי שלך בכל דרך שתבחרי ויעמדו לרשותך.

בהצלחה

שלום לך,

לא ברור לי לגמרי מדוע חיפוש אחר עבודה חדשה אומר שעלייך לעזוב את עבודתך הנוכחית? מקובל מאוד לחפש עבודה תוך כדי שאת עובדת, ולעזוב רק כשמצאת עבודה אחרת.
עם זאת, ברור גם כי הבעיה שאת מתארת היא פחות על הצד הטכני, ויותר נוגעת לשאלות פנימיות בדבר הערך שלך? הכוחות שלך? היכולת למצוא עבודה חדשה? ואולי גם היכולת לא למצוא את עצמך באותו מצב רק במקום אחר?
יכול להיות שיש קשר בין הקושי לאזור כוחות ואומץ לחפש עבודה, ובין היחס שלו את זוכה והתחושה שאת לא מקבלת מה שמגיע לך. שניהם מתארים תחושה של פער בין הערך שאת רוצה עבור עצמך, ובין הערך לו את זוכה בפועל. במובן זה, חשוב שהשינוי החיצוני שאת רוצה לעשות ילווה גם בשינוי בתחושת הערך הפנימית. יכול להיות שהחששות וההססנות, הן ביטוי של הבנה פנימית שלך כי שינוי חיצוני בלבד לא יביא אותך למקום בו את רוצה להיות.
אם אכן קיימת בעיה של ערך עצמי, המקשה עלייך לקבל את מה שמגיע לך ולעשות את השינוי לו את מייחלת עבור עצמך, חשוב לגייס מקורות תמיכה וחיזוק. מקורות אלו יכולים להיות מתוך הסביבה שלך - משפחה, חברים, מכרים, אשר את מרגישה אמון ובטחון איתם, ואת יכולה לשתף אותם בתחושות שלך ולהרגיש שהם לצידך. חשוב להרחיב ולהגדיל את מקורות התמיכה שלך. טיפול נפשי הוא מסגרת נוספת בה אפשר לעבוד לאורך זמן על תחושת הערך העצמי, בתוך סביבה מקבלת ותומכת.

בהצלחה

לא אמרתי שאני צריכה לעזוב את העבודה הנוכחית שלי כדי לחפש עבודה אחרת, אם כי זה יותר קשה לחפש עבודה כשעובדים מאשר כשלא, כי אני צריכה גם את הזמן ללכת לראיונות וכו', דבר שצריך להיעשות על חשבון העבודה ומכאן גם להפסיד שעות וכסף, וגם לא בטוח שאצליח למצוא עבודה כך, אז זה גם הימור.
כשאמרתי שאני פוחדת להישאר בלי עבודה התכוונתי שהפחד הוא שגם אם נניח אמצא עבודה חדשה, אף אחד לא יכול להבטיח לי שאשאר שם לאורך זמן, הרבה דברים יכולים לקרות. וכבר היו תקופות די ארוכות שלא עבדתי וממש לא בא לי לחזור לתקופות האלה, לא יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד.
יכול להיות שזה גם קשור איכשהו לערך העצמי. האמת שעד לפני כמה חודשים הייתי בטיפול שבאמת עזר לי לעשות שינויים. למשל, הזכרתי בהודעה הקודמת שהעלו לי את השכר, זה שבכלל ביקשתי העלאה, זה היה בעקבות הטיפול שעברתי, לא הייתי חושבת על זה בכלל לפני הטיפול. וגם, לפני שהגעתי לעבודה הזאת, הציעו לי עבודה אחרת, עם שכר יותר גבוה, אבל פחדתי שבסוף לא אתקבל ולקחתי את העבודה הנוכחית כי "עדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ"...
עם זאת אני יודעת שבלי לקחת סיכונים, שום דבר לא יזוז אבל בינתיים אני רק יושבת ומקטרת, תמיד אני אומרת לעצמי שאתחיל לפחות לשלוח קורות חיים וגם זה לא קורה..

שלום לך,

כעס יכול להיות רגש קשה שמעסיק באופן אובסיסיבי ומכלה את הכוחות שלנו. ברור שאת זקוקה לעזרה להתמודד עם כעסים רבים שבתוכך. לרוב כעס מסוג כזה ניזון מאנרגיה שקשורה לרגשות אחרים - הפגיעות, ההשפלה, העצב וכדומה. רגשות שקשה להשאר בהם והכעס מאפשר לא להיות איתם, ולהתמלא באנרגיה וכוח, הבעיה שזהו כוח שיכול להרגיש יותר שלילי מחיובי.
את מתארת כמה כיוונים שנשמעים מאוד נכונים עבורך - את רואה את האחריות שלך, וזו אחריות שקשה לשאת לבד. הכעס עוזר לחלק את האחריות ולהבליט את החלק של האחרים, שלא היו רגישים מספיק למצבך הרגשי. את כועסת על כך שהושפעת כל כך, ואולי את מרגישה שהיית חלשה ופגיעה, ואת מרגישה מנוצלת. אלו רגשות קשים, אבל שחשוב שתשארי איתם, כדי שתוכלי להתחיל לבחור אחרת.
מה שחשוב הוא, שהיום את יכולה לבחור אחרת. את יכולה לקחת אחריות על עצמך ועל ההחלטות שלך. גם אם את מקשיבה לאדם אחר או לא, הרי שזו החלטה שלך וחשוב שכך היא תרגיש לך. את יכולה לצאת מהמעגלים והמקומות שמרגישים לך לא טובים עבורך, כמו להיות בין ההורים שלך בריבים שלהם. זה מקום שאת יכולה היום להישמר ממנו ולא לשתף איתו פעולה.
לעיתים אנחנו זקוקים לכעס כדי להצליח בהתחלה לעשות שינוי או להתמודד עם סיטואציה או אנשים מסוימים. כך שיכול להיות שכרגע האנרגיה של הכעס נמצאת שם כדי לעזור לך לא לחזור לאותם מקומות.
דבר אחרון, הוא לנסות לדבר עם האנשים הקרובים שעליהם מתעורר הכעס עד כדי כך שאינך יכולה להסתכל עליהם, ולנסות להתמודד עם הרגשות שלך מולם. נדמה לי שאת רוצה שגם הם יקחו אחריות על החלק שלהם, ושלפחות יידעו שאת מרגישה שניצלו אותך, ושאת לא מוכנה שיחזרו על כך. שיחות כאלו עשויות להיות קשות, אך אני מקווה שתוכלי למצוא לכך אוזן קשבת, ולעיתים קרובות ניתן להפיק הרבה מאוד משיחות כאלו, ותוכלי לשמוע גם על איך רואים אותך ועל הכוחות שלך בעיניי אחרים.

בהצלחה

שלום אריאלה,

הסבל שלך זועק מכל מילה, ומצמרר.

עולם הפנטזיה חשוב ורצוי מאד. בפנטזיה אפשר הכל, וכל דמיון שמתבל את חיי המציאות בכלל, ואת חיי המין בפרט, הוא מבורך.

גם לפנטזיות סדו-מזוכיסטיות יכול להיות מקום יצירתי וצבעוני בחיי הנפש, כל עוד משתמשים בהן כתיבול משחקי, המלבה גרייה מינית, וכל הצדדים מעוניינים בכך, ומעוניינים לגרום עונג ולא פגיעה.

כאשר פנטזיה מקבלת כוח ועוצמה, וכובשת את המציאות עצמה, אפשר להגיע לאזור מסוכן, שבו המיניות לא רק מצטמצמת לאזור צר שלא מאפשר מערכת יחסים ואינטימיות, אלא אף עלולה להביא למצבים מסוכנים של ממש, לשלמות הגוף והנפש.

ממה שאת מתארת, את בהחלט נמצאת באיזור דמדומים חשוך ומסוכן, שבו משאלתך למגע וקירבה דרך עוצמה וכאב עלולה להביא אותך לפגיעה ממשית ולנזק בלתי הפיך. מה שבפנטזיה מגרה ונעים, עלול להפוך לסיוט שתשלמי עליו מחיר בלתי נסבל.

איננו יודעות מה מקור המשיכה שלך למין אלים, החל מהילדות המוקדמת. בודאי לא נכון להיכנס לכך כעת. יתכן כי קרו בחייך ארועים שהדחקת, ואולי זו נטייתך הטבעית.

כך או כך, חשוב מאד ואף הכרחי שתעזרי בטיפול מקצועי על מנת ללמוד להנות מהמיניות הסוערת שלך והדמיון השופע, מבלי להעמיד עצמך במצבים מסוכנים, תוך פיתוח היכולת לקשר ולאינטימיות נפשית.

חשוב לגשת לפסיכותרפיסט/ית בעל מומחיות הן בטיפול נפשי והן בטיפול מיני. ישנן מרפאות לטיפול מיני של משרד הבריאות בהן הטיפול הוא חינם, ותחת חסיון. ללא טיפול מתאים העניינים עלולים לצאת משליטה ולהתדרדר. את נשמעת בחורה מיוחדת, עם ראש על הכתפיים, רקע עשיר ופוטנציאל גדול, אנא טפלי בעצמך לעומק, כדי להוביל את חייך למקום טוב ובריא לך.

כל טוב!

שלום לך,

אתה כותב מעט מאוד, אבל מהמעט שאתה כותב נדמה כי מדובר בסוג של חרדה חברתית. חרדה זו באה לידי ביטוי, לעיתים קרובות, דרך הגוף - דפיקות לב, הזעה, רעידות, קוצר נשימה וכדומה.
הטיפול הנפוץ ביותר היום לחרדה מסוג זה הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי. אוכל לתת לך כמה מן העקרונות הבסיסיים כדי שתוכל לבדוק האם זה מדבר אליך, והאם אתה מרגיש שזה יכול לעזור לך דרך התנסות אישית.
באופן כללי, חשוב לדעת כי זהו מצב נפוץ וטבעי. הגוף מגיב באופן אוטומטי למה שנחווה כמאיים - כל הסימפטומים הגופניים האלו הם חלק ממערכת הישרדותית שלנו המכינה אותנו להתמודדות עם איומים. לעיתים קרובות, % גבוה יחסית באוכלוסיה, המערכת הזו פועלת גם כשלא ממש צריך - כמו אזעקה של אוטו שרק נגיעה מפעילה אותה.
לרב מתקיים מעגל קסמים שבו יש לנו מחשבות אוטומטיות שאנו כלל לא מודעים להם אשר מעוררות תחושת איום, למשל - 'היא לא תרצה', 'אני ישפיל את עצמי', 'זה יהיה אסון נוראי' וכדומה. אז המערכת הפיזיולוגית נכנסת לפעולה, ואז המחשבות מתעצמות ומתווספות להם עוד מחשבות - למשל, 'הנה היא רואה שאני רועד, כמה משפיל' וכדומה. זהו כדור שלג שהולך ותופח. כדאי לנסות לעצור אותו כבר בהתחלה על ידי זיהוי של המחשבות האוטומטיות כשאתה חושב לגשת לדבר עם בחורה - אתה יכול לעשות סימולציה עם עצמך ולראות מה המחשבות שקופצות לך לראש. אז אפשר לשים את הדברים בפרופורציות ולנסות להחליך את המחשבות השליליות בחיוביות יותר.
אתה יכול לנסות לעשות לעצמך סולם של מצבים שבהם אתה חש חרדה באופן הזה, ולדרג את המצבים מן הקל לקשה ביותר. אז תנסה מהקל ביותר, ותראה האם אתה מצליח לזהות ולשנות את דפוסי המחשבה האוטומטיים, והאם זה עוזר לך? אם כן, תוכל להמשיך במעלה הסולם. לעיתים זה דורש אימון קודם בדמיון, ורק אחר כך במציאות.

אלו כמובן רק עקרונות בסיסיים ביותר, והטיפול עצמו מורכב יותר. בנוסף זה יכול להיות קשה ליישם את העקרונות על עצמך. כך שאי הצלחה לשפר את המצב באופן עצמאי לא מלמדת על כך שעזרה מקצועית לא תצליח לעזור לך.

בהצלחה

כן זאת בדיוק הבעיה שלי יש לי חרדה חברתית וגם סכיזופרניה ואני מטפל בסכיזופרניה בטיפול פסיכותרפיה זה הולך טוב דווקא ויש לי עוד שאלה אין למחלה הזאת חרדה חברתית טיפול בכדורים אני לוקח כרגע ריספרידל זה טוב גם לחרדה חברתית או רק לסכיזופרניה ??

שלום לך,

אם אתה מטופל כרגע, הרי שהכי נכון להעלות את השאלות האלו בטיפול. חשוב מאוד שהטיפול יהיה במקום אחד כדי שהטיפולים לא יתנגשו ביניהם ויפריעו האחד לשני, ולכן חשוב מאוד שלאנשי המקצוע המטפלים בך יהיה את כל המידע אודותיך.
לגבי הטיפול התרופתי, עליך להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל בך.
באופן כללי, רצוי להימנע מסיטואציות מעוררות לחץ וחרדה יתר על המידה, ולהשתדל לשמור על סביבה מקבלת ונוחה.
לסיכום, מכיוון שאתה נמצא במסגרת טיפולית, נכון יהיה להעלות שם את התהיות, שאלות ולבטים, ולשתף בכל מה שמפריע לך. אתה יכול לבדוק האם אתה יכול לקבל טיפול פסיכותרפויטי (במסגרת אישית או קבוצתית, או כל אפשרות אחרת הקיימת במקום) כדי לעזור לך בהתמודדויות השונות.

בהצלחה

שלום לך אני,

קודם כל אני מאד מבינה לליבך, אני זוכרת את עצמי בגילך חשה דברים מאד דומים. כנראה שהמעבר מנעורים לבגרות צעירה יוצר לחץ למצוא קבוצת השתייכות חדשה, במקום המשפחה הגרעינית, או כפיצוי לדברים שהמשפחה הגרעינית לא הצליחה לתת בצורה מספקת, וזה מביא איתו המון ציפיות, וגם אכזבות ותסכולים.

כאשר הבטחון העצמי לא בשמים, ויש אולי קצת רגשי נחיתות או פגיעות, כל אכזבה מקבוצת ההשתייכות החברתית מרגישה כמו מלח על פצע פתוח.

אני חושבת שכדאי לך לעבוד על שני כיוונים. אחד הוא חיזוק הבטחון העצמי: להרגיש ראוייה לאהבה ושווה בדיוק בשביל מה שאת, לאהוב להיות עם עצמך בלי להרגיש תלוייה מדי באחרים ולפתח תחומי עניין וכוחות אישיותיים.

השני הוא ללמוד לפרש באופן קצת פחות אכזרי כלפי עצמך את חוסר הפניות הזמני של אחרים. זה לא נשמע לי תמיד משהו אישי ומכוון נגדך, או משהו שקורה רק לך. לאנשים יש הרבה עיסוקים שהם צריכים לחלק ביניהם את הזמן, לא תמיד יש זמן או חשק בשביל הכל, ודברים כמו שאת מספרת קורים לכולם כל הזמן. חבל להיפגע ממשהו שהוא טבעי וחלק מהחיים החברתיים. אני בטוחה שכל אחד מגולשי הפורום יאמר לך שקורים לו דברים דומים בתדירות גבוהה. סביר שגם את "עושה את זה" לאחרים בלי לשים לב. אם תהיי חזקה ו"תבחרי" לא להעלב, אם "תזרמי" יותר בנינוחות עם המהלכים של חברייך, בלי לפרש אותם לרעה או להשוות לאחרים, חייך יהיו יותר קלים ונעימים. לא תצליחי לשנות אותם, תצליחי לשנות רק את האופן שבו את לקחת את הדברים.

יכול להיות, שחיזוק הבטחון העצמי, הגישה החיובית והפחתת רמת הרגישות והפגיעות בסופו של דבר ימשכו אלייך אנשים, שירצו לבלות יותר בקירבתך. זו כמובן תוצאה רצוייה, אך לא מובטחת.


אם את מרגישה קושי לקדם את עצמך בשבילים האלו, תהני מאד מעזרה מקצועית. בטיפול יהיה לך את כל המקום, ואם גם בטיפול תרגישי פגועה או מקבלת פחות תשומת לב יחסית למטופלים אחרים, זו תהייה הזדמנות טובה לעבוד על זה. יש כמובן טיפול חינם או מסובסד בקהילה.

הרופא אמר לי להפסיק
סליחה על הכתיבה הלא מובנת פשוט לא היה לי זמן לכתוב

לפעמים יש לי מין גלים כאלה חודש אני יוצא מבלה נהנה ופתאום יורד לי המצב רוח אין לי חשק לצאת אין לי חשק לעשות כלום
זה קורה לי לפעמים

שלום "אותו אחד"

לא ברור מה גילך, ככל שאתה צעיר יותר וקרוב לגיל ההתבגרות כך התופעות שאתה מתאר הן חלק טבעי מההתפתחות. אם אתה מבוגר יותר, יתכן כי אתה מפתח בעיית חרדה, דכאון או דימוי עצמי נמוך המפריעים לתפקודך התקין בתחומי חיים שונים.

לא מומלץ לקחת כדורים פסיכיאטריים בלי שום בירור של הבעייה הנפשית, מקורותיה ובלי לנסות לטפל בה בדרך של שיחות או טיפול התנהגותי.

לא ברור מדוע הרופא החליט לרשום לך כדורים, ומדוע הוחלט להפסיק. אנא חזור לאותו רופא ובקש ממנו את האבחנה שלך, ושאל איך הוא התרשם ממך. הרופא ראיין אותך ומכיר אותך, והוא יוכל לעזור לך לפנות להמשך טיפול.

לא אוכל לתת לך עצות נוספות כי רשמת מעט מאד על עצמך, אופייך וחייך. אני מקווה שתמצא דרך לחזק את בטחונך העצמי, לא להתרגש מדי לפני מטלות חשובות, ולהרגיש טוב בכל מיני מצבים, גם אם הם קצת מלחיצים.

בהצלחה,

אני בן 17 קודם כל ולקחתי את הכודרים עד תחילת גיל 16 בערך
וזה קרה לי גם בזמן שלקחתי כדורים וזה הורס לי הכל אין לי ביטחון לדבר עם בחורות אם לעשות דברים חדשים שלא עשיתי שקשורים לחיים כמו לחפש עבודה ודברים כאלה
באמת יש לי ביטחון נמוך ודימוי עצמי נמוך אני לא יודע איך לעבוד על עצמי
אתה סיכמתה את מה שיש לי בשורה האחרונה שכתבתה

בטחונך העצמי, לא להתרגש מדי לפני מטלות חשובות, ולהרגיש טוב בכל מיני מצבים, גם אם הם קצת מלחיצים.

ואני בן אדם די שמח מבחוץ ותמיד צוחק על הכל אבל לפעמים אני נכנס למצב רוח מסריח כזה אין לי חשק לצאת אין לי חשק לכלום

אם תוכל לענות

שוב שלום,

מצטערת, אין לי הרבה מה להוסיף על מה שכתבתי לך קודם.

בגיל ההתבגרות התופעות שאתה מתאר הן די נפוצות, כך שאפשר לצפות שכאשר תתבגר גם תרגיש יותר טוב וחזק.

יחד עם זאת, אתה מאד סובל. אם רופא רשם לך כדורים כנראה הוא התרשם שהמצב די רציני. נסה לחזור לרופא ולשאול אותו איך הוא רואה את המצב. מאד כדאי לך לפנות לטיפול נפשי, אפשר לקבל טיפול בחינם או מסובסד בקהילה.

יש הרבה ספרים טובים לחשיבה חיובית, הפתחתת חרדה ומיומנויות חברתיות. אם יש לך משמעת עצמית לקרוא ספרי הדרכה ולהשתמש בעצות שלהם, כדאי לך לנוסות.

בהצלחה,

שלום לך,

אתה כותב מעט מאוד, ולא ניתן להבין מכך האם אתה סובל מהמצב< למה אתה קורא אדישות ורצינות? למה חברתך קוראת חוסר שמחת חיים?. כך שלא כל כך ברור מה הבעיה, או אם יש בעיה, פרט לכך שיש פער בינך לבין חברתך.
עם זאת, ברור כי עליכם להתמודד עם הפער הזה באופן שבו אתם רואים את הדברים. אולי תנסו לדבר ולהבין מה גודל הפער, ועל מה בעצם מדובר? אתה יכול לשאול עם מה קשה לחברתך? מה מפריע לה? לבדוק עם עצמך האם אתה מקבל את הערותיה, האם אתה רוצה לעשות שינוי. מה מפריע לך אצלה?
יחסים הם תמיד משא ומתן מתמשך, וטוב שתכנסו לשיח על מה שאתם מרגישים אחד כלפי השני. אולי היא מבטאת את הרצון שלה להרגיש את המחוייבות שלך, את הרצון שלך בה, וכדומה. אולי האדישות משקפת חוסר מוטיווציה או רצון שלך? אולי הם מבטאים משהו שאתה חש בתוך הקשר? קושי או תסכול שאתה מרגיש? שיחה ביניכם יכולה להעלות את הדברים לפני השטח ולהתחיל להבהיר במה מדובר.

בהצלחה

אני בעצמי לא בטוח שאני מבין למה היא מתכוונת כשהיא אומרת שמחת חיים.
היא טוענת כשגם כשאנחנו עם חברות שלה, לדוגמה, אז הן חושבות שאני כעוס או "סובל" ואני מסביר שקשה לי להפתח במהירות ליד אנשים חדשים, ביישנות, אז יש שמפרשים את זה כחוסר נחמדות או לא יודע מה.
וגם אני לא יודע אם יש לי מה ללכת לפסיכולוג כאשר אני בעצמי לא מבין מה הבעיה ומה להגיד לו, ועוד יותר חמור מכך, שאני די משוכנע שאין שום בעיה, אנשים שמכירים אותי לעומק, חברים טובים וותיקים, לא מגדירים אותי כחסר שמחת חיים או עצוב או לא יודע מה אלא להפך
אשמח לעזרה
תודה

שלום אלרועי,

אין לי הרבה מה להוסיף מהתגובה הקודמת. עליכם פשוט לשוחח ביניכם ולנסות יחד להבין מה מפריע לכל אחד, ואיך אתם יכולים לבוא אחד לקראת השני. לחשוב איך לעזור לך להרגיש בנוח יותר ולהיות פחות סגור, ואיך אפשר שלא יחוו אותך ככעוס או סובל.
ומאידך להיות קשוב לקצב שלך, למינון המתאים לך, וכן הלאה. אתם תצטרכו לדבר על הדברים האלו ולראות האם אתם יכולים בתוך מערכת היחסים שלכם להגיע יחד לפתרונות שיקדמו אתכם, שדרכם תתרמו זה לזה, ותוכלו להנות מן התמיכה האחד של השני.

בהצלחה

שלום לך,

את יכולה לפנות למרפאה ציבורית, או לבי"ח פסיכיאטרי או למחלקה הפסיכיאטרית בסורוקה. בכל המקומות האלו עושים אבחונים פסיכולוגים ויש שירותים פסיכולוגים ופיסיכיאטריים שאינם כרוכים בתשלום, אך לעיתים יש תקופות המתנה.
עם זאת, אינני בטוח שאבחון פסיכולוגי יהיה המזור לבעייה שאת מציגה. אבחון פסיכולוגי המורכב מרורשך וכלים אבחוניים אחרים, נותן תמונה של הנפש, אך אינו כלי מדידה. האבחון הפסיכולוגי משמש כדי לקבל מושג על היכולות, כוחות, קשיים, הפנמות, וכן הלאה כדי ליצור תמונה אישיותית. אך אין בכך כדי לתת פלט מוגמר של אבחנה.
אם את נמצאת כבר בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי כדאי לך לבדוק עימם את האפשרויות לעמוד על הבעיה שמטרידה אותך.

בהצלחה

שלום לך,

אני מבין את דאגתך. עם זאת, כדאי לזכור שאנורקסיה כרוכה בתת משקל, וכל עוד היא לא קרובה לכך לא בטוח שיש סיבה לדאגה, אבל כדאי להיות עירניים כפי שאת עושה. נראה כי האוכל הוא עניין עבורה, אך עוד לא ברור עד כמה ואיזה עניין? כל עוד היא לא בתת משקל ואין סכנה בריאותית אין מקום להתערבות חריפה ולאקטים של אשפוז. עם זאת, אם מצבה יידרדר והיא תגיע לתת משקל עד כדי סיכון מצבה הבריאותי הרי שאין לחכות עד שהיא תחזור למולדתה, ויש לערב גורמים מקצועיים.
כרגע נראה שהאפשרות המרכזית לעזור לה, היא כקרובת משפחה דואגת. ככל שתתקרבי אליה ותוכלי לדבר איתה בפתיחות כך תוכלי גם לשמוע על מצוקתה ולהציע את תמיכתך כחברה. את יכולה לנסות לפתוח איתה בשיחה פרטית, ללא טון ביקורתי, לשתף אותה בדאגה שלך. אפשר לומר שאת מרגישה שהיא אולי מוטרדת, או שיש לה קושי עם אוכל, ושאת דואגת לה ואכפת לך ממנה, ושאת מוכנה להיות אוזן קשבת אם היא מעוניינת לשתף.

בהצלחה